החיים כנמשל

זמן נסיעה. זמן לחשבון נפש, להרהור, לימוד. אני קורא בספר של הרב סולוביצ’יק: “מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי” והאמת שהפעם הוא קצת מרחיק אותי מהיהדות. פעם מזמן, ספרו “איש האמונה הבודד” שלמדתי במסגרת התואר הראשון שלי באוניברסיטת תל-אביב, קירב אותי ליהדות עם רעיונות כמו: “האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית”.

אבל הפעם, באסופה שנאספה על-ידי תלמידיו, אני נזכר שאני לא רק יהודי. כך לדוגמא את הפסוק “אברהם ספד ובכה לשרה”: סולוביצ’יק מפרש - קודם אברהם ספד ורק אז בכה. כלומר, קודם ביצע את ההליך הפורמאלי הדתי, ורק לאחר מכן, בהיחבא, מירר בבכי על לכתה של אהובתו ושותפתו. וזוהי דוגמא לחובה היהודית להפנים רגשות ולבטאם רק בתחום הפרט ולא בפרהסיה. נושא נוסף שהתבעסתי ממנו הוא זכות הקניין וחשיבותה ביהדות:  אברהם מסרב לקבל את שטח האדמה המיועד לקבורת שרה כמתנה ומתעקש לרכוש בכסף כי רק כך שייכות אמיתית מתבטאת. השילוב של “שונא מתנות יחיה” עם “בזיעת אפיך תאכל לחם” מרמז לגאולה דרך סבל ואני מחפש גאולה אחרת.

ובכל זאת, אהבתי את השוואת הקשר בין האדם לאלוהים לקשר בין האדם לקרוב שמת (או להפך): כשהיה חי ומושג לא שאלנו את השאלות, ורק כשהסתלק אנו מתגעגעים ויורדים לשורש הוויתו. כך גם חווית האמונה באל (ביהדות) מתבססת על העדרו או הסתלקותו. האדם הוא יצור טרגי-קומי, טוען סולוביצ’יק, באיחור שבו הוא חווה את המציאות ובכך שהוא מפעיל את שיפוטו תמיד רק בדיעבד:

“באלוהים מוצא האדם גם אישור לקיומו שלו כיצור נפלא וגם שלילה חסרת רחמים ובלתי מתחשבת של קיומו וראייתו כחסר כל ערך. ברגעי השיא של השמחה העולזת יורד האדם לחלוטין מכל נכסיו, נפילה שבגינה מאבד האדם את הכל. הניצחון, הכיבוש, השפע, ההצלחה והביטחון נעלמים מיידית ואובדים לו לאדם הנפגש באלוהים, והריהו מוצא את עצמו בנסיגה. וכאשר האדם מוצא את עצמו בנסיגה, הריהו מוצא גם גדוּלה. מציאת האלוהים היא מצד אחד הניצחון הגדול ביותר שיכול אדם להשיג, ומצד אחר היא התבוסה המשפילה ביותר והמייסרת ביותר שהאדם חווה.

אל לו למוות להביא את האדם לאובדן חושים. אסור לו לשקוע בגלל המוות בתוך החשיכה המוחלטת. אדרבא, ההלכה מכריזה כי המוות מציע לאדם הזדמנות לחשוף את גדולתו ולפעול באורח הרואי; לבנות – גם אם הוא יודע כי לא יזכה לחיות וליהנות מהבניין המפואר שבבניינו הוא נוטל חלק; לטעת – גם אם אין הוא מצפה לאכול מן הפירות; לחקור תחומים חדשים, לפתח, להעשיר – לא את עצמו אלא את הדורות שיבואו”.

הו. אגב, הידעת שרוב הגולשים שגולשים אל הבלוג מגיעים דרך חיפוש בגוגל של “הספדים”? אולי יש לפתוח בלוג חדש: “המוות כנמשל?”

איך בכלל מסכמים שלושה חודשים שכאלה? אני לא מתחיל אפילו. רק מסיים. האם אני נוסע לחופשה או חוזר ממנה – שאל אותי אחי. עניתי לו על אוטומט שזו היתה חופשה ועכשיו אני חוזר לשגרה, לעבודה, לבית. האמנם? אולי טושטש אצלי הפער בין החיים לחופשה. יש לי חופש כל יום: החופש שבמסגרת והחופש להחליט. אז אני יוצא למסע לארץ המסעות.

ביום החסד הבינלאומי אני משתף ברגעי החסד שגיליתי במרכז יום לקשישים שבקסטל: כל יום ליויתי את עזרא לביתו שנמצא כ- 5 דקות הליכה מחדר האוכל. אלא שעזרא מתקשה ללכת ונעזר בהליכון ובי. אז אנחנו הולכים לאט לאט. ביום הראשון זה לוקח לנו בערך רבע שעה ואני מפספס את ההסעה הביתה. ביום השני אני מפציר בו ללכת מהר יותר, מעודד אותו מול כל מדרגה וגורר לפניו את ההליכון. ביום השלישי אני עושה שינוי פנימי ומחליט פשוט ללכת בקצב שלו. לוותר על ההסעה ולוותר על המחשבה שהתפקיד שלי הוא לגרום לו ללכת מהר יותר. אז אנחנו הולכים ביחד. ויש פתאום זמן לדבר (כשמדברים עוצרים), וגם להביט בנמלים שמתרוצצות מתחתינו וגם ללטף את הכתף שלו בתום עלייה או ירידה קשה.

ציטוטים נבחרים מראיונות שאני עורך עם זקני הקסטל שיהיו בריאים שהגיעו ממרוקו, כורדיסטאן ועיראק, במסגרת 80 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור שקיבלתי ברוך השם בגלל גרפיטי (“להפיל את חומת האפטהייד”) שריססתי לפני 6 שנים מול משרד הביטחון בתל-אביב (וכמו שזהבה גלאון אומרת: רק טיפת מזל)

נולדתי בכורדיסטן, בכפר קלוניה. הכל היה הרים מסביב, לא ראינו שמיים. היינו בית יחיד של יהודים בין מוסלמים. היו לי חברים וחברות מוסלמים וכיבדו אותנו. היינו חקלאים. זורעים אורז וירקות. כל מה שאכלנו זרענו בעצמנו. היו מסביב המון מעיינות. לא היה שם בית חולים. עד שהתחתנתי לא ראיתי בחיים שלי אפילו רכב. בגיל 14 התחתנתי. הכרתי אותו כקרוב משפחה, הוא היה בן דוד של אמא שלי, אבל לא כל-כך שמחתי, בכלל לא רציתי להתחתן. לא היה כזה דבר: אני לא רוצה או כן רוצה. מה שההורים מחליטים - עושים. אף פעם לא הייתי מאוהבת. בעלי לא נתן לי אהבה. עשה לי צרות. ראה שאני תמימה אז הלך עם בחורות. גם בארץ התאהב באחרת אלמנה. אהבה זה לא כל-כך טוב. אחרי אהבה מתחרטים. תודה לאל יש לי ילדים, יש לי בית. אני רק דואגת לבריאות שלי.

נולדתי בעיר זכו, בצפון עיראק. גרנו ליד נהר ואני וחברות שלי היינו הולכים לשחק במים. היה לי כיף, כל היום משחקים. אבא שלי היה אורג שמיכות. הייתי עובדת איתו ומכינה לו חוטים מצמר, והוא היה אורג את החוטים שאני הכנתי. בגיל 12 לקחו את אחי לצבא בבגדד. קראו לו זכריה והוא שינה את השם שלו לזכי בשביל הצבא העיראקי. שלא יזהו אותו בתור יהודי. היינו חברים של המוסלמים, חוגגים איתם רמדאן. היתה לי חברה נוצריה שבאה לחגוג איתנו בפסח.

נולדתי בעיר לימילל שבמרוקו. זוכרת נהר עם מים קרים כמו קרח. היה לנו מעיין גדול שהביא מים לכל העיר. הרבה מים. לא היו סוגרים ברזים. שום מים לא ישוו למים של הבאר. גם לא מי-עדן. לא היה חשמל. היו מדליקים עששיות ומבשלים על פחמים. היה פחות שפע של ירקות, עגבניות היה רק בעונה, אבל היו ירקות כל-כך טעימים שגם בלי בשר זה היה טעים. לא כמו עכשיו ירקות בלי טעם. זוכרת ביום חמישי כמה שכנים שוחטים כבש מתחלקים ובמוצאי שבת מה שנשאר זורקים כי לא היה מקרר.
ראיתי את בעלי ברחוב וברחתי. לא רציתי להסתכל עליו. הייתי קטנה. אפילו אחרי שהתחתנתי ברחתי אז הוא לקח אותי לעיר אחרת שלא אוכל לברוח. במרוקו היו ערבים ואנחנו היהודים היינו יפים אז היו מפחדים שיקחו אותנו ערבים או נוצרים. היו יהודים שהתחתנו עם ערבים והבריחו אותם.

נולדתי בדוהוק, בכורדיסטאן. עברנו לבגדאד כי לא היתה לי אמא. אבא מסר אותי לאשתו של אח שלו. היא היתה אמא טובה בשבילי. בגיל 8 מסר אותי לבוסית של משק בית. שמה אנשים אינטליגנטיים לומדים באוניברסיטה. הם היו מפונקים אז הייתי מביאה להם כוס מים, או כוס מיץ פטל, או נעליים שלהם. גם הייתי מצחצחת להם את הנעליים. הייתי עוד ילדה קטנה אבל היו מעבידים אותי שלא יהיה לי גוף רקוב. אחר כך התחילו לתת לי משכורות: 3 מטבעות בחודש. הספיק לי ללחמניה עם עמבה וכוס מיץ.

בעלי היה מת לבוא לארץ-ישראל. בבית-כנסת סיפרו שיש עלייה. לקחו אותנו מרבאט לקזבלנקה, שם חיכינו חודש במחסן עם הרבה עולים חדשים התחבאנו שם, אחר-כך באוניה 3 ימים לצרפת במרסל שם חיכינו חודש, ומשם לחיפה 5 ימים באוניה. מה זוכרת דבר ראשון מהארץ? גועל נפש! שמו לנו אבקה כאילו אנחנו מלוכלכים. זה הקבלה. זרקו אותנו 17 משפחות במבשרת, היינו הראשונים שמה. לא היה אוטובוס, לא חשמל במשך 5 שנים, לא מים, לא תריסים. היו יריות עלינו מירדן ליד המרכז קליטה. הביוב היה בחוץ, היה ריח. שועלים בלילה. הייתי בוכה למה לא רגילה לזה. אבל גם היתה שימחה: שכנים שעוזרים אחד לשני ומדברים. עכשיו כל אחד סוגר עליו דלת.

אני הייתי הכי ממזרה ורמאית מכל האחיות במרוקו. הייתי משתוללת. תודה לאל שאין לי ילדים כמוני. אמא גזרה לי שיערות אבל מה לא עשתה לי הייתי מנצחת. הייתי הולכת לבית קולנוע ברבט ובית קפה עם כל הערבים העשירים. שמה מסתובבת עם מוסיקה וסרטים עם אום-כל-תום. שם הכרתי בחור קלפן. אהבתי אותו. רציתי להתחתן איתו. אז אמא שאלה אותו אם הוא יודע לשחק קלפים, ושיחקה איתו רונדה. והוא היה מנצח אותה חבל על הזמן. ואז היא ראתה כמה הוא טוב והזהירה אותי שלא אלך איתו. הייתי בורחת מבית ספר והולכת אליו. נדבקתי בבחור הזה והיא הבינה שהיא צריכה להביא לי בחור אחר. אז כשהייתי בת 16 שיחקתי 5 אבנים ואמא הביאה לי אחד יתום שגדל עם סבתא שלו. ניסיתי לברוח אבל בסוף התחתנתי איתו. תמיד אני נזכרת בבחור ההוא מהבית-קפה עד היום. חושבת אולי הוא בגילי עכשיו.

מכרנו כמה חפצים שיהיה כסף לנסיעה ולאוכל, יום שלם למוסל ומשם בלילה רכבת לבגדאד. לקחנו רק נעליים ובגדים. פחדנו שהערבים יתחרטו. חיכינו בתור 7 חודשים אחרי כל העיראקים והכורדים. שמו אותנו בבית כנסת. היו ימים שלא יכולנו לבשל היינו אוכלים לחם עם טחינה או חלבה. תמיד עושים סלט כמו פיקניק. בבית כנסת נולדה תינוקת לאשתו של אחי (חיתנו אותו מהר שלא ילך לצבא). לא היה מספיק אוכל לאישה אז לא היה לה מספיק חלב לתינוק. אז נתנו לתינוקת לשתות תה. מהשימחה שלנו על ארץ ישראל לא היה לנו קשה. לא ידענו שיש פה ערבים. אם היינו יודעים שיש פה מלחמות לא היינו באים. בחיים שלנו לא ידענו מה זה רצח. כשראינו שילדים שלנו שאנחנו מגדלים ומפנקים הופכים לבני 18 והולכים מתים - התחרטנו.

עדן בן שבוע ואני יוצא למסע של חודש עם פליטי תמרה בארץ הקודש, מילואים של שלום. מתחילים מתחת לעץ התאנה הנדיב, המטיב והמכיל בעין כפירה שבפאתי נטף. שם בעיקר הקשבנו אחד לשני שבאנו מארבע כנפות תבל. לאחר הליכה של חמש דקות אנו נתקלים בגדר. גדר ההפרדה המפרידה בין בוסתן טבעי קדום לשלמת בטון ומלט, המפרידה ביננו לבינם ובינן לבינם, המפרידה הגיון וחמלה ואחווה מלב הארץ הזו. מנטה החמוד בן השנתיים שאל למה לא ממשיכים בטיול, וצעק ללא הואיל “תפתחו!”.

מעץ התאנה (ששימש כסלון, חדר המגורים והמטבח שלנו) ועץ החרוב (ששימש כגן ילדים למנטה ולסימון) המשכנו לירושלים לבית של מריה כריסטינה: נזירה פעילת שלום משוויץ שעסקה בשנים האחרונות בלקרב יהודים וגרמנים וישראלים ופלסטינים. כל שלושה חודשים היא יצאה מגבולות הארץ כדי לחדש את הויזה שלה, עד שלפני כמה חודשים החליטו הרשויות שאין להן צורך יותר בפעילות השלום של מריה ומנעו את כניסתה. מאז היא מנסה לקבל אישור לבוא ולטפל ברכושה שהצטבר בדירתה המיותמת. מהבית המקסים של מריה כריסטינה הצופה אל העיר העתיקה יצאנו למפגשי עבודה עם ארגוני שלום ואנשים טובים באמצע הדרך.

משם הצפנו ליבניאל לפלרטוט עם השבט העברי המתחדש, קהילה המתגבשת סביב הרב אוהד אזרחי וסביב הרצון להחזיר עטרה ליושנה באמת. בין שני השבטים, כפר החקר לשלום והשבט, יש עבר משותף, אהבה גדולה ודמיון המתבסס על תפיסת שלום הוליסטית המחברת מודעות אקולוגית ורוחנית עם מחקר בנושא אהבה ומיניות. אבל מתוך מפגש של שבוע גם הפערים התבהרו עבורי: אנחנו יותר פוליטיים והם יותר יהודים, הם יותר זוגיים-משפחתיים ואנחנו יותר צעירים ובועטים, אנחנו יותר מאמינים בריפוי של הרמוניה והם יותר מאמינים בריפוי דרך הביבים.

בדרך להנחיית סמינר לקהל הרחב בנושא “בניית קהילה” עצרנו אצל מתקשרת (מה שנקרא מכשפה) שאמרה לי: “אתה פתרת את הטראומות שלך. יש לך עדיין אישיו עם מערכות יחסים אבל אין לך טעם לחפש את הצדדים האפלים שבך. אתה כאן כדי לעזור לאחרים לגלות ולהתמודד עם הטראומות שלהם. תחבק, תצחיק, תאכיל אחרים. תסמוך על עצמך, תמשיך להאיר לחייך גם כשהאחר בוכה”. היא המשיכה והורתה לנו כקבוצה להיות ילדים למשך יומיים. אז אחרי שהובלתי בעצמי (מזל שבנג’מין היה חולה!) סמינר בלול תרנגולות בגבעת יערים שהפך לסטודיו יוגה, עם עשרים משתתפים הלהוטים (וגם מפחדים) לשנות את חייהם ולהפוך מבני אדם פרטיים לקהילתיים, פתאום חזרתי להיות בן שנתיים, יחד עם מנטה וסימון שהיו מאושרים מהגידול הטבעי של גן הילדים. גן ריקי ליד בית-לחם. היה לי כל-כך קשה לשמור על תודעה של ילד ברציפות לאורך שעות עד שמצאתי את עצמי בבית חולים אחרי שילדה אחרת זרקה עלי בלוט לעין הרגישה שלי שאחרי הניתוח להסרת משקפיים (אני טיפוס שלא מתחרט ובכל זאת בסוגיה זו אמליץ שלא להמליץ לנתח).

בדרך לשם, להיאחזות נדירה של משפחה פלסטינית חקלאית שלא ויתרה ונאחזה במערותיה אל מול כל הגבעות המקיפות אותה בוילות עם גגי רעפים אדומים וחצרות של דשא ירוק, שם אני לומד ממורי ורבי וידיד נפשי סמי עוואד על הילד הפנימי. בדרך לשם, קצת לפני ראש השנה, אני לכוד באוטובוס מתנחלים מסובסד בדרך המתפתלת בין גדרות וחומות. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בעומק השטחים. מחסום ישן הפך למסוף מסנוור, מפעל הפך לאיזור תעשייה, קרוואן לשכונה ושכונה לעיר. שיטת הסלאמי של הכיבוש. וברקע נהג האוטובוס מנעים את זמננו עם דידי הררי בפול ווליום שחבל על הזמן. אנחנו חולפים על פני שיירת מוניות צהובות המחכות לזכותן רק לחצות את הכביש עליו אנחנו דוהרים, לחצות ולעולם לא לסוע כי זה כביש ליהודים בלבד המסתיר את החיים הנתקעים בין תלולית עפר לרעותה. הרעות נשאנוך בלי מילים. בלי מילים.
בבית החולים, בהמתנה לרופא העיניים המקסיקני, בטלוויזיה במונית הכסף שני הנוסעים אינם יודעים את התשובה לשאלה: “באיזו מדינה התקיים עד לא מזמן שלטון אפרטהייד?”. עד לא מזמן חתימתי הרשמית על צ’קים ומסמכים היתה “די לכיבוש!”. שיניתי זאת מתוך אמונה או חשש שבכך אני נותן כוח לכיבוש, כלומר מתוך כוונה או תקווה שחתימתי תתרום למה שאני רוצה לראות בעולם ולא רק למה שאני מתנגד לו. ועכשיו, עם כל התיל מסביב, פשוט נמאס לי מהכיבוש. ודי די די כבר.

אז מה השלב הבא שאחרי החודש הזה? האם אני מוכן להתחתן עם האנשים האלה (במסיבה קווירית בגן העצמאות הצגתי את בנג’מין כבן זוגי ולא הרגשתי שזה שקר כי מה שיש בינינו זו בדיוק האינטימיות ששם בחוץ קוראים לה זוגיות) ולהפריח את השממה ביחד? אז איך והיכן לגדל ילדים? במבשרת ציון על שלל מעיינותיה מסביב, כבישיה וחנויות הטבע שבעורקיה ובלבה קניון, או בתמרה הרחוקה? ואולי בכלל, כמו מיכל וכמו הדר וקצת כמו שאני גדלתי (והתגברתי על הטראומה) בתל-אביב שבה אני שואל את דורון במועדון הומואי מחריש אוזניים האם באנו לשם מתוך תקווה להשיג זיון בסוף הלילה והוא אומר שכן אבל גם בשביל הטוגדרנס, יעני הרעות. ואני שואל אם בשביל זה לא עדיף לשבת במקום שקט יותר שמאפשר שיחה מעבר לצעקות אל תנוך האוזן, והוא אומר שהטוגדרנס בנוי על לבלות ביחד ולאו דווקא על לדבר. שיחת אגב. ומסביב בחורים חמודים אבל רק אחד נראה שמח. ולמה אני עדיין ער? שלוש וחצי בבוקר ואני מסרב לישון כמו סבא ישראל שהקפיד שלא להתנמנם מוקדם בערב ראש השנה פן כל השנה תהיה עצלה. ואיך להיפרד מילדי שלי ולחיות לשבוע, לחודש או לחודשיים בלי החיוך שלו ובלי הבכי? והאם יאשר לי השופט לראיין קשישים בקסטל על החיים ועל המוות בגלל גרפיטי שריססתי לפני שבע שנים? ואיך זה שביום אחד נחתו לי במייל בוקס שלושה מכתבי אהבה מסעירים? ואיך זה שבעיר אחת קטנה בגרמניה, לייפציג למען השם, התקבצו להם כל מאהבי ואהובי? התשובות בקרוב. בינתיים אני מזמין כרטיס טיסה ללייפציג, בדרך הביתה לתמרה שם מחכה לי מעיל החורף והבטחה לאהבה חדשה-ישנה

בדרך חזרה בטרמפים מיבניאל אני מגלה שככל שמתקרבים לתל-אביב אנשים פחות נחמדים או שפשוט פחות עוצרים. חייל בסוף השירות שלו שנוסע לבקר את חברתו במחנה 80 סקרן לגבי תמרה אבל מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים? אני נתקע בערך שעה עם בטריה ריקה ובלי כסף בכלל, במחנה 80 מול עמדת השמירה שבה שמרתי אני בטירונות לפני 12 שנים בדיוק. אני שר לאונרד כהן חזק בתקווה שהחייל על המגדל ישמע וגם אלוהים. שישלח כבר טרמפ. מכונית עוצרת. הנהג צעיר, יפה עם רסטות. הוא שואל לאן ואני אומר שאני ממשיך איתו בכל מקרה, לא משנה לאן. הוא מחייך ואנחנו יוצאים לדרך. לפני שנתיים הוא יצא על קב”ן ועכשיו הוא בדיוק חזר מטיול פסטיבלי טראנסים באירופה. כשאנחנו מתקרבים לגלילות הוא מציע לי ג’וינט. ברוך אתה ג’ה בורא מיני קטורות ומחלץ טרפיסטים בגלקסיה.

בתל-אביב אני הולך למסיבת התרמה לבית דרור. על הבמה: דפנה (“יש לי חבר ערבי”) והעוגיות, מרינה מקסימיליאן בלומין ששרה שיר אהבה שכתבה לאישה, חובי סטאר המהמם שלשים אותו בארון זה כמו לשים פיל באקוואריום, רונה קינן שיום אחד עוד תעשה לי ילד וקורין אלאל שמתוך עולמות שבורים היא צומחת ומזכירה שאנחנו מרמים בעיקר את עצמנו לא עיוורים אבל לא מביטים ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים. כשחובי עלה לבמה מישהי לידי אמרה לחברתה: “אויש אני שונאת הומואים כאלה אוחצ’ות”. לא יכולתי לשאת את החרפה (שהזכירה לי את מקרה נינט בכיכר) אז הפניתי את תשומת ליבה לעובדה שהמסיבה הזו אמורה להיות מרחב מוגן ובטוח להומואים מכל הסוגים והמינים. היא התעקשה שמרחב מוגן זה מקום שבו לא מצנזרים, ואילו אני, אחרי שהתרככתי מהשירים של רונה, פשוט התנצלתי ברוח יום כיפור מתוך תקווה שתלמד את השיעור גם בלעדי.

מה שהפליא אותי יותר מכל ההומואים הצעירים שאינני מכיר, יותר מסוללת המתנדבות ו- 40 אלף השקלים שנאספו למען מטרה חשובה ויותר מתנועות האגן של חובי סטאר – היתה התחושה החדשה הזו שקיננה בי לפיה אני בעצם מפספס את ההצגה הטובה בעיר שמחכה לי בבית במבשרת, שכמה שהתרגשתי לשמוע את המבול של רונה או את החלומות השמורים של מרינה בעצם לבי כבר כמה לשוב לעדן בתום סוף שבוע לא רגוע בין הבניאס לכינרת. הנה אני מוצא את עצמי בצד המסתגר שמוותר על התרבות של העיר הגדולה לטובת סתם ערב שקט עם הילד בפרבר. שבורח ממועדון דחוס אפוף עשן סיגריות לטובת אוויר הרים צלול כיין. שמתגעגע אל מי שאני כשאני איתו.

אז הנה אני והנה אתה עדן, ילד יקר. לך אתה להופעה של רונה קינן, זמרת בשלה בת חמישים, ואבא יספר לך איך שפעם מזמן היינו בתיכון ועשינו אהבה ומהפכה, ובהופעות שלה, עוד במרתף של בית ציוני אמריקה, הייתי צועק לה “רונה, תעשי לי ילד” והיא לא הבינה שהתכוונתי ברצינות.

מעלי מסתובב מובייל של כבשים פלסטיניות (אחת שחורה שנשרפה מההלוגן). מסביבי מלחמות משפחתיות ולאומיות מרמזות שאולי העולם שם בחוץ הוא לא המקום האידיאלי להביא אליו ילדים. מלפני הדרך מתמשכת. עדן זוחל, הולך, מדבר עם כלב, מדבר על שדיבר עם כלב, שר שיר של חווה אלברשטיין, שואל למה אין לנו טלוויזיה, מתמרד, מסרב, מתקומם, משתנה וגומר או שלא גומר (הולכים אל הלא נודע). מאחורי חודש של אבהות. אומרים שהחודש הראשון הוא הכי קשה אז היום הוא היה רגוע. חודש של אבהות בשילוב חודש אינטנסיבי עם הקבוצה המקימה של כפר החקר לשלום (שעוד יסופר בו אינשאללה כשאלמד לעשות שלום עם דרך הכתיבה החדשה שמתעכבת פחות על מילים ואותיות מתוקף הזמן החדש שנקצב בין הנקה להנקה).

אהבה גדולה ולימוד גדול. בכל ההתאהבויות שלי, במיוחד עם נשים אבל לא רק, נתפסתי באיזשהו שלב לחוסר מושלמות בשולי האופי של האהובה שלא איפשר לי להחליט בלב שלם שזה האחד והיחיד או שזו האחת והיחידה. איך אפשר אם היא מעשנת? או אם לפעמים הוא קנאי? או לא טבעונית? או לא מודע, או לא הכי אינטליגנטית בעולם… בעיקר בהקשר של גידול ילדים ביחד – הרי איך אפשר לעשות בזה פשרות? הסיפור עם רוסנה הוא מענה יפה של היקום לחוסר המושלמות שלי בנושא. כלומר, הוא מבהיר לי בצורה מהממת שכל החיפוש הזה אחרי המושלם או המושלמת הוא מגוחך. רוסנה בעיני תמיד היתה ידידה ואף פעם לא היתה מועמדת להיות האחת והיחידה והנה אני מוצא את עצמי שוחה באוקיינוס של אושר. לומד על מושלמותה של הסיטואציה המורכבת והמפתיעה של המשפחה החדשה הזו לא מתוך התפשרות ולא מתוך הצטדקות, אלא דווקא מתוך הודיה גדולה על זה שבדיוק ככה זה טוב. ככה בדיוק. בדיוק עכשיו, בדיוק איתה, בדיוק עם שלומי, בדיוק עדן.

לילה אחד בנובמבר עשינו אהבה, רוסנה ואני, בחדר הסמינרים הקטן. בקהילה שחוקרת מה זו אהבה חופשית מפחד – המיניות איננה נכלאת בתחומי הנישואין או הזוגיות וגם איננה נדחקת לחדרי חושך אנונימיים. במקרה הזה, זו היתה חגיגה של ידידות, של אמון, של ארוס, וכן – גם אהבה. הימים היו מה שנקרא ימים בטוחים אז לא השתמשנו בקונדום. מסתבר שככה באים ילדים לעולם.

כמה ימים לפני שגילתה שהיא בהריון הצהיר בפניה שלומי בן זוגה האוהב שהוא רוצה להיות אב ילדה, גם אם הוא לא רואה את עצמו הופך לאבא ביולוגי.  שמונה חודשים לאחר מכן, בלידה, שלומי כבר אחרי ביקור משמעותי בתמרה, שנינו כבר הספקנו לעבור אי אילו שיחות נפש הצופות אל העתיד הלא נודע, ולהשתמש בפורום הקהילתי ככלי לביסוס הסולידריות והאמון שבין שני האבות הצעירים. וכך גיליתי כמה הוא יפה: תומך, אוהב, חומל, שקט, מחייך, רגוע, סקרן, נבון, רדיקלי בדרכו. פעם הקים את האתר של אינדימדיה בארץ, פעם גר כמעט 4 שנים בהודו, פעם היה דתי חובש כיפה… עכשיו הוא אבא.

בלילה השני בבית החולים האחות מעירה אותי מהמזרון הגנוב שמונח על הרצפה ולא מבינה מי אני.
- אני האבא.
- אז מי ישן כאן אתמול בלילה?
- האבא.
- לא אני לא מבינה, תגיד לי באמת.
- באמת. אני האבא והוא האבא.
- אה, זה פשוט – אתם הומואים!
- לא כל-כך פשוט.

גילינו שבעולם הזה תמונת זוג גברים אוהבים המביאים ילד לעולם עם אישה היא יותר נורמלית, מקובלת, הגיונית ומוכרת, מאשר תמונה שבה בן זוגה של האם לא מקנא, רודף, שונא, נוקם ונוטר את בת זוגתו שכביכול בגדה או את הגבר האחר שכביכול בעל ללא רשות או זכות את רכושו הרשום בטאבו.

“זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי”. מה אמא היתה אומרת על הפרסומת הזו? על זה שהחיים עצמם במלוא חיותם ומעבר לסך התפקודים הגופניים, מפרסמים מכונית? מה אמא היתה אומרת על הזלזול בנשימה, בנשימה העמוקה? ומה היתה אומרת על עדן? ועל הילה בת דודתו? ועל קערת התפוחים החתוכים ומוטבלים במי לימון בדרכם ל”יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”? ראש השנה ראשון בלעדיה. עדן מביט בציפורי גן העדן והיא איננה.

“עדן+אורי=ברית דמים” - גרפיטי נוסף על תחנת אוטובוס במבשרת ציון. מתוך התבוננות פנימה ובמראות עולה דמותו של אורי קצת חדש. קצת יותר בוגר, קצת יותר סבלני, יותר חומל, יותר רגוע. גיליתי בעצמי את המקום הזה שנרגע ומתמלא מהחיבוק הזה של לב אל לב. הוא שם את האוזן שלו להקשיב לפעימות הלב שלי ואני מרגיש את הלב הגדול שלו מרעיד לי את הבטן. הוא יונק לי את הזרת עד כדי נמק. בשלוש בלילה אני מניק אותו מבקבוק שרוסנה שאבה מבעוד מועד, ושר בלחישה שירי אהבה של שלמה ארצי או רונית שחר.

התאהבתי. ניסיתי להסביר לחבר קוויר-אקטיביסט-זועם שסנט בי מתוך איבת “המתרבים” (כינוי גנאי להטרו-נורמטיבים): “אז מה, הביולוגיה ניצחה את האידיאולוגיה?”. שאלתי אותו בחזרה אם הוא יודע איך זה כשמאוהבים. סיפרתי שכשאני נפרד לשלום אני מתחיל להתגעגע, כשאנחנו מדברים בינינו עם העיניים יש רגעים שאני מבין הכל לגמרי. אני מתבונן בלב שמתרחב עם כל פעימה. אני משתומם יחד איתו מאצבע, מוילון, מצליל. עיוות בקצה השפה הוא תחילתו של חיוך, פישוק השפתיים הוא ניסיון לחיקוי הוצאת הלשון שלי וגרעפס זה סימן למוכנותו של הגאון ללכת ללמוד בקולג’. “באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם” אני נזכר במכתב של ויליאם סרויאן שציטטתי בבלוג לפני הלידה. באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם.

היינו שישה: שמבה הכוהנת הגדולה, שלומי הבודהא הרגוע, קרולינה הדוקטורה הידענית, נונה המכשפה המנוסה, אני הייתי החיה הקהילתית שאני ולרוסנה נשאר רק להרפות, לדחוף כשצריך, להתמסר ולהפוך לאמא.

ביום שלפני הצירים החלטנו לקחת פסק זמן מקריאת ספרי ההדרכה להריון וללידה, מאיסוף הבגדים והחפצים ומהשיחות המתמשכות על הפחדים והתקוות – לטובת סרט: “לצאת לדרך” בקלנוע מלא בחילוניים ירושלמים שלא חשוב כמה עירם מאוסה בעיניי הם תמיד נראים לי חמודים במיוחד. סרט מתוק כמו סטודנט ירושלמי עם תלתלים ומשקפיים, קומדיה שהיא הלל לגרעינותה של המשפחה, אבל בדרך אל הסוף המבעס המאשר את הישן והידוע ישנו חיפוש אמיתי של זוג אמיתי.

שיקוי האתרוגים והגת ששתינו בשוק בניסיון לזרז את הצירים הביא לטריפ של התקפת צחוק, וכך כשבדרך הזוג עובר במסעם דרך משפחה היפית הדוגלת בעיקרון הרצף (האישה מניקה את ילדה בן ה- 6 והאב מסרב להכניס לבית עגלה לתינוק) השתנקתי כשהבנתי שבעצם הבדיחה היא עלינו. בתחנת האוטובוס במבשרת גרפיטי בטוש שחור הזהיר: “פריקים, תשימו קונדום שלא תתרבו”. אבל אני קראתי את הגרפיטי באיחור ולכן באה לעולם משפחה פריקית-היפית עם קומפוסט, נבטים ונחישות שלא להיכנע ללחץ של הסבתא לבצע ברית מילה.

עוד שלושה ימים זה כבר היום האחרון של מזל אריה. אלון המתקשר אמר שהילד יוולד לפני 12 ימים. הרופא מליסבון ניבא שזה יקרה לפני שבוע. אז הלכנו לרקוד במסיבת חנוכת הבית של ניצול אדמאמא נוסף. רקדנו כמו אז. בואי נרקוד נשכח את כל הפחד. בלילה הצירים התחילו אבל לא מנעו מהחבורה להתייצב למחרת לטקס במעיין שבסופו שלומי נפל מעץ התאנה כדי להראות שלו זה כואב יותר. בלילה כבר נסענו לעין-כרם, הפעם לא לגלידה כי אם להדסה. הפתיחה לא היתה מספיק פתוחה והצירים נרגעו תחת אור הנאונים של בית החולים, אז חזרנו הביתה. הביתה לבית של שמבה הכוהנת, שבו למדנו לחיות בקהילה זעירה אינטנסיבית שבה התפקידים משתנים בין כולם: מישהי מבשלת בזמן שמישהי רוחצת כלים בזמן שמישהי ישנה בזמן שמישהי מחזיקה את היד לרוסנה. וכולנו מהמהמים ביחד טונים נמוכים כשציר מגיע.

למחרת נסענו שוב. לא הייתי מתעקש על הפרטים הקטנים לולי קיבלתי משימה בפורום: לכתוב את זכרונותיי מהלידה כי זה יכול להיות משמעותי לילד כשיגדל. שזו כבר מחשבה מפעימה כשלעצמה. כלומר, שיגדל. שיבוא וישאל. אז נסענו להדסה והפעם קיבלה את פנינו רונית שפירא שהיא מיילדת בחדר לידה טבעית שנראה כמו צימר כולל ג’קוזי. רונית שפירא, ששמה אנו מעיד כלל על מוצאה ההודי האקזוטי, אמרה לנו בסוף הלידה בעיניים נרגשות ש”אתם כמו סרט על לידה טבעית. אתם כמו שזה היה פעם בשבטים קדומים. אף פעם לא ראיתי כזו חבורה וכזה אמון ותמיכה”. ואמא לא הכירה את רונית שפירא.

מעט צואה במי השפיר ואנחנו מורחקים מגן-העדן המבודד והנשי של הלידה הטבעית לחדר לידה רגיל שנמצא תחת פיקוח הרופאים הגברים. אחרי יממה איתנו רונית מותשת ופורשת ואנחנו ממשיכים ומקבלים את המלצת הרופא שלא להסתפק באכילת גלידה טבעונית לזירוז הצירים, לוותר על החלום השבטי ולהסכים להזרקת חומרים מזרזים ומשככי כאבים. כשצירי הלחץ מתחילים, שלומי ואני חייבים פתאום לחרבן. כן, כלנו לוחצים יחד עם רוסנה.

לרגעים זה גדול עלי, הזריקות וכל הסבל שמסביב. ילד עם חתך בשפה שמחכה לרופא מרדים שממהר מהאפידורל שלנו לקיסרי של אחרת בגלל הרמדאן – פתאום מעלה בי דמעות.

כשצירי הלחץ מתמשכים הרופא דורש לבצע לידת ואקום. אחרי שלושה ימים של כאבים, התנשפויות, המהומים ושינה חלקית ביותר – רוסנה מסכימה לואקום אבל מסרבת לכך שיתבצע בחדר הניתוח כהכנה למקרה של לידה קיסרית-חירומית. הרופא שמההתחלה הרים גבה למראה החבורה העליזה, מבקש שעכשיו יישארו רק שני מלווים. הנשים יוצאות להתפלל בחוץ ואני ושלומי נשארים להחזיק את רוסנה משני הצדדים. ברית משולשת.

הרופא אומר: “רוסנה, תקשיבי, אם הוא לא יצא עכשיו אנחנו נהיה חייבים לעבור לחדר ניתוח”. צוות הניתוח כבר מוכן. הראש הלבנבן שלו מבצבץ בזמן הציר אבל חוזר אחורה. הדופק שלו יורד אבל ניתן לנו סיכוי נוסף - סיבוב אחרון בהחלט. רוסנה נותנת את כל הכוח וגם אלוהים והנה ראש עטוף בקרום שכזה. עוד דחיפה וגם הכתפיים יוצאות. הנה נולד אדם וכאן נגמרות המילים כמו אמונה באל לאורך שנים ואז ברגע אחד פוגשים אותו את האל שעד כה רק צמאה נפשי אליו והנה הוא. חיבוק לשלומי מוציא ממני את הבכי שחיכה. גם הקטן בוכה. דם יזע ודמעות. ברוך הבא.

אחרי שבעה ימי לבטים הוחלט ששמו יהיה עדן לביא. עדן שמחבר בין גן-עדן לארץ, בין הרוח של הנשמה הקוסמית שלו לחומר של הגוף שלו (השפתיים דומות לשלי, כך אומרים). והעדינות של עדן מעדנת ומאזנת את הלביא שהוא גם עם אנרגיית האש והידיעה הברורה לאן להגיע וכיצד. על ההתאהבות החדשה של חיי ועל תגובת האחיות בבית החולים לעובדה שכל לילה האבא מתחלף - עוד ייכתב. בינתיים אני רק רק חורט בחול - “הללויה”.