החיים כנמשל

במשך חודש שלם פתחנו כל יום בהתכנסות על השטיח המשפחתי שבגינה. בדיוק בשעה שקרני השמש הראשונות מגיעות לעמק שבו חיות בשלום תולעים, עגבניות ובני-אדם. מרכז המעגל פתוח לחלומות מהלילה אותם אנחנו מספרים בעיניים עצומות, בלשון הווה, כמעט מהמקום שבו נחלמו. כמו טקס עתיק, החולם חוזר לשבת והמעגל מסביב מוזמן להציע אסוציאציות, פרשנויות, רעיונות.

כל יום גילינו שהשדה הקהילתי נבנה גם בלילה, בנושאים משותפים המלווים את האוהלים השונים. לילה אחד כמעט כולם חלמו על ההורים שלהם, ובלילה אחר חיות שונות ביקרו. כמעט כולנו עסקנו בחודש הזה בשיפוצים, הריסות ובניות של בתים. ותמוה ככל שזה יישמע, כמעט כולנו חלמנו על קניון. למה? אולי בגלל הסמל לתרבות הישנה ממנה אנחנו באים או אליה אנחנו חוזרים בתום הקורס. ואולי בגלל שהקניון תפס בתודעה הקולקטיבית את מקום הארכיטיפ ההיסטורי או המיתולוגי של האם – המעניקה, המכילה, שיש בה כל מה שאני מבקש.

פ’ שהגיעה מישראל ואמרה בתחילת הקורס שכל הנושא הפוליטי לא מדבר אליה ושלשמוע על המצב בטיבט סוגר לה את הלב, והתקשתה לקבל את המראה שלי שהמליצה לבדוק מאיפה מגיע הסירוב לשכב עם ערבים – חלמה שוב ושוב על ערבים. עבודת שלום של התת-מודע. י’ מבית-לחם עבר תהליך מדהים של להתגבר על הפחד, או להתגבר על הנטייה לא להתמודד עם הפחד. בהתחלה הרג את העקרב ועשה עיקוף מסביב לנחש. לקראת סוף הקורס הוא כבר היה מסוגל לקשור קשר איתם ולהמשיך הלאה מבלי להתעלם ומבלי להתעמת.

מתוך המון חלומות שמצטברים אצלי במחברת אני רוצה לשתף כאן בשלושה:

אחת. אני נכנס לחנות חדשה בקניון. הבעלים: חבורת גברים איטלקים, העובדים: תמריאנים. הקונספט המהפכני: שילוב של גאג’דים מוצרי חשמל מתקדמים (סולארים, דיגיטליים, המצאות) עם בית מרקחת. תמונה שנייה: אני חוזר לחנות והיא מפונה. מרטין מבסיר לי שהבעלים החליטו להעביר מקום. כלומר, הקונספט טוב אבל צריך מיקום אחר כדי שזה יעבוד.

הצעות: השפעת המחשבות על כלכלה קהילתית בת קיימא כמו זו שבקהילת דמנהור האיטלקית. שילוב בין ריפוי (הילינד ביוטופ) לטכנולוגיה מתקדמת (שמאפשרת להתנתק מהכלכלה החולה).

שתיים. אני קוטף סברס בלי כפפות. לרגע אני מפחד כי נזכר שיש קוצים אבל אני ממשיך לקטוף ולקלף בידיים ללא חשש וללא קוצים.

הצעות: בלילה עם סילקה, מתוך העמקה של אמון והתגברות על פחדים.

שלוש. ריצ’רד גיר או ארנולד שוורצנגר שוחה בתעלה בין מצריים לישראל. לא יורים בו אבל תופסים אותו ומעמידים למשפט למען יראו וייראו. מישהו מראה לי שאפשר לשחות ולגלוש גלים בתעלה אבל אסור לצאת לים הגדול. השחקן האמריקאי התחיל לצאת לים.
בסוף התעלה יש רציף קטן שבו מישהו מסביר לי שלשם לא מגיעים בכלל אנשים, רק זקן כפוף עם שלט שמזכיר מתי נכנסת השבת ושאחרי שהוא עובר הוא (זה שמספר לי) נרדם שם. אבל פתאום שאול מ”שוברים שתיקה” עובר עם עגלה עמוסה בעדויות של חיילים מהשטחים. הוא מנסה לגייס כסף למפלגה חדשה ועל קופסת התרומות מובטחת הפתעה לתורם ואני קורא בטעות: “הרפתקה”.

הצעות: ???

מת אב. החודש ששכחתי שנולדתי בו. אב בבית חולים אסותא בתל-אביב. 29 שנים לאחר מכן, בלילה בלי ירח, במעגל אבנים בן 7,000 שנה, חזיתי בארבעה מלאכים בדמות תינוקות המלווים את כפר החקר לשלום במזרח התיכון (חייבים למצוא שם חדש לפרוייקט הזה!). אחד מהם היה התינוק שלי. מה זה אומר “התינוק שלי”?

סופו של אוגוסט. חודש של “הקורס הבסיסי” שהנחיתי ביחד עם בורי שהיא אולי המורה הטובה ביותר בחיי. קורס ששאל - מה זו תמרה? מה זו קהילה? מה היא מיניות? מה זו אהבה? מה היא מבקשת? מה היא תפילה? מה הוא אדם? מה הוא מבקש?

לקראת הסוף לא עברה שעה מבלי שפינטזתי על יום שבת בשבע בערב. אז אהיה אדם חופשי. ללא אחריות לחבורה של 30 א/נשים. ללא מחשבות בלתי פוסקות על התהליך הקבוצתי והאישי. אדם חופשי עם פורום משלי שבו אני חופשי להיות סטודנט בעצמי. כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב, מי הפך את שמחת פגישתנו, לעצבון הפרידה הנוקב.

וכך מתוך תחושת השחרור צץ לו עצב קטן והודיה גדולה. על האפשרות לזרוע זרע ולהשקות מבלי לדעת מה יצא. לא להתייאש ממראה האדמה הבורה המסרבת להנביט, לחמול את העשבים השוטים הנהנים ממימיי, לשמור על סבלנות כשהזרע מצמיח גבעול אך עדיין לא ברור של מה. כי בסוף נופל אל ידיך פרי, והוא בשל ומתוק, וטעמו השתבח בזכות השמש שצרבה לעיתים עד כאב. ומעכשיו אתה יודע – סופו של הזרע הוא פרי. וזרע בתוכו.

שתי מתנות מיוחדות שקיבלתי בדמותם של שני משתתפים בקורס: פתיחה מרגשת עם סילקה שמנסה לבנות קהילה בלייפציג - איתה עשיתי אהבה במעגל האבנים באבורה (מרחק 200 ק”מ ממעגל האבנים של תמרה) להחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת. וגם י’ מבית-לחם שהפך אותי לאב צעיר. הוא בן 17 עם תלתלים שחורים ועיניים כמו הים שאותו ראה בפעם הראשונה בחייו לפני כמה שבועות. עיניו משקפות את לבו וכך גם פיו. שקיפות ששובה את לבך מיד. כך נכנס לפורום וסיפר שמעולם לא שכב עם אישה ושהוא רוצה לפגוש מישהי סופסוף. יד ביד צעדנו נרגשים לבודגה. כאב ובנו באחד בספטמבר בדרך לכיתה א’. אחר כך נכנס לפורום לחפש אהבה. קשר. זוגיות. אחר כך דיבר בדמעות על הרצון להישאר בתמרה כמה שנים וללמוד להיות פעיל שלום. כמו צ’ה גווארה. להפסיק לעשן ולשתות. לאהוב ולהיות נאהב. אבל י’ יהיה חייב לשוב לפלסטין כשתסתיים הויזה שלו בעוד כחודש ואז מה? אללה הוא אכבר.

ויחד עם הקורס אני מגלה שפע מסביבי שכמוהו לא ידעתי מאז גורשתי מגן-עדן. אבטיחים זעירים, מלוני דבש, תפוחים בכל הצבעים, אגסים נדיבים, קישואי ענק, אפרסקים רכים, תאנים אורגזמטיות, פלפלים ירוקים מתוקים, מלפפוני עב”ם, עגבניות או לא להיות, חצילים חתיכים וסברס בכמויות כמו במרוקו כשתמורת דינאר אחד זכיתי בבטן מלאה בגרעינים ועונג. הכל מהגינה שלנו, מהאגם שלנו, מהעצים שהשתנתי עליהם, מהקומפוסט שקילפתי לתוכו. הכל מזכיר לי כמה נדיבה השמש הזו של אוגוסט. אני אוהב את הקיץ. שלא ייגמר לעולם.

ובכל זאת העננים כבר מספרים שזה הזמן לחפש את השמיכה שנעלמה. תחילתו של אלול.  חודש הרחמים והסליחות. אלול בעין כרם. אלול בתמרה. איך זה נראה? איך זה נשמע? אני סקרן כל כך לקראת החודש הזה, לקראת התקופה החדשה שנפתחת כאן בתמרה וכאן אצלי בגוף הזה שנושא במסירות את הנשמה הזו. כל שנבקש לו יהי.

זמן של שקט. אני מקשיב לפעמונים של הפרות שמעבר להר. כלב נובח מרחק כמה קילומטרים מכאן. שיערותיו של החתול סומרות. אני שומע. גם את הציפורים שבאו מרחוק ומקרוב. להקשיב לזבוב. מה יש לו לספר לי? לדומם את המנוע של הלפטופ (הלב טוב). דממה.

כל יום שישי ב- 10:00 בבוקר פוסקת כל הקהילה מכל מלאכה למשך שלוש דקות. הכוונה היא להתחבר למתרחש במזרח התיכון בתפילה קולקטיבית שבלב. היום הוחלט להרחיב את זמן השתיקה לשעה וחצי ובכך להתחבר לוויז’ן קווסט שמתקיים באחת הגבעות שמסביב לתמרה בהנחיית עופר ישראלי (שהקים את “שומרי הגן“). 20 מהמובילים בקהילה מתמסרים למשך ארבעה ימים לזמן של צום, שתיקה, התבוננות והקשבה, בתקווה לקבל תשובות חדשות לשאלות חשובות.

זה זמן לא קל בתמרה. תמיד אחרי סאמר יוניברסיטי יש נפילת אנרגיה, אלא שהפעם היא מלווה בכמה אתגרים חדשים: המצב הכלכלי על הפנים. גם קבוצת הסטודנטים שניסתה לעשות קופה בבום פסטיבל חזרה עם דמי כיס צנועים וכאב ראש ממה שדומה יותר לאיזור מלחמה (הלומי קרב, פוסט טראומטיים, מאות פצועים והרוג אחד). למסע העלייה לרגל שאמור להתרחש עוד חודש בקולומביה – אין כסף. בנוסף לכל, דיטר דום, המקים, המנהיג, הגורו – חולה מאוד. אתמול, במקום השיעור היומי איתו, התכנסנו להאזין לקסטה של הרצאה שלו מ- 2002. בהתחלה הטייפ לא עבד. מאפו הלך לבדוק מדוע מערכת החשמל קרסה ואנחנו נשארנו יושבים חסרי אונים. בסוף הוא דיבר על הצורך להעמיק קשרים עם תנועת האנטי-גלובליזציה כפי שזכתה לפרסום באותו זמן בעקבות מאורעות גנואה.

כל זה הוא אות וסימן עבורי (ועבור עוד ועוד א/נשים בקהילה) לצורך הדחוף להתעלות מעל לתלות ולהגיע לעצמאות. עצמאות מדיטר דום, עצמאות מאמא, עצמאות מהנפט, עצמאות מהמדינה, עצמאות מהמערכת האקונומית הישנה. התלות הזו לא אפשרית יותר בזמנים הבאים עלינו לטובה ולרעה.

יום שישי עכשיו. כבר 11:00 בצהריים ועדיין לא קיבלתי את התשובה לשאלה: “מה התפקיד שלי בתהליך העצמאות” (על מלחמת העצמאות כבר ויתרתי). אולי לא לוותר על הרוח האנרכיסטית המסרבת להתבטל בפני ההנהגה והמעודדת לקיחת אחריות על-ידי כל הפרטים. בנוסף, עולה מתוך הלחץ גם הודיה על אבני החצץ שנזרקות אלינו לפני הסלע הגדול של שנת 2012 שצפויה להוות שנת מפנה בתודעה העולמית, או תום עידן הנפט שצפוי להביא איתו מלחמה עצובה על אוכל. המשימה לבנות חברה אוטרקית, עצמאית, בת-קיימא – הופכת לדחופה. וטוב שכך. העולם הישן קורס ועל כתפינו המתרחבות מוטל ליצור אלטרנטיבה ראויה.

קטעים מבלוגים של אחרים שמתעקשים לדבר על סקס במקומת שאסור לדבר על סקס:

בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.

אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.

הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.

מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור

גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?

“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).

ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?

מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם

גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.

אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.

בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.

תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.

חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.

מתוך: החופש להיות שונה

וכמו ב”גריז”, אסרק את שיערי המשוח בג’ל ואחייך אל מול להקת הבנים והבנות ששרה לעברי “טל מי מור! טל מי מור!”. ספר לנו סיפור. סיפור אהבה. אהבת קיץ. עם התחלה, אמצע וסוף. סוף לסיפור. הזמן שאין רופא לו, חמק חלף כמו פלא. גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה. סוף הסיפור. תודה רבה. ברוכה את הוויה שומרת האהבה.

מתוך מאות הא/נשים שהגיעו לסאמר יוניברסיטי היא היתה היפה ביותר. פנים של מלאך ושיער של פאנקיסטית (שוב פעם אני נופל בקסם הראסטות. הפעם בלונדיניות). השם הוא יוליאנה אבל כולם קוראים לה יולה. בחרה בקבוצת האקטיביזם החברתי (שהנחיתי) אבל הקפידה על פאסיביזם שקט. כשאת כל-כך יפה שתיקה היא לפעמים מפלט. מקלט מכל המבטים, היצרים, הסטיגמות, הסרטים, האפשרויות.

מבטים ביישניים שנפגשו במסיבה בבודגה ומודיעין איכותי שקיבלתי בזכות וידוי - הובילו להזמנה לטיול. עלינו על הגבעה וישבנו משתוממים מהשקיעה הזו ומהשקט הזה שבו בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור. היא סיפרה איך זה להיות כאן עם הידיעה שבברלין מחכה לה החבר (יחסים פתוחים אבל בינתיים רק בהגדרה). אני סיפרתי לה איך זה שלכפר הקטן שלך פולשת עיר. כשנהיה קר ירדנו ובסוף נפרדנו בנשיקה על הלחי. “את הפרק הבא את כותבת” אמרתי לה.

אחרי יומיים של חיוכים אילמים בינינו, בתום מסיבת הסיום של הסאמר יוניברסיטי, בדרך מהבמה (הנחיתי יחד עם ורה) החוצה (הבטחתי לאסף לישון לצידו בלילה האחרון שלו כאן) – היא קופצת עלי ומצמידה אותי לריקוד לוהט. הראשים מתחככים, האוזניים מתמסרות, גם השפתיים. השיר נגמר והיא בורחת להתיישב ליד הדלת ולהתבונן בכוכבים עם חיוך. היווניה צצה פתאום ומזמינה אותי לריקוד. אני לא מסרב. אני חושב על אסף שהבטחתי לו ואיפה הוא ואיך הוא מרגיש, אני חושב על הסאמר יוניברסיטי שנגמר ואיזה כיף שאין לי תוכניות לארבעת הימים הקרובים, אני חושב אולי לאכול משהו מתוק לפני השינה. ואז – אני חושב שאני חושב יותר מידי ורוקד פחות מידי. הנשמה שלי עדיין רוקדת עם האלה שהתיישבה. השיר נגמר ואני מודה ליווניה, צועד לפינה ומתלונן: “גנבת לי את הלב!”. אנחנו מתחבקים בישיבה של מטה. היא חוצה גבולות ואני מתמסר.

באיזשהו שלב אני חושש שזה יותר מידי עבור האורחים שאולי רוקדים עדיין. אני מזמין אותה לעבור לחלל אהבה והיא מסרבת. אך גם מסרבת להפסיק לגעת ולגעת ולגעת. אני שואל אם היא מודעת לכך שהגוף שלה אומר “כן!”. כן, היא מודעת. ניסיון אחרון שלי לפני שאני מרגיש לגמרי כמו אנס חלקלק – בואי נלך לחדר של הסטודנטים ולא נוריד בגדים. היא מסרבת שוב, ואז אומרת “בוא נלך רק שנינו”. את בטוחה? לא. את מבטיחה לעצור כשיהיה יותר מידי? כן. אני מבטיח לאהוב אפילו יותר (אותה ואת האמת שלה). אני מודה על השיעור - להישאר עם לב פתוח ולבטא את הרצון שלי בבהירות גם אל מול בלבול ופחד.

כאן המצלמה מתמקדת על הוילונות שמתנופפים ברוח וברקע הפסקול של “הפסנתר”. סימפוניה. יש לפעמים שהמילים קטנות מלהכיל. ובכל זאת השמש עולה ויורדת, וכך גם הירח. הכוכבים ממטירים אהבה. לאחר שני לילות אהבה, אנחנו מזמינים ידיד משותף להצטרף אלינו. בבוקר היא אומרת “בן [החבר שמחכה בברלין] יהרוג אותי!”. למשפט הזה יש מטען היסטורי כבד. כעבור שבוע היא שולחת מייל מהדירה של בן ומספרת על האהבה הגדולה והאמת העמוקה שמתחדשת בקשר ביניהם. היא חוגגת את התאהבותה בשלושה גברים שונים באותו זמן. היסטוריה חדשה נכתבת.

המילים הן זעירות, ובכל זאת – תרגום (חופשי עד פרוע) מגרמנית של שיר האהבה שהשאירה אחריה עם אבן למזכרת:

אני מזילה דמעה אחת
אוספת אותה בכף ידי הפתוחה
ומותירה אותה איתך
כשקרן השמש נוגעת בדמעה
אתה יכול לראות את כל ניצוצות אהבתי…
וכשהירח מחבק באורו את הדמעה
אתה יכול לעצום את העיניים
ולהרגיש את ידי על הלחי שלך…
ותהיה דממה. ושלום.

יום הולדתי ה- 29. כל היום אני עטוף בחיבוקים והילולים על אמי שילדה אותי. הטחינה ששלחה לי אמא נשפכה בחבילה אבל לא הכתימה את הספר של הופמן (ג’ושו אמר שיואל ישתוק) והדיסק של חווה (”עוד מעט האדמה ואחר כך דממה”). אני מזמין 10 חברים וחברות לפלאפל בבודגה – מקדש האהבה הקהילתי. אני מעדכן על התוצאות העדכניות של מחקרי בנושא אהבה ומיניות. לאחר מכן נפתח מרחב חושני ידידותי. אחרי יומיים אנחנו מתכנסים לצפות בתמונות שעאידה צילמה ולשתף איך נחתו בנפשנו התמונות החדשות של תרבות מינית חדשה. יום ההולדת המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה בחיי.

יותר מ- 400 איש ואישה התקבצו מ- 21 מדינות בעולם כדי למצוא את השינוי שצריך להתרחש בעולם ובעצמנו. בתמרה היו כאלה שהאמינו שהמידע שיצטבר באירוע יכול להביא לסוף המיידי והמוחלט של המלחמות בעולם. עבור חלק מבני הנוער שלקחו את האחריות להפקת האירוע – היתה זו משימה קשה מידי. חלקם פשוט קרסו בדרך ליולי. אני רושם בשולי המחברת: לפעמים חזון יכול להיות גדול מידי, תובעני מידי, בשמיים מידי. ובכל זאת, בערב שבת בפרדייז פלייס, כששירים מבילעין התערבבו עם “שלום עליכם מלאכי השלום”, עם שירים שמחים ממקסיקו וקורעי לב מיוון - משהו בי מצא מרגוע. וכשארננד האינדיאני (אינדיאני זה פוליטיקלי קורקט?) סיפר על מסורת עתיקה של להימנע מתגובתיות, להתכנס מידי יום לסוג של פורום, ועל ה”וינטגטה” בשבט הלקוטה שהם גם זכר וגם נקבה ולכן נחשבים לקדושים – משהו בי התערבב.

לודוויג, שהוא הבחור היפה ביותר שאני מכיר, עולה לבמה, ומול כ- 400 לבבות, אומר בשילוב של דמגוגיה פומפוזית וצניעות רועדת: “אנחנו רוצים להתרגש מהכמיהות שלנו ולהאמין בהתגשמותן. מה שאנחנו רוצים זה לא להיות נורמאליים אלא אמיתיים. מה שאנחנו רוצים זה לא להילחם נגד המערכת הישנה, אלא ליצור מערכת חדשה… אנחנו רוצים שחרור מוחלט של אהבה ומיניות מפחד. אנחנו רוצים לחוות את צורתה המקורית של האנושות – קהילה… ואנחנו רוצים שהמילים הללו לא יישארו בגדר סלוגן, אלא לצקת לתוכן מודלים קונקרטיים של חיים משותפים”.

מוניקה הותיקה מודיעה לי שהיא הקו-לידר שלי ולא אני שלה, ואני מקבל לידיי 30 סטודנטים סקרנים. אני מגלה כמה זה כיף להוביל קבוצה, ללמד, להוליד, לתמוך. במרכז המעגל מתרחשים נסים: אולריקה מספרת שהיא מאוהבת כרגע בארבעה גברים, והדמעות עולות כשהיא מברכת על היכולת להכיל את כל האהבות ולחגוג אותן ביחד, בניגוד לאז - כשנאלצה לעזוב את אב בנה (שיושב כעת במעגל) לטובת אהבה אחרת. א’ מבטאת את הפחד שלה מגברים, רוברט נכנס למעגל ומתוך ריקוד של פחד צץ לו שביב של אמון. אנה שרק סיימה לתרגם את העדות מהכלא הקולומביאני בוכה מתוך ההבנה החדשה של גודל (או אפשר לומר קוטן?) צרות האהבה שלה אל מול המציאות המסוייטת שממנה באים החברים מכפר השלום שבקולומביה.

בלילה הראשון אני חולם שאני מראה לעידית את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות: 4 מיליון – פרס ראשון בלוטו. שעות אחרונות להרשמה להגרלה. המספר המומלץ: 4. בכוכב נולד – ילד זכה במקום הראשון, אבל משהו בו לא היה אמיתי (זייף בכי ואז צחק). כותרת נוספת על משה קצב (אני מסביר לעידית אבל שוכח שהיא קוראת עברית). וגם – להקת רביעיית הבנים המצליחה שבאה לארץ (בתמונה הצבעונית רוברט מופיע כשני תאומים עם תספורות שונות).

אני מצטרף לשלושת ימי ההתנזרות ממין שנתבקשו מ- 40 המשתתפים בקורס הבסיסי של אחרי הסאמר יוניברסיטי (אותו אני מנחה יחד עם עאידה ובורי). כמו תמיד התנזרות מגלה לי דברים חדשים - כמה טוב להתבונן בהרגלים: כמה מרעיד לתת מקום לזיכרון שנותר מיולה. כמה מעיר לגלות את הנוחיות המרדימה שברשת האהבים שבניתי מסביבי. כמה מעניין לראות איך כמעט כל הישראלים ביקשו להיות יוצאי דופן בימי ההתנזרות – לראות שוב כמה מיוחדת, אירוטית ופתוחה התרבות ממנה אני בא, אבל גם כמה דורשת היא להיות יוצאת דופן.

בלילה האחרון, במסיבת הסיום שאותה הנחיתי יחד עם ורה, אני מגלה את יולה. אבל זה כבר סיפור אחר. סיפור אהבה.

3 מראות קשות בהר הנגב:

“מונופול זה משחק לא חינוכי” אני מסכם את תבוסתי בסיבוב ארוך בחדר של הילדים. בגרסת 2008 במקום כסף מזומן כל משתתף מקבל כרטיס אשראי. אחייני בן השמונה מנהל איתי משא ומתן עקשני ומפולפל על חברת החשמל. אשתו של אחי מתפרצת: “אוי תפסיק כבר! לא כולם חיים בתמרה! אתה יודע, בעולם שמחוץ לבועה שלך אנשים הולכים למכולת!”.

“אני מוכן לפנות את החדר בזמן המבוקש” אני חורג מהקונצנזוס המשפחתי לטובת עשיית שלום עם מנהל האכסנייה שמבקש להתפנות מוקדם יותר ממה שסוכם. אמי הורתי עוקצת: “רק אתה טהור! אותך יכתבו בספר הלבן ואת כלנו בספר השחור”.

בעקבות הפאנזין שכתבתי: “החיים כנמשל 3” (כולל תמונות אירוטיות נועזות) - אחותי יעל מספרת לאמה (ואני מקשיב מתוך שינה): “הרגשתי שהוא מפעיל אלימות כלפי. יש דברים שאני מעדיפה לא לדעת או לא לראות”.

2 מראות קשות בפורום בתמרה:

אני כותב במחברת שלי: “אני כבר לא הסטודנט המצטיין”. בורי, מנחת הפורום, תפסה אותי ברגע של מבוכה טופח על שכמה כדרכם של גברים מובכים המנסים להקטין את האישה העוצמתית שמולם. כמה קטנות וחמקניות הן המחוות המצ’ואיסטיות שעדיין חבויות בי. לא נעים לעמוד מול מראה שכזו, ועם זאת – משהו בי מתעצם מעצם האפשרות לחדד מודעות ולהעמיק את תוכנית ההתנתקות מאלפי שנות פטריארכיה.

ס’ אומר לכ’ שההחלטה שלה לאמץ ילד בקרוב היא משמחת (גם פוליטית) ומרגשת (גם אישית) אבל בשלב הזה כדאי היה להביא את הנושא בתור שאלה ולא בתור החלטה. הוא מדגיש שהוא מודע לקושי לקבל את העובדה שגם בהחלטה לגבי הנושא הכי אישי ואינטימי יש צורך לשתף את הקהילה, שתיקח חלק בגידול של הילד ותהיה חייבת להתמודד עם ההשלכות השונות של ההחלטה. כ’ לא מפסיקה לבכות למשך 24 שעות. קשה לה להתמודד עם מה שהיא תופסת כערעור על זכותה להיות אמא.
למחרת ס’ מתוודה: “כששכבתי עם ל’, אתמול בלילה, בשלב החדירה הצעתי שלא נשתמש בקונדום. אנחנו מכירים כל-כך הרבה זמן ויש לי אמון מלא בה ואני יודע שאין לה מחלות. זה גם היה בסוף המחזור שלה כך שהסיכוי להיכנס להריון הוא אפסי. ואז, ברגע הלוהט ביותר והאינטימי ביותר של הסקס היא אמרה לי שזה בדיוק מה שאמרתי לכ’. שלקחת את הסיכוי האפסי הזה ללא החלטה קהילתית זה לא אחראי. היא צדקה, ואני גיליתי איך המראה הקשה שנתתי לכ’ חזרה אלי כמו בומרנג”.