כל יום שני אני נכנס לכיתה ומלמד את הנוער (שישה תלמידים) על ההיסטוריה של המאה ה-20: מייקל ג’קסון, מהאטמה גנדי, צ’ה גווארה, אדולף היטלר, אנה פרנק, ג’ון לנון, אמה גולדמן, רוזה לוקסמבורג, אלברט איינשטיין, מרטין לותר קינג… הצעות למודלים לחיקוי וניסיון לעורר מחשבה על איך המאה הנוכחית יכולה להסתיים - להתבונן במוז’יקים שאנחנו וביכולת או אי היכולת לראות איך ילדינו או נכדינו יהיו אנשי היי-טק עם אייפון על טיסה לבייג’ן. וגם לשאול שאלות כמו: מי משנה את העולם? אנשים אמיצים, מידע חדש או אולי אלוהים? ולנסות לענות על שאלות כמו: אז למה אלוהים לא דואג שההיסטוריה תהיה טובה יותר? נא להעתיק מהלוח: “היסטוריה היא ג’י.פי.אס להווה: להבין מי אנחנו ולמה אנחנו כמו שאנחנו”. אני מורה להיסטוריה בכיתה של ילדים שרוצים לדעת. חלום שמתגשם.

אני לא רק מורה – אני גם תלמיד. השבוע סיימתי קורס של חודשיים עם דיטר דום שהקים את תמרה וממשיך לדחוף את החזון של המקום. למדתי לחגוג את העובדה שאני בריא, שמח ואוהב (ולא להיכנע למחשבות בדבר שטחיות העדר הבעיות). למדתי על כיצד אלפי חלקיקים יוצרים ביחד חצוצרה (ואיך פועל שדה קהילתי של אנרגיה או אינפורמציה). למדתי שהאמון שלי באלוהים גדול או עמוק כמו האמון שאני נותן בידידיי בני האדם (ולהפך). למדתי גם שכמה שיותר כאוס שהמבנה החברתי יכול לשאת או להכיל כך הוא יותר בר-קיימא (תובנה אנרכיסטית בלב קהילה גרמנית).

גיליתי גם את הרדיקליות שבבחירה שלי במקום שבו חוזרים שוב ושוב אל או על אותן שאלות: כיצד מעט אנשים יכולים לשנות את העולם כלו? מה הקשר בין עבודת שלום פנימית לחיצונית? מדוע אהבה ומיניות הם נושאי מפתח לעולם? איך חיים ביחד, בשבט אחד, ויוצרים תרבות ללא אלימות? ויתרתי על הגיוון וההיצע של צוותא, תמונע, קלנוע לב, סינמטק, אוניברסיטת תל-אביב, אוזן שלישית, הגדה השמאלית, רסלינג, בבל, הארץ… וגיליתי ששעות של בהייה בסוליטר, פריסל, אטרף, צ’טים, אי-מייל, טלוויזיה או סמים לא חיברו אותי לעולם כמו שאני מרגיש מחובר עכשיו. אני מרגיש שויתרתי על הרבה לטובת העמקה ושעשיתי בחירה אמיצה (כי לפעמים לבחור זה אמיץ) מתוך ההיצע הגדול שהיתה לי הפריבלגיה להיחשף אליו במהלך חיי.

כמו בסרט “אווטאר” (לוחם השלום שבי מתענג שהצבא האמריקאי הם הרעים ושבט רוחני הם הטובים!) כשהחייל מגלה שהקירבה לאמא אדמה היא המציאות האמיתית ושבעצם העולם הצבאי ששלח אותו לשם הופך לחלום המנותק מהמציאות. לא שאני רוצה ליצור עוד דיכוטומיה או תמונה של אנחנו מול כל העולם. ממש לא. רק שזה הדהד את תחושת ההזייה שיש לי בכל פעם שאני יוצא מ”הבועה” של תמרה והמציאות של החברה “הנורמלית” נראית לי יותר ויותר תלושה מהמציאות. כשגילה החייל שבעצם כולנו אחד – שאל אותו המפקד “איזה סמים לקחת?”. הרי תחושת או ידיעת האחדות היא בסך הכל הזייה, טעות של התודעה, סרט, טריפ. ואולי זו תזכורת ללקח הגדול שבסמים מעבר להתמכרות, לבריחה ולהירגעות. בשנתיים האחרונות אני לומד איך לחבר בין הסם למציאות, מבלי להזדקק בכלל לסם (הסתכלות נוספת בפוסט שדחף אותי לקחת הפסקה מהבלוג).

גם למדתי שסוד הקהילה טמון בעובדה שגם אם שכחתי את הדרך אני יכול להתחבר לאחרים. המשפט הזה אולי מדליק נורות אזהרה אצל מי שצמח בתרבות האינדיבידואליזם. ובכל זאת, אני מוצא בעצמי יותר ויותר אמון וגם חדווה להתחבר לשדה הזה שנוצר על-ידי יותר מ- 100 אנשים שחיים ביחד. אם האנרגיה שלי נמוכה, אם דבק בי דכדוך, אם התעייפתי מלחשוב, מלאהוב, מלהאמין, מלקוות - יש מי ומה שיזכיר לי מה שחשוב. יש בזה כוח עצום: בקולקטיב שמעצים את האידיבידואל ומסייע לו למצוא את הקול הפנימי שלו ולא רומס אותו תחת גלגלי האידיאולוגיה.

בתוך הכאוס שבלבי, שבתוך תהפוכות ההתמרה, שבעמידה מול הצוקים הגדולים והציפור הגדולה - בתוך כל זה אני מוצא בעצמי גרעין של שקט, שלום ורוגע. במקום הזה שמצאתי אין פחד ממוות ואין פחד כלל. למעשה אין שם דבר מלבד אהבה ללא תנאי. ומתוך המקום הזה, ומתוך האמון בכיוון החיובי הבסיסי של המעגל הקהילתי, ולאור חיוכיו וצחוקו המתגלגל ועיניו הבורקות של עדן כשהוא מתבונן באגם - מתעוררת בי מחשבה רגועה בדבר גידול בני בכורי כאן במקום הזה, לא למהר לחזור או לקפוץ, להשריש שורשים ולגדול. אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך.

הכי מרגשים הם הכוכבים שחזרו אחרי לילות רבים של עננים. לרשימת השאלות אני מוסיף: איך לשמוח על הגשם גם כשהאגם מלא? ]]> http://meta7.net/uri/225.html/feed/ http://meta7.net/uri/224.html http://meta7.net/uri/224.html#comments Fri, 05 Mar 2010 13:39:28 +0000 אורי אילון הספדים ופרידות רוח וצלצולים http://meta7.net/uri/224.html

הידיעה על מותה הפתאומי של קריסטינה שלחה אותי עם תמיר, שרון ואניה לעיר סינטרה שליד ליסבון כדי לתמוך בחברנו מיכאל שאיבד את אהובתו. שיר של יונה וולך ליווה אותי בשלושת הימים האלה עם מיכאל ועם נשמתה של קריסטינה ועם המשפחה שלה שהגיעה מגרמניה:

גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיות
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף

איזו מין יונה וולך זו. גם אותי לימדו בתיכון על הפרובוקציות עם התפילין ועל הסקס האחר, אבל רק אחרי הלימודים גיליתי כמה האישה הזו עמוקה ולאיזה מקור אמונה אדיר היא מחוברת בכזו צניעות וחמלה. לא בכדי זו שהכי רדיקלית וסקסית וקווירית היא גם הכי רוחנית. כאן אפשר היה לספר על אהבתה של קריסטינה לנצרות, לילדים, למזרח התיכון (התמונה שלמעלה נשלחה מטקס שערכו לזכרה ילדים מבית ג’אלה), על אומץ לבה לחקור גם את המקומות החשוכים וגם לחגוג את החיים האלה. במקום זאת אני בוחר להתבונן בצוקים מהם נפלה, אחד המקומות העוצמתיים ביותר שראיתי בחיי, ולחפש נחמה בנקיק השיר.

בנקיק נסתר בצוקים
אילה שותה מים
מה לי ולה,
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר.

איילה, מה לי ולה
מה לי ולה
מה לי ולה
איילה מה לי ולה
אלא אהבתי

מה הם צוקי לבי? זו המיניות המחברת בין מעלה למטה ומעמידה אותנו מול מרחבי אין קץ ומול הפחד מליפול והאומץ לקפוץ לתהום הלא נודע.
מהו מעיין חיי? זו המודעות, המקור לייחוד האנושי, שבה משתקפים החיים כשהמים אינם עכורים. לעולם לא אשכח את הדרך אל המעיין.
מהו הנסתר? זו הרוח הגדולה הנסתרת מהעין, הכמוסה והמפיחה חיים בחומר. אל הנסתר - אל האחד הגדול.
אהבתי? כאן אין מטפורה או דימוי. זו האהבה. פשוט כמו האהבה.

יהי זכרה ברוך.

יצאנו לדרך ארוכה חוצת גבולות, 9 שעות במכונית: מנה ארוסתי, יולה אהובתי, הנרי הליצן ואני. האם אלה נישואין פיקטיביים? מוסד הנישואין הוא פיקטיבי! כלומר אני כופר בעצם המחשבה שהמדינה או הדת יכולות לשלוט ולהגביל את האהבה. אז למה אני עושה שימוש במוסד שאני מתנגד לו? כי אני גר כרגע באירופה ונגמרה לי הויזה, כאן אני רוצה לגדל את ילדי בעתיד הקרוב, כאן טוב לי, כאן אני לומד, כאן אני צומח לקראת מה שאני עתיד להיות כמוביל של פרוייקט כפר חקר לשלום במזרח התיכון. המצפון שלי שקט כי הרי אני ומנה אוהבים, מחוייבים, שותפים לדרך ולחזון, עובדים, אוכלים, מתקלחים, מצחצחים שיניים וישנים ביחד (עם סקס חיכינו עד אחרי החתונה, בכל זאת היא קתולית) וחולקים את חיינו ואת אמיתותינו לא פחות ואף יותר מזוגות רבים שחתונתם וחיי הנישואין שלהם הם סיפור כיסוי המסתיר בגידות, שנאות, שקרים וסודות.

מה רבה היתה הפליאה לצאת מהרכב, לעלות במעלית ולהיכנס לביתו המפואר של פול החמוד שהכרתי דרך גיי דאר - רשת של הומואים חובקת עולם שמזכירה לי שכמעט בכל מקום בתבל מחכה לי מיטה חמה. פול הוא בן 60, שוטר בריטי שפוטר בגלל נטייתו המינית, היה בן זוג של פרדי מרקורי ובימים אלה מתארח בדירת הפאר הצופה לאפריקה של חברו המיליונר. כמה נדיב ונותן אמון צריך להיות כדי לפתוח את הדלת והלב לחבורה של 4 צעירים פריקים תמהונים? עוד באותו ערב הלכנו ביחד לערב קריוקי בפאב השכונתי (האי כולו הוא כולה שכונה) שם שרנו את “ווי אר דה צ’מפיונס” לזכרו של פרדי וגם את “איי אם א בליבר” לזכרה של האהבה. למחרת פול אפילו הצטרף אלינו להמשיך את השירה ברחוב: הכובע שלי אסף לא פחות מ- 15 פאונד, ואף יותר מזה - חיוכים, השתהויות בלב הקטטוניה הצרכנית ואישה אחת שלקחה את הפלייר של תמרה. אחר-כך הספקנו לעלות אל הסלע הגדול שם הקופים ריגשו אותי באנושיותם, או שמא האנושות ריגשה אותי בקופיותה.

אנחנו מסתובבים בעיר והנרי אומר שבא לו קפה, ותוך 10 שניות אנחנו עומדים מול כנסייה עם שלט: “ברוכים הבאים לקפה בחינם. יום חמישי אחרון של כל חודש”. בפנים נשים מניקות מפטפטות ואנחנו מגלים שלמעשה אנחנו בפרבר בריטי, קולוניה מאושרת, בריטניה על חוף הים התיכון. המבטא, הגשם ומזג האוויר האפרורי, האוטובוסים האדומים, תיבות הדואר, הדגים והצ’יפס. רק שיש כאן שילוב אינטנסיבי של הודים, מרוקאים, שחורים ולבנים שנורא אוהבים לגור ביחד, או לפחות זה לצד זה. במבט בלתי מזויין אפשר לגלות שבעלי חנויות התכשיטים הם בעיקר יהודים ואילו הפועלים המנקים את הרחובות הם בעיקר ערבים. ובכל זאת גיברלטר מעוררת בי געגועים למנדט הבריטי. ליושר, להגינות ולהומור. ומתחת לכיבוש זה גם סלע מקסים שהוקף בעיר דחוסה פטורה ממע”מ רוויה בקיוסקים לטבק ואלכוהול זולים לצד מסגדים, בתי-כנסת וכנסיות, שבצוואר הבקבוק משתרע לו שדה תעופה צנוע שחוסם את הכניסה והיציאה מהעיר בכל פעם שמטוס נוחת או ממריא.

כשהתחייבנו זה לזו מול הפקיד הג’ינג’י מתחת לתמונתה של המלכה התבקשתי לחזור על שמה של אשתי - מריה פילומנה ריטה מתיאוש ויארה. ככה הפורטוגלים נדיבים בשמות וככה אני פרצתי בצחוק גדול כי לרגע ראיתי אותנו מהצד - חתן טרי שלא יודע את שמה של כלתו. מנה ושני העדים הנאמנים התחילו לצחוק גם הם ולאחר דקות ארוכות וקורעות של שחוק ובכי הפקיד הרגיע שזה נורמלי ושזה קורה לזוגות רבים, שההתרגשות מובנת ושניקח את הזמן. בטקסט של הטקס עצמו לא הוזכרה כלל המילה אהבה. סיבה לצחוק או לבכות? רק ההתחייבות שלנו לא להתחתן עם אף אחד אחר. עצם הבלעדיות הפכה לתוכן עצמו. כשביקשנו לשיר שיר לכבוד המאורע הג’ינג’י נאלץ לצאת מהחדר כי על-פי החוק אסור כל אופי דתי בטקס. מה נשאר? מונופול. על מה? על עצם הנישואין. כלומר מותר לי לאהוב וגם לשכב עם אחרות ואחרים, רק לא להתחתן. סבבה.

לא יכולנו להפסיק לצחוק. לא רק בגלל השילוב של שמה הארוך וזכרוני הקצר, ולא רק בגלל מפגש הפיסגה בין חוד החנית של יצירת האלטרנטיבה למוסד הנישואין עם שמורת טבע הזויה של תרבות נכחדת שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית ואיבדה כבר מזמן את הקשר למציאות ועוד יותר מכך - את הקשר לאהבה. צחקנו גם בשל ההתרגשות. נכנסנו לשדה הזה של “היום המאושר בחיי” וידענו שבכל מקרה זו החלטה מחייבת, גם אם לא עד שהמוות יפריד בינינו, אנחנו ביחד. קצת כמו חתונה עם הפרוייקט - תמרה או כפר החקר לשלום. וגם לא סתם אני יהודי ומנה נוצרייה ולא סתם אני חוזר לאירופה משם באו אבותיי ואמותיי. כתבנו על הרכב: “ג’אסט מריד אין פרי לאב” וזכרנו שזו נסיעה שמטרתה לאפשר לי חופש תנועה ולשמור על הזכות שלי לחיות במקום שבו טוב לי, והתפללנו שהיינו יכולים להתחתן עם כל העולם - ובכך לפתור אחת ולתמיד את הגבלות התנועה ואכזריותם של הגבולות, הגדרות, החומות והמשטרים. ויותר מכך - לאהוב את כל בני האדם.

לעט (מפני המבוכה נשמט כאן האני) מתחשק להיאחז בידיו הטובות של יואל הופמן ולספר על מכונית לבנה שנסעה מבאר-שבע לתל-אביב ועליה הכיתוב: “ועדת התביעות” ובקטן - “לזקן”. מתחשק לצאת מהאוטובוס ולחבק את המילה, מי שכתב אותה ואת מי שקורא אותה ואומר לעצמו: “זה אני”.

שירים ברדיו של האוטובוס לכבוד יום האם (או יום האהבה על-פי דוכן הפרחים שבדרך או יום המשפחה על-פי החדשות מאולפן גלי-צה”ל) מתערבבים עם שירים שאספנו לכבוד אמי שגופה הצנום שוכב לו כבר שנה עברית (ועוד שבוע לועזית, תזכורת לנזילות הזמן) באדמה של בית הקברות שבצפון תל-אביב, ואילו רוחה ונשמתה ומורשתה ממלאים את החלל שבין המילים. מילים כמו “אהבתיה” או “אדמה”.

יסלחו לי הקוראים על השימוש במילה “מורשת”. במקום זאת אפשר היה להציע לקוראים שאמם עדיין חיה להרים טלפון ממש עכשיו, בתום הפיסקא, ולקבוע איתה פגישה. ובפגישה יש מי שיגיד תודה ויש מי שיבקש סליחה וודאי יש מילים אחרות שטוב להן שיאמרו.

באחד הרחובות ברמת אביב היה נדמה לי שאני רואה את אמא שלי הולכת על המדרכה ממול. משנתבדיתי נזכרתי בכל הפעמים בהן דימיתי לפתע שסבתא פאני יושבת על הספסל ברחוב גורדון, עולה לקו 5 או יוצאת מבית הקפה בדיזינגוף סנטר. תסרוקתן של אמי לבנת השיער וסבתי תפוחת השיער עדיין מרחפות - כל אחת בשכונתה שלה.

פעם יום לפני טיסות היינו נוסעים למסוף אל-על בארלוזורוב כדי לשלוח את המזוודות לפני שהגוף עצמו נוסע. הלוואי והיה מסוף כזה לשלוח בו כוונה או נשמה. להאריך את המסע. שהגמל יתחיל במסע לאורך 35 המעלות צלזיוס מהמדבר הלוהט לאירופה, ושהנפש תשתהה. שנתמהמה.ובכל זאת, כיף לראות את איילון פקוק מלמעלה. כל-כך למעלה שעולה מעצמה המחשבה - מה ההבדל בין נהגי אוטובוס לטייסים שנוהגים במטוסים. לאלה חברים באגד ולאלה באל-על. זה לוקח איתו על כנפיו בערך 30 בדרכם לעבודתם וזה בערך 200 בדרכם לגלות יבשות חדשות. וגם - יש מי שנולד באוטובוס ושוכח לסגור דלתות, ויש מי שנולד במטוס וזוכה לטיסות חינם כל חייו. על צבע השמיים בין העננים של מעלה לעננים התחתונים לא נכתוב כאן לבל יחטפו הקוראים מה שנקרא התקף לב.

באחד הטרמפים מהשביל חזרה לבאר-שבע עצר לנו שמאי מקרקעין שהיה פעם נהג באגד שם טחנו אותו (בגלל שהיה צעיר וחדש) עם תיירים ברחבי הארץ אבל הוא דווקא התאהב בארץ הזו ובנופיה ובנשמתה ובגופה המתמסר ועד היום בטיולים עם אשתו ושלוש בנותיו הוא רואה את החוט הדק של האהבה נמשך מאדמה-לאשה-לאמא-לבת. יסלחו לי הקוראים (כאן אפשר היה לצטט את הפיסקה שכתבו עו”ד שץ וכהן בנושא חשיבות הסליחה והמחילה בעתירתם לבג”ץ להרחבת חוק החנינה למפגיני ההתנתקות כך שיכלול גם מפגינים שמחו נגד אלימות כלפי נשים או ערבים) על השימוש המרובה בשורש א.ה.ב אבל זהו חתיכת שורש, מה גם שנדמה שמעולם לא זכינו לראות ירח של תחילת אדר מחייך כמו החתול מעליסה בארץ הפלאות.

על מה דיברנו? הפליאה היא שדיברנו. דיברנו באהבה. רציתי להתוודות שבטרמפ למצפה רמון הגיתי בנהג האוטובוס שרק ביום הקודם הביא אותנו (כאן סיבת הריבוי איננה מבוכה אלא מתוקף המציאות שהיא כידוע מרובת פנים) מבאר-שבע למצפה רמון ונראה שאם לא היה נהג באגד יכול היה להיות מדען אטום או כימאי המשלב תרכובות בניסיון למצוא תרופה לשברון הלב של אנשים או פרפרים.

דילמה - להתבונן בירח, לקום לשירותים (ולהקים את השניים שלא זכו לפיסת ירח), לקרוא בספר החדש של הופמן (ולהסתכן בלסיים אותו) או לכתוב (ובכך לברוח אל התיעוד). הלוואי ואפשר היה לבצע את כל הפעולות הללו בעת ובעונה אחת לא מתוך תאוות החושים כי אם משורש הנשמה שהוא גם נ.ש.מ וגם ש.מ.ע. במקום כל אלה אני מקשיב לסערה שבכוס התה שעל המגש שמולי ששואלת: מה יש בין כיס אויר אחד למשנהו אם לא אוויר?

מבעד לזיכרון השיטפון ששטף את המכתש לפני ימים אחדים נזכרה טלי בנח הצדיק שאמר “אני כבר יצאתי מהבוץ” ואם נתפנה להקשיב לו נגלה שזה נס של ממש כמו העובדה שמחירן של שתי שקיות במבה וחלווה פיסטוק הוא בדיוק סך המטבעות הכבדים שהיו לי בארנק לפני שהמראתי, או חתיכות האננס הטרי שהניחה לפני המלצרית בליסבון כשראתה אותי אוסף שאריות אוכל שאנשים השאירו בצלחת, או הקשת שליוותה אותי כל הדרך במכונית לליסבון. הרכיבה על מטוס מארץ לארץ עם כל הים שאפשר לדמיין למטה היא מה שנקרא קורס בנסים. וכל זה זה מה שנקרא גילוי וכיסוי בלשון. אפשר גם להירשם לקורס אצל מורה הלשון עדן ברגהוף שמלמד שפה חדשה, ומאז שנולד אין תלונה בלבי מול צווחות של תינוקות במטוסים. להפך, אני שר  להם שירים מבלי שישמעו הוריהם. בכלל יש לשבח את כוחה המרפא של השירה - כשהמוסיקה נוגעת במילים והחלל הפנימי קטן (כאן יש לדמיין צירה מתחת לאות ט’) לא בשל הצטמצמות כי מתוקף שלמותו של האחד.

מכתבים לאמא שלי יונה אילון במלאת שנה ללכתה

גלעד:

אמא,
לקראת שנה ללכתך ישבתי וחשבתי מהו הדבר העיקרי אותו אני למדתי ממך.
מה שאני למדתי ממך הוא שיש לנו זמן קצוב פה, והוא לא גדול.
למדתי גם, שלנו ניתנה הבחירה מה לעשות עם הזמן הזה - כיצד לנצלו.

מחר, כאשר נשיר לכבודך ולזכרך, נשיר גם את השיר הבא שכתב נתן יונתן:
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות.
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.

[…]

שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר

מי ייתן ונזכור לנצל עד תום כל רגע בחיים נדירים אלה.
שנפתח את האיכויות של חוכמה וחמלה.
תודה אמא.

דנה:

אמא אהובה שלי.

עברה שנה מאז שעזבת את המימד הזה ועברת למימד אחר. אני מרגישה שיש לי את הקשרים, החברים, המשפחה והאהבות שיש לי בעולם הזה, ואת הקשרים שיש לי בעולם האחר. ואת נמצאת בקשר איתי. מותחת את הקשר עד אין סוף. מושכת את נפשי אל המרחבים בהם את שם.

שם-בה – זה השם שקיבלתי כשעשיתי מדיטציה לפני כמה שנים, ואת קראת לי בשנים האחרונות בחיבה:  שמבלה’. שם-בה שהעולם ששם נמצא בתוכה. שהשמיים נמצאים בתוכה, ויש בתוכי משהו מהעולם הזה ששם. מהעולם הזה שבו נמצאות הנשמות. שבו את עכשיו. התברכתי בחוט הארוך הזה שמושך את הנשמה אל מה שמעבר לה.  שמאפשר לי להרגיש קרובה אלייך כל כך. שמזכיר לי שהמימד החומרי איננו חזות הכול. שמזכיר לי שאפשר להיות בקשר עוד בעולם הזה עם העולם הבא . בזוהר כתוב שהעולם הבא הוא העולם שמגיע אלינו כל הזמן. שהוא לא רק אחרי העולם הזה בסדר כרונולוגי אלא שהוא בא לתוכנו ומזכיר את ניחוחו של האין סוף ופותח את הלב. ואת באה אלי מהעולם הבא.  מעולם האמת. שלום אמא. טוב שבאת. ברוכה את בבואך וברוכה את בצאתך.

אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה לפעמים כשאני חושבת עלייך, כשאני מתגעגעת לצליל קולך, להתלהבות שלך, לחיבוק. לעצה טובה, לשיתוף בחלומות. לפעמים אני מזילה דמעה עם אבא שמתגעגע כל כך. אבל יותר מזה אני מוצאת את עצמי שמחה איתך בתוכי. עם זכרך בתוכי. עם מהותך בתוכי. עם ידיעת האם שבתוכי. כל כך הרבה אנשים חסרים אהבת אם מסביבי.  ואני יודעת. אני חבוקה באהבת אם כל הזמן. נתת לי מתנה יקרה מאד. מתנת אהבת האם. ועם מותך התאחדת עם המהות של האם הגדולה. אהבתך השופעת כלפי לא חדלה עם מותך. אהבתי אלייך לא חדלה עם מותך, ואני מרגישה את עצמי נחה בתוך החיבוק הזה הגדול, שהוא את, פעמים רבות.

אני רוצה להקריא קטע מתוך השיר  קדיש יתום של עלי אלון “קדיש קדיש קדיש, שפרושו קדוש קדוש קדוש. יתגדש ויתקדש שמה רבא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול שהוא העולם, יתהדר ויתעלה ויתהלל עולמנו זה, תתגדל ותתקדש אימי אשר נתנה לי חיים בעולם הזה. במקום הזה. טבור עולמי, שאליו אני קשור בטבור האם. אמן

ליד מיטתי כתבתי את מילות הקדיש על הקיר. וכל השנה האחרונה קמתי לתוך הקדושה שבקדיש. לתוך אמירת הקדיש לעילוי נשמתך.  האם אנחנו באמת יכולים לעזור למי שכבר נפטר ועבר מהעולם? האם מילות הקדיש לעילוי  נשמתך באמת העלו את נשמתך ? ולאיזה רקיע עוד את רוצה לעלות? לאן את עוד רוצה להגיע? כל כך הרבה רקיעים חצית בחייך. כל כך הרבה גבהים של התרוממות הנפש הרוח והנשמה.

והנה עוד קטע שאני אוהבת שכתב יואל הופמן: “אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: “העולם הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה”. הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך.”היכן”, חשב ברנהרט בלבו, “מצויה פאולה עכשיו?”

ואני חושבת אמא איך את מתאחדת עם הסדר הגדול של היקום. ואני חושבת אמא שמותך אינו עניין פשוט כל כך, ובכל זאת אמא אני מוצאת אותך בתוכי. ויש בזה משהו פשוט עד מאד.

תמיד חתמת על מכתבייך אלינו במילים : אוהבת לנצח נצחים.
תודה לך אמא על אהבתך. תודה לך אמא על הנגיעה בנצח.

ממני:

“לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” אמר קהלת.

שנה. זמן לשנים-עשר מחזורי ירח.
זמן להתבונן בשקדיה ובסחלב שפורחים שוב.
זמן לחגוג איתך שקיעות, זריחות, לידות, אהבות.
זמן להתגעגע.
זמן לנשום.

שנה. זמן לגלות את מימדי אינותך.
זמן להיאבק בשיכחה ולתת מקום לזכרונות שמציפים.
זמן לפגוש אותך ברוח שמלטפת אותי בין ענפי האקליפטוס.
זמן להעז לגעת שוב בחודש האחרון לחייך: ברגעי האימה וברגעי החסד.
זמן להיזכר איך חתכת לכבודי רבעי תפוח עץ.

שנה. זמן להפוך לאבא ולאהוב תינוק כמו שאהבת אותי.
זמן ללוות את אבא - בוכה וצומח מתוך הדמעות.
זמן להתקרב לגלעד, לדנה וליעל.
זמן לתמוך ולהיתמך.
זמן להעריך ולהודות על הביחד שלנו.

תודה אמא על החיים. תודה על האהבה ועל השמחה.
תודה אמא על נשמתך הגדולה והזוהרת למרחקי אין קץ.
תודה אמא על שאת נוכחת תמיד, גם בשנה הזו, מלווה אותי במשעולים, שמחה איתי.

קוהלת מסכם: “ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו”.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן.

הקדמה
החלטתי לסכם את ספרו של אריך פְרוֹם, אומנות האהבה בראש ובראשונה בשל הקרבה הרעיונית והטרמינולוגית לבודהיזם הטיבטי אותו אני לומד מזה שנתיים.
פְרוֹם מנתח בספרו זה את הכשלים של החברה המודרנית בקשר לאהבה, ומציע הצעות כיצד להתמודד עם כשלים אלו כדי להשיג את מטרת החיים – אהבה. אם נחליף את המילה אהבה במילה הארה, נוכל למצוא הן בניתוח הבעיה והן בפתרונות המוצעים לה, את הלימוד של הבודהה כפי שניתן לפני כאלפיים וחמש מאות שנים.
בחיבור זה אני אציג את עיקרי תורתו של פְרוֹם תוך כדי הצבעה על ההקבלות בין תורה זו לבין הבודהיזם.

אהבה להלכה
האהבה היא התשובה לבעיית הקיום האנושי
פְרוֹם אומר שהאדם מתייחד בכוח שכלו ולכן יכול לחיות חיים בעלי מודעות עצמית. הוא מודע לעצמו, לזולתו, לעברו, ויש לו היכולת לתכנן את עתידו. מאחר והאדם מודע לעצמו כהוויה נפרדת, הוא מכיר בעובדה שמשך חייו סופי, שעל כורחו הוא נולד ועל כורחו הוא מת, שסופו למות לפני אלה שהוא אוהב, או שהם ימותו לפניו – ולכן הוא מודע לבדידותו. פְרוֹם מכנה בדידות זו במונח “בדילות”. בדילות היא תוצאה של חוסר ישע נוכח כוחות הטבע והחברה. חווית הבדילות מעוררת חרדה. הכרת הבדילות האנושית, ללא התאחדות מחדש על ידי האהבה היא מקור לבושה, לרגשות אשם וחרדה. הצורך העמוק ביותר של האדם, אם כן, הוא הצורך להתגבר על בדילותו והדרך לעשות זאת על פי פְרוֹם, היא באמצעות האהבה.
גם הבודהיזם מתאר את סבל האדם בגלל בצורה דומה וגם פתרונו דומה. שישה סוגי הסבל מפי מאיטרייה הם:
1.    אין וודאות – אין לאדם וודאות מה יקרה ברגע הבא, או מה תהייה התוצאה של מעשה שהוא עושה. התוצאה היא רמה כזו או אחרת של פחד וקבלת החלטות במצב של אי-ידיעה.
2.    אי-סיפוק – בתוך התודעה יש כל הזמן זרם של חוסר סיפוק. האדם צריך כל הזמן דברים. הקיום האנושי והחברה מכתיבים חיים בתוך עולם של תשוקות (בעיקר אוכל ומין).
3.    האדם נאלץ שוב ושוב להיפרד מגופו – תהליך המוות הוא תהליך מכאיב (גם למי שמתים מות נשיקה), שבו הכל נלקח ונקרע ללא שום בחירה.
4.    אנו נאלצים לחצות את הקו שבין מוות לחיים – האדם נכנס לגוף שוב ושוב ללא שתהיה לו שליטה על כך.
5.    מעלה ומטה – החיים הם מסכת בלתי פוסקת של עליות וירידות. כל דבר בחיים נמצא בגל העליות והירידות: בריאות, אושר, כוח, יחסים וכו’.
6.    תמיד לבד – האדם בא לעולם לבד ועוזב אותו לבד.
הפתרון של הבודהיזם בדומה לפְרוֹם הוא פיתוח השאיפה להארה – שאיפה עם מיקוד על הזולת. שאיפה להארה היא תוצאה של חמלה כלפי הזולת שבאה מתוך חוכמה.

האהבה כאומנות
האהבה לפי פְרוֹם מחייבת דעת ומאמץ, כלומר חוכמה ושיטה. החוכמה לפי פְרוֹם היא ההשקפה שעל פיה האהבה היא אומנות, ולכן כמו כל אומנות אחרת היא מחייבת לימוד, ויתרה מזאת – חייב האדם להשקיע את כל דעתו באהבה כדי להגיע למומחיות באומנות זו. לימוד האהבה מתחלק לשניים – לימוד ההלכה ולימוד המעשה, כלומר בניגוד לרוב בני האדם שמאמינים שהאהבה היא חווית רגש נעימה שההתנסות בה היא עניין למזל, מאמין פְרוֹם שאת מעשה האהבה צריך ללמוד. אמונה זו נובעת משלוש הנחות המנוגדות לאמונת רוב בני האדם:
1.    רוב בני האדם מתייחסים לאהבה מתוך נקודת מוצא אגואיסטית, כלומר הם שואלים את עצמם כיצד עליהם לפעול כדי להיות נאהבים במקום לשאול את עצמם כיצד עליהם לפעול כדי לאהוב.
2.    רוב בי האדם סבורים שכדי להשיג אהבה צריך את האובייקט הנכון והם לא שואלים את עצמם מהו הכושר הנכון.
3.    רוב בני האדם מבלבלים בין התאהבות לאהבה. התאהבות היא חוויה קצרת טווח בעוד שהמטרה היא להגיע למצב קבוע של אהבה.
על פי הבודהיזם, לכל תוצאה יש סיבה. ישנן שתי סיבות כדי שתהיה התוצאה של הארה והן:
1.    חוכמה – פיתוח השקפה נכונה. השקפה נכונה בודהיסטית היא הבנת סיבה ומסובב – הבנה מה גורם למה.
2.    שיטה – המתרגל צריך לוותר על הבלי העולם הזה ולשים את מבטחו בדרך הרוחנית. עליו לפתח את השאיפה להארה שהיא הרצון להגיע להארה מלאה כדי לחסל את סבלו שלו ואת סבל הזולת.
הבודהיזם כמו פְרוֹם, גורס שהארה היא מצב תודעה פנימי ולא מצב יחסי. הארה היא מצב המלאות הקבועה שמתגלית כשהיא משתחררת מהבורות ומן הרגשות השליליים, כלומר הארה אינה יכולה להיות מצב רגעי – היא חייבת להיות מצב עמיד, קבוע. להארה מגיעים לאחר תרגול ממושך.

הסיבות להתפוררות האהבה בחברה המודרנית
בחברה המערבית בת זמננו, הקשר לקבוצה הוא הדרך הראשית להתגברות על הבדילות. זהו קשר שבו היחיד עצמו נעלם במידה רבה והמטרה הופכת להיות השתייכות לעדר. המחשבה היא שאם אני דומה לזולתי ואין לי מחשבות ורגשות המבדילות אותי מהם, הרי שניצלתי מהחוויה המחרידה של הבדידות.
משמעותו של רעיון השוויון הדתי היה שכולנו הם בניו של הבורא והמשמעות היא שכולנו שותפים לאותה הוויה אנושית-אלוהית אבל גם שכל אחד מאיתנו הוא הוויה יחידה במינה. בחברה הרכושנית של זמננו המשמעות של השוויון השתנתה והפכה להיות זהות.
כדי להפיג את החרדה בחברה המודרנית, האדם שוקע בשגרה. כאשר האדם שייך לחברה הקובעת במידה מרובה את סדר יומו החל משעות העבודה וכלה בסוגי הבילויים, הוא מרגיש מצד אחד שייך ולכן אינו נבדל, אך מצד שני הוא נלכד ברשת השגרה ועשוי לשכוח שהוא פרט יחיד במינו שניתנה לו רק הזדמנות חיים אחת.
דרך נוספת להשגת אחדות היא הדרך המינית אולם דרך זו אינה זהה לאהבה ולכן היא חולפת ואינה מספקת תשובה כנגד הבדילות.
דרך נוספת היא דרך העבודה והיצירה, אולם בחיים המודרניים העובד נהפך מיוֹצר לנספח למכונה אותה הוא מפעיל, או לארגון הבירוקרטי אליו הוא משתייך ולא נותר מתהליך היצירה מאום ולכן אין שום אחדות מעבר לקונפורמיות עצמה, אבל אחדות על ידי קונפורמיות אינה מספיקה כדי לשכך את חרדת הבדילות.
הפתרון לדעת פְרוֹם היא השגת אחדות בינאישית, בהתמזגות עם נפש נוספת, באהבה.

מהי אהבה
על פי פְרוֹם האהבה היא כוח פעיל באדם; כוח הפורץ את המחיצות המבדילות בין האדם ובין זולתו, והמאחד אותו עם זולתו. האהבה מסייעת לאדם להתגבר על הרגשת בידודו ובדילותו, אלא שהיא מניחה לו להיות הוא עצמו ולקיים את שלמותו. באהבה ניתן למצוא את הפרדוכס של שתי נפשות שהיו לאחת ובכל זאת נשארו שתיים.
היסוד הפעיל של האהבה מתגלה בהיבטים הבאים, כאשר כל היבט מבוסס על קודמו ומחזקו:
•    האהבה היא פעילות, לא אפקט סביל.
•    האהבה נותנת ולא מקבלת. בחברה המודרנית ניתן לבלבל את הנתינה עם וויתור אולם הנתינה אינה וויתור על משהו. לאדם בלתי-יצרני הנתינה מרגישה כהתרוששות. לעומתו לאדם היצרני, בעצם מעשה הנתינה, האדם יכול לחוש את עוצמתו, את חיוניותו. הוא חש עצמו כשופע, חי ועל כן כמלא שמחה.
•    האהבה היא הדאגה הפעלתנית לחייו ולגידולו של אהוב נפשנו.
•    אחריות משמעה דאגה ועזרה לאחר.
•    יחס כבוד משמעו הכושר לראות אדם כמות שהוא. משמעו הדאגה לזולת שיגדל ויתפתח כמות שהוא.
•    לא ניתן להתנהג בכבוד כלפי האדם אלא אם כן מבינים את צרכיו.
גם הבודהיזם ובמיוחד הבודהיזם הטיבטי מדגיש את הזולת בדרך להארה. האדם זקוק לזולת בגלל הסיבות הבאות:
1.    צבירת חסד – דרך העבודה שלנו, ודרך השאיפה לשחרר את כל הברואים מגלגל הלידות והמוות, אנו צוברים חסדים, דבר שיעזור לנו עצמנו להשתחרר.
2.    הזולת כמתרגל – הזולת נותן לי הזדמנות להתמיר את תודעתי ולתרגל.

סוגים שונים של אהבה
האהבה איננה דווקא זיקה לאדם מיוחד אלא היא יחס בין האדם לעולם בכללו ולא לנושא אחד של האהבה. אם אדם אוהב אדם אחד באמת ובתמים, הרי שהוא אוהב את כל בני-האדם, אוהב את העולם, אוהב את החיים. כאשר אדם מסוגל לומר למישהו “אני אוהב אותך”, הרי שמן הדין שיוכל לומר “אני אוהב בך כל אדם, אני אוהב באמצעותך את העולם, אני אוהב בך גם את עצמי”.
אהבת אחים
אהבת אחים היא אהבה לכל בני האדם – אופייני לה היעדר הבלעדיות שבה. אהבת חסר הישע, אהבת העני והזר, הן היסוד לאהבת אחים. אהבת אחים היא האהבה שבין שווים.
אהבה אימהית
האהבה האימהית היא לקיחת אחריות בלתי-מותנה על חיי הילד וצרכיו. לאהבה זו שני פנים: האחד הוא הדאגה והאחריות הדרושות לשם קיום חיי הילד וגידולו. השני הוא היחס הנוטע בילד את האהבה לחיים. האהבה האימהית היא האהבה לחסר הישע.
באהבה הארוטית מזדווגים שני אנשים שהיו נפרדים ונעשים אחד. באהבה האימהית, שני אנשים שהיו אחד – נפרדים. אהבת האם היא בלתי-מותנית, היא חובקת כל. כיוון שהיא בלתי-מותנית, אי-אפשר גם לכוונה, או לקנותה. מציאותה מעניקה לנפש האהובה הרגשת אושר עילאי.
אהבה ארוטית
האהבה הארוטית שונה משני סוגי האהבה שפורטו בכך שזוהי הכמיהה להתמזגות גמורה, להתאחדות עם נפש אחת, אחרת. התשוקה המינית מגמתה התמזגות – ובשום פנים אין היא רק תיאבון מיני. אם האהבה הארוטית אינה גם אהבת אחים, הרי לעולם לא תביא לידי התאחדות אלא במובן הרגעי.
פְרוֹם הופך את ההשקפה המקובלת: האהבה אינה תוצאה מהסיפוק המיני המושלם, אלא האושר המיני הוא תוצאת האהבה.
אהבה עצמית
אם אהבתי לזולת היא מידה טובה, הרי בוודאי גם אהבתי לעצמי היא מידה טובה ולא קִלְקוּלַה שכן גם אני הנני בן-אדם. לא רק בני-אדם זולתנו, גם אנו עצמנו משמשים אובייקט לרגשותינו וליחסינו. האנוכיות והאהבה העצמית רחוקות הם מלהיות זהות – למעשה הן ניגודים. האדם האנוכי כל מעייניו הו עצמו. בני-אדם אנוכיים אינם מסוגלים לאהוב אנשים אחרים ולכן גם אינם מסוגלים לאהוב את עצמם.
אהבת אלוהים
הצורה הדתית של האהבה היא זו המכונה אהבת האלוהים. בכל הדתות התיאיסטיות מגלם האלוהים את הערך הנעלה ביותר, את הטוב הרצוי ביותר. אהבת האלוהים מבטאת כמיהה להגיע לכלל מלוא כושר אהבה, כדי להגשים את מה שהאלוהים מסמל בתוכו.
בתורה בלתי-תיאיסטית (למשל הבודהיזם) לא קיימת כל ספירה רוחנית שמחוץ לאדם או למעלה ממנו. לפי השקפה זו אין כל משמעות לחיים זולת המשמעות שהאדם עצמו משווה לה. האדם הוא בודד לחלוטין, ואינו כך אלא במידה שהוא עוזר לזולתו.
בהשקפה הדתית השלטת במערב, אהבת אלוהים במהותה נרדפת לאמונה באלוהים, בקיומו בצדקתו, ובאהבתו. אהבת האלוהים היא בעיקרה חווית-מחשבה. בדתות המזרחיות, אהבת האלוהים היא חווית רגש של אחדות, המחוברת אל ביטוי האהבה הזאת בכל פּוֹעַל החיים.

אהבה למעשה
הקשר בין המשטר החברתי והאהבה
פְרוֹם קושר בין היכולת לאהוב לבין השפעת התרבות על היחיד. הטענה שלו היא שכל צורות האהבה בחברה המודרנית, כפי שהוסברו קודם לכן, מתנוונות ומתפוררת. הסיבה להתפוררות זו היא בגלל התרבות הצרכנית שבה אנו חיים המתבטאת בקפיטליזם. הקפיטליזם המודרני זקוק לאנשים המשתפים פעולה, המבקשים לצרוך יותר ויותר ואשר נטיותיהם ניתנות לחיזוי. הוא זקוק לאנשים החשים את עצמם בני חורין ובלתי-תלויים, ובכל זאת נכונים להיות נשלטים ולעשות את המתבקש מהם. התוצאה של חברה אשר נשלטת מיחסים של קח ותן, יחסים שבהם הרווח על כל השקעה הוא החשוב ביותר, היא שהאדם נהיה גם כן כמו סחורה, ולכן הוא מתרחק מעצמו, משאר בני-האדם ומן הטבע. כוח חיותו נתפס לו כהשקעה המיועדת להביא לו את הרווח הגדול ביותר, בהתאם למעמדו ולתנאים השוררים בשוק האישיות. האדם בחברה שלנו מבסס את בטחונו על הצמדות לעדר ואי-התבדלות ממנו במחשבה, בהרגשה ובפעולה. למרות שכל אחד משתדל להיצמד ככל האפשר אל הרבים, הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר בודד לחלוטין, מלא הרגשה עמוקה של אי-בטחון, של חרדה ואשמה שנוצרים בכל פעם שנכשלים מלהתגבר על הבדילות האנושית.
האהבה כסיפוק גומלין מיני או כפעולת צוות וכמפלט מפני הבדידות הן שתי צורות “נורמאליות” של התפוררות האהבה בחברה המערבית המודרנית.
לדעת פְרוֹם התפוררות אהבת האלוהים הגיעה לאותו שיעור של התפוררות אהבת האדם. התפוררות זו מתבטאת בחזרה אל תפיסה אלילית של האלוהים, ואל הפיכת אהבת אלוהים לקשר התואם למבנה אופי מנוכר. תפיסה זו מתבטאת בתקווה שהאל יחוש לעזרו של האדם ולא במעמד האדם אל מול האל. הדבר נובע מהעובדה שחיי היומיום מוקדשים לרווחה חומרית על פי עקרונות של אדישות ואנוכיות (הקרויים אינדיבידואליזם).
לא ניתן לדעת פְרוֹם לקוות להתגשמות האידיאל של אהבת אדם לרעהו במשטר החברתי הנוכחי, משום שרוח החברה מרוכזת במעשה הייצור ולהוטה אחר הסחורה. יש הכרח בתמורות חשובות וקיצוניות במבנה החברתי שלנו אם ברצוננו שהאהבה תיהפך לתופעה חברתית. כדי שהאדם יהיה מסוגל לאהוב, המכונה הכלכלית צריכה לשרת אותו ולא שהוא ישרת את המכונה הכלכלית. את ארגון החברה יש לשנות באופן שטבעו החברתי של האדם, טבע הבריה האוהבת, לא יופרד מחייו החברתיים, אלא יתמזג איתם. הדיבור על האהבה הנו דיבור על הצורך העליון והממשי הטבוע בכל בן-אדם. האמונה באפשרות האהבה כחזיון חברתי ולא רק אינדיבידואלי יוצא מן-הכלל היא אמונה רציונאלית המבוססת על הבנה יסודית של טבעו של האדם.

מה נדרש כדי להשתלם באומנות האהבה
האהבה היא חוויה אישית
פְרוֹם אומר שמי שמחפש מתכון בטוח לאהבה יתאכזב שכן האהבה היא חוויה אישית שכל אדם יכול להתנסות בה אך ורק בעצמו ובפני עצמו.
גם הבודהיזם אומר שהארה היא מסע אישי של הסובייקט.
למרות האינדיבידואליות של מעשה האהבה/הארה, הזולת הוא מרכיב חיוני הן על פי דרכו של פְרוֹם והן על פי הבודהיזם.

השלמויות
מאחר ועל פי פְרוֹם, מעשה האהבה הוא אומנות, ניתן להצביע על מספר תביעות כלליות הכרוכות בו: משמעת, התרכזות, אורך רוח, התמחות. המשמעת האמורה כאן צריכה לשמש ביטוי לרצונו של האדם ולא כחוק שנכפה עליו מבחוץ. ריכוז הוא היכולת של האדם להיות שרוי ביחידות עם עצמו ללא גירויים חיצוניים כלשהם. ריכוז כזה יאמן את האדם להתרכז בזולתו שמשמעותו כושר הקשבה. התרכזות כלפי זולתך משמעו כושר הקשבה. הפועל כל פעולה מתוך התרכזות, חי את מלוא חייו בהווה, ואינו חושב על המעשה שיעשה אחר כך בעוד הוא עושה משהו בזה הרגע. התנאי העיקרי לאהבה הוא התגברות על ההוקרה העצמית שלנו. האהבה בהיותה תלויה בהיעדר ההוקרה העצמית, מחייבת התפתחות הענווה, האובייקטיביות והשכל. הענווה והאובייקטיבית אינן ניתנות לחלוקה (כמו האהבה) – אינני יכול להיות אובייקטיבי כלפי משפחתי אם אינני יכול להיות אובייקטיבי כלפי הזר ולהיפך. אם נרצה לייחד את מידת האובייקטיביות שלנו לנפש אהובה ונחשוב שנוכל לוותר עליה ביחסים עם שאר בני האדם, יתחוור לנו שנכשלנו בשני התחומים גם יחד.
התביעות הבודהיסטיות דומות וכוללות שש שלמויות: נתינה, התנהגות אתית, אורך רוח, שקדנות, מדיטציה, חוכמה.
1.    נתינה – ניתן לדבר על 4 סוגי נתינה:
א.    נתינה של דברים חומריים.
ב.    נתינת מחסה, מקלט והגנה מפחד. זה יכול להיות מנטאלי או פיזי.
ג.    נתינה של אהבה.
ד.    נתינה של דהרמה (הלימוד כיצד להגיע להארה).
2.    מוסר – מטרת נדרי המוסר היא לאמן אותי להגיע להארה. אין כאן הגבלה או כבילה. הנדרים מושווים לכנפיים שמביאות אותנו להארה.
3.    אורך רוח – זו שלמות מאד קשה שכן בנתינה יש לנו זמן לחשוב – כן לתת או לא לתת, אבל הכעס קופץ עלי בן רגע.
4.    חדוות המאמץ, שקדנות – השמחה לעשות את המעשים הטובים. המאמץ לעשות את שלוש השלמויות הראשונות ושתי השלמויות האחרונות.
5.    מדיטציה – שלמות הריכוז. יכולת לפתח יכולת מדיטטיבית.
6.    חוכמה – הבנת סיבה ומסובב, החוקיות הקארמית.

אמונה, מקלט
פְרוֹם, טוען שטיפוח אומנות האהבה מחייב טיפוח אמונה. אמונה בלתי-רציונאלית היא אמונה באדם או ברעיון, המבוססת על כניעה לְמַרוּת בלתי-רציונאלית. לעומתה, האמונה הרציונאלית היא הכרה המושרשת בניסיון מחשבתך והרגשתך שלך, תוך כדי פעילות שכלית ורגשית פרודוקטיבית. בעוד שהאמונה הבלתי-רציונאלית היא הכרה באיזו אמת רק משום שאיזו מרות או רוב כלשהו מכירים בה, מושרשת האמונה הרציונאלית בהכרה בלתי-תלויה המבוססת על הסתכלותו ומחשבתו הפרודוקטיבית של הפרט עצמו, על אף דעת הרוב. אמונה באדם אחר משמעה ביטחון במהימנות וביציבות של עמדת היסוד שלו, של תמצית אישיותו, אהבתו. רק האיש המאמין בעצמו מסוגל להאמין באחרים. חשובה במיוחד האמונה באהבתנו שלנו; האמונה בכוחה לעורר אהבה בזולתנו, והאמונה במהימנותה. צד אחר של האמונה באדם הוא אמונתנו בסגולותיהם של אחרים. הפסגה של האמונה באחרים היא האמונה באנושות.
האמונה בבודהיזם זו האמונה ששלושת היהלומים (הבודהה, הדהרמה והסנגהה) יכולים להוות לי מקלט מפני הסבל. בהליכה למקלט יש שני מרכיבים:
1.    פחד – צריך להטמיע את ההבנה שיש ממה לפחד: המעשים השליליים שלנו יביאו לנו סבל בעתיד על פי חוקי הקארמה ולכן אנחנו זקוקים להגנה.
2.    האמונה שיש מישהו או משהו שיכול לעזור – זהו הצד השני של המטבע והוא שיש מה ומי שיכול שיעזור.
צריך לקחת מקלט בגורמים רוחניים ולא ארציים משום שגורמים ארציים אינם מקלט אמיתי. גורמים ארציים תמיד יכזיבו בגלל שטיבם הוא שינוי, בלייה וכליה. הליכה למקלט נעשית על ידי המחשבה לשים את יהבנו בדרך הרוחנית ובמי שמדריך אותנו בדרך זו. הדרך צריכה לעזור לנו לפתח את החמלה והחוכמה בליבנו. מקלט אולטימטיבי הוא מקלט בתובנות שנרכוש בליבנו ובחמלה שלנו. אנו הולכים למקלט באותה חוכמה שכאשר נרכוש אותה ונממש אותה בלבנו, היא תשחרר אותנו מסבל ותביא לנו כל אושר. האובייקטים הרוחניים שיכולים להביא אותנו אל האושר הנכסף הם:
1.    היהלום של הבודהה זה אותה ישות מוארת שהביאה לשיאה, למימוש מלא, את תובנת הריקות בליבה. הישות הזו השיגה את הגופים של הבודהה, את המיינד הכל יודע של הבודהה, את האהבה והחמלה החובקים כל של הבודהה, את היכולת של הבודהה לעזור לכל היצורים באופן ספונטאני וסימולטאני ואת ראיית הריקות.
2.    היהלום של הדהרמה אלו התובנות עצמן שרכשתי בליבי. ליהלום הדהרמה יש שני חלקים:
א.    התובנות – ראייה ישירה של ריקות, ההבנה של הקיום התלוי.
ב.    ההיפסקויות – הכוונה היא להיפסקויות של הנגעים הרוחניים. אדם שהגיע לנירוונה חיסל בתודעתו כל נגע רוחני וכל סיבה לנגע רוחני.
3.    היהלום של הסנגהה אלו האנשים שראו ריקות ישירות ומתוך התובנה העמוקה שלהם הם יכולים להדריך אותי.

אומץ-לב, תפנית
על פי פְרוֹם, כדי שנוכל להאמין, מן ההכרח שיהיה בנו אומץ-לב. כל מי שדבק בשלווה ובביטחון כתנאי חיים יסודיים, אי-אפשר שיהיה מאמין. כדי שנוכל לאהוב צריך שיהיה בנו אומץ-לב לראות ערכים מסוימים כבעלי חשיבות עליונה ולהרהיב עוז ולתלות הכל בערכים אלו. זהו לא אומץ שכוונתו חיי-סכנה אלא אומץ של חיי-ערכים.
על פי הבודהיזם, התנאי לפיתוח האמונה הוא פיתוח תפנית. תפנית היא הדרך הראשונה מתוך שלוש הדרכים העיקריות להארה על פי ג’ה צונגקפה. המשמעות היא פיתוח הרצון או השאיפה המתמדת לצאת מהמצב הסמסרי הלא-מספק. סמסרה היא גלגל החיים והמוות, גלגל הסבל. זהו מצב שמאלץ אותנו שוב ושוב לקבל מצבורים בלתי טהורים, הן של גוף והן של רוח בזרם התודעה שלנו. תפנית פותחה במלואה כאשר התודעה שואפת לחירות כל הזמן. על התלמיד לוותר על הבלי העולם הזה ולשים את מבטחו בדרך הרוחנית. הוא מבין שמרדף אחר דברים חומריים מבזבז זמן ואנרגיה על חשבון ההתפתחות הרוחנית. אדם שעשה תפנית מפתח סלידה מכל סבל שלו ושל הזולת.

חיים משמעותיים, הארה
על פי פְרוֹם, אהבה – אין פירושה היעדר כל ניגוד. אהבה לא תיתכן אלא אם כן שני בני-אדם באים במגע זה עם זה מתוך מרכז הווייתם, כלומר אם כל אחד מהם חי את עצמו מתוך מרכז הווייתו. האהבה הנחווית בדרך זו, היא אתגר מתמיד. אין היא מקלט-נופש, אלא תנועה, צמיחה, פעולה בצוותא.
על פי הבודהיזם, הארה היא מצב תודעה פנימי. הארה היא מצב המלאות הקבועה שמתגלית כשהיא משתחררת מהבורות ומן הרגשות השליליים, כלומר הארה אינה יכולה להיות מצב רגעי – היא חייבת להיות מצב עמיד, קבוע. זוהי החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. הארה (נירוונה) יכולה להופיע רק כאשר חיסלנו את הרגשות העוכרים מקרבינו כגון כעס, קנאה או גאווה. הארה היא השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המיטיבה שקורנת כלפי הזולת. הארה אינה יכולה להופיע כאשר אנו מרוכזים בעצמנו. חיסול הקו המפריד בינינו לבין זולתנו (בין היתר באמצעות שמירת המוסר) הוא התנאי להארה.

והנה כתבתי. ובכל זאת, זה סוג של פוסט פרידה (כמה אני אוהב דרמות!). ובכל זאת המלך הוא עירום. כי עכשיו כאן בתמרה כשהלב נפתח לרווחה אני רואה שפגעתי וזה המבחן הסופי. הכעסתי, העצבתי ופגעתי באנשים שאני אוהב. כי לא תמיד הכל צריך להיעשות במרחב הציבורי ויש מקום לפתיחת דיאלוג אינטימי בטרם הסודות נחשפים על במה פרוצה. כי אין לי בעלות על האמת ולא על אמירת אמת. כי בסופו של דבר זה לא על אמירת אמת אלא על אהבה, זה לא על קהילה אלא על קהילת בני האדם.

שתי קריאות אלטרנטיביות של הסיטואציה שם באמסטרדם: 1) היתה לי שיחה נועזת בכנותה ומהנה בפלירטוטה עם נ’. מרגע שהסם החל את השפעתו היא החלה להתעניין באורות (וזה דווקא הגיוני עם סמי הזייה) ואני נשארתי מבועס ואת הבעסה שלי הוצאתי על חברים שנהנו מדברים שלא הייתי מסוגל להנות מהם רק בגלל הבעסה שלי. 2) נכנסתי לסרט. חלק מתופעות הלוואי של סמי הזייה. סרט פנימי, ויזואלי, תודעתי שלא ניתן להסבר מילולי או לתיקשור עם הסביבה. נשארתי לבד בסרט מבודד שהפריד אותי ממה שהתרחש מסביב.

אז אני מתנצל באיחור על הדרך והצורה והתוכן של הביקורת שלי כלפי החברים שלי באמסטרדם. סליחה. תודה על שפתחתם לי דלת נדיבה שכזו וסליחה שאני כזה טמבל.

וזו פרידה כי השילוב של עוגמת הנפש מהפוסט עצמו יחד עם עייפות מחיפוש השפה שתגשר בין העולמות או התרבויות, יחד עם החלטה נחושה לצמצם את מספר שעות הבילוי שלי מול מחשב בשנה הקרובה - מביא אותי להנמיך את האש כאן בבלוג. לקראת ראש השנה של הגויים זה זמן לחשבון נפש, לקראת החורף הקר זה זמן להתכנס פנימה, לסרב לאורחים המבקשים לבוא לביקור ולהעמיק את ההתבוננות במי ובמה שנשאר. חג אורים שמח. נתראה בשמחות. ]]> http://meta7.net/uri/206.html/feed/ http://meta7.net/uri/205.html http://meta7.net/uri/205.html#comments Tue, 24 Nov 2009 00:02:25 +0000 אורי אילון מסעות http://meta7.net/uri/205.html

שלום לשמש שמחממת לי את לחי שמאל באוטובוס שנוסע דרומה לפאריס. שלום לתינוק שהזכיר לי את עדן. שלום ליולה שמחכה לי בליסבון אוהבת ומבינה. שלום לכפר החקר לשלום שייבנה על חורבות המלחמה. שלום לויטמין סי מהקיווי שממלא את הגוף שלי באנרגיה. שלום לדרך המתפתלת. שלום להולנד. שלום לצליל צפירת הטראם. שלום לציפור שהתעופפה כשיצאנו. שלום ליער. שלום להשפעת הפטריות.

לשנרקל מול דגים ואלמוגים זו חוויה לא פחות מעצימה ומכוננת וחורגת או חודרת מציאות מלקחת סמי הזיה. בבסיס שתי החוויות מונחת הבנת או תחושת האחדות – התבוננות בחוטים שמחברים את כולנו ביחד. וכמו שמתחת למים של סיני שקיות הפלסטיק כאבו לי במיוחד, כך תחת השפעת הפטריות צרם לי במיוחד חוסר מודעות. קל יותר לזהות חוסר מודעות אצל האחר וזה חסרון גדול.

מרגע שנכנסתי לטריפ איבדתי סבלנות לסמול טוק: לשמוע ועוד יותר (פחות) מכך לקחת חלק. צללתי פנימה למראות ויזואליים של התודעה ובכל פעם שפתחתי החוצה יכולתי לזהות רק שיחות סרק על גודל של ארון ועל חומר ועל צורה. שוב ושוב אנשים התעסקו במה קורה לאחרים: “מה עובר עליו?” – לא רק מתוך דאגה כי אם גם כבריחה ממה שעובר עלי. מה שעובר עלי. הרגשתי הימנעות גורפת מאמירת אמת, משאלת השאלות האמיתיות, מחשיפת המשאלות הנסתרות. כאילו לוקחים סמים כדי להסתתר ולא להפך.

יש בזה שיפוטיות וכדרכה של שיפוטיות היא מיותרת אבל אני גיליתי בטריפ הזה את עוצמת הדפוסים שלי, דפוסי השיפוטיות, הביקורתיות, החשיבה השלילית והפחדים שלי. כל אלה לא מחקו ואסור שימחקו את רגעי החסד של התבוננות במראות, באורות, בחיבורים, בתאי הגוף. גילוי עוצמת הדי ג’יי שיכול לשלוט במערכת הקולטת – רעשים, קולות, רעיונות. רגעים של תובנות מרגשות שכאלה. רוגע והרפייה. אבל הפחד לא נתן לי לדבר.

על מה הייתי מדבר? הייתי אומר את מה שרציתי. מה רציתי? לשתוק מחובק עם נ’ – אישה יפה, אומנית מוכשרת, בחורה שנונה, מצחיקה, חכמה וחסרת ביטחון. במקום זאת לחשתי לה הצעה שבזמן השיר נדמיין שאנחנו זוג כי כולם מסביב זוגות. תגובתה הייתה: “לא נראה לי”. הפרח זרקה בחצר. ואני נותרתי לייסר את עצמי בשוטים ובעקרבים על הדמות הסליזית, חסרת הרגישות, השפלה והמושפלת שהפכתי. במקום לגאול אותה מסבך הפטפטת סתם הגעלתי אותה. נכשלתי בתחום מספר אחד שאותו אני חוקר בשנים האחרונות: יצירת קשר.

לפעמים זה נראה כאילו אני לא לבד וכל מה שאנחנו, המין האנושי, מחפש זה מגע אנושי. אני מראיין אנשים בכל מיני גילאים ומדינות ותרבויות ואני מגלה שקריירות שלמות נבנות במטרה להשיל את כל הבגדים שנקנו בכסף שנאגר בזיעת אפיים. במיוחד כשלוקחים סמים זה נראה לי ברור עוד יותר – אנחנו מחפשים שקט ואינטימיות וכולנו עושים ככל שביכולתנו כדי לחמוק מהשקט ומהאינטימיות. זה לא שמשקרים, פשוט לא אומרים את האמת. ואותי זה משעמם ומתסכל. ברור שאם נ’ הייתה אומרת כן הכל היה נראה אחרת. ועדיין מתחבאת כאן מסקנה גדולה ממנה, או פשוט מחויבות חדשה לאמירת אמת. עם או בלי סמים.

אני מתפלל שלא תהיה פגיעה במילים האלה. כלומר שהבאר ממנה שתיתי תקבל את הרוק שלי באהבה. כי זו יריקה של התאחדות ולא של בוז, כי אמירת האמת שלי היא ביטוי לאמון שיש לי ולהערכה שלי לאנשים טובים שמנסים ליצור קהילונת שמאפשרת לחרוג ולהעשיר ולהעמיק את סך הזוגיויות בעיר שבה אחוז האנשים המחייכים הוא הגבוה ביותר מכל הערים שביקרתי בהן (קשה לרכב על אופניים ולהישאר מדוכדך) קהילונת זמנית ורופפת אך כזו שמביאה ביחד סטרייטים והומואים, ישראלים וגויים וגם אומנים (שבדרך כלל נוטים להתחפר בבדידות מזהרת או בסצינה שאין בה דבר או חצי דבר קהילתי מלבד אוסף של מסכות).

אלי התיחסו כמו אל “אדיוט לארוחה”: היפי שהגיע מעולם אחר, תרבות אקזוטית ומוזרה. ענת התוודתה שלפעמים כדי להבין את הבלוג שלי צריך לחיות בתמרה. הנה הגשר שכה ניסיתי לבנות קורס לי מתחת לרגליים ובאופן מפתיע זה לא הרוחניות שמפחידה את חבריי העירוניים (גם להם יש פסל בודהה) וזה לא החיבור לטבע (גם הם רוצים לחיות ליד התעלה או הפארק) וזה לא העיסוק במיניות (גם הם חרמנים) וזה לא המחויבות הפוליטית (גם הם עדיין מאמינים שעולם אחר אפשרי) וזה לא התפיסה שלא טוב היות האדם לבדו (גם הם סובלים מהניכור) וזה אפילו לא חיפוש אלטרנטיבה לזוגיות הנורמלית (גם הם למדו להכיר במוגבלות הז’אנר). אז מה זה? נדמה לי שזה בדיוק מה שהבלוג הזה מנסה לעשות – לטשטש בין הפרטי לציבורי, להפוך מייצור יחידני לייצור קהילתי. נדמה לי שזה נתפס כאיום על האינדיבידואליזם. כאילו השתכנענו שחופש הבחירה האמיתי שלנו מתבטא בחופש לבחור מתי לאכול והאם לקנח בפפסי או בקולה ואיך לעצב את חדר השינה ובאיזו סדרה לצפות ואיזה סמים לקחת.

ואני יודע שיהלום המודעות שלי (כלומר היכולת להתבונן פנימה ולשנות/לשלוט/לעצב את מה שבפנים) לוּטש מהמון ספרים, סרטים, שיחות, מסעות, טיולים, אנשים, משחקים, סמים, נופים, חיות ותובנות, אבל לא היה זוכה להעמקה שבאמת מעניינת ומרגשת אותי ללא המעגל. לא זה של דן שילון כי אם זה שבמרכזו מחויבות לעבודת שלום בעזרת חשיפת האמת וביסוס האמון. וכמו שאומר השיר ההיפי: “אנחנו מעגל, בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”. שלום לשמש שעכשיו בלחי ימין. שלום לגשם שדופק על חלוני.

שבתי גם אליך אמסטרדם. עיר באלכסון, עיר באנגלית על אופניים, עיר עם מוכרים היספאנים בפלאפל ישראלי. אני יוצא מתחנת הרכבת שבה הכל מתחיל ומישהו שר לי ביטלס ואני נזכר: כאן נעצרתי פעם בהפגנה אנטי-נאצית וביליתי לילה באזיקים. כאן גיליתי את התיאוריה ובעיקר הפרקטיקה הקווירית. ולפני זה, לפני תשע שנים, כאן גיליתי את חנויות הגייז ואת האפשרות להיות הומו ממש בסבבה. מה שנקרא גאה. כאן קניתי מרבד בצבעי הקשת שבקושי נכנס למזוודה (כשעוד השתמשתי במזוודה!) ואחר כך נדרך על-ידי באי הדירה עם גיל ברחוב רות. אני חוזר לסאונה הראשונה שלי ופוגש בחור מקסים מסינגפור. שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה.

היום יש מסיבת יום הולדת 30 לשרון וזה זמן לקלוט שאנחנו מכירים כבר רוב חיינו וזה זמן להודות לו על המודל שהציב בחיי לחיים מחוץ לארון לא רק כהומו אלא כאדם רגיש, יצירתי ומיוחד. כשכלנו לבשנו שחורים לבית ספר, הוא היה מופיע עם נצנצים וקיילי מינו. כשכלנו התגייסנו לצבא הכיבוש הוא התחפף לאמסטרדם והתחתן עם בעלו ההולנדי ועשה אופרות אלטרנטיביות. כשכלנו הסתדרנו על מסלול עולם התקשורת בתל-אביב הוא רכב על אופני הדמיון והתעקש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. מזל טוב לשרון ותודה על שהיה מורה שלי.

אני קופץ ל- 2012. הסרט. הפוסטר הבטיח שילוב של נזיר בודהיסט ותשובה אפשרית לשאלה שמעסיקה אותו מזה זמן: מה יקרה בשנת 2012? כידוע, לוח השנה של בני המאיה חוזה סוף שלא לומר התחדשות של העולם הזה כפי שאנו מכירים אותו. פעם חשבתי שהנפט ייגמר ב- 2012 שזה אומר פחות או יותר סוף לקפיטליזם או לתרבות המערב. היום אני קצת יותר צנוע בתחזית. הנבואה ניתנה לשוטים ואני רק סקרן לקראת הלא נודע. סקרן עד כדי ללכת לסרט אסונות הוליוודי על סוף העולם.

“מגה בידור קולנועי למגה אסון” הגדיר זאת שמוליק דובדבני וגם הוסיף שזה סרט פאשיסטי. זה כמובן נכון (ומעל לכל, כמו תמיד, עומדת המשפחה) אבל עדיין יש משהו מתסכל (ולכן גם מעצים) בלראות איך המובחרים שניצלים כדי ליצור את העולם הבא הם רק אלה שלא תרצה לבנות איתם עולם חדש: ראשי ממשלות, אנשי צבא ועשירים שיכולים לקנות כרטיס לסיפונה של תיבת נח במיליארד יורו. נו שוין, בהשקעה של 260 מיליון דולר (במציאות!) אפשר היה לבנות 100 כפרי שלום בעולם הזה. 100 קהילות עצמאיות שבהן הטכנולוגיה, החקלאות, המזון, היחסים עם הטבע, בעלי החיים ובין האנשים - מבוססים על שלום. במציאות. מתי ישקיעו את אותו סכום בהפקת סרט ההמשך: “2013″? כי אני באמת סקרן לדעת איך ייראה העולם שאחרי, האלטרנטיבה ולא רק האסון. אבל בזה משום מה אף אחד לא סופר אותי כקהל יעד.

ובשולי הדברים אפשר להמשיך לקפץ ולחגוג: סגרתי את חשבון הבנק שלי בבנק לאומי. חשבון שמלווה אותי מאז התיכון (מי שפתח קיבל כרטיס חינם להופעה בפסטיבל ערד). את ההחלטה קיבלתי לפני שנה, לקח זמן ואומץ לומר ביי ביי והנה זה קרה. יומיים לפני שהתעופפתי מישראל חתמתי על מה שהרגיש כמו חוזה גירושין בהסכמה שבו שני הצדדים כבר יודעים שאין טעם להמשיך והילדים כבר גדולים. נשארתי עם חשבון נטול עמלות וגליה מאור בבנק הדואר. יבוא יום וגם בנק הדואר, כלומר מנגנון המדינה, יפשוט את הרגל. יבוא יום שבו כל המספרים שבמחשב ייעלמו. יבוא יום שבו תקרוס כל המערכת המבוססת על צרכנות, ייצור, ניצול, דיכוי, כפייה וזיוף. אני רחוק מלהיות מוכן ליום הזה. ובכל זאת אני מנסה להתכונן. בינתיים נפטר המחשב שלי ואני מנסה לתרגל סבלנות ואי-היצמדות. את הפוסט הזה אני כותב באדיבות המחשב של יעל.

חזרה לאמסטרדם. המוכרת בקופי שופ מספרת שהיא מעשנת כבר 27 שנים כל יום. היא כמו מדריכת טיולים במסעות של המטיילים שיוצאים לטרקים-טריפים בתודעה: מכירה את השטח ואוהבת אותו. “תהנה מהמסע” היא מאחלת כשאנחנו נפרדים לפני סעודת הבוריטס אצל תומאס וענת. תומאס מציע שנעלה מחזמר על חייו של אורי אילון ואני כמובן מתלהב מהרעיון ותוהה האם יש גבול למגלומניה. מחזמר שיתחיל עם ילד בן 10 שצופה בתיאטרון הקאמרי ב”עלובי החיים” (וישלב גם שירים מהמחזמר הקלאסי) ויסתיים רחוק משם וקרוב למהפכה. לא רק הצרפתית.

הברווזים בתעלה מחפרים את ראשם בלילה. רק שניים נשארים לפטרל מסביב. הכרטיס לפאריס כבר בתיק. לילה טוב. ]]> http://meta7.net/uri/200.html/feed/