החיים כנמשל

שלום לשמש שמחממת לי את לחי שמאל באוטובוס שנוסע דרומה לפאריס. שלום לתינוק שהזכיר לי את עדן. שלום ליולה שמחכה לי בליסבון אוהבת ומבינה. שלום לכפר החקר לשלום שייבנה על חורבות המלחמה. שלום לויטמין סי מהקיווי שממלא את הגוף שלי באנרגיה. שלום לדרך המתפתלת. שלום להולנד. שלום לצליל צפירת הטראם. שלום לציפור שהתעופפה כשיצאנו. שלום ליער. שלום להשפעת הפטריות.

לשנרקל מול דגים ואלמוגים זו חוויה לא פחות מעצימה ומכוננת וחורגת או חודרת מציאות מלקחת סמי הזיה. בבסיס שתי החוויות מונחת הבנת או תחושת האחדות – התבוננות בחוטים שמחברים את כולנו ביחד. וכמו שמתחת למים של סיני שקיות הפלסטיק כאבו לי במיוחד, כך תחת השפעת הפטריות צרם לי במיוחד חוסר מודעות. קל יותר לזהות חוסר מודעות אצל האחר וזה חסרון גדול.

מרגע שנכנסתי לטריפ איבדתי סבלנות לסמול טוק: לשמוע ועוד יותר (פחות) מכך לקחת חלק. צללתי פנימה למראות ויזואליים של התודעה ובכל פעם שפתחתי החוצה יכולתי לזהות רק שיחות סרק על גודל של ארון ועל חומר ועל צורה. שוב ושוב אנשים התעסקו במה קורה לאחרים: “מה עובר עליו?” – לא רק מתוך דאגה כי אם גם כבריחה ממה שעובר עלי. מה שעובר עלי. הרגשתי הימנעות גורפת מאמירת אמת, משאלת השאלות האמיתיות, מחשיפת המשאלות הנסתרות. כאילו לוקחים סמים כדי להסתתר ולא להפך.

יש בזה שיפוטיות וכדרכה של שיפוטיות היא מיותרת אבל אני גיליתי בטריפ הזה את עוצמת הדפוסים שלי, דפוסי השיפוטיות, הביקורתיות, החשיבה השלילית והפחדים שלי. כל אלה לא מחקו ואסור שימחקו את רגעי החסד של התבוננות במראות, באורות, בחיבורים, בתאי הגוף. גילוי עוצמת הדי ג’יי שיכול לשלוט במערכת הקולטת – רעשים, קולות, רעיונות. רגעים של תובנות מרגשות שכאלה. רוגע והרפייה. אבל הפחד לא נתן לי לדבר.

על מה הייתי מדבר? הייתי אומר את מה שרציתי. מה רציתי? לשתוק מחובק עם נ’ – אישה יפה, אומנית מוכשרת, בחורה שנונה, מצחיקה, חכמה וחסרת ביטחון. במקום זאת לחשתי לה הצעה שבזמן השיר נדמיין שאנחנו זוג כי כולם מסביב זוגות. תגובתה הייתה: “לא נראה לי”. הפרח זרקה בחצר. ואני נותרתי לייסר את עצמי בשוטים ובעקרבים על הדמות הסליזית, חסרת הרגישות, השפלה והמושפלת שהפכתי. במקום לגאול אותה מסבך הפטפטת סתם הגעלתי אותה. נכשלתי בתחום מספר אחד שאותו אני חוקר בשנים האחרונות: יצירת קשר.

לפעמים זה נראה כאילו אני לא לבד וכל מה שאנחנו, המין האנושי, מחפש זה מגע אנושי. אני מראיין אנשים בכל מיני גילאים ומדינות ותרבויות ואני מגלה שקריירות שלמות נבנות במטרה להשיל את כל הבגדים שנקנו בכסף שנאגר בזיעת אפיים. במיוחד כשלוקחים סמים זה נראה לי ברור עוד יותר – אנחנו מחפשים שקט ואינטימיות וכולנו עושים ככל שביכולתנו כדי לחמוק מהשקט ומהאינטימיות. זה לא שמשקרים, פשוט לא אומרים את האמת. ואותי זה משעמם ומתסכל. ברור שאם נ’ הייתה אומרת כן הכל היה נראה אחרת. ועדיין מתחבאת כאן מסקנה גדולה ממנה, או פשוט מחויבות חדשה לאמירת אמת. עם או בלי סמים.

אני מתפלל שלא תהיה פגיעה במילים האלה. כלומר שהבאר ממנה שתיתי תקבל את הרוק שלי באהבה. כי זו יריקה של התאחדות ולא של בוז, כי אמירת האמת שלי היא ביטוי לאמון שיש לי ולהערכה שלי לאנשים טובים שמנסים ליצור קהילונת שמאפשרת לחרוג ולהעשיר ולהעמיק את סך הזוגיויות בעיר שבה אחוז האנשים המחייכים הוא הגבוה ביותר מכל הערים שביקרתי בהן (קשה לרכב על אופניים ולהישאר מדוכדך) קהילונת זמנית ורופפת אך כזו שמביאה ביחד סטרייטים והומואים, ישראלים וגויים וגם אומנים (שבדרך כלל נוטים להתחפר בבדידות מזהרת או בסצינה שאין בה דבר או חצי דבר קהילתי מלבד אוסף של מסכות).

אלי התיחסו כמו אל “אדיוט לארוחה”: היפי שהגיע מעולם אחר, תרבות אקזוטית ומוזרה. ענת התוודתה שלפעמים כדי להבין את הבלוג שלי צריך לחיות בתמרה. הנה הגשר שכה ניסיתי לבנות קורס לי מתחת לרגליים ובאופן מפתיע זה לא הרוחניות שמפחידה את חבריי העירוניים (גם להם יש פסל בודהה) וזה לא החיבור לטבע (גם הם רוצים לחיות ליד התעלה או הפארק) וזה לא העיסוק במיניות (גם הם חרמנים) וזה לא המחויבות הפוליטית (גם הם עדיין מאמינים שעולם אחר אפשרי) וזה לא התפיסה שלא טוב היות האדם לבדו (גם הם סובלים מהניכור) וזה אפילו לא חיפוש אלטרנטיבה לזוגיות הנורמלית (גם הם למדו להכיר במוגבלות הז’אנר). אז מה זה? נדמה לי שזה בדיוק מה שהבלוג הזה מנסה לעשות – לטשטש בין הפרטי לציבורי, להפוך מייצור יחידני לייצור קהילתי. נדמה לי שזה נתפס כאיום על האינדיבידואליזם. כאילו השתכנענו שחופש הבחירה האמיתי שלנו מתבטא בחופש לבחור מתי לאכול והאם לקנח בפפסי או בקולה ואיך לעצב את חדר השינה ובאיזו סדרה לצפות ואיזה סמים לקחת.

ואני יודע שיהלום המודעות שלי (כלומר היכולת להתבונן פנימה ולשנות/לשלוט/לעצב את מה שבפנים) לוּטש מהמון ספרים, סרטים, שיחות, מסעות, טיולים, אנשים, משחקים, סמים, נופים, חיות ותובנות, אבל לא היה זוכה להעמקה שבאמת מעניינת ומרגשת אותי ללא המעגל. לא זה של דן שילון כי אם זה שבמרכזו מחויבות לעבודת שלום בעזרת חשיפת האמת וביסוס האמון. וכמו שאומר השיר ההיפי: “אנחנו מעגל, בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”. שלום לשמש שעכשיו בלחי ימין. שלום לגשם שדופק על חלוני.

זה הפסקול לנסיעה שלי. הללויה. פעם בכל מוצאי שבת השיר הזה בביצוע הזה סגר את השבוע בגלגלץ. לא אהבתי את גלגלץ למעט שש הדקות (וחצי) האלה. ביום ראשון בלילה שזה המוצ”ש של הגויים ביקשתי מאנדרמו לשים את הללויה בביצוע של ג’ף בקלי, כמו שגילה אלמגור מבקשת ב”החיים על-פי אגפא” מצ’רניאק (דני ליטני): נגן בשבילי, רק בשבילי, את “במקום הזה”.

ברלין. שבתי אליך. אל רעש קרונות הרכבת התחתית, אל הגרפיטי, אל הפלאפל עם חמאת בוטנים. התסרוקות והפוסטרים האנרכיסטיים עדיין משרים תחושה של בית עבורי. אבל אני אינני מתעכב, מודה לברלינאי הקטן על האירוח המופתי וממשיך ללייפציג. אני יורד מהטראם ברחוב דכאו ונכנס לסאונה שברחוב חנה ארנט. אני עולה לדירה הסמי-בורגנית של אמא של אניה שמתגאה בתחביב למצוא דברים זולים שנראים יקרים ומשוחח גם עם אביה הקומוניסט המיואש. בחוץ שוב קריסמס בלייפציג. הכל נוצץ והכל למכירה ואפילו אני מתחיל לשאול את עצמי מה חסר לי? לא חסר לי כלום. מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יַיִן, בָּתֵּינוּ הוֹמִים, הוֹמִים מִתִּינוֹקוֹת. מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן? מָה עוֹד תְּבַקְּשִׁי מֵאִתָּנוּ מְכוֹרָה וְאֵין, וְאֵין עֲדַיִן?

על מה שחשוב באמת אי אפשר לספר כאן בבלוג. אפשר כמובן, אפשר הכל. אבל רצוי לשים גבולות בין הפרטי לציבורי, לבל ייפגע ציבור הקוראים הקדוש. על מה שחשוב באמת אספר ליומן הפרטי שלי, וציבור הקוראים הקדוש יישאר סקרן. סיפור מתוק על לב וגוף שנפתח, על ציפייה, אכזבה, השלמה והפי אנד של קטרזיס. על פליקס ואניה וכנות ומקצב שכזה לחיים שכאלה. “ואיך הייתי פעם נע, בתוך תוכך עם היונה, ואיך נשמנו יחד - הללויה”. על מה שחשוב באמת אפשר לשיר במקום לכתוב:

הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה. הללויה.

דווקא עכשיו, באמצע המסע, לפני שיישכחו הררי הניירת ששלחתי למיחזור לכבוד פינוי הדירה בתל-אביב, אני רוצה להודות לשני מורים שלי שלימדו אותי את האלף-בית: שרי גל לימדה אותי היסטוריה ב- ח’-ט’. היא לימדה אותי לאהוב היסטוריה מתוך אהבת אדם. היא לימדה אותי לפקפק, לתהות, לחקור וגם למרוד. בסוף קשיחותה חסרת הפשרות תמיד הופיע חיוך כמו דמות האישה הנעלמת בסרט “ילדי המים”. היא לא פחדה להיות פוליטית. יום אחד סיפרה בכיתה שביום כיפור האחרון בילתה בבית כנסת של הומואים ולסביות בניו-יורק. היא נתנה לנו לכתוב מבחנים עם ספר פתוח. עם ספרים פתוחים. היא סיכמה את תולדות ההיסטוריה כך: הם חיו, הם אכלו, הם אהבו, הם מתו. ירון ונסובר לימד אותי היסטוריה ב- י’-י’א. ביום הראשון שלו איתנו חילק לנו דף שמסביר את משמעות המושג “קטוף את היום” כמו רובין ויליאמס ב”ללכת שבי אחריו”. הוא היה מגיע לבית-ספר באופניים. הוא לימד אותנו על איתקה, על חשיבות הדרך במסע. כשחזר מטורקיה התיז עלינו את מי הלימון המרעננים מהתחבורה הציבורית שם. לצד ציון טוב במבחן כתב: “נמר” או “פנתר”. הוא היה חנון אבל בז לממסד ולבירוקרטיה. לפני הבגרות סיפר לנו משל בודהיסטי שעיקרו החיפוש אחרי נירוונה.

שרי לימדה אותי על מלחמת העולם הראשונה וירון על מלחמת העולם השנייה. שורש הסלידה שלי מגרמניה התחיל אז בבית-הספר, כמו גם שורש הסליחה. למדתי להיות מורה להיסטוריה בזכותם. הפכתי את האופניים שלי לכלי התחבורה העיקרי שלי בזכותו וסירבתי לכיבוש בזכותה. ברכות על ראשיהם.

עוד מעט יוצאת הרכבת לאמסטרדם. אני מפליג. “בכל מילה ושם יש אור, ולא חשוב אם המזמור הוא שבר או שלמות של הללויה”.

לצד הגילוי של רגעי החסד שבאיטיות וההתמסרות המוחלטת, גיליתי גם שככה אני לא רוצה להזדקן. שככה לא אזדקן. כמה ימים קודם לכן הצטרפתי עם אחותי לדודי הצדיק שמתייצב מידי שישי, בטרם כניסת השבת, בבית האבות הסיעודי של סבתי בירושלים ומחלק גלידות לכל דכפין. כיסאות גלגלים, פיליפינים, נרות שבת, אלצהיימר וציפייה למוות שבוא יבוא. אמא של אמא שלי לא זוכרת אותי ולא יודעת שבתה נפטרה. אני מבקש סליחה ממנה, מסבתי החרדית, ומאלוהים – שבשנים האחרונות לא טרחתי לבוא ולבקר. אני מבקש מאלוהים ומאחותי – שלא ככה אזדקן. שלא כך אמות.

חזרה לתל-אביב. בירידה ברחוב גורדון מדב הוז לדיזינגוף אני לא שומע בכלל עברית: שני זקנים שיצאו מבית ליוויק ממשיכים ביידיש, המוני צרפתים נוהרים אל או מהים, וגם שתי המנקות של הסופר פארם בסוף הירידה כועסות ברוסית. רוכבי אופניים רוכבים עם יד אחת בעוד השנייה אוחזת בסיגריה. אני עוצר בפיצוציה וקונה את ההבטחה החדשה (הכי ישנה מסתבר לי באיחור): במבה עם נוגט. אני אוכל כמה ומקבל בחילה. אני מתיישב בחדר המדרגות של הבניין של חגי ורואה איך בדיוק באותה שעה כל הדירות מסביב מתמלאות בשכנים שחוזרים מעמל יומם. אני זוכר את שבועתי אחרי שנה ב”יוניק” – לעולם לא עוד “תשע עד שש” מתחת לניאון ומול מחשב, אני תוהה איך שרדתי את ה”שמונה עד שתיים” עם הזקנים שראיינתי מול הלפטופ שלי. והנה גם חגי חוזר. הוא פותח לי את הדלת ואנחנו בוהים בזוג ההומואים בבניין ממול. תל-אביב.

לפני 7 שנים היה לי טור בעכבר העיר על לונדון. שם כתבתי אחרי ביקור בארץ הקודש:

בתוך אוטובוס בירושלים שטופת הפוסטרים של ברוך מרזל (”חזק וברוך!”) בצפיפות הגדולה שמעלה מחשבות על התפוצצות ירושלמית מסורתית, אני מרגיש פתאום קנה של רובה נדבק לגב שלי. אינסטינקט - שמקורו ספק ביצר הישרדות ספק בסרטים אמריקאיים - גורם לי להרים מיד את הידיים. אחרי שבריר שנייה אני קולט שזה החייל שנעץ בי מבט כשעלה ועכשיו הוא בסך הכל עוטה עליו שוב את ה- M16 שבטעות נוגע בי. ישראל 2003. כמה התגעגעתי.
 
ביום שאחרי הבחירות עליתי על המטוס חזרה לממלכה המאוחדת בה הייאוש יותר נוח. אז נכון שהנסיך וויליאם קצת יותר מתוק מעומרי שרון, ובכל זאת- לכמה רגעים בלילה עם הירח המלא של ט”ו בשבט היה נדמה לי שרק בין עין עקב להר צרור שליד שדה בוקר אפשר לשמוע דברי אלוהים חיים. אני מסרב להפוך את הביקור האזרחי הזה בארץ כנען לביקור פרידה. בין הרי המלל שנשפכו מאז ה- 28 בינואר לא דובר עדיין על ההגירה השקטה בעקבות שלטונם של משפחת שרון. כאן, בקמברידג’, כמות הסטודנטים הישראלים מעולם לא היתה גבוהה יותר. במסיבת חנוכה שהתקיימה כאן לאחרונה התגלו בנוסף לכ- 20 הסטודנטים הצעירים גם כ- 10 משפחות ישראליות עם ילדים. זו לא כמות שעוברת את אחוז החסימה ובכל זאת משמעותית. זקני השבט כאן מייחסים את הגידול המשמעותי בשנתיים האחרונות לאינתיפאדה ולשרון. גם החברים שלי, מבית-הספר/השכונה/הצבא- נפוצו לכל עבר. תמר ורוני בניו-יורק, שרון באמסטרדם, יובל בברקלי, אבי באוקספורד, עמיר ויוסי בפאריס ומי יודע איפה עומר. המדינה שלמדתי לאהוב מאבדת את מיטב אומניה, חוקריה, אוהביה. מאבדת עצמה לדעת. ישראל 2003. קום התנערה.  

בדרך מלונדון לקמברידג’, מהקומה השנייה של האוטובוס, על קו 27  (תחנה מרכזית-רמת אביב) הלונדוני, שלוקח את השחורים כדי לנקות ללבנים את השירותים, אני מגלה מיצב צבעוני נגד המלחמה בעיראק מול הביג-בן. ברדיו אומרים שמצפים למיליון איש שיגיעו ללונדון ב- 15 בפברואר כדי להבהיר שהמלחמה נגד עיראק לא תתרחש בשמם. מארגני ההפגנה טוענים לסיבות פוליטיות שגרמו לרשויות שלא לאפשר את קיום ההפגנה בהייד פארק, הכיכר רבין של האנגלים. העירייה, לעומת זאת, טוענת שהפארק צפוי להיות בוצי והפגנה המונית עלולה להרוס את הדשא. עיראק 2003. כמה ימותו הפעם?

בינתיים בקמברידג’- השלג הראשון ירד השבוע והעיירה נצורה. גם שדה התעופה הסמוך מושבת. מסילות הרכבת הקפואות מספרות שאין יוצא ואין בא. איש השלג שבנינו בחצר של הקולג’ מספר שקר נורא. השמש ששוטפת פתאום את הלבן הזה מספרת כבוד אל. לא רק ליד שדה בוקר.

במלחמה בעיראק נרצחו יותר מ- 100,000 בני אדם. מוזר ששום דבר לא השתנה. אולי זה רק הלב שמשתנה.

ידעתי שניפרד היום, ובכל זאת בסוף הסוף בא לי בהפתעה. ישנו בלילה ביחד, התעוררנו ופטפטנו, ואז כשיצאתי מהבית כל הגוף צעק “לא!!!!!!!!!!”. וזה כאב. אני בטוח שזה לטובה אבל כרגע קשה לדמיין איך. בוא עדן, בוא איתי למסע. תישן במטוס ותפקח את עיניך בשער ברנדנבורג. תקשיב לגרמנית ולהולנדית ולצרפתית. תכיר את החברים שלי: יוסי, אניה, פליקס, סילקה, פלוריאן, מישל, אנדרמו, שרון, קולין, גלעד, יעל, ענת, תומאס, עידן, אלכס ואנטואן. בוא ילד, תלמד על נדידת האנשים ועל הקן שממתין בתום הנדידה ועל הכן הגדול לחיים.

בואי אמא, בואי איתי למסע. אני אקרא במטוס את “מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי” של הרב סולוביצ’יק, ואת את “אישה בורחת מבשורה” של דויד גרוסמן. וכשננחת נמצא מחסה מהגשם ונפטפט על הספרים ועל החיים ועל החיים. על הבשורה ממנה אנו בורחים. נברח אחד אל השנייה. וכשתצא השמש (נוציא אותה) נטייל בפארק ונשיר ביחד. ונעצור. ונשתוק. ונחייך. כי יפה הדרך וטוב הוא טעמו של המסע.