החיים כנמשל

כל יום אני מתייצב במעון יום לקשישים ומראיין את הקשישים שהגיעו מכורדיסטאן, עיראק ומרוקו על חייהם. חיים שכאלה. את כולם אני שואל האם היו מאוהבים בחייהם. עד כה רק אחת מתוך 6 אמרה שכן. כל השאר התחתנו בערך בגיל 16 וידעו בדיוק מה תפקידם: לפרנס או לבשל-לנקות. אני לא יודעת מה זו אהבה. לא, זה אף פעם לא היה חסר לי. רק לי כואב הלב.

געגועים לתמרה. ללקום באותה שעה מוקדמת. לעצים ולפרחים ולצבה שבאגם. לסימון בן השנתיים. לעומק של שיחה. לפורום. לחיים של מודעות. לתפילה קולקטיבית. ל- 3 ארוחות בריאות ביום. למי מעיין. למים. למעיין. להשראה. למראות. לתהליך. להתבוננות. לחיבור לעולם. להפתעות. לגילוי. ללימוד עם לודוויג על איך זה להיות אבא. לכוכבים. לירח. למעגל האבנים. לסקס. ליולה. לשדה של אהבה. לאיכות של התאהבות.

מעומס שעות מחשב (מראיין קשישים, כותב ספר למישהי ועורך פאנזין) אני נאלץ לרפרף:

מסע לתל-אביב בעקבות מסיבת פורנו קווירי פמיניסטי שבה מצאתי את עצמי צרכן שבוי של אמנות קונספטואלית משוודיה. למרות הכותרת המבטיחה היה לי בעיקר משעמם בסגנון מסיבת כיתה ו’. דווקא בסאונה התל-אביבית הממוסחרת פגשתי חבורה עליזה מנצרת שהחזירה לי את האמון בדו-קיום (מה זה?).

במסע קהילתי לצפון בחיפוש אחרי בית עתידי לקהילה העולה ביקרתי לראשונה בכליל, שם ראיתי את המקום שבו עמיר לב חובץ גבינת עיזים. יישוב שלם שלא מחובר לחשמל עם בתים המרוחקים זה מזה כאילו האדם איננו יצור קהילתי או בכלל חברתי וכל רצונו הוא להתבודד כמה שיותר רחוק מכל נפש אחרת. אחר-כך המשכנו לחיפה, עילבון ויבניאל וגם התרשמנו מבניית היורטים בציבעון הקיבוץ האקולוגי המתחדש. שקיעה בדרך לכינרת ואז הריינבאו הראשון שלי שם פגשתי את אמג’ד ממג’דל שמס ושמחה מחברון שפעם היו לו פיאות והיום יש לו שיער בלונדיני ארוך וחיוך של ריינבואיסט מקצועי. בלילה של כוכבים נופלים הספקתי להתאהב באיגי ההומו ומירי הטבעונית ולפגוש ולדעת את איזבל הפורטוגזית שאיכשהו הצלחתי לפספס בקיץ האחרון בתמרה.

במסע לדרום הר חברון גיליתי איך פאנלים סולארים מביאים לשוכני המערות טלוויזיה אלימה המאדירה לוחמי חירות ופוליטיקאים והתבוננתי בקושי שלי לשמוע על הבעיה (מול המדינה, המתנחלים, הצבא…) ללא פרספקטיבה של פתרון (כמו גם בסרט “עג’מי”). התעייפתי מהלקאה עצמית. אני מחפש השראה.

במסע למדבר אני מספר לבוגרת תלמה ילין (כלומר פעם היא עסקה באמנות) שאני חי בפורטוגל והיא עונה: “אוי, בדיוק חזרנו [בעלי ואני] מפורטוגל. ארץ מהממת. איזו איכות חיים! אנחנו נורא רוצים לעבור לגור באירופה. איכות חיים. היין הכי טוב, אוכל מעולה ואיזה מרחבים”. ועדיין מסביב המִדבר מְדבר ומזכיר לי שהכל פורח אצלי בלב.

עוד 10 ימים אני יוצא למסע חזרה לתמרה. בשנתיים האחרונות לא הייתי כאן כל-כך הרבה זמן רצוף. בשבועות האחרונים נגמרו לי הבטריות. נגמרו לי המלים. אפילו הקירבה לעדן לא מספיקה לי. אתמול התחלתי לבכות בטקס לזכרו של רבין בבית-ספר היסודי של האחיין שלי כשהם שרו את “שיר לשלום”. הביאו את היום. שיבוא כבר. שיבוא.

סיני. שבתי אליך מכורה. אחרי חמש שנות העדרות מאז הפיגוע שמעולם לא הודיתי שגרם לי לפחד באמת. אז הנה היא סיני הפשוטה, החברית, עם השש-בש והסחלב. קצת פחות ישראלים והרבה יותר מצרים: חבורת מצרים צעירים מורידים ראשים בבאנג, בחור מצרי מסביר לחברתו איך להוציא מים שחדרו לשנורקל, בחורה מצרית עם בקיני. מודה שלא ידעתי שיש כאלה. הכוכבים שזזים בחריצי הסכך מבהירים לי שאנחנו בתזוזה מתמדת. יציאת מצרים.

הו אללה, אנא פתח לי שער בחג הזה, פתח את לבי, פתח לי סיפור אהבה עם הבחור החמוד מהחושה שליד שיפתח את האהבה עצמה ויחזיר אותה לשורש, פתח את ישבננו הקפוצים מ- 5,000 שנות פטריארכיה. הבחור מזמין אותי לשנרקול בעירום ואני מפסיק להתבונן בדגים ומתמקד בשנורקל היפה שלו. שונית עמוקה על שלל צבעיה שנמשכים כולם אל הכחול העמוק הזה שאין כמוהו. הלוואי יהיה בי הכוח לראות את היופי הזה גם מחוץ למים. כל איש – דג בצבע אחר, כל בניין – אלמוג, כל מטבע – צדף. כמה יפה העולם וגם האנשים בו וגם הערסים ששומעים טראנס על החוף.

אנחנו משחקים אמת או אמת סביב המדורה, מתמסרים לסשנים של דמיון מודרך מוקפים בים 340 מעלות, יוצאים למבצע ניקוי שקיות פלסטיק מהשונית הנחנקת תחת עול המפגש של הבדואים הילידים עם תרבות התיירות הצרכנות והראווה. ארץ הבדיחה הגרועה על הקפיטליזם: קיוסק רעוע הוא סופרמרקט, הדיקטטורה של משטר הבירוקרטיה של קבלות וחשבוניות, ותודעת שירות שנמחקת עם השאכטה הראשונה.

בדרך חזרה לטאבה נופלות על המונית שלנו כמה אבני חצץ ממשאית שעוברת מולנו. על השמשה הקדמית נשארות שריטות ואילו אחד החלונות הצדדיים מתנפץ לרסיסים. הישראלית שיושבת מאחורה צועקת מבהלה. בן זוגה מורה לנהג לעצור את הרכב. היא מתחננת שלא יעצור ושימשיך לסוע מהר בעודה מכופפת את ראשה כאילו אנו בסכנת ירי צלפים מההרים. אנחנו מסבירים שאלו הם רק אבני חצץ, אבל היא מתעקשת שימשיך לסוע כבר. הנהג שעד עכשיו התגלה דווקא כטיפוס נרגן, וכחן, חם מזג ותחמן, ממהר לנקות את השברים, להתנצל בפנינו, לברך ברכת הגומל (”אלחמדאללה”) ולהמשיך בדרך.

אני תוהה לגבי הפער הזה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום בארץ השקרים הלבנים שבה עוד כמה דקות זה שעתיים, 70 פאונד זה בעצם 90 ונישואין לשתי נשים זה מתכון בטוח לזיוף גדול. אבל בארץ הזו נשמרת גם איזו אמת כמוסה ואינטימית עם אללה. איתו לא מתעסקים, איתו לא מתמקחים ואיתו לא מתבטלים.

אני לומד להודות על אבני החצץ שנזרקות לעברי לפני שמגיעים הסלעים הכבדים: על האנטנה הסלולרית שהוצבה מול המרפסת שלי ודחפה אותי לצאת מתל-אביב ולחזור לעצמי. כלומר, אנטנה סלולרית שהיא כמו תמרור אזהרה שלא יבוא סרטן, או שיבוא דווקא סרטן שיביא מודעות לחיים ולא שיבוא מוות שהוא סוף לחיים נטולי משמעות. אבני חצץ להתעורר מהם לפני הסלע הגדול.