החיים כנמשל

בדרך חזרה בטרמפים מיבניאל אני מגלה שככל שמתקרבים לתל-אביב אנשים פחות נחמדים או שפשוט פחות עוצרים. חייל בסוף השירות שלו שנוסע לבקר את חברתו במחנה 80 סקרן לגבי תמרה אבל מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים? אני נתקע בערך שעה עם בטריה ריקה ובלי כסף בכלל, במחנה 80 מול עמדת השמירה שבה שמרתי אני בטירונות לפני 12 שנים בדיוק. אני שר לאונרד כהן חזק בתקווה שהחייל על המגדל ישמע וגם אלוהים. שישלח כבר טרמפ. מכונית עוצרת. הנהג צעיר, יפה עם רסטות. הוא שואל לאן ואני אומר שאני ממשיך איתו בכל מקרה, לא משנה לאן. הוא מחייך ואנחנו יוצאים לדרך. לפני שנתיים הוא יצא על קב”ן ועכשיו הוא בדיוק חזר מטיול פסטיבלי טראנסים באירופה. כשאנחנו מתקרבים לגלילות הוא מציע לי ג’וינט. ברוך אתה ג’ה בורא מיני קטורות ומחלץ טרפיסטים בגלקסיה.

בתל-אביב אני הולך למסיבת התרמה לבית דרור. על הבמה: דפנה (“יש לי חבר ערבי”) והעוגיות, מרינה מקסימיליאן בלומין ששרה שיר אהבה שכתבה לאישה, חובי סטאר המהמם שלשים אותו בארון זה כמו לשים פיל באקוואריום, רונה קינן שיום אחד עוד תעשה לי ילד וקורין אלאל שמתוך עולמות שבורים היא צומחת ומזכירה שאנחנו מרמים בעיקר את עצמנו לא עיוורים אבל לא מביטים ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים. כשחובי עלה לבמה מישהי לידי אמרה לחברתה: “אויש אני שונאת הומואים כאלה אוחצ’ות”. לא יכולתי לשאת את החרפה (שהזכירה לי את מקרה נינט בכיכר) אז הפניתי את תשומת ליבה לעובדה שהמסיבה הזו אמורה להיות מרחב מוגן ובטוח להומואים מכל הסוגים והמינים. היא התעקשה שמרחב מוגן זה מקום שבו לא מצנזרים, ואילו אני, אחרי שהתרככתי מהשירים של רונה, פשוט התנצלתי ברוח יום כיפור מתוך תקווה שתלמד את השיעור גם בלעדי.

מה שהפליא אותי יותר מכל ההומואים הצעירים שאינני מכיר, יותר מסוללת המתנדבות ו- 40 אלף השקלים שנאספו למען מטרה חשובה ויותר מתנועות האגן של חובי סטאר – היתה התחושה החדשה הזו שקיננה בי לפיה אני בעצם מפספס את ההצגה הטובה בעיר שמחכה לי בבית במבשרת, שכמה שהתרגשתי לשמוע את המבול של רונה או את החלומות השמורים של מרינה בעצם לבי כבר כמה לשוב לעדן בתום סוף שבוע לא רגוע בין הבניאס לכינרת. הנה אני מוצא את עצמי בצד המסתגר שמוותר על התרבות של העיר הגדולה לטובת סתם ערב שקט עם הילד בפרבר. שבורח ממועדון דחוס אפוף עשן סיגריות לטובת אוויר הרים צלול כיין. שמתגעגע אל מי שאני כשאני איתו.

אז הנה אני והנה אתה עדן, ילד יקר. לך אתה להופעה של רונה קינן, זמרת בשלה בת חמישים, ואבא יספר לך איך שפעם מזמן היינו בתיכון ועשינו אהבה ומהפכה, ובהופעות שלה, עוד במרתף של בית ציוני אמריקה, הייתי צועק לה “רונה, תעשי לי ילד” והיא לא הבינה שהתכוונתי ברצינות.

מעלי מסתובב מובייל של כבשים פלסטיניות (אחת שחורה שנשרפה מההלוגן). מסביבי מלחמות משפחתיות ולאומיות מרמזות שאולי העולם שם בחוץ הוא לא המקום האידיאלי להביא אליו ילדים. מלפני הדרך מתמשכת. עדן זוחל, הולך, מדבר עם כלב, מדבר על שדיבר עם כלב, שר שיר של חווה אלברשטיין, שואל למה אין לנו טלוויזיה, מתמרד, מסרב, מתקומם, משתנה וגומר או שלא גומר (הולכים אל הלא נודע). מאחורי חודש של אבהות. אומרים שהחודש הראשון הוא הכי קשה אז היום הוא היה רגוע. חודש של אבהות בשילוב חודש אינטנסיבי עם הקבוצה המקימה של כפר החקר לשלום (שעוד יסופר בו אינשאללה כשאלמד לעשות שלום עם דרך הכתיבה החדשה שמתעכבת פחות על מילים ואותיות מתוקף הזמן החדש שנקצב בין הנקה להנקה).

אהבה גדולה ולימוד גדול. בכל ההתאהבויות שלי, במיוחד עם נשים אבל לא רק, נתפסתי באיזשהו שלב לחוסר מושלמות בשולי האופי של האהובה שלא איפשר לי להחליט בלב שלם שזה האחד והיחיד או שזו האחת והיחידה. איך אפשר אם היא מעשנת? או אם לפעמים הוא קנאי? או לא טבעונית? או לא מודע, או לא הכי אינטליגנטית בעולם… בעיקר בהקשר של גידול ילדים ביחד – הרי איך אפשר לעשות בזה פשרות? הסיפור עם רוסנה הוא מענה יפה של היקום לחוסר המושלמות שלי בנושא. כלומר, הוא מבהיר לי בצורה מהממת שכל החיפוש הזה אחרי המושלם או המושלמת הוא מגוחך. רוסנה בעיני תמיד היתה ידידה ואף פעם לא היתה מועמדת להיות האחת והיחידה והנה אני מוצא את עצמי שוחה באוקיינוס של אושר. לומד על מושלמותה של הסיטואציה המורכבת והמפתיעה של המשפחה החדשה הזו לא מתוך התפשרות ולא מתוך הצטדקות, אלא דווקא מתוך הודיה גדולה על זה שבדיוק ככה זה טוב. ככה בדיוק. בדיוק עכשיו, בדיוק איתה, בדיוק עם שלומי, בדיוק עדן.

לילה אחד בנובמבר עשינו אהבה, רוסנה ואני, בחדר הסמינרים הקטן. בקהילה שחוקרת מה זו אהבה חופשית מפחד – המיניות איננה נכלאת בתחומי הנישואין או הזוגיות וגם איננה נדחקת לחדרי חושך אנונימיים. במקרה הזה, זו היתה חגיגה של ידידות, של אמון, של ארוס, וכן – גם אהבה. הימים היו מה שנקרא ימים בטוחים אז לא השתמשנו בקונדום. מסתבר שככה באים ילדים לעולם.

כמה ימים לפני שגילתה שהיא בהריון הצהיר בפניה שלומי בן זוגה האוהב שהוא רוצה להיות אב ילדה, גם אם הוא לא רואה את עצמו הופך לאבא ביולוגי.  שמונה חודשים לאחר מכן, בלידה, שלומי כבר אחרי ביקור משמעותי בתמרה, שנינו כבר הספקנו לעבור אי אילו שיחות נפש הצופות אל העתיד הלא נודע, ולהשתמש בפורום הקהילתי ככלי לביסוס הסולידריות והאמון שבין שני האבות הצעירים. וכך גיליתי כמה הוא יפה: תומך, אוהב, חומל, שקט, מחייך, רגוע, סקרן, נבון, רדיקלי בדרכו. פעם הקים את האתר של אינדימדיה בארץ, פעם גר כמעט 4 שנים בהודו, פעם היה דתי חובש כיפה… עכשיו הוא אבא.

בלילה השני בבית החולים האחות מעירה אותי מהמזרון הגנוב שמונח על הרצפה ולא מבינה מי אני.
- אני האבא.
- אז מי ישן כאן אתמול בלילה?
- האבא.
- לא אני לא מבינה, תגיד לי באמת.
- באמת. אני האבא והוא האבא.
- אה, זה פשוט – אתם הומואים!
- לא כל-כך פשוט.

גילינו שבעולם הזה תמונת זוג גברים אוהבים המביאים ילד לעולם עם אישה היא יותר נורמלית, מקובלת, הגיונית ומוכרת, מאשר תמונה שבה בן זוגה של האם לא מקנא, רודף, שונא, נוקם ונוטר את בת זוגתו שכביכול בגדה או את הגבר האחר שכביכול בעל ללא רשות או זכות את רכושו הרשום בטאבו.

“זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי”. מה אמא היתה אומרת על הפרסומת הזו? על זה שהחיים עצמם במלוא חיותם ומעבר לסך התפקודים הגופניים, מפרסמים מכונית? מה אמא היתה אומרת על הזלזול בנשימה, בנשימה העמוקה? ומה היתה אומרת על עדן? ועל הילה בת דודתו? ועל קערת התפוחים החתוכים ומוטבלים במי לימון בדרכם ל”יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”? ראש השנה ראשון בלעדיה. עדן מביט בציפורי גן העדן והיא איננה.

“עדן+אורי=ברית דמים” - גרפיטי נוסף על תחנת אוטובוס במבשרת ציון. מתוך התבוננות פנימה ובמראות עולה דמותו של אורי קצת חדש. קצת יותר בוגר, קצת יותר סבלני, יותר חומל, יותר רגוע. גיליתי בעצמי את המקום הזה שנרגע ומתמלא מהחיבוק הזה של לב אל לב. הוא שם את האוזן שלו להקשיב לפעימות הלב שלי ואני מרגיש את הלב הגדול שלו מרעיד לי את הבטן. הוא יונק לי את הזרת עד כדי נמק. בשלוש בלילה אני מניק אותו מבקבוק שרוסנה שאבה מבעוד מועד, ושר בלחישה שירי אהבה של שלמה ארצי או רונית שחר.

התאהבתי. ניסיתי להסביר לחבר קוויר-אקטיביסט-זועם שסנט בי מתוך איבת “המתרבים” (כינוי גנאי להטרו-נורמטיבים): “אז מה, הביולוגיה ניצחה את האידיאולוגיה?”. שאלתי אותו בחזרה אם הוא יודע איך זה כשמאוהבים. סיפרתי שכשאני נפרד לשלום אני מתחיל להתגעגע, כשאנחנו מדברים בינינו עם העיניים יש רגעים שאני מבין הכל לגמרי. אני מתבונן בלב שמתרחב עם כל פעימה. אני משתומם יחד איתו מאצבע, מוילון, מצליל. עיוות בקצה השפה הוא תחילתו של חיוך, פישוק השפתיים הוא ניסיון לחיקוי הוצאת הלשון שלי וגרעפס זה סימן למוכנותו של הגאון ללכת ללמוד בקולג’. “באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם” אני נזכר במכתב של ויליאם סרויאן שציטטתי בבלוג לפני הלידה. באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם.

היינו שישה: שמבה הכוהנת הגדולה, שלומי הבודהא הרגוע, קרולינה הדוקטורה הידענית, נונה המכשפה המנוסה, אני הייתי החיה הקהילתית שאני ולרוסנה נשאר רק להרפות, לדחוף כשצריך, להתמסר ולהפוך לאמא.

ביום שלפני הצירים החלטנו לקחת פסק זמן מקריאת ספרי ההדרכה להריון וללידה, מאיסוף הבגדים והחפצים ומהשיחות המתמשכות על הפחדים והתקוות – לטובת סרט: “לצאת לדרך” בקלנוע מלא בחילוניים ירושלמים שלא חשוב כמה עירם מאוסה בעיניי הם תמיד נראים לי חמודים במיוחד. סרט מתוק כמו סטודנט ירושלמי עם תלתלים ומשקפיים, קומדיה שהיא הלל לגרעינותה של המשפחה, אבל בדרך אל הסוף המבעס המאשר את הישן והידוע ישנו חיפוש אמיתי של זוג אמיתי.

שיקוי האתרוגים והגת ששתינו בשוק בניסיון לזרז את הצירים הביא לטריפ של התקפת צחוק, וכך כשבדרך הזוג עובר במסעם דרך משפחה היפית הדוגלת בעיקרון הרצף (האישה מניקה את ילדה בן ה- 6 והאב מסרב להכניס לבית עגלה לתינוק) השתנקתי כשהבנתי שבעצם הבדיחה היא עלינו. בתחנת האוטובוס במבשרת גרפיטי בטוש שחור הזהיר: “פריקים, תשימו קונדום שלא תתרבו”. אבל אני קראתי את הגרפיטי באיחור ולכן באה לעולם משפחה פריקית-היפית עם קומפוסט, נבטים ונחישות שלא להיכנע ללחץ של הסבתא לבצע ברית מילה.

עוד שלושה ימים זה כבר היום האחרון של מזל אריה. אלון המתקשר אמר שהילד יוולד לפני 12 ימים. הרופא מליסבון ניבא שזה יקרה לפני שבוע. אז הלכנו לרקוד במסיבת חנוכת הבית של ניצול אדמאמא נוסף. רקדנו כמו אז. בואי נרקוד נשכח את כל הפחד. בלילה הצירים התחילו אבל לא מנעו מהחבורה להתייצב למחרת לטקס במעיין שבסופו שלומי נפל מעץ התאנה כדי להראות שלו זה כואב יותר. בלילה כבר נסענו לעין-כרם, הפעם לא לגלידה כי אם להדסה. הפתיחה לא היתה מספיק פתוחה והצירים נרגעו תחת אור הנאונים של בית החולים, אז חזרנו הביתה. הביתה לבית של שמבה הכוהנת, שבו למדנו לחיות בקהילה זעירה אינטנסיבית שבה התפקידים משתנים בין כולם: מישהי מבשלת בזמן שמישהי רוחצת כלים בזמן שמישהי ישנה בזמן שמישהי מחזיקה את היד לרוסנה. וכולנו מהמהמים ביחד טונים נמוכים כשציר מגיע.

למחרת נסענו שוב. לא הייתי מתעקש על הפרטים הקטנים לולי קיבלתי משימה בפורום: לכתוב את זכרונותיי מהלידה כי זה יכול להיות משמעותי לילד כשיגדל. שזו כבר מחשבה מפעימה כשלעצמה. כלומר, שיגדל. שיבוא וישאל. אז נסענו להדסה והפעם קיבלה את פנינו רונית שפירא שהיא מיילדת בחדר לידה טבעית שנראה כמו צימר כולל ג’קוזי. רונית שפירא, ששמה אנו מעיד כלל על מוצאה ההודי האקזוטי, אמרה לנו בסוף הלידה בעיניים נרגשות ש”אתם כמו סרט על לידה טבעית. אתם כמו שזה היה פעם בשבטים קדומים. אף פעם לא ראיתי כזו חבורה וכזה אמון ותמיכה”. ואמא לא הכירה את רונית שפירא.

מעט צואה במי השפיר ואנחנו מורחקים מגן-העדן המבודד והנשי של הלידה הטבעית לחדר לידה רגיל שנמצא תחת פיקוח הרופאים הגברים. אחרי יממה איתנו רונית מותשת ופורשת ואנחנו ממשיכים ומקבלים את המלצת הרופא שלא להסתפק באכילת גלידה טבעונית לזירוז הצירים, לוותר על החלום השבטי ולהסכים להזרקת חומרים מזרזים ומשככי כאבים. כשצירי הלחץ מתחילים, שלומי ואני חייבים פתאום לחרבן. כן, כלנו לוחצים יחד עם רוסנה.

לרגעים זה גדול עלי, הזריקות וכל הסבל שמסביב. ילד עם חתך בשפה שמחכה לרופא מרדים שממהר מהאפידורל שלנו לקיסרי של אחרת בגלל הרמדאן – פתאום מעלה בי דמעות.

כשצירי הלחץ מתמשכים הרופא דורש לבצע לידת ואקום. אחרי שלושה ימים של כאבים, התנשפויות, המהומים ושינה חלקית ביותר – רוסנה מסכימה לואקום אבל מסרבת לכך שיתבצע בחדר הניתוח כהכנה למקרה של לידה קיסרית-חירומית. הרופא שמההתחלה הרים גבה למראה החבורה העליזה, מבקש שעכשיו יישארו רק שני מלווים. הנשים יוצאות להתפלל בחוץ ואני ושלומי נשארים להחזיק את רוסנה משני הצדדים. ברית משולשת.

הרופא אומר: “רוסנה, תקשיבי, אם הוא לא יצא עכשיו אנחנו נהיה חייבים לעבור לחדר ניתוח”. צוות הניתוח כבר מוכן. הראש הלבנבן שלו מבצבץ בזמן הציר אבל חוזר אחורה. הדופק שלו יורד אבל ניתן לנו סיכוי נוסף - סיבוב אחרון בהחלט. רוסנה נותנת את כל הכוח וגם אלוהים והנה ראש עטוף בקרום שכזה. עוד דחיפה וגם הכתפיים יוצאות. הנה נולד אדם וכאן נגמרות המילים כמו אמונה באל לאורך שנים ואז ברגע אחד פוגשים אותו את האל שעד כה רק צמאה נפשי אליו והנה הוא. חיבוק לשלומי מוציא ממני את הבכי שחיכה. גם הקטן בוכה. דם יזע ודמעות. ברוך הבא.

אחרי שבעה ימי לבטים הוחלט ששמו יהיה עדן לביא. עדן שמחבר בין גן-עדן לארץ, בין הרוח של הנשמה הקוסמית שלו לחומר של הגוף שלו (השפתיים דומות לשלי, כך אומרים). והעדינות של עדן מעדנת ומאזנת את הלביא שהוא גם עם אנרגיית האש והידיעה הברורה לאן להגיע וכיצד. על ההתאהבות החדשה של חיי ועל תגובת האחיות בבית החולים לעובדה שכל לילה האבא מתחלף - עוד ייכתב. בינתיים אני רק רק חורט בחול - “הללויה”.

עם בנג’מין וון מנדלסון וחברים מקהילת תמרה בפורטוגל וכפר החקר לשלום במזרח התיכון

קהילה – ללמוד לחיות יחד

* חיבור מחדש של בני אדם למערכת של אמון אמת ושקיפות.
* שיטת הפורום כפי שפותחה ומיושמת בקהילת תמרה בפורטוגל ככלי שיוצר בסיס חברתי יציב לקהילה, מתוך מודעות לכך שהבסיס האנושי הוא תנאי מוקדם לכל קהילה בת קיימא.
* בקורס ייחשפו שיטות וכלים נוספים הנחוצים לבניית קהילה. כמו כן נבדוק כיצד נוצר שדה מרפא עבור היחיד ועבור החברה.

נעסוק בשאלות:

* מהו החזון שלנו עבור ההתפתחות האנושית?
* מהו התפקיד של המזרח התיכון בתהליך הריפוי העולמי?
* האם ישנו סיכוי אמיתי לריפוי גלובאלי?
* מהו התפקיד שלי בריפוי הכלל?
* מה הקשר בין רפוי גלובאלי וטרנספורמציה אישית רדיקאלית?
* מה המשמעות של קהילה בהקשר הזה?

11-12.9 בגבעת יערים (אזור ירושלים)
(מיום שישי ב- 11:00 עד יום שבת ב- 18:00)

עלות : 380 ש”ח (לאור בקשות רבות החלטנו להוריד את המחיר ולבקש מהמשתתפים להביא אוכל מהבית).
המחיר כולל לינה באוהלים או באולם משותף.

הרשמה : ליאת 054-7280972

לפרטים נוספים על קהילת תמרה ועל הכפר לחקר השלום
www.tamera.org.il
www.prvme.org