צעדתי לדוכן בדיקת הדרכונים עם חיוך שאומר: את שוטרת גרמניה ואני יהודי בגולה, אז בואי נעשה את זה זריז בלי עניינים. לי כתוב בדרכון שפגה לי הויזה לפני חודשיים ואת יכולה לבחור בין לחייך אלי ולאחל לי נסיעה נעימה ללמנוע ממני לבקר באירופה ב- 10 השנים הקרובות. עכשיו אני בקצה המוקצה של שדה התעופה בפרנקפורט שאינני יודע עליה מאום זולת האסכולה (מרוב צרפתונים מסביב אני תוהה אם פרנקפורט זה מ”פרענקים”), חוגג את הניצחון הקטן שלי על המערכת. עכשיו טוב.
בשדה התעופה של ליסבון שאלתי את המוכרת אם יש משהו צמחוני והיא אמרה ששום דבר. מיד נזכרה שבעצם יש סלט, ואז הוסיפה שגם ירקות מאודים ואחר כך נזכרה שגם פסטה בעשרה יורו. החלטתי ללקט שאריות מהשולחנות שמסביב. צ’יפס, מרק עדשים, פסטה וקצוות בצק הפיצה – בחינם ובשפע. בסוף התחשק לי משהו מתוק אז אלוהי הדברים הקטנים שלח לי מאפה שוקולד לא טבעוני אבל כשר.
אחת השאלות שנשאלו על הבמה במהלך הסאמר יוניברסיטי היא: האם אנחנו יכולים לדמיין עולם ללא זבל? זו נשמעת שאלה אקולוגית-אוטופית-נקודתית אבל ככל שאני מתעמק בה אני מגלה דווקא את ההוליסטיות (מורכבות משלימה) ואת העוצמה שבה: מצד אחד היא שואלת האם יש באפשרותנו ליצור מערכת בת קיימא באמת, ומצד שני היא מהדהדת את השאלה הגדולה איתה אני מסתובב בעשרה ימים האחרונים - האם אני מאמין בריפוי עולמי – ברמה המאוד קונקרטית של הזבל שהופכת את הפילוסופיה לפרקטיקה.
משום מה טיסות ושדות תעופה הם המקומות שבהם האמונה שלי מתערערת. אני רואה את כדור הארץ מלמעלה – עננים, שדות, יערות - כמה הוא יפה. ואני מסתכל מסביבי על כמות הזבל, שקיות הקניות והמותגים ומשהו בי נוטה להיכנע. אלא שהפעם הלב שלי חדור מוטיבציה חדשה: בכל רגע יכול להיות שאני כבר אבא ויחד עם המושג הגדול הזה באה גם אחריות חדשה. אתמול ביליתי עם לודוויג בין ה- 19 ובנו בן ארבעת השבועות. הוא סיפר לי על איך הלב מתרחב לא רק אל הבן (ליעם) ולא רק אל האם (קלרה) אלא אל העולם כלו. שלשום במהלך פורום שהתגלגל לעיסוק בקונדומים ומחלות מין, ביקש בנג’מין להוציא את מנטה בן השנתיים מהחדר. “זה עדיין לא עניינו” אמר, ואז הוסיף: “והלוואי וזה אף פעם לא יהיה עניינו”. האפשרות שהעבודה שאנחנו עושים תפתור את הצרות בשבילו - טלטלה אותי. אולי זה נשמע תמים, אבל כשמסתכלים בפנים של תינוק צעיר קשה להדיר את התמימות מסך הגישות החיוביות אל העולם הזה.
שלום לתמימות? אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים שאבא שלי ילך להפגנה נגד הומופוביה הייתי אומר שהוא לא רק תמים אלא הזוי. היום אני שר “שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך”. כנ”ל לגבי העובדה שאחי טבעוני. אפשר להשוות את זה לרוב ישראלי שתומך בחלוקת ירושלים או רוב אמריקאי שבוחר נשיא שחור. יש דברים שאחרי שהם מתגשמים הם הופכים למובנים מאליהם ואז גם נשכחת החשיבות של להמשיך לחלום, לדמיין, ליצור חזון ולהחזיק בו. ישראלית שהגיעה לסאמר יוניברסיטי נגעה בי כשגילתה שעד היום למרות שלחמה, ופעלה, והתפללה, ודיברה, ולמדה שלום - מעולם לא האמינה שבאמת יכול לבוא קץ לסכסוך במזרח התיכון. ואז ברגע אחד קרסו הספקות והחומות שבה והיא נגעה באפשרות הזו שזה יכול לקרות, שזה אפשרי, שזה מרגיש טוב.
אחי גלעד (הטבעוני) ביקש שאכתוב על הסאמר יוניברסיטי, שנדע מה זה. בארבעת החודשים האחרונים הייתי עסוק באינטנסיביות מתגברת (שגם הפחיתה את כמות הפוסטים בבלוג) בהפקת האירוע השנתי המסורתי (מספר 15) הגדול (יותר מ- 400 אנשים): עשרה ימים עם אורחים מכל העולם שלומדים ביחד מה זה תמרה ואיך אפשר לחיות ביחד ולשנות ביחד את העולם. הייתי חלק מצוות של חמישה שלקח אחריות על השם, התוכן, הפרסום, המוזמנים, הכיסאות, התקציב, ההכנסות… כמובן שקהילה שלמה מתגייסת לטובת האירוע בסופו של דבר, אבל משימת ההפקה ויצירת החזון יש מאין עמדה לפנינו, ואני נעניתי בכיף גדול לזכר הפקות התאטרון בתיכון שהיוו חזרה למחזור החיים והמוות, או גם לתהליך שמתחיל במפגש, מתקדם למשחק מקדים, מגיע לאיחוד ומסתיים באורגזמה והמוות שאחריה.
“אני מסרב להיות לחוץ” חזרתי בלב כמו מנטרה כשעשרת הימים הגיעו ושמצאתי את עצמי אחראי על מנהיגי הקבוצות (של מעגלי לימוד ושיתוף אינטימיים יותר), על קבוצת כפר החקר לשלום (אחת מהקבוצות הללו), על צוות האון-ליין (שאחראי להסתכל על הכל מלמעלה ומוסמך לעשות שינויים ספונטאניים) ואירוע חיבוק האגם (שעוד יסופר בו). בנוסף, אני זה שחשב, הציע, הזמין, גייס כספים וליווה את המכשפה סטרהוק שהגיעה מארה”ב.
לפני 6 שנים, אחרי שרייצ’ל קורי נרצחה ברפיח, התגייסתי לשורות ארגון הסולידריות הבינלאומי. סטרהוק היתה המדריכה שלי בשלושת ימי אימון אי-אלימות בבית-לחם. אחר-כך נכנסתי איתה לנבלוס-שכם (”איי אם א ג’ורנליסט פרום גריס אנד איי פורגוט מיי פספורט אין דה הוסטל” אמרתי לחייל במחסום), ואחר כך גם ראיינתי אותה למוסף “הארץ”. היא נולדה למשפחה יהודייה ועם הסיקסטיז הפכה לפאגנית (מחדשת מסורת פולחנית), פעילת שלום, פמיניסטית, מורה רוחנית ומומחית פרמקלצ’ר שנחשבת לוי.איי.פי בעולם הניו-אייג’ ותנועת האנטי-גלובליזציה מאז סיאטל. בשנים האחרונות פגשתי אותה בהפגנות ההמוניות נגד ה- ג’י-8 בצרפת, גרמניה וסקוטלנד. לישראל היא לא מורשית להיכנס בגלל עברה בפעילות הומאנית בשטחים.
בעיקר קיוויתי למפגש בין שתי המורות הגדולות שלי – בבט וסטרהוק. גיליתי בלוח הזמנים הצפוף של סטרהוק חלון הזדמנויות של חמישה ימים בין סדנא באנגליה לכינוס בספרד. בדיוק לפני ששלחתי לה הזמנה היא תהתה מתי יצא לה לבקר סוף סוף בתמרה ולראיין אנשים לספרה הבא שיעסוק בשאלה מה מחזיק קהילה ביחד. לתמרה היא הגיעה מותשת מהמסע באירופה ומעבודתה המתמשכת, עם פנים כבויות ועודפי שומנים ברמות לא בריאות. לאחר חמישה ימים הפנים שלה קרנו שוב ואני למדתי להעריך את האיכות המרפאה שהמקום שבו אני גר מציע לפעילי שלום שחוקים מכל העולם. היא היתה סקרנית, צנועה ומצחיקה והצליחה לסחוף גם את האתיאיסטים בטקס-ריקוד-שיר במעגל האבנים (“אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”).
דיברנו על ידידנו המשותף טריסטאן, העלנו זכרונות ממסחה, היא רצתה לדעת על שיטת אגירת המים של ספ הולצר, על איך הרעיון של אהבה חופשית עובד תכלס במציאות ועל איך פותרים קונפליקטים בהילינג ביוטופ. מנגד - היא לא הסתפקה באוכל הטבעוני האורגני המשובח ונסעה למסעדה מחוץ לתמרה כדי לאכול בשר, היא לא רצתה לבוא ברכבת הנוחה מליסבון והתעקשה שנהג יבוא לקחת אותה משדה התעופה, כשכאב לה הראש לקחה כדור קונבנציונאלי וכשהצעתי לה לסוע לספרד ברכבת אמרה שמצפונה האקולוגי כבר מנוטרל בכל הקשור לטיסות. בקיצור, עדיין לא מצאתי את המודל המושלם.
כולם סחף הרוח, כולם נשא האור. תמרה מתרוקנת וגם אני. תמה תקופה אינטנסיבית שבה השרשתי שורשים ומצאתי בית (”יהי חיקך מקלט ראשי”) ומתחילה עכשיו תקופה חדשה. ברשימת המטלות: לנשק את האחיינית החדשה שלי הילה שטרם פגשתי, לעלות אל הקבר של אמא, להוציא ויזה לשנה או להתחתן עם אירופאית, לסיים את חובותיי למערכת המשפט בישראל (80 שעות עבודה למען הציבור + התייצבות למשפט על חסימת כביש), להוציא פאנזין חדש (”החיים כנמשל 4″), לארגן ולהשתתף בזמן האינטימי של קבוצת הגרעין של כפר החקר לשלום, חברים, משפחה (כולל יום כיף לאחיינים המתוקים שלי) וסיני. הנה רידינג והבית של אבא (כמה מוזר שזה כבר לא הבית של ההורים). המטוס נוחת. מחיאות כפיים. הבאנו שלום עליכם.
, ילדים זה שמחה
Powered by FireStats