ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש August 2009

מכתב לבן

Thursday, 20 בAugust 2009

העץ שנכרת
ונהפך לנייר,
הוא בעיני לוח-אבן
לומר עליו כה מעט
בהזדמנות שלי לומר כה הרבה.
אך מה יש לומר
מלבד כן וכן?
איזו אבן, איזה נייר צריך לשם כך?
אני אומר זאת בעיני כשאני מתעורר,
השינה אומרת זאת למֶתַי,
ידי אומרת זאת לכל הידיים המורמות
בפשיעה או בחמלה.
איני יכול לדבר בשפת הלאו.
האהבה היא לשוני.
בפחות מזה לא די.
אחרי שנאמר ונעשה
כל מה שאחרים אומרים ועושים
אני עומד באימת קודש ואומר:
הו, אני אוהב אותך.
הו, עולל מבורך של בורותי,
ילד, ילד, ובני שלי,
אמור כן למעני,
כי אני כמעט בין המתים.
לך יש זמן, יותר מזמן,
סיכוי, שנולד מהסיכון שלקחתי…
העץ שעליו תטפס,
שממנו תיפול,
הוא אשר (כרות ומעובד לנייר)
יהיה לוח-האבן שעליו תחקוק את מילותיך –
העץ הזה הוא כמעט כל מה שיש לנו –
לך, לי ולבנך –
אבל לא ממש הכל.
יש גם היער.
העצים הם סוגים אחרים,
לשימושים אחרים –
אך כולם יחד הם העץ היחיד.
אין שום יער בנייר –
הנייר הוא לוח-האבן לומר עליו כן
או חומר לעטוף בו חורבות.
לעיתים תכופות מדי אמרתי את שמי לאלוהים
כעת אני אומר את שמך.
בן בן בן בן, בני,
באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם –
את העץ שלהם, את הנייר,
את לוח האבן ואת האלף-בית.

(וויליאם סרויאן, הרפתקאותיו של ווזלי ג’קסון)

שישה שירי הייקו ממעיין ספיר בטרם כניסת שבת

Friday, 14 בAugust 2009
אבא
מעתה ועד עולם
מאתה ועד עולם* (בהשראת יורם ורטה)
שקט
להבחין בין בכי התינוק המגלה את מיתרי קולו
לבכיו של הנער המגלה את מיתרי קולה

*
הזבוב
הקוץ
והתרנגולת
שרים
בשלושה קולות:
“הללויה!”

*
בין השמש שלמעלה
לרחם שבשאול האדמה -
“הנני!”

* (בהשראת זלדה)
פגשתי שיח רוזמרין על כוכב האני הסודי שלי שנח במבשרת ציון
אמרתי לו “כן!” ושמתי נפשי בכף ידו של ניחוחו

*
ברלה ברלה
צא החוצה
אמא ואבא ואבא
יאפו לך עוגה טבעונית

מעבר לגבול

Monday, 10 בAugust 2009

צעדתי לדוכן בדיקת הדרכונים עם חיוך שאומר: את שוטרת גרמניה ואני יהודי בגולה, אז בואי נעשה את זה זריז בלי עניינים. לי כתוב בדרכון שפגה לי הויזה לפני חודשיים ואת יכולה לבחור בין לחייך אלי ולאחל לי נסיעה נעימה ללמנוע ממני לבקר באירופה ב- 10 השנים הקרובות. עכשיו אני בקצה המוקצה של שדה התעופה בפרנקפורט שאינני יודע עליה מאום זולת האסכולה (מרוב צרפתונים מסביב אני תוהה אם פרנקפורט זה מ”פרענקים”), חוגג את הניצחון הקטן שלי על המערכת. עכשיו טוב.

בשדה התעופה של ליסבון שאלתי את המוכרת אם יש משהו צמחוני והיא אמרה ששום דבר. מיד נזכרה שבעצם יש סלט, ואז הוסיפה שגם ירקות מאודים ואחר כך נזכרה שגם פסטה בעשרה יורו. החלטתי ללקט שאריות מהשולחנות שמסביב. צ’יפס, מרק עדשים, פסטה וקצוות בצק הפיצה – בחינם ובשפע. בסוף התחשק לי משהו מתוק אז אלוהי הדברים הקטנים שלח לי מאפה שוקולד לא טבעוני אבל כשר.

אחת השאלות שנשאלו על הבמה במהלך הסאמר יוניברסיטי היא: האם אנחנו יכולים לדמיין עולם ללא זבל? זו נשמעת שאלה אקולוגית-אוטופית-נקודתית אבל ככל שאני מתעמק בה אני מגלה דווקא את ההוליסטיות (מורכבות משלימה) ואת העוצמה שבה: מצד אחד היא שואלת האם יש באפשרותנו ליצור מערכת בת קיימא באמת, ומצד שני היא מהדהדת את השאלה הגדולה איתה אני מסתובב בעשרה ימים האחרונים - האם אני מאמין בריפוי עולמי – ברמה המאוד קונקרטית של הזבל שהופכת את הפילוסופיה לפרקטיקה.

משום מה טיסות ושדות תעופה הם המקומות שבהם האמונה שלי מתערערת. אני רואה את כדור הארץ מלמעלה – עננים, שדות, יערות - כמה הוא יפה. ואני מסתכל מסביבי על כמות הזבל, שקיות הקניות והמותגים ומשהו בי נוטה להיכנע. אלא שהפעם הלב שלי חדור מוטיבציה חדשה: בכל רגע יכול להיות שאני כבר אבא ויחד עם המושג הגדול הזה באה גם אחריות חדשה. אתמול ביליתי עם לודוויג בין ה- 19 ובנו בן ארבעת השבועות. הוא סיפר לי על איך הלב מתרחב לא רק אל הבן (ליעם) ולא רק אל האם (קלרה) אלא אל העולם כלו. שלשום במהלך פורום שהתגלגל לעיסוק בקונדומים ומחלות מין, ביקש בנג’מין להוציא את מנטה בן השנתיים מהחדר. “זה עדיין לא עניינו” אמר, ואז הוסיף: “והלוואי וזה אף פעם לא יהיה עניינו”. האפשרות שהעבודה שאנחנו עושים תפתור את הצרות בשבילו - טלטלה אותי. אולי זה נשמע תמים, אבל כשמסתכלים בפנים של תינוק צעיר קשה להדיר את התמימות מסך הגישות החיוביות אל העולם הזה.

שלום לתמימות? אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים שאבא שלי ילך להפגנה נגד הומופוביה הייתי אומר שהוא לא רק תמים אלא הזוי. היום אני שר “שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך”. כנ”ל לגבי העובדה שאחי טבעוני. אפשר להשוות את זה לרוב ישראלי שתומך בחלוקת ירושלים או רוב אמריקאי שבוחר נשיא שחור. יש דברים שאחרי שהם מתגשמים הם הופכים למובנים מאליהם ואז גם נשכחת החשיבות של להמשיך לחלום, לדמיין, ליצור חזון ולהחזיק בו. ישראלית שהגיעה לסאמר יוניברסיטי נגעה בי כשגילתה שעד היום למרות שלחמה, ופעלה, והתפללה, ודיברה, ולמדה שלום - מעולם לא האמינה שבאמת יכול לבוא קץ לסכסוך במזרח התיכון. ואז ברגע אחד קרסו הספקות והחומות שבה והיא נגעה באפשרות הזו שזה יכול לקרות, שזה אפשרי, שזה מרגיש טוב.

אחי גלעד (הטבעוני) ביקש שאכתוב על הסאמר יוניברסיטי, שנדע מה זה. בארבעת החודשים האחרונים הייתי עסוק באינטנסיביות מתגברת (שגם הפחיתה את כמות הפוסטים בבלוג) בהפקת האירוע השנתי המסורתי (מספר 15) הגדול (יותר מ- 400 אנשים): עשרה ימים עם אורחים מכל העולם שלומדים ביחד מה זה תמרה ואיך אפשר לחיות ביחד ולשנות ביחד את העולם. הייתי חלק מצוות של חמישה שלקח אחריות על השם, התוכן, הפרסום, המוזמנים, הכיסאות, התקציב, ההכנסות… כמובן שקהילה שלמה מתגייסת לטובת האירוע בסופו של דבר, אבל משימת ההפקה ויצירת החזון יש מאין עמדה לפנינו, ואני נעניתי בכיף גדול לזכר הפקות התאטרון בתיכון שהיוו חזרה למחזור החיים והמוות, או גם לתהליך שמתחיל במפגש, מתקדם למשחק מקדים, מגיע לאיחוד ומסתיים באורגזמה והמוות שאחריה.

“אני מסרב להיות לחוץ” חזרתי בלב כמו מנטרה כשעשרת הימים הגיעו ושמצאתי את עצמי אחראי על מנהיגי הקבוצות (של מעגלי לימוד ושיתוף אינטימיים יותר), על קבוצת כפר החקר לשלום (אחת מהקבוצות הללו), על צוות האון-ליין (שאחראי להסתכל על הכל מלמעלה ומוסמך לעשות שינויים ספונטאניים) ואירוע חיבוק האגם (שעוד יסופר בו). בנוסף, אני זה שחשב, הציע, הזמין, גייס כספים וליווה את המכשפה סטרהוק שהגיעה מארה”ב.

לפני 6 שנים, אחרי שרייצ’ל קורי נרצחה ברפיח, התגייסתי לשורות ארגון הסולידריות הבינלאומי. סטרהוק היתה המדריכה שלי בשלושת ימי אימון אי-אלימות בבית-לחם. אחר-כך נכנסתי איתה לנבלוס-שכם (”איי אם א ג’ורנליסט פרום גריס אנד איי פורגוט מיי פספורט אין דה הוסטל” אמרתי לחייל במחסום), ואחר כך גם ראיינתי אותה למוסף “הארץ”. היא נולדה למשפחה יהודייה ועם הסיקסטיז הפכה לפאגנית (מחדשת מסורת פולחנית), פעילת שלום, פמיניסטית, מורה רוחנית ומומחית פרמקלצ’ר שנחשבת לוי.איי.פי בעולם הניו-אייג’ ותנועת האנטי-גלובליזציה מאז סיאטל. בשנים האחרונות פגשתי אותה בהפגנות ההמוניות נגד ה- ג’י-8 בצרפת, גרמניה וסקוטלנד. לישראל היא לא מורשית להיכנס בגלל עברה בפעילות הומאנית בשטחים.

בעיקר קיוויתי למפגש בין שתי המורות הגדולות שלי – בבט וסטרהוק. גיליתי בלוח הזמנים הצפוף של סטרהוק חלון הזדמנויות של חמישה ימים בין סדנא באנגליה לכינוס בספרד. בדיוק לפני ששלחתי לה הזמנה היא תהתה מתי יצא לה לבקר סוף סוף בתמרה ולראיין אנשים לספרה הבא שיעסוק בשאלה מה מחזיק קהילה ביחד. לתמרה היא הגיעה מותשת מהמסע באירופה ומעבודתה המתמשכת, עם פנים כבויות ועודפי שומנים ברמות לא בריאות. לאחר חמישה ימים הפנים שלה קרנו שוב ואני למדתי להעריך את האיכות המרפאה שהמקום שבו אני גר מציע לפעילי שלום שחוקים מכל העולם. היא היתה סקרנית, צנועה ומצחיקה והצליחה לסחוף גם את האתיאיסטים בטקס-ריקוד-שיר במעגל האבנים (“אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”).

דיברנו על ידידנו המשותף טריסטאן, העלנו זכרונות ממסחה, היא רצתה לדעת על שיטת אגירת המים של ספ הולצר, על איך הרעיון של אהבה חופשית עובד תכלס במציאות ועל איך פותרים קונפליקטים בהילינג ביוטופ. מנגד - היא לא הסתפקה באוכל הטבעוני האורגני המשובח ונסעה למסעדה מחוץ לתמרה כדי לאכול בשר, היא לא רצתה לבוא ברכבת הנוחה מליסבון והתעקשה שנהג יבוא לקחת אותה משדה התעופה, כשכאב לה הראש לקחה כדור קונבנציונאלי וכשהצעתי לה לסוע לספרד ברכבת אמרה שמצפונה האקולוגי כבר מנוטרל בכל הקשור לטיסות. בקיצור, עדיין לא מצאתי את המודל המושלם.

כולם סחף הרוח, כולם נשא האור. תמרה מתרוקנת וגם אני. תמה תקופה אינטנסיבית שבה השרשתי שורשים ומצאתי בית (”יהי חיקך מקלט ראשי”) ומתחילה עכשיו תקופה חדשה. ברשימת המטלות: לנשק את האחיינית החדשה שלי הילה שטרם פגשתי, לעלות אל הקבר של אמא, להוציא ויזה לשנה או להתחתן עם אירופאית, לסיים את חובותיי למערכת המשפט בישראל (80 שעות עבודה למען הציבור + התייצבות למשפט על חסימת כביש), להוציא פאנזין חדש (”החיים כנמשל 4″), לארגן ולהשתתף בזמן האינטימי של קבוצת הגרעין של כפר החקר לשלום, חברים, משפחה (כולל יום כיף לאחיינים המתוקים שלי) וסיני. הנה רידינג והבית של אבא (כמה מוזר שזה כבר לא הבית של ההורים). המטוס נוחת. מחיאות כפיים. הבאנו שלום עליכם.

הזמנה לעצרת במוצ”ש

Thursday, 06 בAugust 2009

אני מגיע לביקור בארץ ביום שני. בבקשה - לכו לכיכר רבין גם בשבילי.

תצעקו, תכתבו שלט, תרססו גרפיטי, תתנשקו.

assaf
Gil
Nadav
Amihai
greg

גם אני הומו

Sunday, 02 בAugust 2009

כל המלים שנחוצות אחרי רצח שכזה כבר הושמעו נאמרו ונכתבו. לי נשאר להוסיף את הסיפור שלי לשרשרת התשובות לניסיון המתועב לדחוף את החירות אל הארון.

שנת 2000. עוד מעט אני משתחרר מהמדים. לפני כמה חודשים נפרדתי מתמר, חברתי השלישית מאז גיל 16, ואני מרגיש שעכשיו זה הזמן לבנים אחרי שמאז מת’יו ב- י’ב זו רק אופציה לא ממש ממומשת. אהוד ברק בשלטון אחרי לילות ארוכים של גרפיטי ובאנרים בצמתים, לפני בט”צ (”בוקר טוב צה”ל” – תוכנית שהגשתי כל בוקר בחמש) ולכולם ברור שאין עם מי לדבר אבל האמונה הכוזבת שעוד יהיה טוב עדיין לא נרמסה תחת הטנקים של האינתיפאדה השנייה. את המעבר לשנות האלפיים אני מבלה באולפן חירום בקריה שאמור לגבות את האולפנים שביפו שאולי יקרסו יחד עם כל העולם.

אבל עכשיו קיץ. וזה הזמן לאהבת קיץ. במוסף “הארץ” מתפרסם ראיון עם עמיר סומקאי פינק שהיה פעם כתב צבאי בגל”ץ והיום הוא ארכיאולוג שהולך להתחתן עם בן זוגו אחרי 13 שנים ביחד. משהו בי ננגע ואני כותב לו לפנתר הורוד שבפאריס על איך זה להיות הומו בגל”ץ 10 שנים אחרי. משהו בו ננגע ומתפתח בינינו רומן מבוייל שגולש לשיחות ליליות מהטלפון בש.ג. הוא מזמין אותי לחתונה בקיבוץ חוקוק שעל גדות הכינרת.

אני שותה וודקה עם תפוזים כדי להרגיע את ההתרגשות. חגי אלעד בגירסא המחומצנת עולה על הבמה המאולתרת על הדשא ומזמין את המברכים והשרים והדומעים ברינה. אני שוב מתאהב. איציק יושע [זו עת של שמות משפחה] לוקח אותי חזרה לתל-אביב ואני מגיע בזמן ל”מוסיקה לבוקר שבת, שירים שערך דניאל אלישע”. אני פותח את המיקרופון ומספר בקול רועד ש”אתם מאזינים לגלי-צה”ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, עכשיו ארבע דקות אחרי חמש בבוקר, שבת שלום. לי קוראים אורי אילון, ולפני כמה שעות חזרתי מהחתונה הכי יפה שהייתי בה בחיי. לא היתה בחתונה הזו חופה וגם לא הינומה. זו היתה חתונה מיוחדת של יוסי ועמיר, ואני רוצה להקדיש להם את השיר ‘רוצה לחיות איתו לנצח’ של קרח תשע. האזנה נעימה”.

בזמן שהשיר מתנגן הטכנאית מהצד השני של הזכוכית אומרת שהתקשר חייל מהר מירון (או מצפה רמון?) שרוצה לדבר איתי. עמית הורוביץ מספר שהוא מקשיב בהיחבא לגל”ץ תוך כדי שמירה ושיש לו דמעות בעיניים בגלל מה שאמרתי. הוא מספר שבשבוע הבא יצטרפו אליו למצעד הגאווה גם אמא ואבא. אני מציע שניפגש במצעד. אני רוצה לחיות איתו לנצח אבל הוא לא רוצה. אבל זאב רוצה. קורין אלאל ועברי לידר שרים על הבמה בספורטק, עדיין בארון. ביום ראשון אני מוצא על לוח השעם של מחלקת האקטואליה תמונה מעמוד האמצע של “ידיעות אחרונות” שבה אני צועד ליד אביעד קיסוס מתחת לדגלי גאווה. אפי הטכנאי מנס ציונה (או עפולה?) סונט בי במדרגות התחנה.

כשחודש הגאווה מסתיים אני יודע שעכשיו זה תורי. לכבוד יום הולדת 21 אני מבקש מאמא להזמין את אחיותיי בלי גלעד. אני מתקשר לשח”ל (שירות לחולי לב) ומבקש שניידת תחכה למטה. אני מתקשר לדבורה לוז מתהל”ה (תמיכה להורים להומואים ולסביות) ומתייעץ בין השאר אם עדיף לומר “אני הומו” או “אני הומוסקסואל” (אני משתכנע לבגוד באמת ההומואית שלי לטובת השפה ההורית ההומו-סקסואלית). כל תא בגוף שלי רועד מפחד, אבל משהו עמוק יודע שאני עושה את הדבר הנכון. שאני בוחר באמת ושהאהבה תנצח.

אחרי הארוחה אנחנו עוברים לסלון ואני קורא את שלושת דפי המכתב שניסחתי בחודש האחרון. אמא ואבא בוכים. אני מסיים לקרוא ואמא קמה וצועקת זעקות שבר של אם ששכלה את בנה: “לא!!!”. אבא, במקום לחטוף התקף לב דווקא מרגיע שיהיה בסדר ושאנחנו נתגבר. אמא, במקום לקבל באהבה ללא תנאי ממשיכה לשאול את אלוהים “למה?!”. אני מבקש ממנה לחבק אותי והיא מתעלמת. אני שואל אם היא אוהבת אותי והיא צונחת אל מיטתה מכה בכרית בכאב שאין לו מרפא. בסוף היא קמה, מחבקת אותי ואומרת: “ברור שאני אוהבת אותך. אתה היהלום שבכתר. בגלל זה זה כל כך קשה”. בערב הם הולכים לפגוש את דבורה לוז ומתחילים תהליך ארוך שיכלול אחרי שנה וחצי להיות מסוגלים לפגוש את גיל קליין אהובי ואחרי כמה שנים להיות ממש שמחים עם הבחירה שלי.

באותו יום שבת שאלתי את אבא למה כל-כך קשה לו. הוא אמר שזו בחירה בחיים של אומללות, של בדידות, של התמודדות עם עויינות מתמדת. ניסיתי לשכנע אותו שהעויינות היא אצלו בלב ולא במציאות התל-אביבית הנאורה. לצד הפחד שמעורר בי המוות של ניר וליז אני מוצא גם עוצמה בהירה להתבונן בשנאה – בהומופוביה, בשנאת החינם, בשנאה העצמית (הפחד מהומואיות מודחקת שאני מאמין שנמצאת אצל כל אחד ואחת). להתבונן איך הנושא הזה של אהבה ומיניות נוגע כל-כך עמוק בפוטנציאל של אושר גדול ומימוש עצמי לצד כל-כך הרבה פחד, ולהבין שוב שכל עוד לא נלמד לעשות שלום בתחום המושתק והמודחק הזה – לא נוכל לעשות שלום בעולם. הלוואי והסיפור שלי, שרסיס ממנו כתבתי כאן בלילה של ירח כמעט מלא בחג האהבה במסורת היהודית (ט”ו באב) וחג האהבה במסורת התאמריאנית (סאמר יוניברסיטי), הלוואי והסיפור הזה יתרום להשכנת שלום בעולם הזה.

יהי זכרם ברוך.


FireStats icon Powered by FireStats