החיים כנמשל

היה מרגש לקרוא את הספר “חסד חילוני” באיטליה כשבמיטה שלצדי שוכב אבא שלי. אבא שלי שכל-כך הרבה דיונים בינינו הסתיימו כשהוא אומר: “אבל יצר האדם רע מנעוריו: בצע כסף ותחרותיות”, ואני אומר: “אבל יצר האדם טוב מנעוריו: אהבה, אחווה, שיתוף ונדיבות”. והנה אותיות המתגבשות לכדי הצעה רציונלית לקריאה חדשה של המין האנושי: לא בדיקה ביולוגית של יצריו, לא ניתוח היסטורי של סך פעולותיו עד כה, כי אם הרהור רציני בדבר האפשרות של היחיד לבחור – בין בצע לנדיבות, בין בדידות לידידות, בין ניכור לשיתוף אמיתי.

אני ממשיך לצטט מהספר כי מצאתי נחמה, לפעמים אפילו גאולה, בהעתקת המלים. יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. למה נחמה ואיך נחמה בעולם שבו אין אלוהים? כי כמו שלוינס כותב: “הדת אינה זהה לפילוסופיה, וזו האחרונה אינה מביאה בהכרח אותן נחמות שהדת יודעת להעניק. אבל רק אנושות המסוגלת לחיות גם בלעדי הנחמות הללו, אולי רק היא ראויה להן”. ואיך זה גאולה בלי אלוהים? זהו, בדיוק.

ידידות וקהילה
הנה בובר מסכם בשבילי למה אני חי בקהילה: “כל ניסיון לתפוס את המונולוג כשיחה בעלת תוקף גמור על כורחו יתנפץ אל העובדה, שחסרה בו במונולוג הנחת היסוד האונטולוגית של השיחה, היינו האחרות, ובלשון מוחשית יותר: המומנט של ההפתעה. אישיות האדם אינה בלתי צפויה לעצמה כדרך שבן שיחה בלתי צפוי להְ; לפיכך אין היא יכולה להיות שותף אמיתי בשיח עצמה”.

דנה מממשיכה להלל את הידידות כגילום של רוח החסד החילוני: “בהיותה בחירה באהבה אישית ובלתי אמצעית כלפי הזולת, שמשלבת הכרה, רגש ועקרון פעולה של נדיבות ומעמידה במרכזה את עצמיות הצדדים ואת החריגה מהאני אל הזולת. יחס זה אינו קבוע מראש, אלא דינמי, חי, פתוח ומשתנה בכל אחד ממימושיו הקונקרטיים; מפני שהוא מעוגן באינדיבידואליות של שני הצדדים לו, ובמקרה של החסד גם מפני שהוא דיאלוגי. הידידות האידיאלית והחסד החילוני כאחד מושתתים על נתינה ועל מסירות בלתי מוגבלות, כשבלתי מוגבל משמעו כמיטב היכולת, מתוך שילוב מיוחד של אהבה עצמית ואהבת הזולת שאין בו מקום לדיכוי או להקרבה”.

וכאן יש להצביע על פרדוקס העצמיות הבודהיסטי: דווקא אקט החסד של ויתור על העצמי הוא דרך למציאת האני ולמימושו. שורשיו של עיקרון זה מצויים כבר בתפיסת הנפש של אריסטו, המגדירה את האני לא לפי מידת האוטונומיות שלו אלא על פי יחסיו של מה שמחוץ לו, כשבאדם טמון הפוטנציאל להעמיק ולהעשיר את זהותו באמצעות איחוד עם מרכיבים נוספים, ובפרט באמצעות פתיחות אוהבת לזולת שמאפשרת לו חריגה מעצמו. מהמם. או כמו שלוינס כתב: “רק חירות שביכולתה להתבייש היא חירות ראויה לשמה, ורק היא יכולה למצוא את האמת, כלומר את העולם ואת האחר כמות שהם, מעבר לתפקידם כספקים של צרכיי”. ודרידה מגדיר את הידידות כלא פחות מתפילה להיענות ולהדדיות. שילוב של ציפייה, הבטחה ומחוייבות.

דנה מפתיעה כשהיא מסבירה מדוע חיים בקהילה אוטופית כמו תמרה הם לא פחות מאשר גאולה חילונית: “הקשר אחד שבו אפשר לדבר על גאולה חילונית במובן עמוק הוא זה של קיום חברתי קהילתי אוטופי בעולם הזה, שנתפס במטרה מעשית”.

גאולה חילונית
מהי גאולה חילונית? הסירוב להכיר בגבולות האנושי, ההתעקשות להפליג, לנסות את הבלתי אפשרי, להיות יותר מאדם, להקריב את הכל כדי לקבל את הכל. בבסיס הגאולה החילונית במקום אל או משיח מושיע קיימת הכרעה פרטית, לקיחת אחריות: אלפרד ברנתל מצביע על הסגידה לקידמה (הרעיון המודרני שכולנו מתקדמים באופן טבעי לעבר עתיד מושלם) כשלב מעבר בין הדת לחסד החילוני שבבסיסו האדם לא סומך על אלוהים או הקידמה אלא לוקח אחריות על עצמו ועל החברה בה הוא חי: “המטרה הסופית של ההומניזם החילוני – בכלול החברה באמצעות מאמצים אנושיים – מניחה לא את החסד האלוהי הנדיב, אלא את האחריות המלאה של האדם על מחשבותיו ועל מעשיו שלו”.

גם זרתוסתא, העל-אדם הניטשיאני, מציע גאולה עצמית פרי הכרעה פנימית שתתאפשר רק עם צמיחתו של סוג רצון חדש והתייחסות חדשה לחיים שאותה הוא מכנה אהבת הגורל: “לגאול את כל אשר היה לפנים, ולעצב מחדש כל ‘היה’ ל’כך רציתיו’, רק זה ראוי בעיני להיקרא ‘גאולה’! רצון – זה שמו של המשחרר ונושא החדווה. זהו אורח חיים חדש ולא אמונה חדשה”.

גם המרד של האדם המורד של קאמי מבוסס על “אהבת הבריות הגאה” והוא מתגלם בסולידריות אנושית.  רק סולידריות כזו יכולה להעניק טעם לחיינו  ולהגן עלינו בתוך עולם אינסופי ואדיש. מתוך כך האדם המורד גם מוצא את חירותו האמיתית, חירות שמוגבלת באחריות כלפי העצמי וכלפי האחר: “תמיד מגיעה השעה שבה יש לבחור בין ההתבוננות לבין הפעולה. קוראים לכך: ‘להיעשות אדם’”.

אני חוטא לחילוניות ומצטט משל תלמודי המספר על מחאת המלאכים בשעה שעמדה התורה לעזוב את השמיים ולהינתן לבני-אדם. האל ניחם את המלאכים: החוקים נועדו לארץ: הם אינם חלים על מלאכים שאינם נולדים ומתים. המלאכים קיבלו את הדין. לוינס שואל: “האם השתתקו רק מפני שהוחנף לגאוותם, או שמא להפך, משום שעמדו להרף עין על עליונות היצורים הארציים המסוגלים לתת ולהיות-עבור-האחר ובכך מצויים מעל ומעבר להבנתם של רוחות טהורות?”.

חסד עם המוות
בספר עבודות אהבה קובע קירקגור שעל החי מוטלת חובה לעבודת אהבה כלפי המת. זו נגזרת מהציווי הכללי לאהוב, שהיא חובה נצחית שמות האהוב לא מפסיק אותה. זו האהבה חופשית ביותר והנאמנה ביותר שכן היא אהבה ללא גמול. זו גם מאפשרת יחסים מלאי חיות עם המת שנוכח במחשבותינו ובלבנו. אסא כשר קורא לכך “חיים בלבבות”: “המתים חיים בתוכנו, במותם, כשם שחיו בתוכנו, בחייהם. לאחר מותם הם רק בתוכנו, לפני כן חיו כם בלעדינו וגם בתוכנו. המתים נשארים שותפים ביחסים חיים, הם ממשיכים לחיות בתוך הלבבות הפצועים של הנשארים אחריהם… בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. במותו, סיפור חייו נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפור חייו של אוהבו. בחייו, האוהב כותב את סיפור חייו ובתוכו גם את המשך סיפור חייו של אוהבו. ולימים, במותו, סיפור חייו של האוהב נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפורי חייהם של אוהביו ושל האוהבים את אוהביו ושל אוהבי האוהבים את אוהביו… עד בלי די”.

רק כשהאדם פונה אל זולתו המת באהבה מתוך התעלמות מעצמיותו שלו והתמקדות בטובת הזולת, רק אז עשויים עצמיות האוהב וחייו לגדול ולהתעשר, וגם אז, צמיחה והתעשרות שהן פרי קשר חסד עם מת כרוכות בכאב ובקושי רבים, רבים שבעתיים מאשר בקשר חסד עם אדם חי. למרות כל זאת, טמונות בקשר עם מת תוצאותיו האפשריות של החסד החילוני: אהבה, משמעות, עצמיות, ובמובן מסויים גם שחרור (בעיקר מהמוות של הזולת ואליו).

וחשוב להבהיר שאי אפשר לומר שאדם מקיים יחד חסד עם מת אלא אם הוא מקיים גם ובעיקר יחסי חסד עם בני אדם חיים, ולא תחליף להם, במימוש של דרך חיי החסד שנבחרה על-ידי המזמין, כשבמסגרת זו אפשר לתת ביטוי גם לרצון ולצורך האנושי בקשר אוהב עם הזולת גם לאחר מותו.

וגם המוות שלנו עצמנו, טוענת דנה, הוא מפתח לחסד, או יותר נכון – הדבקות בחסד היא מפתח להתגברות על מותנו הצפוי, או על הסופיות האנושית: להתגבר על פחד המוות באמצעות דבקות בדבר מה שחורג ממסגרת חיים פרטיים וסופיים ויכול להעניק להם ערך אל זמני, בדומה לחריגה אל הזולת המאפשרת לנו להתגבר על הסופיות והמוגבלות האנושית - זוהי גאולה חילונית.

וכדי לסגור את המעגל – גם היחס בין המת או הנוטה למות ליקיריו שנשארים מאחור בעולם החיים טומן בחובו חסד כמו שמסביר הסופר יעקב גולומב: “הדרך האותנטית להתייחס אל המוות האורב בפתח היא חלק מהותי מיחסיו החברתיים הארציים של האדם, ואף מניחה אותם בהכרח. יחס אותנטי אל מותנו, איננו נסיגה מזהרת אלא אופן של היות-בעולם ולכן גם היות-עם אחרים. יחסו האותנטי של האדם כלפי מותו תובע את היותו-עם-הזולת. מוות אותנטי מאפשר לי להיפתח אל הזולת המשמעותי לי ולהתקשר אליו בזיקה של אותנטיות, הטורחת למענו כמי שיישאר בלעדיי”.

* * *
יש לי דרכים משונות לומר לך שאני אוהב. ואם קראת עד כאן אני רוצה לחבק אותך. וגם אם סתם דלגת על כמה פיסקאות ואת/ה כאן איתי. באותיות האלה. א ב ג ד ה ו ז ח… כיף לי שאנחנו ביחד ברגע הזה. וגם אם קראת ולא הסכמת אני מכריז בזאת על אהבתי אליך. וגם אם קראת ולא הבנת אני מבקש שתנסה לקרוא שוב, ואם עדיין - אז אני רוצה לומר לך שזה על ביטול האגו ובחירה קיומית מודעת באהבת הזולת כדרך חיים. וגם אם הרבי מילובביץ לא עושה לך את זה ואני נשמע לך היפי שרוט אני רוצה להציע שתהיה המשיח של עצמך. ממש את עצמך, מצא את האמת שלך, קח אחריות על החירות שלך ואפילו על האושר שלך. אני מתבונן במראה ושואל את שנינו מה אני צריך לשנות באורח החיים שלי? האם אני מוכן לעבור מהתבוננות וכתיבה/קריאה פאסיבית אל פעולה בעולם הזה ובחיים שלי?