החיים כנמשל

אז כיאה למי שבאה מהאקדמיה דנה מרבה להקדים ולהגדיר: מה זו דת (כולל הסבר קצר ומשכנע מדוע המרקסיזם הוא דת וכך גם הלאומנות), מה זו חילוניות (= הומניזם ואקזיסטנציאליזם, שלא ברור איך הבנו או חשבנו שהבנו אותו אז בתיכון בשיעורי ספרות עם רחל אבמוביץ), ומה זה חסד (”יחס דיאלוגי בין שתי פרסונות, יחס שהוא מתנה שניתנת ומתקבלת מתוך רצון חופשי, בעל היבט סובייקטיבי של אהבה במובן הרחב המתבטאת באופן אובייקטיבי”). למי שחושב שלדת יש כבר מונופול על המונח חסד דנה מזכירה שהשפה היומיומית שלנו טעונה דווקא בחסדים רבים: אני תובע מהרשויות בפורטוגל לקבל אישור שהייה באירופה בזכות ולא בחסד, ביבי מבקש 100 ימי חסד ואפילו בני זוג זוכרים זה לזה לפעמים את חסד נעוריהם.

ובכן, מהיהדות (”ואהבת לרעך כמוך”, ר’ עקיבא) עד הנצרות (“האהבה היא קיום התורה במלואה”, פאולוס, האיגרת אל הרומים) – מהותו של האל היא אהבה. ומה זאת אהבה? פאולוס הנוצרי, כמו אמה גולדמן האנרכיסטית, חושב שאם היא לא חופשית היא לא אהבה: “האהבה נדיבה וסבלנית, האהבה אינה מקנאת, האהבה אל תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם”.

גם מרטין בובר המתוק עושה עלייה לתמרה: “אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות מקוננות בלב האדם, ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין האהבה דבקה באני אלא היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת אינו יודע אהבה מהי”. וגם לוינס המאוהב במקום לחלן את האל מקדש את האחר האנושי: “הדרך היחידה לקיים קשר עם האל היא להיענות לפני האחר האנושי, להיות טוב… הצדק בא מהאהבה ועל האהבה להשגיח על הצדק”. אתיקה של אהבה. הללויה! אופס… הללו!

אם כן, נותר רק לתהות אם אלוהים הוא אהבה, ואם רצחנו את אלוהים, אז האהבה מתה? ובכן, הפלא ופלא - גם בבסיס החסד החילוני נמצאת האהבה. זוהי תרכובת ישנה-חדשה של ידידות ואהבה, האתיקה (כפי שמנסח אותה לוינס), הדיאלוג (כפי שמנסח אותו בובר), מתנה ונדיבות. לא לגמרי משכנע ולא לגמרי מחדש, אבל דנה מצביעה על כך שהעיסוק הפילוסופי בחסד החילוני הוא מועט ביותר (מלבד קאנט) בשל התמקדות ההומניזם החילוני באני כישות עצמאית ואוטונומית. הדיבור בגוף ראשון יחיד, העמדת האדם היחיד במרכז היקום, נתפסה על-ידי רבים כהישג הגדול של התרבות המערבית. כעת, חושף הספר, בשלה השעה לפרוץ תפיסה זו לטובת בדיקת קדושתו (החילונית) של הקשר שבין אינדיבידואלים – בחברה או בקהילה סולידרית שבבסיסה לא רק תחרותיות, ניצול, שיקולי רווח ותאוות בצע. [על הקהילה כחממה לחסד, על גאולה חילונית, חסד עם המתים ועוד ציטוטים מהספר בפוסט נוסף בקרוב]

הפתרון של דנה הוא אנריכיסטי כי זהו חסד אינדיבידואלי לגמרי (לא אינדיבידואל בתוך חברה או בתוך מדינה, אלא אינדיבידואל אינדיבידואליסטי) שלא מציע סדר חברתי חדש אלא מושתת על יחס בינאישי שמעצם טיבו איננו ממסדי. במובן הזה, הפתרון שלה הוא גם בובריאני ותמריאני: זיקה נולדת כשיש התכוונות מלאה אל האחר וקבלה שלו ללא סייג, וכך הבאת עצמי לקשר – במתנה – במלוא הווייתי ובלא מסכות. באופן פרדוקסלי, הזיקה תובעת גם אמון שיהא אשר יהא המעשה שזולתי עשוי לעשות הוא יישאר עבורי אותו האדם שבו נתתי אמון. פתיחות כזו, היא כותבת מבלי לדעת על נפלאות הפורום התמריאני, דורשת התגברות על הנטייה ליצור ולשמור לעצמנו תדמית מחמיאה ומגוננת, ועל הפחד שמא תוביל חשיפה מוחלטת כזו להשמדת האני על ידי הכוחות החיצוניים שבפניהם הוא נפתח.

או כמו שבובר ניסח זאת: “חיי אדם נוגעים במוחלט על ידי טיבם הדיאלוגי, שכן עם כל יחידותו אין האדם יכול למצוא לעולם, בשעה שהוא יורד וצולל לתוך תוכו, ישות שלמה בפני עצמה ומשום כך נוגעת במוחלט. אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיות אחרת. אותה עצמיות אחרת אמנם מוגבלת ומותנית היא כמותו, אך בהיותם יחד מתגלה ונחיה הבלתי מוגבל והבלתי מותנה”.

אפשר להשוות זאת לרעיון של התפתחות יצור חי: ההבדל בין שטח הפנים של תא בודד לעומת שטח הפנים של קבוצת תאים שעושה אהבה. מגוון החיבורים בין התאים הוא שקובע את מורכבות הפעילות של היצור הרב תאי. וזה כבר מעורר הרהורים על מה קורה לי, ומה קורה לתאים שלי שמתים - על סף גיל 30 (איך אף פעם לא דמיינתי את עצמי בן 30 פלוס?), עם מחסור בברזל (מתוך הזדהות עם ההריון של רוסנה), באמצע תהליך התבגרות מזורז הכולל אובדן אם ומציאת בית ביקום, בקהילה ובעצמי. ובבית הזה על הקיר תלויה תמונה חדשה: תמונת האהבה המתבגרת שלי - לפיה ככל שאני אוהב יותר אני חזק יותר, מאושר יותר ובטוח יותר, ולא חלש, אומלל ושברירי. במקום לשאול כיצד להגן על האהבה אני מתחיל להבין שהאהבה עצמה היא ההגנה, ולכן אני לומד להיות נאמן לה וליופיה.