החיים כנמשל

- בנג’מין ישן הלילה בדום אז אפשר לישון במיטה שלו?
- כן, אתה יכול טו סקאוט איט, פאנק!
- אתה יודע על העבר הפאנקיסטי שלי? גרנו בסקאוט היחיד בבוואריה.
- איפה בבוואריה?
- ליד דכאו.

שוב בין שמיים לארץ בדרך מכאן לשם. חוצה את אירופה מרומא לליסבון, מרחק דומה מרומא לתל-אביב. איפה תל-אביב עכשיו? לראות את כמות הפסולת שמטוס אחד מייצר, לבהות בגגות הצפופים בעיר שמתחת, לספור את שקיות השופינג המאוכסנות מעל הראשים… ולשאול האם יש לנו סיכוי? כמה קטנים אנחנו, וכמה גדולה היא המערכת. מתחתי עננים מוזהבים באור זריחה ומעלי אל מלא רחמים. איך אני גורם לאלוהים להאמין בי?

ברומא נפגשתי עם ג’וזפה, סטודנט איטלקי שנטש את מונטה סרו בטריקת דלת אחרי שנתיים וחצי. הוא בא לתמרה מהתנועה האנרכיסטית, גר בסקאוטים, נלחם בקפיטליזם ותמיד היה השותף הטבעוני הרדיקלי שלי. כשפתח לנו את הדלת העיניים שלי ושל אנה התמקדו בכרס החדשה שלו והאף כבר קלט שלארוחת הצהריים בישל לכבודנו דגים. על השולחן הוגשו כלים חד-פעמיים וקוקה-קולה. כל השותפים בבית הרומאי מעשנים והטלוויזיה רועשת על ערוץ הספורט שם המכוניות ממשיכות את המירוץ גם בזמן הארוחה. ג’וזפה מסביר שהוא מתכנן להפסיק לעשן אבל הוא כבר לא יחזור להיות טבעוני, זו לא האמת שלו ומה זה בכלל אמת. בתמרה היה לו חשוב כל-כך להוכיח את התיאוריה הפוליטית עד כדי כך שלא היה קשוב לעצמו. עכשיו הוא מאמין בשינוי ממסדי אז הוא לומד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה. אתה עוד רוצה לשנות את העולם? אני שואל את החבר האקטיביסט שלי, והוא ממלמל: “לא ממש… אולי שינוי מקומי. שמעתי על פרוייקט להטפלת מים במזרח התיכון. זה משהו שאני יכול להאמין בו”.

ג’וזפה שהיה אחד מחבריי הראשונים שלי כאן כסטודנט, עדיין כועס על תמרה ומאוכזב מכישלון הנוסחה לשינוי העולם. בכל זאת לפני שעזבנו נתתי לו סיכה של “פעיל/עובד שלום באימון” שחולקה לסטודנטים לפני כמה שבועות בטקס הסיום של אוניברסיטת מונטה סרו. התבקשתי להכין נאום קצרצר לכבוד מסיבת סיום מונטה סרו לסיכום שנה וחצי כסטודנט שבה הספקתי להתייתם מאמי, להפוך לאבא, להתאהב בנשים וללמוד על הדפוסים שלי ועל העולם הזה. מה עוד למדתי? להכין פלאפל ולהבין קצת גרמנית. לכבוד האירוע אני מגדיר את מילון מונטה סרו לסטודנט המתחיל: “אתגר” = בעיה, “תהליך ריפוי” = מחלה, “פגישה” = סקס. המקצוע הבא שלי: סטנד-אפ קומדי. מעכשיו אני הופך מסטודנט לחבר קהילה. מה זה אומר? לא ברור, אני ממשיך ללמוד. מה הסיכוי שגם אני אמצא את עצמי יום אחד שותה קוקה-קולה ואוכל שרימפס מצלחת חד-פעמית? האמנם מי שלא האמין בשינוי העולם בצעירותו הוא רשע וחסר לב, ומי שממשיך להאמין הוא טיפש? עוד מעט אני בן שלושים ועדיין מאמין כמו בן 16. כמה טיפש אני?

אני מזמזם “הוא עוד ישוב” וכדי לשים את כל האכזבה הזו בפרספקטיבה ראויה אני נזכר בצרות טובות שנחתו עלי לאחרונה. למשל, בפורום אחרי שתיארתי קשיים במערכת יחסים עם ידידה שנלחמת בי, קיבלתי את המראות הבאות: אני מתנשא, יש לי לב גדול ואני לא עושה בו שימוש, כשאני אומר שהיא נלחמת בי אני בעצם נלחם בה, זו אחריות שלי ליצור את הסיטואציה המתאימה להעמקת הידידות בינינו, אני צריך להיות יותר סובלני כלפיה, אני צריך יותר לעזור לה כי אנחנו לא נמצאים באותו מקום, אני צריך לעבוד יותר על עצמי, להזיז ת’תחת.

בדרך-כלל אני מקבל מראות מלטפות ואוהבות אבל תמיד אני מחפש את המראות הקשוחות שמהן, על-פי ניסיוני, צומחים יותר. הנה באו לי שטוזות לפנים ואני במקום להודות ולתת את הלחי השנייה חשבתי לעצמי “הם לא מבינים אותי”. לפני שנרדמתי פתחתי בקלפי התהילים של אחותי וקיבלתי “לב טהור ברא לי אלוהים, רוח נכון חדש בקרבי”. רק למחרת אני יכול לעכל, לקבל, להתחיל לעבוד. עבודת שלום. להתחיל להתחדש: לב חדש ורוח חדשה.

לאחר כמה ימים אני מנשק את אהובי פליקס והוא משיב בחמימות מוגבלת שלא לומר קרירות, שלא לומר על הלחי במקום על הפה. אני הולך לישון עם המחשבה “זהו, זה נגמר”. סיפור אהבה שעושה אותי בהודיה יומיומית על שהמלאך הבלתי מושג הזה הפך לבן בית בין זרועותיי. לפני שאני נרדם אני פותח את הקלפים ומקבל קלף שמבקש ממני לסלוח. אני סולח לו לפליקס על שהפסיק לאהוב אותי.

למחרת קמתי עם מחשבות אחרות, ובארוחת הבוקר בעודי מעמיס על הצלחת זיתים מישהו בא לחבקני מאחורה במגע רך ומתמסר. חשבתי “מי זו יכולה להיות?” והתמסרתי ושלחתי יד מתחת לחולצה וגיליתי שלא מלאך ולא שרף אלא פליקס שלוחש לי באוזן: “לפעמים אני לא יודע איך להתנהג ליד הסטודנטים החדשים. אתמול נרתעתי ממגע בינינו בגלל זה”. ואני הבנתי. הבנתי הכל. וסלחתי לעצמי על הסרט שהמצאתי לי בראש בגלל נגיעה אחת רכה. והודיתי לאלוהים ששלח לי שוב מוסר השכל יפה שכזה. הכי טעים זה הקשה, ובעצם כמה רך הוא הקשה.

אז אני פונה לפתע לדיילת, ואומר לה: “יש לי שאלה אחת להעביר: אם אפשר לחיות למטה, כאילו זה למעלה?” הרי היא ציפור שחיה באוויר. שתי עיניה מחייכות, “שאלה של השקפה, אם חיים יותר נכון, אז לא משנה איפה!”. אני מהרהר אז למה חגורות הביטחון? והדיילת מוסיפה דברים: “אם אתה עובר ת’לילה אז סימן שכבר עברת את מרחק הלב מן המחר, וחיית קצת למעלה, וחיית קצת למטה, העיקר חיית כי בסוף תנחת” (ש. ארצי).

אני חוזר הביתה. סוף לגעגועים. געגועים לתמרה, לקהילה, לחברים, לעומק, לטבע, לשקט, לעבודה. סוף לסיפור.

לבלוג זה יש פס-קול! פתחו את הלינק, האזינו לשיר וקראו תוך זמזום חרישי.

רק אחרי כמה ימים קלטתי שכבר הייתי כאן. לפני 12 שנים. עם הדר מהיסודי. בין הבגרות בתנ”ך לקד”צ בגל”צ נסענו לעשרה ימים באיטליה כולל הביאנלה לאמנות בונציה (ישראל שלחה חתיכות של פרה שחוטה, שנה אחרי שנשלחה חממה של מלפפונים אם זכרוני אינו מטעה אותי). נסיעה שבעקבותיה החל פרוייקט הריבועים למי שעוד זוכר (עיצוב החדר שלי בהשראת הביתן של קוריאה הדרומית תוך הפעלת עשרות חברים נאמנים, מוכשרים ויצירתיים). אז זכרתי את ונציה, את הגלידה, את מגדל פיזה, את פירנצה ואפילו את הותיקאן עם הקפלה הסיסטינית אבל לא זכרתי שאלה נמצאים ברומא. בקיצור, באתי, ראיתי, שכחתי. אז באתי שוב.

רומא היא שילוב מבלבל בין מונמנטים עתיקים לתעשיית תיירות וצרכנות מאסיבית מסביבם. לכאורה הרכב מנצח וברור מאליו, ובכל זאת – היו רגעים שהתרגשתי ממש ממה שראיתי: מהעתיקוּת (עם שורוק), מאהבת האלים, מהסגידה ליופי, אבל כשהסתכלתי מסביב הקדושה התפוגגה מיד. באכסניות שבהן התאכסנתי גיליתי את התיירים הצעירים: הם עושים כמעט אותו דבר כמו התיירים המבוגרים רק עם פחות כסף. במיטה מתחתיי מריאנה מארגנטינה שחיה במיאמי שנסיעה זו היא מתנת יום ההולדת השלושים שלה אותה היא מנצלת להתלבטות האם להתחתן עם הבוליביאני שמחכה לה באמריקה. בשתי המיטות שליד - זוג אוסטרלים שהספיקו לבקר בכל עיר באירופה, יומיים-שלושה בכל מקום כי עד שכבר יוצאים מאוסטרליה… ובמיטה נוספת הדוד סאם הצעיר נופש בציוויליזציה הרומאית אחרי שלושה חודשים באפגניסטן בשליחות אובמה. הוא לא חייל אבל אסור לו לספר לי מה עשה שם. הוא לא יודע עברית אבל אסור לו לספר לי אם הוא יודע ערבית או לא. שוין.

האיטלקים עצמם הם ערסים ופרחות שחבל על הזמן. מלא ברלוסקונים קטנים. בסאונה של גייז אחד שר לי את ממיטב שיריה של ברברה סטרייסנד ואחר התרגש שאני מישראל ואמר שגם הוא “היברו” (רוצה לומר יהודי) והראה לי טבעת עליה כתוב: “אני לדודי ודודי לי”. אני יוצא מהסאונה ומוצא את עצמי בכנסייה מוקף בקולות נערי מקהלה. הללויה! בכלל, ישו הפך לידידי הטוב ביותר בימים החמים שבהם כנסייה היא המקום הקריר ביותר בעיר, שם אני מהרהר באפשרות שאם רק היו מוכרים את כל הזהב והנדל”ן הזה – לא היו עניים בעולם, אבל אז גם אולי לא היו כל-כך הרבה מאמינים. “אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמיים” (הבשורה על פי מתי, הברית החדשה).

כדי לאזן את כל הנצרות הזו נכנסתי לפני שהשבת נכנסה למוזיאון היהודי ובית הכנסת שעל גדות נהר הטיבר. בכניסה השומר נבח עלי: “מאיפה אתה? תראה דרכון! יהודי? למה באת?”. בסוף הצלחתי להשתחל ולגלות שפע של מידע מוטה אך מרתק: ההיסטוריה של היהדות מתחילה באברהם ששמע קולות שאמרו לו להגיע לארץ ומסתיימת ב- 1967 עם הר הבית בידינו. למרות חוק השבות (הגזעני) אנו מתגוננים: “הקביעה שהיהדות הינה גזע מוטעית לחלוטין”. על ברית המילה כתבו: “מסירים מהילוד את עורלתו בניתוח שאינו מכאיב ומזיק אם הוא נעשה כהלכה”. בין כל היידישקאט מסתובבים זאטוטים איטלקים ולומדים על חנוכה ואנטישמיות.

היהודים הגיעו לרומא כעבדים וסוחרים כבר ב- 161 לפני הספירה. הם שגשגו (כולל רנסנס) ודוכאו (כולל גטו) לסירוגין. במאה ה- 16 בצו האפיפיור צומצם מספר בתי הכנסת בעיר לאחד אבל בתחילת המאה ה- 20 יהודי נבחר לראש העיר ונבנה בית הכנסת הגדול שהוא  מקושט ומפואר כמו כנסייה (כולל עמודים קורינתיים, ציורים בחלונות ועוגב מאחורי ארון הקודש!). בעשור הראשון לעליית הפאשיזם באיטליה הקהילה היהודית שיתפה פעולה עם מוסוליני אבל בשנות השלושים זה כבר לא עזר לה עת התהדק שיתוף הפעולה עם הנאצים. בתום מלחמת העולם השנייה נותרו רק 16 יהודים בעיר, מהם אישה אחת. ב- 1982 נרצח ילד בן שנתיים בפיגוע טרור על מדרגות בית הכנסת.

בזמן שעל קירות המטרו המון פרסומות לביקור צלייני/גרופי בישראל יחד עם האפיפיור תמורת 520 יורו, בבית הכנסת הכנסייתי מתגאים שזה היה בית הכנסת הראשון שבו ביקר אפיפיור מאז ומעולם. עד היום מקפידים שם לא על הנוסח האשכנזי ולא הספרדי אלא על הנוסח הרומאי שנחשב לקדום ביותר. כיום מונה הקהילה היהודית ברומא כ- 15 אלף איש (מחצית מיהודי איטליה), חלקם עדיין מדברים בג’ודאיקו רומנסקו שהיא שילוב מנצח של עברית, לטינית ולדינו. באזור המוזיאון ובית-הכנסת אפשר למצוא מסעדות בשם “כשר” שמציעות בין השאר את המאכל היהודי המסורתי: פיצה.

אני דווקא מצאתי מטעמים בפח הזבל של הקפיטליזם וברכבת הצלחתי להתחמק מתשלום, אבל איכשהו מתוך מיאוס מפסטה ולחם לבן ומתוך תחושה פיוטית, אנונימית והרפתקנית, מצאתי את עצמי אוכל סעודה טבעונית תמורת לא פחות מ- 40 יורו. מסעדה צמחונית פלצנית שמומלצת כל-כך על-ידי הפרה המאושרת אבל אני מזהיר: 220 שקלים עבור קצת פסטה (שוב!), דג מסייטן עם צ’יפס, סלט קטן, גלידה וכוס יין. טעות לעולם חוזרת.

ביממה האחרונה שלי בעיר אנה הגיעה מונציה ל- 24 שעות של אהבה, והחזיקה לי את היד בבית הקברות של המסדר הקפוצ’ינים שהוא המקום ההזוי ביותר שיצא לי לבקר בו לאחרונה (מלבד תמרה כמובן). הנזירים הצנועים יצרו מעצמות 4,000 אחיהם מיני מנדלות, קישוטים, ציורי קיר ומנורות וכתבו על קבר האחים האסתטי הזה: “מה שאתם כעת אנחנו היינו, מה שאנחנו עכשיו אתם תהיו”. הזכיר לי את הדיאלוג בין חבורת החיים לחבורת המתים במחזה “ההולכים בחושך” של חנוך לוין: “היי! אלה שמתים, מה אתם רואים?”…

כל הדרכים הן מובילות לרומא
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לרומא
ויתכן, ברומא ניפגש
שם נטייל בצל הקתדרלה
כיכר סן-פטר של הוותיקן
האפיפיור וכל הקרדינלים
אינם חולמים אפילו שאנחנו כאן
זוג מאוהב, שני סברס מכנען
רות ואמנון מעמק יזרעאל
עושים טיול, שלא עשו אף פעם
אל שער טיטוס בחצות הליל
ותחת שער טיטוס, בצל העתיקות
תפרחנה נשיקות
מה יש עוד לחכות

אמנון, הסתכל, הן טוב שהיגענו לכאן
ועינינו רואות בהקיץ בנפול כל אויבינו
אך בזמן האחרון, אינני יודעת
כל כך הביתה אני מתגעגעת
לקולות ילדים, לצלצול עדרים
לריחות פרדסים, לכוס מיץ תפוזים
לבננה של תנובה…
כן, יפה הדנובה
גדול הוא הריין
אך הירדן
הירקון, וגם נחל קישון
לי יקרו מכל אלה פי אלף, אמנון

עוד נשוב עוד נשובה
לכוס מיץ תפוזים, לבננה של תנובה
ובביתינו הקט, עם שקיעת החרס
את תיישני את הבן בשיר ערש
ולו תספרי בקולך המתוק
כי בכל העולם הרחב, הרחוק
אין עוד פינה נחמדה נהדרת
כביתינו הקט על גדות ים הכינרת
כל הדרכים הן מובילות לארץ
על כן ילדה, אסור להתייאש
כל הדרכים הן מובילות לארץ
אין כל ספק בארץ ניפגש
שם נטייל בצל הקזארינות
על חוף הים בדרך לעין גב
וזה אל זו נלחש ראה, ראי נא
הו מה שקט הים ומה שקט הלב

ותודה ליצחק בן-ישראל שכתב את השיר הציוניוני הזה. יצחק נולד בברסלב שברוסיה והיה ממקימי קיבוץ רמת דויד בעמק יזרעאל וגם מלוחמי הבריגדה היהודית בקרב מול הנאצים באיטליה. בביקור במערת הנטיפים שבדרום איטליה מצאנו גרפיטי ציוני שבו כתוב בעברית “יפה כאן, אך עכשיו יותר יפה בעמק” לצד מגן דויד ציוני וחשבתי שאולי הוא התחיל לשורר איזה שיר על הקירות אז לפני 65 שנים (כבר העברתי שאילתה בנידון למוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה).

מתמרה לליסבון, מליסבון לרומא, מרומא לנפולי (כולל המוזיאון הארכאולוגי). לראות את נפולי ולמות? חבל, עדיף להמשיך לעיירה סורנטו שעל הים, משם בסירה לאי היפהפה קפרי (כולל ביקור רטוב במערה הכחולה הקסומה) ומשם ברכבל בין שמיים לארץ לפסגת ההר ובערב מופע איטלקי-תיירותי זול שאחריו כולם מתלוננים ורק אחד מוצא את החיובי: “לפחות זה נתן לנו נושא לשיחה”. למחרת נסיעה בכביש מסורנטו לאמלפי הנחשב ליפה באירופה המשקיף למצוקים הדרמטיים של הים הטירני. ביקורים ברבלו, סלרנו, קסטלאבטה… השמות המראות והזיכרונות מתערבבים ואנחנו רק במחצית המסע.

ראינו את עתיקות פאסטום, עיר יוונית  מהמאה ה- 6 לפני ספירת העומר שנותרו בה 3 מקדשים עומדים כאילו כלום לא הזיז להם, ביקרנו בחוות באפלו “אורגנית” לייצור גבינת המוצרלה, וטיילנו בפארק הלאומי צ’ילנטו – אתר מורשת עולמית של נופי תרבות. ממנזר צ’רטוזה השני בגודלו בעולם שנבזז על ידי נפוליאון, לפרטוזה - מערת נטיפים עצומה שהתגלתה לאחר פינוי 13 טון צואת עטלפים. ביום האחרון הגענו יחד עם עוד רבבות תיירים חצי מעולפים לפומפי שנקברה תחת אפר וולקני בעת התפרצות הר הוזוב בשנת 72 לספירה. ומשם, בדרך לשדה התעופה עלינו לפסגת ההר הוולקני עד שלועו התגלה וקצת פחדתי כשגיליתי את העשן שעלה מחריצים באדמה.

החווייה האנתרופולוגית המרגשת באמת היא המפגש עם חבורה בת שישים פלוס (המבוגר ביותר היה בן 84), רובם זוגות, הרבה מורות לשעבר, מלבד אחת או שתיים כולם אשכנזים, על הציר שבין קדימה למרצ, כולם אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור. רובם פנסיונרים שהפכו את הטיול בעולם למקצוע שני: על חולצותיהם כתוב: סן-פרנסיסקו, ברצלונה, ניו-זילנד, לאס-וגאס… ואחת הגיעה ישר מטיול מודרך במוזיאונים בפאריס. אחרי כמה ימים כבר התמקצעתי בלספר את סיפור חיי המשונים המעוררים סקרנות עד פחד: “זה מטורף שאתה לא אוכל דגים! הרי ביהדות לא מבקשים סליחה מהדגים כי הם בעצמם אוכלים אחד את השני! אני לא מבינה את זה! לא שיש לי ביקורת”. אני מנצל את ההזדמנות כדי להתבונן לזיקנה בעיניים. בוחן איך מתיילדים בגיל הזה: מספרים בדיחות גסות, רבים על מקומות באוטובוס ומתלוננים על גודל החדר במלון, על האוכל ועל מזג האוויר. זוג אחד סיפר לי שמתוך מודעות לתחומי העניין המוגבלים יש להם חוק בטיולים: לא לדבר על פוליטיקה, ולספר רק על נכד אחד ומחלה אחת.

בחוות הבאפלו האורגנית (היחידה באיטליה!) כולם מתרשמים מהתנאים הטובים בהם מוחזקות החיות. הם לא משתמשים בכימיקלים ולכן מחצית מהילודה מתה בגיל צעיר. את הזכרים הצעירים מוכרים לשחיטה (10 יורו לראש עבור אוכל לכלבים) כי מספיק 6 באפלו זכרים כדי להזריע את מאות הנקבות כך שימשיכו לתת חלב כשעליהן צ’יפ ממחושב שמאפשר או לא מאפשר להן לאכול או לחלופין להתחבר למכונת המתכת האוטומטית ששואבת את עטיניהן. את התינוקות שנולדים מפרידים מיד מהאם לבל תתרגל למתק השפתיים. מתחתן רצפת בטון הנשטפת מהצואה המצטברת כל כמה שעות. “הן לא מכונות” מבהירה המדריכה הנחמדה כדי להסביר שלפעמים לוקח 3 חודשים עד שהן מתעברות שוב. למה לא תאכל מוצרלה? הרי זה אורגני! כל ויכוח מגיע בסופו של דבר לשאלת טבע האדם – האם אחווה, שיתוף וחברתיות או ניכור, בצע ותחרותיות. אפילו שתי ציפורים שמשחקות ביניהן מגוייסות לעניין: “תראה, אפילו בטבע הם רבים”.

אבל למה אני חייב להיות כל-כך שלילי תמיד? יכולתי לכתוב על הנופים המדהימים שהזכירו לי את היופי הבתולי שמתחת לכל זה ועזרו לי להרחיב את לבי גם מול עיניו של הדג שהביטו אלי מהצלחת שלידי. וכך או כך הכל היה שווה בשביל רגעי החסד האינטימיים עם אבא שלי שגם הוא מחליף קידומת כמוני, רק בתוספת של 40 שנים. לגלות איתו את הנצנוצים שבשקיעה המשתקפת בים, להתרגש איתו מפרח ציפור גן-עדן, לצלול איתו בטורקיז של המים הצלולים, לתת ביחד עדות לאימפריה שחרבה ולהיזכר שגם אנחנו סופנו לחלוף.

היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן.

אהבתיה
אני יודע זאת פתאום,
אהבתיה
פתאום עכשיו, פתאום היום.
כן היא שלי עכשיו
כמו השיר,
עולה היא מתוכי,
עולה בכל כוחי,
כמו השיר.

אני קורא בקול, הו, בני אדם
ומרחבי אי שם
וכל רוחות הים, והגלים.
שמעו גגות העיר,
שמעו כבישים,
בתים ואנשים
דממות ורעשים,
שמעו קולי.

אהבתיה…

ואת אייך בכלל, אייך אייך
איני קורא בשמך,
אני רק מצפה לתשובתך
ואם תשמעי אותי
ואת שירי
המתפרץ כים,
צועק אל העולם
אם תשמעי…

(תרצה אתר)

יום ראשון. אני חוזר באופניים עם ריקו בתום אחר-צהריים אירוטי בחוף הים ולילה קסום במסיבת גואה מחתרתית מול האוקיינוס. שילוב של ריקודים כמו פעם עם שיחות אינטימיות מסביב למדורה. נזכרתי בסופה ביט ז”ל, בשילוב הזה בין הריקודים לספות הנדיבות שעל הגג ברחוב שוקן. להוציא את האנרגיה למטה בגוף ולהתעגל בשקט למעלה ברוח. אני חוזר עם שרירים תפוסים כמובן (80 ק”מ הלוך חזור, 5 שעות כולל הרים וגבעות) וגם עם ידיעה – היום זה יקרה, היום אני אצפה סוף סוף בסרט “ויטוס” שאמא המליצה לי כל-כך ביום שבו נחתי לצד מיטתה.

לצפות בסרט בתמרה יכול להיות סיפור. לפעמים עד שאתה מוצא מקרן, חדר וחברה – כבר בא לך פשוט ללכת לישון (בכל זאת מחר קמים ב- 5:40). וככה סרט הדי.וי.די שרכשתי כבר בישראל חיכה לי כבר כמה חודשים, מחביא בתוכו הבטחה למסר מאוחר מאמא שלי. אבל הערב זה ברור שאין עוד יום אין עוד דקה. דרמה על ילד גאון והתמודדותו והתמודדות משפחתו עם גאונותו. כתוביות בעברית לגרמנית השוויצרית. פליי.

למה אמא המליצה לי? אולי בגלל שפשוט חסרתי לה במועדון הסרט הטוב המשפחתי שבו הוקרן הסרט, ואולי בגלל שראתה בי “היהלום שבכתר” – ילד קצת גאון בציור, בפיסול, בדרמה, בכתיבה, בידע כללי או בפוליטיקה. גאון שנשאר נורמלי ואמא שבמקום לדחוף הסכימה לפעמים להקפיץ לאודישן. לקראת תום הסרט, הסבא מת ומשאיר אחריו מכתב שבו הוא מבקש מהילד: “תמשיך לממש את חלומותיך”. וזה היה מכתב מאוחר מאמא שלי, כמו הפרחים שהיא שולחת לי באביב הזה, והפירות מסביב שמבשילים ממנה והרוח החזקה שמלטפת אותי בשמה. היא בלבי עכשיו כמו השיר.

ויחד עם המסר הפשוט הזה בדבר חשיבות החלום והחשיבות לא לוותר על מימושו, הגיע גם הדימוי של אמא הכחושה ששוכבת במיטה וכוחה דל. אותו זיכרון שלקח לי זמן לטשטש בעזרת כל זיכרונות הילדות והחיים על כל עוצמתם ויופיים ועוצמתה ויופייה, אותו זיכרון שטושטש עד שנעלם, חזר פתאום. זיכרון הידיעה שאין עוד יום, אין עוד דקה. שזהו זה. שדי כבר.

וכמה ימים לאחר מכן, לאחר פורום קשה (שעוד ארחיב עליו בקרוב אי”ה) שבו קיבלתי מראות-שיקופים-פידבקים לא קלים ובמקום להודות על הדחיפה בתחת של המודעות שלי חשבתי “הם לא מבינים אותי”, חזרתי לאוהל החדש שבו אני מתגורר יחד עם עוד כ- 16 בחורים (חזרנו להפרדה מגדרית), וחיכתה לי החבילה המיוחלת. חבילה נדיבה ששלח לי אחי היקר והאהוב כתגובה רגישה למשפט שכתבתי כאן פעם אחרי שאמא מתה: “מי ישלח לי חבילה עם כל טוב?”. וידעתי שזו נחמתי. ופתחתי בעיניים נוצצות וגיליתי שהטחינה נשפכה כולה, שבמקום אגוזים יש בוטנים קלויים ומלוחים ושאין פתק עם לבבות. אין כמו אמא. אין כמו אמא.

ובכיתי כמו תינוק. ושלומי תיקן אותי ואמר שאני לא בוכה על אמא שלי אלא על הטחינה שנשפכה. כי אמא שלי מתה כל הזמן וזו הטחינה שמתה עכשיו. וחייכתי על הגירסא הטבעונית ל”לא בוכים על חלב שנשפך”, וחייכתי על המחשבה שאולי אני בורח לאמא כשקשה (כי גם אם זו בריחה זו בריחה שהיא מעצימה לא פחות ממגוננת), וחייכתי על כפיות הטובה שלי ששוכחת כל כך מהר את החסד הזה של אחי שלי. ופתחתי את המייל ואזרתי אומץ להמליץ לשים את הטחינה בשקית בפעם הבאה ולשלוח אגוזים שהם בריאים במקום בוטנים שדווקא יש בתמרה ולהוסיף איזה ציור מהאחיינים. אבל לא היה לי האומץ להתוודות שאין כמו אמא, ולא יהיה כמו אמא, כי אין כמו אמא. אין. אין אמא.

וחלפו עוד כמה ימים ולילות של ירח מלא ויצאתי למסע בדרום איטליה (שם כלומר כאן אני נמצא עכשיו, בבית מלון שבסורנטה הציורית, ועוד אכתוב גם על ההווה יום אחד) ובדרך עצרתי בבית הקלנוע בליסבון לצפות בסרט החדש של קלינט איסטווד כי זכרתי שאהבתי את “מיליון דולר בייבי” וכי אני אוהבת ת’קלנוע. והסרט הזה שבו גיבור מלחמה שוכל את אשתו ולומד לחיות בשכונה צפופת סינים - השאיר כזה טעם רע בפה שהייתי חייב לנצל את השיטה הזו שבה אתה קונה כרטיס אחד ונשאר במתחם הקולנוע בין 20 האולמות, וצפיתי בסוף של סרט בריטי מצויין ובהתחלה בסגנון סיוט ברחוב אלם של סרט של ניקולס קייג’ וגם בסרט שלם נוסף עם סנדרה בולוק שבו שוב האמא מתה.

וכשהגיבור סיפר שבכל פעם שהשעון מראה 1:11 או 11:11 2:22 או 22:22 הוא נזכר כי היא מתה אז בדקה ההיא, אני סיפרתי לו על הרוח שמזכירה לי שהיא איננה ושהיא כאן. שמזכירה לי שאני זכיתי לאהוב. וכשהמלחמה בין האב לבן (בשני הסרטים!) היתה עקובה מדם אני נזכרתי להודות על הטיול הזה לדרום איטליה שבו אב ובנו יפטפטו באוטובוס כמו בטיול שנתי, וינהלו שיחות שק”שים אינטימיות אל תוך הלילה. ואני יודע שזכיתי לאהוב.