הפוליטי הוא אישי
Thursday, 30 בApril 2009אם הייתם מכירים את טריסטאן הייתם בוכים עכשיו. לא הייתם מדלגים פיסקה, לא הייתם מנסים לחשב כמה פעילי שלום כבר נהרגו מהירי של הצבא המוסרי בעולם, לא הייתם תוהים האם הוא פעיל שלום או מחבל. הייתם בוכים. הייתם כועסים. על העיוורון. העיוורון של החייל שירה בו, של המפקד שנתן את הפקודה, של הרמטכ”ל שגייס, של ראש הממשלה שאחראי, של המורה שהטיף, של ההורה ששתק. וגם על עיוורונו של טריסטאן עצמו. שלא פחד למות. שלא יפגין עוד, שלא יתופף עם חבורת הסמבה, שלא יעשה עוד אהבה.
ברחובות ליסבון מצאתי גרפיטי בפורטוגזית בגנות הטרור הישראלי בעזה לצד השוואה מקוממת בין מגן דויד לצלב קרס. העיר מופגזת על ידי סוג אחר של טרור - פוסטרים של קוקה קולה המראים זה לצד זה תינוק בן יומו וזקן חרוץ קמטים, ואפשר לנחש שלמטה כתוב “קוקה קולה – איתך מאז ולתמיד”. ופתאום הסתכלתי מסביבי באנשים החולפים במטרו ותהיתי למה לצפות בכלל בסרטים כשמסביב כל כך הרבה דרמות וטרגדיות ולפעמים קומדיות. כלומר, אם אני נותן לעצמי להינגע על ידי הסיפורים שמסביבי, הטרור שמסביבי, הסבל, הכאב, העוצמה, האמונה – מי צריך את הוליווד?
ובכל זאת הלכתי לקולנוע כדי לצפות סוף סוף בסרט המרגש “מילק” שמספר את סיפורה של התנועה לשחרור הומואים ולסביות בשנות השבעים. אולם מלא סטרייטים שבאופן מפתיע בוכים יחד איתי. על הנער הנכה מדימונה שלא יכול לסוע לתל-אביב, על החיבה למאבק הפוליטי הפיזי ששככה, על מצב “הקהילה” שפעם היתה פוליטית ומעזה ואלטרנטיבית והיום היא היהלום שבכתר הקפיטליזם החלול והמנוכר.
נזכרתי שסטונוול, מהפכה ונאומים חוצבי להבות ברחוב עדיין עושים לי את זה וחשבתי על הסרט שיתעד את חייו של אחד מפעילי השלום שנתנו את חייהם להפלת החומה בפלסטין. אפילו רשמתי ביומן – מתי? ודמיינתי איך זה היה אם הייתי מכיר את רייצ’ל קורי באופן אישי. והנה גיליתי כתבה באתר של “הארץ” (לבהות או לא לבהות?): טריסטן עדיין לא זז.
בסרט אחר, שמתעד את הריגתו של המפגין בבילעין באסם אבו רחמה (רק לבעלי לב חזק!), נזכרתי באנרכיסט ותיק וחכם ששאל בהרצאה בסלון מזל מדוע אנחנו, האנרכיסטים, מכניסים את עצמנו באופן וולונטרי למצבי חירום שבהם אנו מוותרים על עקרונותינו. בין גז מדמיע לכדור גומי, בין צעקה לדם, יכולתי לזהות גם פרצופים ותיקים שבמשך יותר מארבע שנים ממשיכים להתייצב בבילעין ולעבור את אותו טקס-קרב מול החיילים. מדוע הם ממשיכים להכניס את עצמם באופן וולונטרי למצבי חירום? הרי במצבים שכאלה אי אפשר להקפיד יותר על החלטות בקונצנזוס, על פעולה שיתופית, פמיניסטית, לא היררכית. הרי עצם הסיטואציה כופה עלינו תגובתיות - אנחנו מגיבים באופן מהיר ללא הפעלת שיקול דעת אמיתי, הופכים לכלי במשחק של הצבא במקום להפעיל את היצירתיות והמקוריות שלנו.
הסיבה להיותנו ניתנים לשליטה היא לא עוצמת הרעיונות שמולם אנו מתמודדים. מי באמת מאמין שחומר חשוב יותר מרוח? שרכוש הוא תנאי לאושר? שהכיוון הכללי של החברה המערבית הדכאונית, המסורטנת, המזהמת - הוא חיובי? הסיבה להיותנו ניתנים לשליטה נעוצה בעובדה הפשוטה שלימדו אותנו לא לחשוב. ארקאן האינדיאני (למה זה לא פוליטיקלי קורקט?) אמר בביקור האחרון שלו בתמרה שיותר מכל מעשי הטבח, הכיבוש והשיעבוד – הנורא מכל שנעשה כנגד החברה הילידית באמריקה היה לשלוח את הילדים לבתי הספר. שם הם הפסיקו לשאול שאלות, שם הם הפסיקו לחפש את התשובות בעצמם ובטבע, שם הם איבדו את הידע העצום שעבר מדור לדור. האם הילד שלי ילך לבית ספר רגיל? ודאי שלא. שומר נפשו ירחק. אז מדוע למדתי אני כיצד להיות מורה במסגרת החינוכית ה”נורמטיבית” בארץ? כי עדיין האמנתי בשינוי מבפנים. כיום ברור לי שה”נורמה” היא ממש “פרברטית” ותפקידי בעולם הוא ליצור אלטרנטיבה.
האם האלטרנטיבה שאני מציע היא אנרכיסטית? חבר אנרכיסט התעניין בדרך קבלת ההחלטות בתמרה. חשבתי וגיליתי שבעצם אין שיטה. מערכת קבלת ההחלטות בתמרה מבוססת על הניסיון לחשוף את מערכת התגובתיות הרגשית והמחשבתית שבדרך כלל משמשת בסיס נסתר לקבלת ההחלטות. כלומר, שקיפות של מניעים. על הבסיס הזה, של אמת, של אמון, של שקיפות, של סולידריות, כל-כך הרבה יותר קל להגיע להחלטות. אני חושב על שעות של ויכוחי סרק שאין בהם שום דבר אנרכיסטי כי הם מדחיקים ומתעלמים מהאמת שלא נמצאת במבנה פורמאלי כזה או אחר. בבסיס האמת נמצאת אהבה. תמיד. זו לפחות האמת שלי.
שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם
| 8 תגובות »
Powered by FireStats