החיים כנמשל

את טריסטריאן פגשתי בקצה האגם שבלוזאן שבשווייץ. בקצה השני נפגשו בוש, בלייר וכל החבר’ה. מאז נפגשנו בכל ג’י-8 וגם בקוויראפשן בברצלונה למרות שהיה סטרייט למדי. הוא מימן את נסיעותיו בעזרת מכירת פטצ’ים (פיסות בד מודפסות בתעמולה אנרכיסטית). הוא רצה לפרסם ספר על חייו כדון קישוט הנלחם מול תחנות הרוח האימתניות של הקפיטליזם. לפני כמה חודשים הוא פתח אי-מייל חדש ואנונימי וסיפר על כוונתו להגיע לישראל-פלסטין. ביום שבת קיבלתי מייל מאיה: טריסטיאן נפצע אנוש בהפגנה נגד הגדר בכפר נעלין. מטול של גז מדמיע פגע בראש שלו. בגוגל אפשר ללמוד שהתקשורת הישראלית לא מתרגשת מהעובדה שטריסטריאן נמצא בין חיים למוות בחסות צבא ההגנה לישראל.

את ט’ פגשתי בקוויראפשן באמסטרדם למרות שבאנו מאותה הסצינה הקטנה בתל-אביב. היא השתזפה על גדות הנהר ואני בדיוק הפסקתי להתעניין בנשים. היא היתה יפה. אחת היפות. כזו שהיתה יכולה להיות דוגמנית אבל בחרה להיות עוד יותר יפה בזכות כמה קילוגרמים מיותרים כביכול ובזכות בגדים שמצאה בזבל ובזכות חיוך מיסתורי שכזה שאומר – “אני לא משחקת את המשחק שלכם!”. בביקור האחרון שלי בארץ היא סיפרה שנפרדה סוף סוף מהחבר הארי שליווה אותה עוד מהנהר ושהיא ממשיכה ללמוד רפואה אלטרנטיבית. כדי להתעסק בצמחי מרפא בסצינת הפאנק הצינית צריך להיות באמת אלטרנטיבית. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מחבר משותף: “ט’ חולה בסרטן”.

והנה שוב המוות מורה לחיים, ממש כמו שביקשתי – לא מרפה, הורס את המסיבה לטובת מסיבה אחרת של מודעות שנוגעת באמיתות העמוקות של חיינו. אלוהים, שמור על טריסטיאן. אלוהים, שמור על ט’.

י’ הציע לי היום בבוקר קפה וכשסירבתי אמר: “לא קפה, לא סיגריות, לא אלכוהול, מזל שאתה מזיין!”. וחשבתי שבדיוק במסיבה הזו אני לא רוצה לרקוד - שבה מין הוא עוד “הנאה אסורה” או ביטוי של האגואיזם שלנו (מול העבדים בעולם השלישי או מול האיזון האקולוגי של כדור הארץ) או סתם אמצעי מלאכותי להשתקת אנרגיית החיים והמודעות שלי. וזה אולי המקום להתוודות על נדר חדש שלקחתי (אחרי שהנדר ה”קשה” להתנזר משוקולד וחטיפים תעשייתיים הפך לאורח חיים פשוט וכיפי) - להימנע משיכרות או סטלה עד ליל הסדר (ארבע כוסות) ואז לחדש את הנדר עד הסאמר יוניברסיטי (שזה אירוע גדול בקיץ שאני בין מארגניו). וזה אולי המקום לציין שלא הפגיעה בבריאותי מטרידה אותי באמת (אחרת הייתי מתמיד בתרגול היוגה היומי כפי שמפציר בי אחי הטוב) אלא ההתמכרות והבריחה ממודעות, הויתור על עצמאותי. את הנדר הזה לקחתי בימים האחרונים עם אמא כשהבלבול שלה מהתרופות ומסופם של החיים והמילים והמשפטים היה עבורי מראה קשה למשככי הכאבים הקלים שאני משתמש בהם מעת לעת (לעיתים רחוקות ובכל זאת לעיתים).

במקום להשתכר עד לא ידע בפורים התחפשתי בדמיוני לאיש עסקים תאב בצע. בעל בית מושחת ונצלן שעושה כסף על חשבון הדיירים העניים שנאלצים להשתעבד לעבודות דחק בשירות בעלי ההון במקום להשקיע את מרצם  בשחרור פלסטין, בשמירה על זכויות בעלי חיים ובמיגור ההומופוביה. זה היה ניסיון להתמודד עם האחריות שלי לעימות המכאיב שנוצר ביני לבין הדיירים בדירתי שבתל-אביב שהיו פעם חברים ורק אולי גם עדיין. אני נוטה להאשים את המסגרת הקפיטליסטית ביצירת יחסי אי-שוויון מנוכרים שאינם ברי קיימא, ובכל זאת – מה אני הייתי יכול לעשות אחרת? איפה המקום שלי בשנאה ובכעס ובאכזבה שמופנים אלי? איפה אני פועל מתוך הפחד – שלא יהיה לי מספיק כסף ללימודיי, לנסיעותיי לתמיכה בילד שיוולד בקיץ? כמה אני מעדיף הגדלה של הכנסתי על חשבון טובת חבריי?

בסופו של התהליך המעניין והמתיש הזה הבשורה על המחלה של ט’ והפציעה של טריסטיאן הכניסה את הכל לפרופורציות. החלטתי לשחרר את כל ההחלטות, הדרישות והכעסים שצברתי ולשאול את הדיירים לתנאי חוזה חדשים שהם בעצמם ינסחו. מראש הסכמתי עם עצמי שלא להתווכח יותר ולהסכים גם לתנאים שכביכול לא מתאימים לי. להפתעתי שלושתם הציעו את התנאים המקוריים שדרשתי מהתחלה, אלה שגרמו לקונפליקט. מסקנה? המעבר מהמקום התגובתי למקום שלוקח אחריות הוא משמעותי לסיום המלחמה. אלא שהמלחמה עדיין שם כל עוד ישנם עדיין כעסים חבויים שלא מצאו את ביטויים בחוזה, וגם למלחמה הזו אני רוצה לשים קץ, אולי גם דרך ביטוי התהליך שלי בפוסט הזה.

למדתי על שלוש התגובות האנושיות האינסטינקטיביות לפחד: התקפה, בריחה או העמדת פני מת. אני חי במציאות שבה כל התקפה היא מדומיינת בלבד. אני לא בישראל ולא בפלסטין ולא בקולומביה. אני לא בעיר ואני לא מיעוט נרדף. אני חי בגן-עדן. מסביבי תנאים כמעט מושלמים של שלום. בין בני-אדם לטבע ולבעלי-חיים, בין בני לאום/דתות/גזעים שונים, בין העולם החומרי לעולם הרוחני, בין גברים לנשים. האם אדע לנצל את התנאים הללו כדי להחליף את הבריחה בביטוי האמת שלי והענקת האמון? במקום לתקוף להיות חלק מקבוצה שחיה חיים של תמיכה הדדית? במקום להעמיד פני מת או מטומטם להשתתף בקהילה שבה אני חי ובעולם בו אני פועל באופן אחראי?

איך חיים אחרי המוות?

איך חוזרים לתמרה - למשפחה השנייה שלי?
איך חוגגים את פורים?
איך נכנסת השבת בלי לאחל לה שבת שלום?
איך כותבים פוסט חדש לבלוג?

ואמא שלי עדיין חיה. בחלום היא קמה מהמיטה ויוצאת לקניות. בטיול היומי היא מלטפת אותי דרך הרוח בשדרת האקליפטוסים. וכשאני שר “שמרי נפשך” היא שרה איתי. ובים היא שולחת לבבות אדומים בשקיעה. והאביב הזה שמתעורר מסביב שולח לי ממנה פרחים. והפצע מסרב להגליד.

בסצינה הפותחת את “מלאכים באמריקה”, שמתרחשת בבית ההלוויות במנהטן, רבי ישיש מספיד אישה מבוגרת שהלכה לעולמה. לאחר ההלוויה בנה ההומו ניגש אל הרב ושואל לגבי האפשרות למחילה על שלא ליווה את אמו בשנים האחרונות. הרב, שמגלמת לא אחרת ממריל סטריפ, אומר לבחור משהו כמו: “אתה רוצה מחילה? תתנצר. להיות יהודי זה לחיות עם רגשי אשמה”.

איך נפטרים מרגשי האשמה? אשמתי בלא לחשוב עליה רוב היום. לשכוח שהיא איננה. אשמתי בחגיגת פורים נלהבת. אשמתי בתחושת חופש המתלווה ליתמות. אני מפחד מהפוסט שלא יעסוק באמא ובהעדרה, אני מפחד מלחזור לחיים כרגיל.

בדרך אל הים עצרנו בסופר מרקט ומול האגוזים מצאתי גן ילדים לבוש מדים, כולם אוחזים בחבל בזמן שהגננת מסבירה בפורטוגזית מהיכן מגיע הגזר. וחשבתי על הרגע הזה, בסוף אוגוסט 2007, שבו שלחתי מייל למנהל תלמה ילין והודעתי שלא אתייצב לשנת הלימודים כמורה לפילוסופיה יהודית כי אני הולך ללמוד שלום בפורטוגל. ובעצם לא אמרתי לו שבחרתי לנסות לבנות תרבות אחרת במקום הגן-בית-ספר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-ילדים. ואני מודה למוות, גם לאימון שבהתבוננות בתמונת מותי שלי, שמזכיר לי את שתי המשימות שעדיין עומדות לפניי: להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון ולהיות אבא טוב.

ואני מזכיר לעצמי את קווי המתאר ששורטטו אז בימי החסד העצובים ברמת-אביב: להיות כל רגע במודעות ובהודייה, וכמה קרובות הן זו לזו. לסלוח. לא לחכות. לסלוח עכשיו. גם לעצמי. ולא לבזבז את חיי, או פשוט לחיות את החיים במלואם. ואם אני באמת מקשיב למלים הללו עולה השאלה מדוע אני יושב מול המחשב בלילה הקסום הזה כשמדורה ולבבות דולקים בחוץ. ובכל זאת.

בלילה של ירח מלא מול האוקיינוס האטלנטי פתאום רעש מנועים כבדים עולה על רחש הגלים הממכר ובאופק אני מגלה שתי אניות גדולות וחושב על האנשים שעל האנייה שעובדים ואוכלים וישנים ברעש הזה שמסתיר את הים. ואני חושב על המסע של אמא שלי מהרעש של המג’ימיקס לשקט של סדנת הנשימה בענבר. ואני חושב על שיחה שסיפר לי בשבעה קרוב משפחה שבה סיפרה שהיציאה שלי מהארון והבחירה שלי בתמרה עוררו את השראתה לבחור את הדרך שלה באומץ במקום להתפשר. ואני חושב שדווקא המקומות הכי מאתגרים, קשים ומכאיבים היו עבורה מעצימים, וכמה זה מיותר לבזבז את חיינו בניסיון לא לפגוע אחד בשני.

ספרי הבודהיזם עדיין מנחמים ומעוררים השראה ומהם עולות שאלות לגבי חיים לקראת הארה, ומהי הארה קולקטיבית או חיי שיתוף מוארים, האם קהילה יכולה להיות מוארת? “מי שאוכל לבד - מת לבד”. הפחד מהמוות הוא הפחד מהבדידות. ואולי כשמתגברים על אשליית הבדידות ועל ההיצמדות-רכושנות שמקורה בתחושת ההפרדה שבין אדם אדם תמה גם ההפרדה בין האדם לאלוהי, בין החיים והמוות.

לפעמים אני נזכרת באיזה רחש של תפילה
והיא שקטה והיא עוצרת רגע לפני הנעילה
כשכף רגלי בחול דורכת והמגע צורב וחם
מה שרציתי זה ללכת ככה ללכת כל הזמן

והקולות באים ממני הם מנגנים שזה נגמר
מה שהייתי שוב אינני מה שהנני שוב לא נשמר

ולפעמים אני נזכרת ואש חמה עולה ממך
קרוב יותר מבחייך ככה אתה לי במותך
והדמעות רגעי החסד הן מלטפות את שתיקתך
מה שרציתי זה ללכת ככה ללכת אל סודך

והקולות באים ממני והניגון מלא חידה
ואחר כך הוא שב לנוח ועם הרוח גם אתה

(אתי אנקרי, “לפעמים”)