החיים כנמשל

לו הייתי כותב פוסט הייתי מנסה לתאר איך החיים נוזלים בין האצבעות. הייתי כותב על הכאב שאין לו עד או עדות. על געגועים שאין להם שובע. על פחד מהסוף שאין לו סוף.

לו הייתי כותב פוסט הייתי מחבר בין החיים שרוצים לצאת ממני לחיים שרוצים להיפרד ממני. הייתי מספר על הפחדים. אני לא מפחד למות אני רק מת מפחד. על הפחד להגיד שלום. על הפחד לא להספיק להגיד שלום. על הפחד לא לומר את הדברים שהיו צריכים להיאמר. על הפחד לשחרר ועל הפחד לא לשחרר, לא לסלוח – להיאחז לעד. וגם על הפחד מלהיכלא בתוך דירת צמודת קרקע עם חצר וגנן, על הפחד לאבד את האמון (“עשה מה שאתה אומר ואמור מה שאתה עושה”), על הפחד לא לדעת איך לתמוך, הפחד להיכשל כבן כאבא כחבר כאדם.

לו הייתי כותב פוסט הייתי כותב על החירות הזאת לשיר לחיות ולא למות. על אינטימיות משפחתית שמתאפשרת רק לעיתים נדירות. הייתי כותב על עיתים נדירות של אמת. הייתי כותב על העת הזו של ההווה המפוצל שלי שהוא קרוע בין זכרונות העבר (“ואיך יחיה אדם ואיך יוכל להם לביעותי הווה ולרוגז הבאות, באין לו כנף מחסה, באין לו חיק האם של זיכרונות?”) לכל מה שהעתיד נושא איתו – ההפתעות וההפתעות הידועות מראש והכואבות מלב. הייתי כותב על סיפור אהבה שאין כמוהו בהיסטוריה שיש בו חבר שהתעקש על אהבה, מקהלה, מריבה, מלחמה, סקס, אמא פולניה ואמא חרדית ושומר בכניסה למושב. סיפור אהבה שהביא אותי לעולם.

הייתי אוסף כמה מהמשפטים שעושים לי לבכות עכשיו: “הגשמתי את עצמי”. “אהבה שהיא מעבר לגבולות שבין ישראל ופורטוגל ובין חיים למוות”. “לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער”.

הייתי עונה להדר חברתי שאמרה לי שהיא כועסת שלא מפנים מספיק משאבים לגילוי תרופה לסרטן. הייתי אומר לה שהיא מתחמקת מלהסתכל לסרטן הזה בעיניים: לא סתם הוא דופק על הדלת של כל משפחה. הוא רוצה להגיד לנו משהו. בדרך הכואבת והמייסרת שלו הוא רוצה להזכיר לנו לחיות. לא לשרוד ולא להתפשר, אלא להתעקש לחשוב ולהתעקש להרגיש.

לא, אין לי עניין להטיף. לא עכשיו. רק להתחייב לעצמי מול העדים והעדות הקדושים (כן אלוהים אתם!): אני רוצה להקדיש את חיי לריפוי של 3 סיבות התמותה המובילות בחברה שלנו: סרטן, מחלות לב והרפואה המודרנית (כלומר מוות מצריכה של תרופות). אני לא דוקטור אבל אני נשבע לשקם את הלב במסגרת שינוי אורח החיים שלי. לא רק להצטרף לצבא הסיוע ההומניטרי אלא להקדיש את חיי לריפוי החשיבה שמביאה לצורך בצבא של סיוע הומניטרי. לנסות לשים קץ למלחמה הקטנה ביותר.

אני רוצה לחיות את חיי מאוהב, וכמו בירח דבש להיות במודעות מתמדת ועמוקה. אני רוצה לחיות בקהילה אמיתית של חברים טובים שחולקים אהבה, אושר ושפע, משחקים ביחד ביצירתיות ומחוברים תמיד זה לזה, לאנושות, לכל היצורים החיים, לכדור הארץ ליקום ולאלוהות. זו התרופה שגיליתי לסרטן.

הייתי מדומם לרגע את קהילת 50 טריליון התאים שבגופי. שירפו.

הייתי מכריז על הפסקת אש אמיתית.

הייתי שותה מהמים של עזה.

הייתי בוכה מעל המחשב הנייד עד שהיה טובע באוקיינוס של דמעות.

הייתי צועק על אלוהים.

הייתי קורא ספר על חינוך אנטרופוסופי בגיל הרך.

הייתי נשבר. ומוסיף עוד ללכת.

- אותו הדבר הקרוי ‘דרך’ איפה הוא נמצא?

- אין מקום שבו הוא לא נמצא.

סוף הסיפור

לא, זה לא הסוף.

נעמיקה ציון, שדרות

“אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים”, התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. “ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב”. אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים -  הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול “התמונות שמדברות בעד עצמן”. מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת ‘קול אחר’ משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת ‘קול אחר’ מותקף ע”י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח”כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה”ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד ‘חמאס’, מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: “בנפול אויבך - אל תשמח”. זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו”מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה”ל לסיים את “העבודה”, זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר’ מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: “אתם לא חושבים שאתם נאיבים?”. איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו”מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת  לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה”ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה”ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה “צודקת”. לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: “עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם”, לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

מה היה? / אימן אגברייה
מה היה בזכרון הציפורים
מלבד עצים
לפני שלמדנו קרוא ומעוף,
מה היה בזכרון העצים
מלבד יער
לפני שאבדנו אחד את השני.
מה היה בזכרון היער
מלבד אדמה
לפני שהתחלנו להתאהב בבדידות.
מה היה בזכרון האדמה
מלבד שמים
לפני שנהינו אלוהים.
מה היה בזכרון השמים
מלבד געגוע
לפני שהפסקנו להתפעל מהנמלים
והתחלנו להאמין למטוסים.
(מתוך “לצאת!” אסופה נגד המלחמה)

על תחנת האוטובוס במבשרת
ציון
גרפיטי שחור מתפלל:
“אל נקמות הופע”.

בדיזינגוף סנטר
המון נערות ונערים
לבושים על-פי האופנה היפנית המשוכפלת, משועתקת, גזורה
והמון אנרכיסטים
אוכלים במקדונלדס

*
קוקטיל/ינאי ישראלי
הצבע הפוליטי של הרקיע דוהה
על גג בתל אביב,
נמהל ביין שקיעה מעל הים, בתעתוע
מגדל האופרה עד חסן בק.

יפים הנערים אנשי הקבע,
שרירים מבצבצים מתחת לחולצות
צבעוניות, בריקודם
ישחקו לפני הנערות עד זוב

הצחוק מן השפתים, את צעירותם.
ערב רך הולך ורב סביב, העיר מדליקה
תשוקות קטנות בבשר החשכה.
רק תעלות הביוב זוממות להתפקע,

להציף בזעם האילם את שאינו פוסק לרגע,
עורקי התנועה והגוף החם
מן הדבר ההוא שאין
מדברים בו כאן.

יפות הנערות,
חצאיות מעניקות השראתן לרוח,
מסתחררות כלהק מסוקי תקיפה.
*

יש כמה דברים שלא משתנים בתל-אביב:
הברסלבי שמוכר חוברות תמורת תרומה
הקירח שמוכר כדורי שוקולד תמורת מנות אוכל לנזקקים
הג’נגלר שמקפיץ שבעה כדורים על הקו בין החוף לים ותמיד נופל לו
והשומר ב”אורנה ואלה”.

יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים
גם ללכת ברחבי העיר
גם לדבר בטלפון סלולרי משודרג
וגם להימנע מלדרוך בחרא שעל כל שעל.

בטיול בצפון
ע(ו)מר מופתע מהעדר הסאב-טקסט מסביב:
“קניון המותגים”
“מסעדת האוכל”
אנחנו מתעקשים ללכת לאיבוד בהרים
ובסוף כלב שנובח גם נושך אותי
מעורר מחשבות על פציפיזם.

אמא/ שייקה פייקוב
אמא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אמא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים

אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם

אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד

אמא אותך הן אהבתי מכל
גם אם גרמתי צרות
על כן פה בשיר קבלי ברכותי
ואלף אלפי תודות

אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד