ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש November 2008
ציטוטים (לקראת ביקור בארץ)
Sunday, 23 בNovember 2008“התשוקה לידע, האהבה לצדק והחתירה לעצמאות אישית – אלה היבטים של המסורת היהודית שמאפשרים לי לראות בהשתייכותי לעם היהודי כמתנה של אוצר גדול. ההיסטוריה כפתה עלינו מאבק לא קל, אבל כל עוד שנישאר משרתים מסורים של האמת, הצדק והחופש נהיה לא רק העם העתיק ביותר בימינו, אלא נמשיך כמקודם להשיג בעזרת עבודה יצרנית יצירות התורמות להאדרת האנושות”.
כשחזרתי לארץ שמעתי את אחד הנערים בקבוצה של נוער דתי-לאומי בנחל שופטים:
“מי שמאמין באלוהים שייתן כאפה לניר”.
אני מתגעגע לכנען של עמוס קינן שכתב פעם:
“הקיץ הוא העונה בה אנחנו לא יודעים לחיות בארץ הזו – עמים בדרך כלל לומדים איך לחיות בארצם. לנורבגי ולפיני לא קר בחורף ולערבי לא חם בקיץ. אנחנו הבאנו הנה הרבה מאוד, אבל לקחנו מכאן מעט מאוד. לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו-קיום. לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו, לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה אולי יש להם תשובה”.
בקיץ הקודם, בטיילת תל-אביב, בתום שקיעה, שמעתי בחורה עם פופיק חשוף:
“איזה כיף שנגמר הקיץ! הדבר היחיד טוב בקיץ זה כוכב נולד ומזגנים”.
נלסון מנדלה אמר בנאום ההשבעה שלו לנשיא ב- 1994:
“הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו מפני חוסר היכולת. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד שואל את עצמו: מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק מקסים ומוכשר? למעשה מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה? אנחנו ילדים של האלוהים. כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן, אנחנו לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו בכדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא רק גלום בחלק מאיתנו, כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר. כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים”.
ואלונה קמחי מוסיפה:
“אין דברים שמפחידים אותי. אני אומרת את זה לא מעודף ביטחון אלא מפאטליזם שמקורו בייאוש”.
בורוכוב 28 (2003-2008)
Friday, 21 בNovember 2008טאץ’ גלותי היה לו לדוב בער באָראָכאָװ, כמו גם אסתטיקה סוציאליסטית. על הקירות תלינו כרזות של מפא”י, מוסטפא ברגותי ורייצ’ל קורי, במקרר תמיד אפשר היה למצוא חלב סויה, בפריזר פיתות מהשוק ובארון המואר - הפתעות ירוקות. מידי פעם איתן הבר היה בא לבקר את פרידה השכנה שלחמה בהגנה וגידלה אותו כילד בימים שבהם שתי משפחות חלקו את שני החדרים (והמטבח המשותף).
החברות שלי עם גלעד שהתחילה בתקופת הבגרויות, שרדה את הטירונות והמריאה בצבא – זכתה להעמקה מיוחדת בחיי שותפות. ללא סלון וללא טלוויזיה ועם המון אידיאלים ואהבה לעיר הזו ולחיים האלה. האהבה נתעצמה כשגילינו בדירה מעלינו את דן ויעל, זוג האוהבים הירושלמים. הם התעקשו לטפטף ולאפר לי על הרוקט הקדוש שלי אז קניתי להם מאפרה במתנה. עם הזמן קמה לה קומונה של רביעייה עם המון נספחים שחלקו את מכונת הכביסה, אכלו ביחד ועישנו ביחד. הוא מת צעיר, בורוכוב, בגיל 36, לפני שהמהפכה מתה. וזה נתן לנו את החופש להאמין שעוד יהיה פה טוב. היינו רדיקליים בהתעקשות להיות מאושרים בלב הקטטוניה האורבנית.
יום אחד בחזרה מחופשה בסיני גיליתי שהציבו לנו אנטנה סלולרית מול המרפסת. נשברתי. “אני עוזב את העיר!” הכרזתי ומצאתי את אדמאמא אהובתי. עמיחי אהובי החליף אותי בחדר החזיתי, ואחר-כך יותם החליף אותו. יעל נסעה ללונדון וגילי בא במקומה, ואיכשהו תמיד הבניין שמר על צביונו הייחודי: בית להומלסים, עיר מקלט לפליטים, קומפוסט לתולעים. אחר-כך גרתי קצת בשנקין (פאזה סקאווטרית) וקצת בדב הוז (פאזה בורגנית-פולנית) אבל לנצח אשמור אמונים לבורוכוב שלימד אותי שעולם אחר אפשרי.
לפני כמה חודשים הגיעה הבשורה למייל בוקס שלי. דן כתב: “בורוכוב בימיו האחרונים, תמיד ידעתי שהנוכחות של פרידה היא זו שמחזיקה את הבניין ואכן בקרוב ימנו לה אפרוטופוס וישפצו את כל הבניין ככה שיוכלו להשכיר את הדירות האלה במחיר כפול לזוגות תל אביביים שיכולים להרשות לעצמם זאת”.
עניתי לו: “סופו של בורוכוב - לבי השבור נשבר לרסיסים. סיפור קלאסי על סופה של העיר הזו. חייבים לכתוב סיפור, להסריט סרט, להדפיס כרזה, להעלות פוסט לבלוג. שידעו שחיינו. לזכרה של פרידה (היא עדיין חיה?). לזכרה של ידידות. הארון, השותפים, הערבים, היהודיות, הבמבה, המדף, הטלוויזיה, המטבח, המרפסת. הו המרפסת”.
יהי זכרם ברוך.
בזכות האושר
Wednesday, 19 בNovember 2008במעגל האבנים העתיק שליד העיר אבורה אני עוצם עיניים ומתמסר לשמש הנעימה. בהשפעת הספר “בזכות האושר” של מאתייה ריקאר (ששלח לי אחי הטוב ביותר שכששאלתי אותו אם צם ביום כיפור ענה לי שהוא לא יהודי אלא בודהיסט) אני אומר לעצמי העליון שלי: “הנה, האושר שלי הוא כל-כך פשוט – תן לי רק קרן שמש ואני מאושר”. בתום המשפט ענן בא והשמש נעלמה. מסקנה? למצוא את האושר הפנימי הנצחי שלי שאינו תלוי בשמש.
דוגמא נוספת: יולה, האהבה הגדולה של חיי, הגיעה אל הכפר עם בן-זוגה האנרכיסט. יחד עם מערכת היחסים המצטופפת באוטובוס קטן המטלטל בין גרמניה למזרח-התיכון דרך אפריקה הגיעו גם הקנאות, הדרמות והפחדים. האהבה הישנה נהייתה חיוורת, פתאום היא נראתה פחות מושכת, פתאום היא כבר לא רצתה. ענן כיסה את שמש חיי. מסקנה? למצוא את המקום שבי שנשאר נאמן לאהבה ולא רוקד לצלילי הפסקול של הדרמה שלה.
חזרה לספר שמלווה את תהליך ההתקרבות שלי לבודהיזם שהתחיל אולי בגיל ההתבגרות אבל קיבל דחיפה בתום הקורס “יוניברס הולוגרפי” שגילה לי, הפעם בצורה סמי מדעית, שהממשי הוא לא ממש ממשי ושאין שום דבר שם מחוץ לתודעה.
אז מה זה אושר? אם תשאלו את שופנהאואר: “כל אושר אינו אלא שלילה. ביסודם אין הם שביעות הרצון וקורת הרוח אלא הפסקה של כאב או של חסר”. ואילו פרויד מגלה ש”מה שמכנים אושר הוא תוצאה של סיפוק פתאומי של צורך שהגיע למתיחות גדולה, ומעצם טבעו אינו אפשרי איפוא אלא כתופעה אפיזודית”.
בהקשר הזה אהבתי את הציטוט הבא מהספר: “בערות היא למעשה אינטליגנטית. אלא שזו אינטליגנציה חד-כיוונית: האדם מגיב אך ורק להשלכות של עצמו במקום לראות פשוט מה שניצב מולו”. אני לא רוצה לומר שיש לי או לבודהיזם את המתכון לאמת האחת והיחידה, אבל שוב ושוב אני מגלה עד כמה הפילוסופיה המערבית אוהבת לסבול, עד כמה הפסיכולוגיה הפרוידיאנית מתעקשת להיתקע בתסביכים אדיפליים. אני מגלה גם עד כמה תפיסת האושר שלי מורכבת מבולשיט הוליוודי ועד כמה כל התרבות המערבית הסוגדת לאינדיבידואל מוכנה להקריב את הדבר החשוב ביותר: האושר.
בערות הפכה למחלה פופולרית אבל דיכאון אפילו יותר (30% מהאוכלוסייה! ועד 2020 צפויה להפוך למחלה השכיחה ביותר בעולם). לא צריך להיות פסיכיאטר (ואולי צריך להיות לא פסיכיאטר) כדי להבין שלא יעזרו כל הפרוזאק, זולופט, פאקסיל, אלוויל, אסנדין אנאפרניל, איזוקרבוקסזיד, פנלזין, טרניליציפרומין, והוולבוטרין (כנראה שמישהו עושה מזה הרבה כסף!), כל עוד משהו בבסיס הערכי החברתי דפוק, עקום, רקוב.
אז קוראי הבלוג הזה כבר קרוב לודאי זנחו את התפיסה לפיה כסף, רכוש, אישה יפה, מכונית, בית, סטטוס חברתי – הם המרכיבים של אושר. אבל כשאני מחפש אקטיביסטים מאושרים בניסיון להאיר את אופי הפעילות שהוא הפוך מבר-קיימא אני נתקל בהתנגדות לעצם השאלה. כאילו לא באנו לעולם כדי להיות מאושרים, אפילו אם אולי באנו לעולם כדי לדאוג שכולם (פלסטינים, תרנגולות, תאילנדים, קווירים, אימהות חד-הוריות…) יהיו מאושרות. הדלאי לאמה אמר: “לחפש את האושר ובו בזמן להישאר אדיש לסבלו של הזולת, זוהי טעות טראגית”. ואני אומר (שוב) שגם הפוך: לתת לסבל הזולת לגעת בי ובו בזמן להישאר אדיש לאושרי שלי - זוהי טעות טראגית.
אז חזרה לשאלה: מה זה אושר? “סוקהא הוא מצב המלאות העמידה שמתגלית כשהיא משתחררת מהעיוורון השכלי והנפשי ומן הרגשות הדוחפים אותנו למחלוקת. זוהי גם החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. ולבסוף זוהי השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המטיבה שקורנת כלפי הזולת”. הפילוסוף רובר מזרחי מגדיר כך: “האושר הוא הצורה והמשמעות הכללית של החיים שנתפסים ונחווים כמלאים ובעלי משמעות”. ואילו אריסטו משחיז: “האושר מושלם מכל דבר אחר, כי בוחרים אנו בו תמיד לשמו הוא ולעולם לא כאמצעי לדבר אחר”.
וזה מזכיר לי את יולה. כלומר, את כוחה של האהבה שמשמשת בעולמנו כל-כך הרבה כאמצעי (לסקס, להתגברות על הניכור או הבדידות, ככלי לריצוי הסביבה) אבל בכל זאת כשהיא חופשית באמת מחוזים והתחשבנויות אנו בוחרים בה לשמה ולא כאמצעי לדבר אחר. ובהקשר הזה מצאתי משפט במניפסט הבודהיסטי הזה שיכול היה להיכתב בתמרה: “מטרת החיים היא אכן אותה מלאות של כל רגע המלווה באהבה לכל יצור ויצור, ולא אותה אהבה פרטית שהחברה בימינו מטביעה בנו לתמיד. האושר האמיתי נובע מטוב חיוני שמבקש ממעמקי הלב שכל אחד ימצא טעם לחייו. זאת אהבה זמינה תמיד, ללא התרברבות או התחשבנות. הפשטות הבלתי משתנה של לב טוב”.
אבל הכי אני מתרגש מטקסטים או רעיונות שמחברים את האהבות הגדולות של חיי: האנרכיזם, הבודהיזם ותמרה. כך למשל, לוקה ופרנצ’סקו קאוולי ספורצה כותבים: “החירות הפנימית שלנו אינה מכירה גבולות פרט לאלה שאנחנו שמים או שאנחנו מוכנים שישימו לנו. חירות זאת מביאה עימה גם עוצמה גדולה: היא יכולה לחולל תמורה ביחיד, לאפשר לו לפתח את כל כישרונותיו ולחיות כל רגע של חייו במלאות גמורה. כאשר מתחוללת התמורה הזו ביחידים, כשתודעתם מגיעה לבגרות, גם העולם משתנה, שכן העולם מורכב מיחידים”.
* בונוס למוארים:
ביקורת פוליטית מרגשת של דרור בורשטיין ב”הארץ”
שני פרקים מתוך הספר
12 שירי הייקו פוליטיים מסביב למדורה
Thursday, 13 בNovember 2008דב חנין הפסיד
מה זה נוגע לי?
זה נוגע לי
כבעל דירת שלושה חדרים שאוכל מהזבל
זה נוגע לי
כסקאוטר שקורא הארץ
*
אש אחת שמשתקפת בירח העגול שמעלי
אש אחת שמשתקפת מתוך ענפי האקליפטוס הבוערים
ואש אחת שבתוכי
אש אחת
*
3 שאלות לבן (-זוג של יולה):
למה אתה לא מתגלח-מסתפר-חופף-חוגר מכנסיים-מישיר עיניים?
למה אתה מדבר על “הטרו-נורמטיביות” ולא מזמין אותי לבודגה?
למה אתה יפה כל-כך ודומה לי כל-כך?
*
יולה,
זה לא את
זה אני
*
שבועיים בלי סקס
תודה לכינים
שהתנחלו לי בביצים
“עץ התה ורוזמרין”
לחש לי הפציפיסט הטבעוני
אבל אני
ביצעתי טיהור למיטתי שבין אניה לשטפני
וכן – חיסול כימי בשלושה שלבים
בכל זאת התאפשר מחקר במשחק מקדים
*
האם הצפרדעים שחיות בשלולית
מאושרות פחות
מהצפרדעים שחיות באגם?
*
האליטות החדשות
אוסמה ואובמה
בארבע בבוקר
הגנרטור שוב קרס
ואת נאום הניצחון
ראיתי בסי.אן.אן של החלומות
מפיו של נלסון מנדלה
שהתמוטט שיכור בשידור חי
*
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?
חצי שנה ללא פלאפל ראוי לשמו
הלוואי ומשהו השתנה
מה הטעם?
*
ארה”ב קוראת לי לתור אחר יבשת חדשה של אפשרויות בלתי מוגבלות
גרמניה מזמינה להעמיק את האהבה
ספרד מבקשת לא לוותר על האנרכיסטים
צרפת לוחשת: “מון שרי”…
אנגליה מתגעגעת
שוויץ מפתה
אני ממתין לטרמפ
*
נשבעתי לך אמונים
עץ טוב ומיטיב
לא להפסיק את המשחק באמצע
ביחד איתך להתגבר על הפחד
ולקפוץ
*
נולדתי לשלום עם מצריים
גדלתי עם הילד שזרק אבן על טנק
שאלתי את אמי שגיהצה את המדים לאחי -
למי שייך הדגל הרקום שהתנוסס על עמוד החשמל?
בבר-המצווה התגייסתי לרבין
וב- י”ב איחלתי כל יום שישי “שבת שלום” לפרס
בחגיגות ה- 30 לכיבוש התייצבתי לצוותא
ומחשש לסיווג הביטחוני מחאתי כפיים ליעל דיין שמחאה על האיקסים שצייר טרטקובר על הפוסטר של אבא בעיר העתיקה
עת השתחררתי
שחר של יום חדש
עלה על נשמתם
של 13 אזרחים כחולים
האמנתי לבן-עמי, שריד וגם גוז’נסקי
פלירטתי גם עם בשארה
פעם כתבתי על הפתק הלבן: “תשוחרר טלי פחימה!”
ופעם אחרת: “חייבים לבטל את כביש חוצה ישראל!”
בבחירות הבאות
אני משורר גלות
הפתק כבר קטן מלהכיל
את כל מה שיש לי לי להגיד
*
הגשם מתעכב
למרות אל גור
פריחה שנייה וסנדלים
באמצע נובמבר
רק הידיים שלי מתעקשות להיות קרות
אולי בגלל שבמקום למסוק זיתים
אני מתקתק אותיות
What is Grace for me?
Tuesday, 04 בNovember 2008Morning attunment, 4/11/2008
Good Morning. Today is the 4th of November 2008.
Today a new president will be elected in the US. Maybe, hopefully, the first black president in the history of a nation which knew so much racism, discrimination and oppression. May this day will be a beginning of a new history for the US and for the whole world which is so effected by this nation.
* * *
13 years ago, on the 4th of November 1995, the Israeli prime minster Yitzchak Rabin was assassinated in Tel-Aviv, by a young Israeli who didn’t agree with Rabin’s willingness to give back the occupied territories to the Palestinians. I was still in high school and i went with my first girlfriend to the demonstration in which he was murdered. The demonstration was about: “Yes for peace! No for violence!”, and Rabin was a hero for me. After the murder I swore “Not to forget and not to forgive!”. This sentence was also used after the holocaust: “Never to forget! Never to forgive!”.
Today, 13 years after, I wish to break my vow and to search for the path of forgiveness. To forgive the murderer who acted out of fear and was a victim of a nationalistic brain washing, to forgive Rabin for his mistakes as part of the system, and to forgive also myself for the aggression and wish of revenge that i still carry with me.
Grace for me means: “Not to forget but yes to forgive”. To give witness but not to judge, to learn from the history but staying in service of the future. From the place of grace i wish not to suppress the anger that pushed me to change the world in which i’m living in, but to transform it. Not to forget the injustice but to forgive the perpetrator who is always also a victim.
That is why I recognize that when i put myself in a war situation with Israeli soldieries in a demonstration in the occupied territories, i actually fight my self. As I served as a soldier in the army, and as i still take part in the system which oppress other people. Taking responsibility for this aspect in my past and in my present brings me closer to express my truth in a compassionate way instead of judging. To remember this aspects (not to forget) but to do it with forgiveness.
* * *
I want to share with you a letter that i got this week from my friend Y’ from Bet-echem. Y’ is a Palestinian 17 years old guy who stayed in Tamera this summer. I adapted him as my son and these days i’m trying to help him to get a visa that will allow him to come back to Tamera in order to be a student here. Y’ wrote:
hello father i love you and i miss you very much so much
Palestine its like before nothing change
its fucking boring
i start to speak with people. to love every body.
about the work i don’t work yet but i’m looking for a work and i will find inshalla
about my family they were so happy because they saw me after 3 months
every body ask me how is tamera-portogal-girls-sex-war-peace-people-every thing
the most important thing you know uri, i don’t have contact with my father even after tamera. some times problem some times no problem. my situation with my father its good but not really but i will change it.
inshalla i will come back to tamera
i will be some thing good for tamera-israel-palestine-the world
kiss kiss kiss for you one for tamera one for the peace one
anee ohave attach (i love you)
Y’
I’m touched by the relationship that i have with Y’ because it combines together the simple friendship and the history that we bring with us. Not only i became a father but my son is a Palestinian. And this brings again this quality of not forget from where we are coming from and yes to forgive: forgive our history and our national identities.
Next week, Y’ will join the meditation and prayer in the village Bilin in Palestine as part of the Global Grace day. Bilin suffered a lot from the building of the separation wall and became a center of struggle against the separation between Israelis to Palestinians.
I want to send Y’ from here in the name of all of us the support he needs in order to survive the challenges of the life in Bet-Lechem:The challenges with the Israeli army, with the economic situation of Palestine and the challenges with his family.
* * *
On Sunday i participated in a special event in the Bodega, our temple of love, in which the pilgrims from Colombia were welcomed. I met there in an erotic way my friend, my lover, Stephanie. She came back from the Pilgrimage in Colombia with some wounds on her beautiful body and also some marks on her beautiful soul. Before making love we spoke up a prayer for healing. Healing for Colombia and healing for us.
The contact between me and Stephanie was a special moment of Grace. A moment that sends new information to the cells and to the world: information of trust. I felt we were embedded in the political wide perspective, and in the depth of the spiritual believe. I can say god was also there with us in the room, as well as the whole humanity. And also just to be contained-embraced in her arms and to give my power as a man – this was Grace.
The wounds on her body were a sign for me for letting ourself to be touched by the painful reality. The truthful, tender, passionate physical contact was a sign for letting ourself to be touched by the sacred matrix. By each other. This combination of not forgetting the world but to allow the healing power of forgiveness – this is grace for me. I give my thank for Stephanie, for the trust and for the healing forces of love.
* * *
I would like to end with a quote from the meditation text that Sabine Lichtenfels wrote for the global grace day:
“May the people who are willing to risk their lives for truth and justice receive the protection they need.
May the voice of justice, truth, compassion and solidarity with all beings be heard all over the world, and may it spread and become a powerful movement that stands for the protection for life and planet Earth.
May we set visible signs which show that the eternal life will win over all systems of wrong power, of destruction and exploitation.
May we become carriers of hope for all who come after us”.
Amen.
המלך מת! יחי המלך החדש!
Tuesday, 04 בNovember 2008באיזה שנה, על-פי לוח השנה העברי, רבין נרצח? איזה חודש בא אחרי חשון? לא זוכרים? לא נורא. כמה סמלית היא העובדה שרובנו זוכרות את סדר חודשי לוח השנה העברי (היהודי ליתר דיוק) על-פי שיר של נעמי שמר. בדיוק במקום שבו ההפרדה בין הציונות לדת התפוגגה בחסות גוש אמונים, והתחלנו את שירנו מהתחלה. אם המתנחלים הם ממשיכי דרכם של החלוצים שייבשו ביצות – אז מה נשאר לנו? להם יש “תסביך משיחיות”, ואילו לציבור החילוני שאוחז בפיסת האדמה הזו נשאר רק סעיף הלאום בתעודת הזהות. זה לא מספיק כדי לפתח תרבות ומסורת. וכך אפילו לוח השנה לפיו אנחנו כותבים צ’קים, קובעים פגישות ומקבלים את המשכורת או את דמי האבטלה, לוח השנה לפיו אנחנו חיים - מתאדה בחלל הציבורי, הממלכתי, הקולקטיבי.
ביום השנה הראשון לרצח הייתי עדיין בתיכון. המנהל (שהיה יהודי חובש כיפה) איים שיעיף אותי מבית-הספר בגלל המאבק שניהלתי לציון הרצח ב- 4 בנובמבר. י”א בחשון הזיז לי ממש כמו תלמידות אולפנה חרד”לית אליהן טולטלנו באותו יום, שכן ממורשת רבין נותר רק מסר אחד חד וברור: חייבים לדבר עם הדוסים. על-פי היומן שלהם. כמו פרס על כך ששלחו את הרוצח. בדיעבד אני מבין שלהחלטה לעקור את הרצח מהספֵירה שבה התרחש ולשתול אותו בחשון היה חלק משמעותי בהתנתקות שלי מפסטיבל הזיכרון השנתי. ההחלטה שמהווה את תחילתו של מפעל ההדחקה, ההשתקה, ההשכחה שבלעדיו לא היינו יכולים לצלוח את רצח האב שחווינו. בלעדיו היינו צריכים ממש להתמודד עם מה שקרה. כשאתה הרוצח - זה אומר חשבון נפש, כשאתה הנרצח – זה אומר זעם.
ללא ההעתקה המזויפת של תאריך הרצח היינו צריכים לזכור את היום שבו התקיימה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל, הפגנה פוליטית של השמאל בישראל. היינו צריכים לזכור שבנושאים מסוימים המאחד בינינו הוא לא הדם או הדת, אלא האמונות העמוקות שלנו שמותחות חוט בינינו כבני-אדם. למשל, אני זוכר את הנערים הערבים שהניפו אז, ב- 4.11.95, את דגלי פלסטין ליד המזרקה. היום כבר אין להם מקום בכיכר.
ללא המצאת ה- י”א בחשון היינו צריכים לזכור שיש אנשים שחיים כאן איתנו אבל על-פי לוח שנה שונה לגמרי. אנשים שהדין שלהם רודף והמוח שלהם מתוכנת בידי רבנים. היינו אולי זוכרים את כל האנשים שהיו שותפים לרצח הזה. היינו זוכרים שזה היה רצח פוליטי. כלומר, שמחנה פוליטי אחד כיוון אקדח אל לבו של מחנה פוליטי אחר. אותו מחנה שתמיד הוא ורק הוא זה שלוחץ על ההדק - מיונה אברושמי, דרך עמי פופר ועד ברוך גולדשיין. היינו צריכים חס וחלילה להתמודד עם כל השנאה והכעס המוצדקים שעכשיו מופנים רק כלפי אדם אחד שמחייך בתחתונים.
נער הנרות התמים והכואב שהייתי – התבגר. היום אני מבין שרבין לא גיבור, ולמעשה הוא אחראי על הרבה יותר מקרי רצח מאשר יגאל עמיר. במובן הזה אני מרגיש מוּדר מהפסטירבין השנתי בדומה לאנשי הימין שחולקים על משנתו מהצד השני של הקונצנזוס. אני זוכר לרבין את הידיים והרגליים שהורה לשבור, אני זוכר לו את תנופת ההתנחלויות והכבישים העוקפים, את ההפצצות בלבנון, את תחילתו של הכיבוש ואת אחזקתו. אני זוכר את כל מה שהשמאל הציוני, ואני יחד איתו, סירבנו לראות לאורך שנות אוסלו העליזות שברפיח כלל לא שמעו עליהן. וראו זה פלא, על-פי אותה שיטה הדבקה במילים והצהרות ומתעלמת מגופות ילדות מחוררות, ממשיך אותו השמאל לראות גם בשרון גיבור של שלום. שוב קונה את נוסחת מר ביטחון שהתפכח.
למרות ובשל זאת, היום הוא היום בו אני זוכר את הרצח, בטקס הפרטי שלי הכואב והמפוכח. היום, ובכל ארבעה בנובמבר, אספר לילדי: כשהייתי ילד כמוך, השלטון נרצח ואני חוויתי זאת כאילו רצחו לי אבא. מסקנה: אל תשליך יהבך על השלטון. היה אתה המלך של עצמך. אל תכבוש. אל תאמין לכל מה שאני מספר לך. אל תרצח.
יום החסד הבינלאומי
Monday, 03 בNovember 2008היכן שהיה כאב, תנו לריפוי להתעורר
היכן שהיה כעס, תנו לכוח השינוי להופיע
היכן שהיה פחד, תנו לביטחון ולאמון לגדול
היכן שהיו אויבים, תנו להתעוררות של חמלה הדדית לצוץ.
היכן שהיה דיכוי, תנו לחופש לשלוט
היכן שאומות חוו פירוד, תנו לאהבת כדור הארץ להוביל לאחריות משותפת.
באנו כתזכורת:
אם ברצוננו לאפשר לכדור הארץ לשרוד אזי על כל חומות ההפרדה ליפול.
החומות שבין אנשים, בין ישראל ופלסטין, בין אירופה ואפריקה, בין מה שנקרא העולם הראשון ולבין מה שנקרא העולם השלישי.
וכמו כן גם החומות שהקמנו בתוך נפשנו, החומות בין המינים, והחומות בין בני אדם וכל היצורים החיים.
יהי רצון שכל העקורים ימצאו בית.
שחכמת הילידים הטהורה תקבל הכרה והערכה.
שהאנשים המוכנים לסכן את חייהם עבור אמת וצדק יקבלו את ההגנה הדרושה.
שקולם של הצדק האמת החמלה והסולידאריות עם כל היצורים החיים יישמע בכל רחבי העולם. שיתפשט ויהפוך לתנועה עוצמתית המייצגת את שמירת החיים על פני כדור הארץ.
יהי רצון שהזרע של קהילות שלום יצמח ויפרח. ושהקהילות העצמאיות הראשונות יהוו סימן, ויראו שאפשר לפתח מערכות חברתיות המהדהדות עם חוקי האהבה והחמלה האוניברסאלים, ועם השפע והאמת של החיים.
יהי רצון שנהפוך לנושאי תקווה עבור אלו שיבואו אחרינו. שנניח סימן מוחשי לכך שהחיים הנצחיים יגברו על כל המערכות המבוססות על כוח מוטעה, על הרס ועל ניצול.
באנו כתזכורת ליופי המקורי ולאמת של החיים:
לכל יצור חי יש את הזכות להיות חופשי ולהתפתח, הזכות לאהוב והזכות הטבעית לאמת ולאמון.
בואו ניתן דוגמא להתגברות על אלימות בכל מקום בו נמצא.
בואו נצדד בחיים ובאהבה כך שהפחד יוכל להיעלם מעל פני האדמה.
בואו ניצור מעגל כוח חובק עולם שיגן על כל הבריאה.
יהי רצון ותפילה זו או דבר טוב ממנה יבוא לידי הגשמה.
תודה ואמן.
