החיים כנמשל

תמרה ודמנהור – ראש בראש: בעוד העם הגרמני (ויהודי גרמניה ז”ל) מתענגים על רגשות וחשיפת תהליכים פנימיים (כמו בתקופה הרומנטית, וכמו בפורום), העם האיטלקי מתענג על אסתטיקה חיצונית (כמו בתקופת יוון-רומא, וכמו במקדשים). בנוסף, נדמה שתמרה זו קהילה של גרמנים שנהייתה קצת פריקית בסגנון ים תיכוני (הבתים לא תמיד גמורים ולפעמים הבטלה חוגגת) ואילו דמנהור היא קהילה של איטלקים שהפכו לקשוחים עד כדי ייקיות פוצית (ההתעקשות על המחיר המופקע של המקדשים ודרך הלימוד המזרימה אינפורמציה מבוקר עד ערב). זוהי תזכורת עבורי לכמה חשוב לצאת מהסביבה המולדת ולחיות באמת עם עמים-תרבויות-מסורות אחרות שיכולות לאתגר את הלבנבנות-יהדות-ישראליות המובנת מאליה.

לשתי הקהילות חזון משותף של יצירת תרבות חדשה ללא אלימות, אבל בדמנהור השטחים שבהם אסור לעשן מגודרים (עם שערים נעולים!) והפרות האורגניות בוכות כל הדרך לצלחת. פלקו אפילו לא פוסל שימוש באלימות לשם הגנה עצמית: הוא נמנע מנבואות קטסטרופליות לגבי שנת 2012 אבל רומז שהוא מוכן לכל צרה שלא תבוא. הוא משווה את הקהילה לחיה שצריכה לדעת להגן על עצמה ולשרוד, וגם מזהיר שלא נצפה לשלום כשאנחנו בונים קהילה כי “מבחינה פוליטית קהילה היא פצצה גרעינית”.

בזמן שבתמרה הקהילה היא כלי להתפתחותו של היחיד, בדמנהור אמנם אומרים ש”קהילה קיימת כדי לייצר שונות/שוני” אבל גם מתעקשים שהקהילה היא מעל ליחיד. זה נשמע לי קצת פשיסטי. למרות שהם חיים ביחד (וזה בהחלט ראוי להערכה אם מסתכלים על כמות הקרוואנים הפרטיים בתמרה) כל הדוגמאות לחיים משותפים שהם מביאים הן בנושאי ניקיונות ובישולים.

עדיין לא ברור לי אם זה פרויקט איטלקי עם שאיפות מקומיות או פרוייקט בינלאומי עם שאיפות גלובאליות. מה שברור הוא שבעוד תמרה נשארת יחסית מבודלת מהסביבה הפורטוגלית, בדמנהור לא מפחדים לשתף פעולה עם הממסד – העברת חוק שמגדיר מהי קהילה (ויאפשר למשל לא לשלם מיסים על שירותי המדינה שהקהילה איננה משתמשת בהם!), מעורבות עם המפלגה הירוקה, השתלבות בפוליטיקה המוניציפלית והתנדבות בצלב האדום ובשירות כבאי האש.

בערב על הפי.אר.וי אנחנו על הבמה מול 50 איש: עאידה מדברת על הרקע הפוליטי של הפרוייקט, אני על הרקע החברתי ושמבה על רוחניות ואהבה ומיניות בקהילה. כמה עיניים בקהל בוכות מול התמונות מהמסע בארץ. לנו זו חוויה מיוחדת בידיעה שהשלישייה הזו עוד תעלה ותרד מהבמה ותרקום מציאות חדשה מאחורי הקלעים. אחת ההשראות שהוספתי לתרמיל שלי הוא רעיון הפדרציה בין קהילות שונות. אני חושב על אירופה: קהילת פינטהול בסקוטלנד (שבה חיים כ- 500 איש/ה), האחות של תמרה - זג (80) והקהילה הצעירה יחסית סיבן לידן (100) בגרמניה, אלפיס (200) באיטליה, וגם איורוויל (הגדולה - 2,000) בהודו והפארם (200) בארה”ב… ואני יכול להתחיל לגעת בחלום האנרכיסטי הגדול של קהילות קטנות שמחליפות מדינות גדולות. פדרציה של קהילות. גם עם כפר השלום סן-חוזה בקולומביה.

ואני חושב גם על המקום שבו אירופה ואפריקה נפגשות, ומכאן כבר מדגדג לי להתחיל להפיק את הכנס הראשון של GEN (רשת בינלאומית של כפרים אקולוגיים) המזרח התיכון. כנס שיאפשר חילוף סחורות ורעיונות בין סקם במצריים, מרדה בפלסטין, לוטן, סמר ונאות סמדר בערבה, כפר החקר לשלום אי שם… אקו וילג’ים שכולם שונים וכולם למעשה מבוססים על אותו משולש: חברה (איך לחיות ביחד), רוחניות (או אידיאולוגיה) ואקולוגיה.

מסע הוא משמעותי אם יש לך לאן לחזור. בתמרה מתכנסים חברי השבט שסיירו בעולם – מארה”ב, מקולומביה, ממצריים וגם מאיטליה. לדמנהור באנו מקצוות תבל ועשינו פורום מתחת לנאונים, שמרנו על שדה שמאפשר לארוס לזרום, חגגנו קבלת שבת למהדרין, תרגלנו שקיפות ואהבה. עכשיו אני חוזר הביתה.

אוברטו אייראודי המכונה פלקו (נץ): המורה הרוחני, המקים, איש החזון. שני ערבים בשבוע הוא פתוח לשאלות באולם הגדול שבו מתכנסים יותר מ- 400 איש כולל אישה שמחזיקה קרח על הלחי הכואבת אחרי טיפול שיניים. בסוף הסשן שבמהלכו אישה כותבת ראשי פרקים בגיר על הלוח מאחור, עולות שלוש בחורות למערכון קצר בסגנון קומדי סטור שבנוי על הומור עצמי דמנהורי – בדיחות על השמות של החיות שדמנהורים מאמצים להם, על העבודה הבלתי מסתיימת ושלל בדיחות פנימיות שקורעות את הקהל מצחוק. ההצגה הכי טובה בעיר.

למרות שהוא נוחת על כיתת הלימוד שלנו במסוק קטן (זול יותר ממכונית, אידיאלי לתנועה מהירה ושליטה בשטח של יותר מ- 30 ק”מ וגם מתאים למי שהוא ציפור: פלקו) הוא עושה רושם של איש נעים עם אגו לא גדול במיוחד. גרוש מאם ילדיו, חי עם בת זוגתו מזה שנים רבות בניוקליאו שאחראי בין השאר על אירוח מיפאן. כששאלתי אותו מהו “חוק החיים” שלו (תכונה באישיות עליה כל אחד/ת עובד ומקבל מראות באופן עקבי) הוא התוודה בחיוך שהוא צריך ללמוד להיות יותר סבלני. אין לו שום בעיה עם הומוסקסואליות, זו החלטה של האינדיבידואל (אבל בדמנהור אין גייז), אין לו פתרון לסכסוך במזרח התיכון אבל הוא מאמין בתנועה של אימהות שיסרבו לשלוח את ילדיהם למלחמה, והוא גם ישמח לעזור לנו בכל דבר בדרך להקמת כפר חקר לשלום.

הסוד: להציב חלום גדול עם מטרות ביניים מוגדרות. וגם לזכור להגדיל את החלום ולמלא אותו בפרטים. להבטיח זרימה של אינפורמציה בין חברי הקהילה (נציגי המשפחות ופגישות עדכון שבועיות, עיתון יומי), תמיד לבנות גדול יותר ממה שבאמת צריך (במיוחד בהתחלה כשהמוטיבציה גבוהה במיוחד), לשמור על אמון באנשים ואמונה ברעיון, לטפח את הדמיון ולשמור על רמה של פרובוקציה מסויימת.

אכזבות: בקורס מגישים לנו כוסות פלסטיק, בקפיטריה האורגנית הסכו”ם הוא חד-פעמי וחלק מבקבוקי השתייה הם נסטלה. הם לא מעשנים בכלל בכל השטח (לא בפנים ולא בחוץ, הללויה!) אבל לכל אחד יש מכונית שמעשנת נון-סטופ. וגם – סלקציה בגלל מצב כלכלי (כל אזרח סוג א’ חייב לשלם בערך 1,000 יורו בחודש) ובגלל שפה (בלי איטלקית אין מצב). והכישלון הגדול: בדמנהור אין כמעט תושבים בגילאי 20-30. כששאלתי למה, ענו לי שזה גיל לחקור את העולם ולא לחיות עם דור ההורים בניוקליאו המשפחתי. ואני אומר - דמנהור פשוט לא סקסית מספיק עבור הגיל הזה.

ביום האחרון יש לנו פגישה מרגשת עם שישה בני נוער שנולדו אל תוך הקהילה ונראים קצת פרחות וערסים: הם גרים בניוקליאו אחד בלי מבוגרים (רובם לא מודטים וכן ניסו לעשן) ולא מעיזים לדמיין סיפורי אהבה אחד עם השני (”זה כמו לשכב עם אחותך!”). אחת רוצה להיות פסיכיאטרית, אחד טייס ואחר ארכיטקט. מה הם אוהבים בדמנהור? שאפשר לסמוך על אחרים, שכולם כמו אחים ואחיות, שיש אמון עמוק ונדיר. מה לא אוהבים? שלפעמים האמון והחברות בין האנשים זה לא כמו שאומרים, שלפעמים מלקקים את התחת לפלקו, וגם סגירות מול העולם שבחוץ. בתיכון המקומי הם כבר התגברו על השמועות (“כת של אורגיות!”) ואילו אחרי התיכון כולם רוצים לצאת החוצה ולהתנסות בחיים “נורמליים” (”אבל אני בטוחה שזה לא יהיה כמו החיים של סבתא שלי”).

אכזבה יותר משמעותית היא הנטייה לוורקוהליות קהילתית, בסגנון קצת גברי וקצת אובססיבי. הם אומרים שהעבודה היא הרפתקה, שזה תרגול של מסירות, שזה מקרב בין אנשים, שהם מתפללים ומודטים עם הידיים, שזה עדיף על להשתעבד לתורמים מבחוץ, אבל בסופו של דבר אחת הנערות אמרה לנו “זה נחמד לראות שיש קהילה כמו שלכם שמשלבת בין חיי חברה לחיים רוחניים”. דמנהור לא רוחנית?! תמהנו. “לא” היא ענתה, “כאן רק עובדים, לא נשאר זמן לעבודה רוחנית”. עצלנים מסולקים מהקהילה, בלילות משתמשים בתאורה מלאכותית כדי להמשיך במרץ, אין שבת ולא ראשון. מצד אחד, התוצאה מעוררת כבוד והשתאות: הקהילה מתרחבת כל הזמן, מפעילה בנק פנימי וקונה שטחים נוספים בממוצע של בית בחודש. מצד שני, עולה השאלה: האם זו קהילה או עסק כלכלי? וכשכל-כך עסוקים למי בכלל יש זמן לעשות אהבה, שלא לדבר על להתגבר על דפוסים של רכושנות וקינאה?

כך או כך, אני מבטיח לעצמי לא להתלונן יותר אף פעם על עבודה מרובה מידי ואולי גם לבדוק אם אפשר לדחוס ללו”ז שלי שעה ביום בגינה. להתפלל עם הידיים וגם שיהיה מה לאכול. אפשר לומר שהתחום היחיד שבו תמרה רוחנית יותר מדמנהור זה התחום הכלכלי. משום מה כשזה מגיע לכסף אנחנו בוחרים להאמין. להאמין שהכסף יבוא. הרי הכסף עשוי מנייר ונייר גדל על העצים.

זה שם הקורס אליו התקבצנו מכל קצוות תבל: 3 מישראל-פלסטין, 6 מתמרה (אחד מהם אחרי פעולת גרינפיס נועזת על מנוף באיטליה), 4 מגרמניה האחרת (כוללת תינוקת מוארת בת 6 חודשים) ו- 2 וחצי מאיטליה הרועשת. מה למדנו? שיש קהילה בעולם שהיא יותר מצליחנית (מבחינה כלכלית) משלנו, יותר מקצועית (בניסיון לקיים משק אוטרקי), יותר יפה (המקום, לא הא/נשים!), יותר גדולה (וכשרוצים להקים בית-ספר למשל - הגודל לפעמים כן קובע) והרבה יותר מוזרה.

אנחנו מהווים את מחצית הקבוצה שהתקבצה גם ממקסיקו, לונדון, ניו-יורק, אוסטרליה, רוסיה, צרפת, ועוד כדי ללמוד איך לעשות את זה כמו שצריך. 9 גברים בין 32 משתתפות, רק 6 זוגות אוזניים ללא אוזניות תרגום. בכל זאת אנחנו באיטליה ולכן המורים בקורס מספרים סיפורים ושוכחים מהר מלוח הזמנים.

לפני 30 שנים, לאחר שסיירו בטיבט, אפריקה ופרו חזרו לסביבת העיר טורינו משם יצאו למסע הגדול בחיפוש אחרי שטח אדמה מתאים לקהילה. הקווים הסיכרוניים שהם קווי אנרגיה הסרוגים בכדור הארץ הובילו אותם לעמק מקסים רווי במים שם התחילו בחפירות סודיות במעמקי האדמה ליצירת מקדשים מרהיבים שסיור בהם עולה לא פחות מ- 55 יורו. ביקור במקדשים עורר בי הערכה לעבודה, התרשמות מהאנרגיה המיוחדת שנוצרת בהם וגם געגועים למעגל האבנים הישן והטוב והפשוט של תמרה.

במשך השנים הם התמודדו עם תקשורת עוינת, דיקטטורה של הכנסייה הקתולית באיטליה, ניסיונות סחיטה של חברי קהילה מאוכזבים, קריעת צמיגים על-ידי שכנים קנאים, פלישה של המשטרה למקדשים (שגילו את הסוד רק 20 שנים לאחר התחלת חפירתם) וגם רדיפה מטורפת של רשויות המס. מסע ההכפשה נגדם גרם גם לאפליה של ילדיהם במערכת החינוך הממוסדת וזו דחפה אותם להקים בית-ספר משלהם שלוקח 60% מהתקציב של הקהילה (במקביל ללימודים הרגילים מציע מיני פעילויות מרכיבה על סוסים ועד מסעות בעולם).

בגיל 14 יוצאים הילדים-נערים לעולם שבחוץ ומגלים שהחיים הם לא קיבוץ. עד אז הם גרים בניוקליאו: משפחות לא ביולגיות של בערך 20 א/נשים שחיים ביחד, מנסים לאכול ביחד ולהיפגש בערך פעמיים בשבוע לשיחות עידכון. הם מחליפים ביניהם בתים כל כמה זמן כדי להרגיש בבית בכל מקום ולהכיר אנשים חדשים ולפתח יכולות חדשות. במקרה של קונפליקטים ראש הניקליאו הנבחר אחראי על מציאת פשרה.

הם חיים ביחד, הם עובדים (קשה!) ביחד והם משחקים ביחד. “כולם אוהבים לנצח ואף אחד לא אוהב להפסיד” הם אומרים, ולכן - “עדיף בצורה משחקית מאשר במלחמה אמיתית”. המשחקים מוציאים את הצדדים החשוכים ומאפשרים להכיר אחד את השני טוב יותר. כך למשל הם מקיימים קרבות בין הוותיקים לחדשים (שזה תמיד נושא לוהט בקהילות). הכל מונצח בצורה הירואית בסגנון יווני-רומי, כמענה לתשוקה להיות גיבור, להיות חלק מהסיפור, מההיסטוריה.

אז למה הם יותר מוזרים מאיתנו? בגלל החייאה של שפה עתיקה שאמורה לבטא יותר מהשפה הרגילה בה אנחנו משתמשים, בגלל שחלקם גרים בבתים על העצים, בגלל ייצור של בשר מתאים של סטייק שיאפשר לוותר על גידול ורציחה של בעלי-חיים (בינתיים אוכלים בשר אורגני), בגלל תכשיטים וכלים מסולסלים בספירלות שאמורים להפעיל אנרגיות שונות בגוף ובתודעה של המשתמש בהם, בגלל מחקר על כיצד לאפשר מסע בזמן.

ויש עוד המון מה לספר, להשוות וללמוד.

הגענו לגרנובל. העיר שבה סבא ישראל למד הנדסת מים, העיר שבה גיליתי את חדוות האנרכיזם (עמוד 2 במציאות, 4 בפי.די.אף). ג’ודית שהכרתי לפני חמש שנים כשפתחה בפניי את דלת ביתה כמה שבועות לפני ועידת הג’י-8 באוויאן, פותחת לנו את הדלת וחמישתו מסתופפים בסלון הקטן המאובזר באיקאה. הבן-זוג ההודי (לא, אף אחד מאיתנו לא הצליח לתפוס את השם) הכין לנו אורז ודל, ואני חשבתי שוב כמה זה לא מובן מאליו שיש לי רשת של חברים שפרוסה בעולם ומאפשרת לי לנוח ללילה בדרך הארוכה של חיי. כמו יהודי שמגיע לעיירה לפני שבת. אז בשירותים בברצלונה לא היו מים, אבל הפוסטרים והספרים מסביב – מדברים בשפה שלי ונותנים לי בית. אז ג’ודית הזדעזעה מרעיון של ביטול המונוגמיה, אבל זיכרון הצפייה המשותפת שלנו ב”דוגוויל” אי שם לפני שנים – שומר את גרעין האהבה והאמונה שעולם אחר אפשרי. אחווה שיש לה עומק שמעלה בי דמעות בשק”ש.

למחרת ממשיכים הלאה לונציה. לפני 12 שנים ביקרתי כאן עם הדר לכבוד הביאנלה לאמנות מודרנית. המראתי ביום שאחרי בחינת הבגרות האחרונה בתנ”ך וחזרתי יום אחד לפני טקס הסיום, כדי להספיק לפני כבלי הצבא (פעם אי אפשר היה לטוס לחוץ לארץ באמצע השירות הצבאי). הפעם אנחנו יוצאים מהמכונית ומוציאים את כל התיקים, הארגזים והשמיכות. אנחנו מסתכלים על הערימה המונחת על המדרכה ופשוט מתפוצצים מצחוק ממראה הפליטוּת הנשקפת מולנו. למרות השעה המאוחרת, במשך כחצי שעה אנחנו רק מתגלגלים ברחוב ונציאני, שיכחה מוחלטת מנין ולאן אנו באים, לא מסוגלים לעלות לנוח בבית של אנה.

למחרת יוצאים לסיור תיירותי בעיר העתיקה שמעורר כאב ראש לכלנו. הפכנו לרגישים. לרעש. לרעש בתודעה. בדרך אנחנו מגלים את כוח המניפיסטציה - מימוש של חלומות: רוסנה אומרת ש”מעניין אם יש כאן סקאוטים”, ומיד אנחנו מגלים מעלינו סקאוט ושלל גרפיטי איטלקי רדיקלי. מול הפיצה של חברינו, לנו בא צ’יפס טבעוני ותוך חמש דקות אנחנו מוצאים שאריות נדיבות על שולחן בתחנת הרכבת. הצ’יפס מעורר את תאבוני ועל שולחן אחר במקדונלדס נמצאת מנה נוספת. לאכול שאריות של מקדונלדס זה פֵיר או לא פיר? לאחר מכן במכונית בסאנדיי הקדוש אנחנו מתפללים לפירות והנה לפנינו נפרס שדה נדיב של תפוחים ותאנים.

בערב בערך 50 איטלקים מתכנסים כדי לשמוע על תמרה. ערב רב של זקנים מהסיקסיטיז עם צעירים אקטיביסטים, קומוניסטים וריינבואיסטים, חברים והזויים. אנחנו גם מבשלים ומגישים ומתרימים 300 יורו לטובת המסע שלנו. אני נושא דברים ומגלה כמה התרבויות שלנו – האיטלקית והישראלית – דומות. תרבות דיבור שמגבילה שקט, ריכוז או העמקה. בכל זאת, כמה ננגעו ומעונינים לבקר. כשאני מציג את תמרה אני לא מדבר על אהבה ומיניות אבל מדבר עם פרנצ’סקה. דרך עצמי אליך, זה אפשרי?

למחרת בסאונה ונציאנית אני מגלה את הדרך שעשיתי: פעם קיבלתי תחושת בית בסאונה אבל כאן אמנם זכיתי לנחמה לגוף אבל נדהמתי כמה מנוכרת הסאונה המצוחצחת הזו. כמה מנוכרים האנשים שלא מביטים בעיניים גם כשחולקים איתם ג’קוזי. בכל זאת קשר מרגש עם מוסטפא המבוגר מתוניס והקטור מברזיל. אני מוצא את מורה האהבה שבי – “לאט”, “פיאנו”, “קונטקט”…

שוב יוצאים לדרך במכונית האדומה שהפכה לבית. לומדים להעריך לא רק את המקומות החדשים שנחשפים במסע אלא גם המרחק מהנקודה ממנה יצאנו. לא קלה היא לא קלה דרכנו. הארוטיקה נדחסת לאמבטיה, נקשרת בחגורת בטיחות, נדחית עד שיגיעו התנאים המתאימים. ירדנו מההיי.ווי המזהיר כל כמה מאות מטרים: אס.או.אס (פינות לעצירה במקרה חירומי שנדמה שבעיקר מעוררות פאניקה) לטובת כביש מתפתל בנופים מהסרטים. עצירה לתה במסעדת יוקרה מול צוקים מרהיבים. אנחנו כבר בשולי האלפים, או הפירנאים.

דמנהור היא הרומא שלנו. קהילה שמתחרה בתמרה במבחן המוזרות, ויעידו על כך קולות האכזבה שהושמעו בונציה כששמעו שאנחנו בדרך לשם יחסי ציבור שליליים הדביקו לקהילה תדמית של כת קשוחה ואליטיסטית. אני דווקא מתרגש לקראת המפגש עם קהילה של 1,000 איש האוסרת על עישון בשטחה בונה מקדשים תת-קרקעיים וחוקרת אפשרות למסע בזמן וייצור בשר ללא בעלי-חיים. השער נפתח. זוהי דמנהור. יותר מ- 3,000 קילומטרים מאחורינו. אובריגדו, גרסייס, מרסי, גרציה. תודה לאיתקה על המסע שהעניקה לנו. עכשיו אנחנו יוצאים למסע חדש. מסע שיזמתי, תכננתי והפקתי וסביבו התקבצה קהילה קטנה של 15 תמריאנים. דרך צלחה!

בדרך לקהילת דמנהור, במכונית אדומה, חמישה שגרירים מתרבות אחרת, עולים לרגל עם הפסקות קצובות בתחנות הדלק המציעות מוצרים זהים במדינות השונות: פורטוגל, ספרד, צרפת ואיטליה. בחלון שהוא מסך הקלנוע שלי לשלושת הימים הבאים נשקף שילוב מוזר של מנוף המתרומם מעל טירה עתיקה, גשר רומאי שמוביל לשדה עצום מימדים של פאנלים סולאריים ותחנות רוח, ואין סוף גפנים, עד שבא להשתכר. ברוך אתה אדני בורא פרי הגפן.

מרקוס אומר שלעלות על ההיי-ויי זה כמו לעלות על הגלובליזציה, אז אנחנו סוטים לארוחת צהריים בדרך עפר צדדית בין עצי זית לשדרת תאנים. אחרי שמילאנו את הבגאז’ במתיקותן של התאנים (מים גנובים ימתקו) המכונית נתקעת בבוץ. בזמן ניסיונות החילוץ האמיצים שלנו הבוץ מגיע עד הברכיים, מרקוס, שהוא בחור מצוחצח מגרמניה, מזכיר את המראה שקיבל בהופעת הפורום האחרונה שלו – להתחיל להתעסק בבוץ (וגם בחרא של שירותי הקומפוסט). חזרה לאמא אדמה.

בראש שלי מתנגנים שירי מסע של אהוד בנאי אבל הסי.די. שאחות של ליאת שלחה מזמר בסגנון גלגלץ את תמונת האהבה הישנה. זו שזנחתי. אהבה שבנויה על קנאה, מלחמה והמון סבל. איה כורם מזכירה שאהבה תלויה בתלות “הוא רואה דרך כל הנשים היפות/ הוא חושב ורוצה רק אותי”. בשביל איגי וקסמן האהוב הוא רוצח “אין לי מה לומר לך אהובי רוצחי/ אני סולחת לך מתגעגעת אליך/ תניח לי לנפשי”. והגבר דניאל סלומון מסכם ש”הכי בטוח זה מרחוק”… אמנם “אהבנו פתוח” אבל - “האהבה שלך אלי היתה לאזיקים/ סגורה בתוך קופסא/ נשארת תלויה כמו בובת חוטים”.

אומרים אהבה יש בעולם. מה זו אהבה? או במילים אחרות: רבות הן הדרכים וארוכות… אבל לאן?

בין השירים אנחנו מעיזים להתנסות בפורום צנוע. צוללים לנושא הכספי ומגלים כמה היחס שלנו אליו דומה ליחס שלנו לאהבה ולמיניות. כמה אנחנו רגילים להסתיר את החובות ואת ההון שלנו. להתוודות בפני פקיד הבנק ולהתבייש בפני חברינו. מתוודים ומתוודעים אל המקומות שבהם אנו חיים את חיינו כדי לרצות אחרים וגם נוגעים בנקודה הקריטית בחיינו שבה כל אחד ואחת סטתה מהמסלול של חתונה-משכנתא-ילדים. מישרים מבט זה לזו ומעניקים מראות תומכות, קשוחות, משקפות. מאתגרים את עצמנו בתוך קופסת פח שנעה במהירות 140 קמ”ש.

במקום לריב או להתווכח על שאלות לוהטות כמו: מתי נצא? באיזה דרך לבחור? מתי לעשות הפסקה? פשוט הקשבנו לגאיידנס - לג’י.פי.אס. הוא תמיד מראה לנו את הדרך, מחשב בשבילנו בדיוק מתי נגיע ליעד, תמיד יודע איפה אנחנו ומה הטמפרטורה וכמה אנחנו גבוהים ביחס לגובה פני הים. כמו ההשגחה-הדרכה-הנחייה: אנחנו רק צריכים לדעת לאן אנחנו רוצים להגיע, ולכל השאר – היא כבר דואגת. אפשר לבקש ממנה לדבר בקול של גבר, או לשנות שפה. זה לא משנה, הגאיידנס מכירה כל דרך עפר ומעודכנת על כל פקק בדרך. כשפספסנו פנייה היא אף-פעם לא נזפה “אידיוט! אמרתי לך שמאלה!!”, אלא פשוט נתנה הנחיות חדשות להגעה בטוחה ליעד. הדרך חכמה מההולך בה.

הנה הגענו לברצלונה. יצאנו מתמרה בשש בבוקר והגענו לסקאוט של מילי באחת בלילה. מילי שהיא שועלה ותיקה בסצינה האלטרנטיבית בקרסלונה חולה אבל על השולחן מחכה לנו קוסקוס וסלט שניכר עליו שהגיע מהזבל הנדיב של חברת השפע. למחרת היא מדדה עם חום כדי להראות לנו את המרכז החברתי ששופץ ומופעל על-ידי שמונת הסקאוטרים. על הגג גינה צנועה מזכירה לי כמה מוגבלים החיים ברי הקיימא בעיר. קצת מתחת, בעליית הגג, מתחבאת סדנאת צעצועי המין של מילי מעוררת ההשראה. כדורים סיניים מכדור של עכבר מחשב, ויברטור ממנוע של מחשב או מרטט של טלפון סלולרי, דילדו תוצרת עצמית בדיוק במידה ובצורה שמותאמת לאמנית. הננו כחומר ביד היוצר.

הדרך ארוכה היא ורבה. המשך יבוא…

הידיעה הדרמטית הגיעה לאוזניי: רונה ומיכל, שתי גיבורות ילדותי מהסעה 2 ביסודי, הן עכשיו בהריון. הן היו הסמל לשנינות, לבגרות, לחריפות הפוליטית, לנשיות הבלתי מושגת. עכשיו הן בנות 30, ובתזמון מדוייק הן הופכות לאימהות. שיהיה במזל טוב.

אז למה הבטן שלי התהפכה כשהבשורה נחתה במייל בוקס שלי? מחשבה אחת שופטת את השעון הביולוגי ואת הבורגנות שלוקחת את הטובות ביותר.

ויש לתת דרור למחשבה הזו כמו גם לעוגיה שאכלתי באיזשהו יום כיפור ולא סיפרתי עליה אפילו לא לאלוהים. או כמו קריאות ה”מלחמה!!” שזעקתי עטוי בצעיף צהוב בהיכל יד אליהו (ששינה את שמו כך שמעתי וכעת קרוי על שמו של חכם סיני). או כמו האהבות שהבטחתי ל- ר’ רק כדי שתיתן לי לגעת בשדיה. או כמו מאות הגופים הזכריים שיצאו מאיי.או.אל, צ’ק מי אאוט, אטרף ונכנסו לחדרי ולא הותירו סימן בעולם. כמו סימונה של מכונית אלמונית בחריקת המפתח שלי. כמו ההצטרפות לשירת הרעים “טים, הומו, ברח!”. כמו המחשבה על כמה גדלתי מהקטנתו של בוחבוט הבוכרי. וגם אני רציתי להיות חייל בצבא ההגנה לישראל.

חטאתי, אשמתי, בגדתי, עיוותי, הרשעתי. כמה קל לזהות את חטאי (החטאות) העבר ואת חטאי (החטאות) אחרים) וכמה חשוב לזהות את חטאיי (החטאותיי) בהווה. לזהות גם את מקור הסליחה. מי שידע למחול ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל, אני הולכת לדרכי. ואלה מילים שנכתבו לאור הנר המסרב להשלים עם התקצרות הימים ועם ההקפדה הגרמנית על האיסור הפורטוגזי על הדלקת אש בעונה זו.

ויש לתת דרור גם למחשבה שמעולם לא ראיתי את רונה יפה כל-כך כמו אז ברחוב מקרי בתל-אביב, עגלגלה, שלמה ומושלמת. המחשבה על שתי הילדות האלה (אולי ילדים?) מעוררת כיסופי משיח (כמו אבא של דודו טופז) או לפחות קנאה טובה. שטוב לה לילדה עם הורים שכאלה וטוב לו לעולם עם ילדות שכאלה. וגם אם יתמרדו יום אחד ויאמינו שבני אדם לא נולדו לגור בקופסאות בטון ולבהות בקופסאות פלסטיק – תדענה שאהבת האם היא שורש המרד כמו גם הנוסחא לשינוי עצמו.

“אלוהים, חשב קצכן, ילד את העולם ומת. ועכשיו מבקש העולם את אלוהים לשווא. ילד אינו זוכה לראות את אמו אלא לשעה קלה, כשהוא תינוק, ואחר-כך, כל שאר ימות חייו, מבקש הוא את אמו שאין לה דמות, והאם שאין לה דמות מבקשת את ילדה”. (ספר יוסף, יואל הופמן)

באתי מאהבה ואליה אני בא. זה הסוד שהוא רק רמז. באמת שיהיה במזל טוב. בקרוב אצלי.

אחד אמר שזה בגלל שאנחנו בעצמנו עדיין לא יודעים מה זו “אהבה חופשית”. אחר אמר שזה סימן שעלינו לעסוק בכלכלה חדשה ולא באהבה ומיניות. אחד אחר אמר שהבעיה היא שאנשים מצלמים את עצמם עושים מעשים טובים כדי לקבל תרומות. אחרת אמרה שזה בגלל שלא שאלו אותה לפני שהשבנו בחיוב על פנייתו של העיתון, ושזה על דרך קבלת החלטות. אחרת אמרה שזה על האגו שרוצה יחסי ציבור. אחר אמר שהיה צריך לחלק אחרת את מלאכת האירוח. אחרת אמרה שזה כדי לחבר אותנו להיסטוריה של הפרוייקט (התקשורת הגרמנית) ולהכין אותנו לעתיד (ביטאון החמאס?). אחת אחרת אמרה שזו הזדמנות ללמוד על הטראומות של החברה שמציפות את הציניות. אחרת נוספת אמרה שיצאנו בזול ושהבדיחה היא על הכתבת וש”הארץ” הוא כבר לא מה שהיה פעם. אחד טען שזו מראה בשבילנו לגבי איך אנחנו מקבלים אורחים. אחד אחר הצליח לקרוא בין השורות והסתקרן ונכנס לאתר ולבלוג ונתעוררה בו השראה. אחר התלונן שחסרה לו ביקורת התקשורת הפוליטית של אביב לביא שעכשיו כותב על מזון אורגני וסביבה כמו גם הפעילות הפוליטית שלי של טרום-אדמאמא. ורק אחד אמר: „עזוב, בוא נשחק שש-בש”.

המון מילים. אני סופר תגובות ומיילים ומילים. סופר סתם, אבל עדיף מלעטוף דגים. הלימוד שלי לעת עתה: קודם כל להביט בחטאיי בזמן שכתבתי על אחרים. למשל, להיזכר בכתבה הראשונה שכתבתי ב”הארץ” שחשפה את העובדה שדודו דותן לא רשאי להגיש את תוכנית הרדיו שהגיש אז ברשת ב’. חודש לאחר מכן הוא נפטר מדום לב בגיל 53. גם אני לא אומר שהרגתי אותו, אבל אני לומד להעניק לכל עוגמת הנפש ההיא את המודעות הראויה. להצטער באיחור של 7 שנים. לכרוע להרף על חוף הסליחה.

אחר כך אני מתפנה לבדוק את תהומות הייאוש וחוסר האמונה שלי – הפחד שלי שההתנגדות תהיה כה חזקה עד כדי מחיקת הפרוייקט, ואולי אפילו פחד מוות (רצח על רקע כבוד המשפחה?). מתוך תהליך ההתפכחות וההתבגרות הזה מתחדד החזון מחדש ומשריש שורשים עמוקים יותר. מרגשי אשם אני עובר ללקיחת אחריות והעמקת האמון שלי בקבוצה ובתהליך. בפורום הראשון (בנושא האירוח שלהם) - למדתי לבקש עזרה, בפורום השני (אחרי פירסום הכתבה) - מנחת הפורום שיחררה אותי בסוף ללא “מילים של תקווה”. לא תמיד מוכרחים להיות שמח. אז אומר תודה על הכתבה ועל הלימוד שהיא זימנה לי.

ולבסוף – מה זה אומר “נחוצה כתיבה חדשה”? אני רוצה לשנות את הכתיבה שלי כך שעיקרון השקיפות יהיה מעוגן בתפיסת עולם הוליסטית ולא יתפרש רק כפרובוקציה. אני מחפש את המילים החדשות ואת התדר הנכון. למצוא כתיבה של חמלה, תמימות וענווה. הכי קרוב שאני מכיר זה יואל הופמן. אבל אני לא יואל. ובכל זאת - נצור לשונך מרע. פחות סנסציוני, פחות ציני, פחות מתנגח, אולי פחות פופולרי. ובכל זאת לכתוב את השינוי שאני רוצה לקרוא בעולם.

אני רוצה לנסות לצייר במילים את גן העדן עלי אדמות בטרם טעמנו מעץ הדעת (”טוב ורע“). לא לוותר על הרצון או האמונה בשינוי העולם, אבל להשיל שאריות שיפוטיות שדבקה בי. כמה אושר אני שואב מפנייה של שלושה אקטיביסטים שונים משולי השוליים שכתבו לאחרונה שברצונם ללמוד בתמרה. אני בא ממקום שמחלק את העולם לטובים ורעים (בסגנון גורג’ בוש, רק שהוא הרעים). אני רוצה להשתחרר מהטוב והרע הזה, מבלי לוותר על דיאלוג. אני רוצה להקשיב יותר, להיות יותר סקרן למה שמסביבי, אולי לשאול יותר ולענות פחות. אולי לתת יותר מקום לרווח שבין המילים. אולי לשתוק.

בשל תענית הכתיבה (צום של מלים) שלקחתי על עצמי לאחר פרשת “הארץ” (מסקנות ועדת החקירה הממלכתית יפורסמו בקרוב) אני חוזר כעת לראש השנה. במבנה דמוי כיפה התחלקנו על בננה לשלשות – על האחד הוטל לשכנע שמגיע לו לחיות שנה נוספת, ועל השניים – להיות המלאכים שמחליטים באיזה ספר לכתוב אותו. מי שלא שיכנע קיבל עשרה ימים להכין תוכנית משכנעת יותר.

לפני הערב התרגשתי כל-כך להקשיב לשלמה ארצי שמיכאל הביא במכשיר קטן שנושא כל-כך הרבה ניגונים מרטיטים ולחתוך תפוחים ולסדרם במגש גדול עם דבש מהדבורים של תמרה. ככה עשיתי כל שנה בבית אמא. בתום הערב חשבתי לרוקן את הקומפוסט (להוריד את הזבל היתה המשימה המסורתית השנייה שלי) אבל היה כבר חושך והירח התכסה כיאה לכסה. כשמיכאל תקע בשופר הגדול אני נחציתי לשניים ונזכרתי בסיפור האנטי-ציוני, הפמיניסטי והשוביניסטי שסיפר יוסי בנאי במסיבת הסיום שלנו בבית הספר לאמנויות:

מעשה בחסיד אחד שבא פעם אצל רבו ואמר: רבי, מתגעגע אני לילך אל ארץ הקודש ואיני יכול לבוא שמה. שאל הרב: ומפני מה? השיב החסיד: מפני האישה. חושד אני על עצמי שאם אתפנה  ממנה ואפילו לארץ הקדושה – לא אבקש עוד לשוב אצלה. אמר הרב: אם כן- למה לא תשאל בדעתה? תמה החסיד על רבו ואמר: והרי כבר למדנו מפי חכמים שנשים דעתן קלה. הצטחק הרב ואמר: ובכל זאת לך אצלה.

לא יצאה שעה קלה וכבר שב החסיד במרוצה. ובכן, שאל הרב, מה אמרה האישה? השיב החסיד ואמר: כל כך נתרגשה עד שאמרה שאיני צריך לחשוש לה. שיותר משהיא נעצבת שאני הולך מאצלה, שמחה היא על הארץ הקדושה שעתיד אני לחיות עליה. ועכשיו רבי, עכשיו שיודע אני את ליבה, אינני חושש עוד. כי אל כל מקום שאלך מאצלה – סופי לשוב אליה. כי לב תמים זה שנתן אלוקים בקירבה, כל הארץ הקדושה אפשר אינה ראויה לה.

ואמנם עד שלא יצא החסיד למסעותיו,ואף שנתכוון להתפקד מבית אשתו ימים רבים – לא התאפק ושב אצלה עוד באותה ספינה.
ואם כך החסיד – אנו הבריות לא כל שכן?! לעולם אין אנו נפרדים. תמיד שבים, אל המקומות, אל ההרים, משם זרחו לנו הכוכבים, משם עלו אלינו המאורות.

ולמה אני חוזר עכשיו אל יוסי בנאי ואל כיתה ט’? זו בדיוק השאלה שלי. למה אני תמיד חוזר אל הימים ההם. מה נצרב שם בילדות ובנערות שלא מרפה לעולם? אולי זו החוויה הקהילתית שהתקופה ההיא זימנה לי וההתבודדות וההתנכרות שההתבגרות מזמנת. תחושת השייכות (גם אם פיקטיבית), המשפחתיות (גם אם לא קלה), הסולידריות-הרעות-האחווה (שמתבטאות כל-כך טוב בשירות הצבאי למשל). ובכל זאת, עם שלמה ארצי עשיתי אהבה לבד. רק אני והוא והדמעות של גיל ההתבגרות. הרי אפילו בהופעות ההמוניות הוא שר רק אלי.

האהבות הראשונות שלי אותן אזכור לעולם. לילה ויום ולילה. וגם בחלומות – שוב ושוב חוזרים אלי חבר ילדותי האהוב שי שמאז היסודי ראיתי אותו רק בשער מגזין כלכלי עם עניבה, וגם – סצינות זעם על אמי האהובה שאינני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעוררה בי כעס אמיתי במציאות עצמה. מה נותר מזיכרונות השנים בהן נתעצבה תמונת המציאות שלי כשהיא עצמה (התמונה או המציאות) מתהפכת?

כמעט חצי שנה מחוץ לארץ הקודש. שיא שלי בגלות שהפכה לבית. ובכל זאת שיא שנותן את אותותיו. בכל זאת שלמה ארצי.

התבודדות בבקתת העץ שבקצה ההר. צום קל עם יומני היקר ו”ספר יוסף” (שהוא שם ילדותי שנתן לי אחי היקר). אני מדבר עם הרוח. שנינו לא נשכב לנוח. מחר נעילה והמלאכה מרובה. מלאכת מחשבת, מלאכת חשבון נפש, מלאכת תפילה, מלאכת המנוחה. עבודת אלוהים, עבודת כוכבים ומזלות, עבודת אלילים. להפריד בין הקליפה לגרעין, לחבר בין מעלה למטה.

לפני שבוע שאלנו אחד את השני: “מי אתה ומה אתה רוצה?”. משחק שכזה לימים הנוראים. כל מה שחשבתי שאני חושב על עצמי הושל לאחר כמה שעות של דיבור בלתי פוסק. בשלוש בלילה מצאתי שאני קוף וכל מה שרציתי הוא בננה ובוטנים. הלילה ההוא יחד עם שבוע של סמינר אינטנסיבי בנושא “יקום הולוגרפי” משנה לי את כל תמונת המציאות שלי ותמונת האלוהות שלי.

אני נפרד מהאלוהים שמעניש ומתחבר אט אט לאני העליון, הנצחי, האין-סופי שבי. כמו במשחק מחשב אני מגלה את זה שמשחק עם הג’ויסטיק ונתן לי את השם, הצבע והצורה שלי. זה שאסף באמצעותי את כל המתנות בדרך – מפתח, כסף, דובדבן. את זה שהעביר אותי רק דרך אתגרים שהיה ביכולתי להתמודד איתם – מחלה, פרידה, משבר. הנני כחומר ביד היוצר, מאריך או מקצר, חוגג או ממוגג - אני החומר ואני גם היוצר.

במשחק אחר אני מתסכל על המשתקף בעיניי כאילו אני המקרן ולא רק הקולטן. אחרים משחקים כך בסמים ולפעמים שוכחים את מוסר ההשכל. אני לומד על הבחירה שלי במציאות או בהסתכלות שלי על המציאות או הסרט הזה של חיי. האחדות שהגנתי עליה לא מזמן – משתברת לחלקיקים הולוגרפיים ומסכת האגו הזקוקה למשהו מבחוץ כדי להיות מאושר מתקלפת ובמקום “יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה” אני מברך “אני בוחר לחדש עלי שנה טובה ומתוקה”. אני הממתיק ואני המיטיב.

“קצכן לא ידע היכן יציב אותה מראה שמכפילה את העולם. אם יציב אותה בחלל האוויר, תחצוץ המראה בין העולם שלמטה לעולם שבשמיים ותסתיר מקצכן את אמו. החליט קצכן שהמראה משקפת בבואות משני צדיה ומכפילה את שני העולמות, את זה שלמטה ואת זה שלמעלה. אבל אז החל לנקר בו החשש שבן-דמותו שבמראה יאמץ לעצמו את אמו שבשמיים ואילו בידיו תיוותר רק בבואתה. בסופו של דבר אמר קצכן לעצמו שאותה מראה הריהי שקופה כאוויר הצלול ומה שמשתקף בה אינו יכול להיות לא-כלום”. (ספר יוסף, קצכן, יואל הופמן)

אני מתגעגע לשקט היום כיפורי שבישראל, ונזכר שהנה אני בארץ הקודש והשקט נוכח כאן אם אני רק מקשיב. אני מתגעגע לבית הכנסת שברחוב אופנהיימר. ואני תולעת ולא איש (ולפעמים קוף) כל נדרי ואסרי (והפחדים-בתי-הסוהר שלי) חטאנו לפניך (החטאתי את המטרה, מטרת חיי, לא חייתי את חיי במלואם, לא עשיתי ככל שביכולתי כדי להרבות אושר בעולם, או שמא את אושרי שלי). אני מתגעגע למרפק של אבא כשהחזן מזמר “על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים”. אני מציץ אל עזרת הנשים ומגלה בקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן.

אני אוסף את המעשים, את המילים והאותות של השנה הטובה בחיי. מתוך הודיה להווה ולעתיד אני מתמלא גם בגעגועים לראשית, לנקודת הבראשית (”הבט אחורה בהבנה/ מצא את נקודת הבראשית/ הבריאה/ ברא את עצמך/ זה העולם הטוב ביותר” יונה וולך). אני מתפלל רק להישאר מודע, נוכח ומרוכז בכל זמן ובכל מקום אליו אני הולך. החסד והרחמים כבר יבואו מעצמם.