קטעים מבלוגים של אחרים שמתעקשים לדבר על סקס במקומת שאסור לדבר על סקס:
בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.
אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.
הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.
מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור
גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?
“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).
ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?
מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם
גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.
אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.
בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.
תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.
חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.
מתוך: החופש להיות שונה