ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש August 2008

מונופול

Wednesday, 27 בAugust 2008

בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב.

דרך צלחה!

בראשית היה האטלנטי.

ואז היתה אטלנטיק סיטי.

להשיג הרבה מידע מהרשת על אטלנטיק סיטי, שנת ייסודה, מי היו המייסדים, מתי נבנו בתי הקזינו, מתי יוצר המונופול הראשון.

העיר הציעה אפשרויות רבות.
למעשה, היא הפכה להיות כל כך פופולארית, שכל אזרח באמריקה רצה לקנות אותה. להשתלט עליה ולפתח אותה. לבנות רחובות, בתים ומלונות, גנים ציבוריים, ומה לא. העיר היתה שער לכסף הגדול.
מהר מאוד חיקו אותה ערים רבות אחרות בעולם: ניו יורק, פאריס, לונדון, טוקיו.  רק עיר אחת לא חיקתה אותה. היתה זו מוסקבה. אבל אחרי שנים ארוכות, גם היא הצטרפה לחגיגה.

טוב, אז מי מאתנו לא מכיר את סיפורו של משחק השולחן האולטימטיבי: בנק, כמה שיותר שחקנים, רחובות, בתים ומלונות, תשתיות, עיריה (מסים וכד’), הפתעות, קנסות ובית כלא אחד. וכסף. הרבה כסף.
המשך »

חשבון נפש

Saturday, 23 בAugust 2008
זמן של שקט. אני מקשיב לפעמונים של הפרות שמעבר להר. כלב נובח מרחק כמה קילומטרים מכאן. שיערותיו של החתול סומרות. אני שומע. גם את הציפורים שבאו מרחוק ומקרוב. להקשיב לזבוב. מה יש לו לספר לי? לדומם את המנוע של הלפטופ (הלב טוב). דממה.

כל יום שישי ב- 10:00 בבוקר פוסקת כל הקהילה מכל מלאכה למשך שלוש דקות. הכוונה היא להתחבר למתרחש במזרח התיכון בתפילה קולקטיבית שבלב. היום הוחלט להרחיב את זמן השתיקה לשעה וחצי ובכך להתחבר לוויז’ן קווסט שמתקיים באחת הגבעות שמסביב לתמרה בהנחיית עופר ישראלי (שהקים את “שומרי הגן“). 20 מהמובילים בקהילה מתמסרים למשך ארבעה ימים לזמן של צום, שתיקה, התבוננות והקשבה, בתקווה לקבל תשובות חדשות לשאלות חשובות.

זה זמן לא קל בתמרה. תמיד אחרי סאמר יוניברסיטי יש נפילת אנרגיה, אלא שהפעם היא מלווה בכמה אתגרים חדשים: המצב הכלכלי על הפנים. גם קבוצת הסטודנטים שניסתה לעשות קופה בבום פסטיבל חזרה עם דמי כיס צנועים וכאב ראש ממה שדומה יותר לאיזור מלחמה (הלומי קרב, פוסט טראומטיים, מאות פצועים והרוג אחד). למסע העלייה לרגל שאמור להתרחש עוד חודש בקולומביה – אין כסף. בנוסף לכל, דיטר דום, המקים, המנהיג, הגורו – חולה מאוד. אתמול, במקום השיעור היומי איתו, התכנסנו להאזין לקסטה של הרצאה שלו מ- 2002. בהתחלה הטייפ לא עבד. מאפו הלך לבדוק מדוע מערכת החשמל קרסה ואנחנו נשארנו יושבים חסרי אונים. בסוף הוא דיבר על הצורך להעמיק קשרים עם תנועת האנטי-גלובליזציה כפי שזכתה לפרסום באותו זמן בעקבות מאורעות גנואה.

כל זה הוא אות וסימן עבורי (ועבור עוד ועוד א/נשים בקהילה) לצורך הדחוף להתעלות מעל לתלות ולהגיע לעצמאות. עצמאות מדיטר דום, עצמאות מאמא, עצמאות מהנפט, עצמאות מהמדינה, עצמאות מהמערכת האקונומית הישנה. התלות הזו לא אפשרית יותר בזמנים הבאים עלינו לטובה ולרעה.

יום שישי עכשיו. כבר 11:00 בצהריים ועדיין לא קיבלתי את התשובה לשאלה: “מה התפקיד שלי בתהליך העצמאות” (על מלחמת העצמאות כבר ויתרתי). אולי לא לוותר על הרוח האנרכיסטית המסרבת להתבטל בפני ההנהגה והמעודדת לקיחת אחריות על-ידי כל הפרטים. בנוסף, עולה מתוך הלחץ גם הודיה על אבני החצץ שנזרקות אלינו לפני הסלע הגדול של שנת 2012 שצפויה להוות שנת מפנה בתודעה העולמית, או תום עידן הנפט שצפוי להביא איתו מלחמה עצובה על אוכל. המשימה לבנות חברה אוטרקית, עצמאית, בת-קיימא – הופכת לדחופה. וטוב שכך. העולם הישן קורס ועל כתפינו המתרחבות מוטל ליצור אלטרנטיבה ראויה.

3 ציטוטים

Wednesday, 20 בAugust 2008
קטעים מבלוגים של אחרים שמתעקשים לדבר על סקס במקומת שאסור לדבר על סקס:

בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.

אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.

הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.

מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור

גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?

“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).

ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?

מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם

גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.

אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.

בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.

תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.

חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.

מתוך: החופש להיות שונה

אהבת הקיץ הגדומה

Friday, 15 בAugust 2008
וכמו ב”גריז”, אסרק את שיערי המשוח בג’ל ואחייך אל מול להקת הבנים והבנות ששרה לעברי “טל מי מור! טל מי מור!”. ספר לנו סיפור. סיפור אהבה. אהבת קיץ. עם התחלה, אמצע וסוף. סוף לסיפור. הזמן שאין רופא לו, חמק חלף כמו פלא. גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה. סוף הסיפור. תודה רבה. ברוכה את הוויה שומרת האהבה.

מתוך מאות הא/נשים שהגיעו לסאמר יוניברסיטי היא היתה היפה ביותר. פנים של מלאך ושיער של פאנקיסטית (שוב פעם אני נופל בקסם הראסטות. הפעם בלונדיניות). השם הוא יוליאנה אבל כולם קוראים לה יולה. בחרה בקבוצת האקטיביזם החברתי (שהנחיתי) אבל הקפידה על פאסיביזם שקט. כשאת כל-כך יפה שתיקה היא לפעמים מפלט. מקלט מכל המבטים, היצרים, הסטיגמות, הסרטים, האפשרויות.

מבטים ביישניים שנפגשו במסיבה בבודגה ומודיעין איכותי שקיבלתי בזכות וידוי - הובילו להזמנה לטיול. עלינו על הגבעה וישבנו משתוממים מהשקיעה הזו ומהשקט הזה שבו בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור. היא סיפרה איך זה להיות כאן עם הידיעה שבברלין מחכה לה החבר (יחסים פתוחים אבל בינתיים רק בהגדרה). אני סיפרתי לה איך זה שלכפר הקטן שלך פולשת עיר. כשנהיה קר ירדנו ובסוף נפרדנו בנשיקה על הלחי. “את הפרק הבא את כותבת” אמרתי לה.

אחרי יומיים של חיוכים אילמים בינינו, בתום מסיבת הסיום של הסאמר יוניברסיטי, בדרך מהבמה (הנחיתי יחד עם ורה) החוצה (הבטחתי לאסף לישון לצידו בלילה האחרון שלו כאן) – היא קופצת עלי ומצמידה אותי לריקוד לוהט. הראשים מתחככים, האוזניים מתמסרות, גם השפתיים. השיר נגמר והיא בורחת להתיישב ליד הדלת ולהתבונן בכוכבים עם חיוך. היווניה צצה פתאום ומזמינה אותי לריקוד. אני לא מסרב. אני חושב על אסף שהבטחתי לו ואיפה הוא ואיך הוא מרגיש, אני חושב על הסאמר יוניברסיטי שנגמר ואיזה כיף שאין לי תוכניות לארבעת הימים הקרובים, אני חושב אולי לאכול משהו מתוק לפני השינה. ואז – אני חושב שאני חושב יותר מידי ורוקד פחות מידי. הנשמה שלי עדיין רוקדת עם האלה שהתיישבה. השיר נגמר ואני מודה ליווניה, צועד לפינה ומתלונן: “גנבת לי את הלב!”. אנחנו מתחבקים בישיבה של מטה. היא חוצה גבולות ואני מתמסר.

באיזשהו שלב אני חושש שזה יותר מידי עבור האורחים שאולי רוקדים עדיין. אני מזמין אותה לעבור לחלל אהבה והיא מסרבת. אך גם מסרבת להפסיק לגעת ולגעת ולגעת. אני שואל אם היא מודעת לכך שהגוף שלה אומר “כן!”. כן, היא מודעת. ניסיון אחרון שלי לפני שאני מרגיש לגמרי כמו אנס חלקלק – בואי נלך לחדר של הסטודנטים ולא נוריד בגדים. היא מסרבת שוב, ואז אומרת “בוא נלך רק שנינו”. את בטוחה? לא. את מבטיחה לעצור כשיהיה יותר מידי? כן. אני מבטיח לאהוב אפילו יותר (אותה ואת האמת שלה). אני מודה על השיעור - להישאר עם לב פתוח ולבטא את הרצון שלי בבהירות גם אל מול בלבול ופחד.

כאן המצלמה מתמקדת על הוילונות שמתנופפים ברוח וברקע הפסקול של “הפסנתר”. סימפוניה. יש לפעמים שהמילים קטנות מלהכיל. ובכל זאת השמש עולה ויורדת, וכך גם הירח. הכוכבים ממטירים אהבה. לאחר שני לילות אהבה, אנחנו מזמינים ידיד משותף להצטרף אלינו. בבוקר היא אומרת “בן [החבר שמחכה בברלין] יהרוג אותי!”. למשפט הזה יש מטען היסטורי כבד. כעבור שבוע היא שולחת מייל מהדירה של בן ומספרת על האהבה הגדולה והאמת העמוקה שמתחדשת בקשר ביניהם. היא חוגגת את התאהבותה בשלושה גברים שונים באותו זמן. היסטוריה חדשה נכתבת.

המילים הן זעירות, ובכל זאת – תרגום (חופשי עד פרוע) מגרמנית של שיר האהבה שהשאירה אחריה עם אבן למזכרת:

אני מזילה דמעה אחת
אוספת אותה בכף ידי הפתוחה
ומותירה אותה איתך
כשקרן השמש נוגעת בדמעה
אתה יכול לראות את כל ניצוצות אהבתי…
וכשהירח מחבק באורו את הדמעה
אתה יכול לעצום את העיניים
ולהרגיש את ידי על הלחי שלך…
ותהיה דממה. ושלום.

מחמוד דרוויש (1942-2008)

Wednesday, 13 בAugust 2008

שלום למי שמבחין כמוני
בשכרון הנהרה, נהרת הפרפר
בחשכת המנהרה

שלום למי שחולק אתי בכוס
בדחיסות הלילה הגולש משני המושבים
שלום לך, צל הרפאים שלי

השלום: דבריו של הנוסע בתוך עצמו
לנוסע מעברו השני של המקום
השלום, יונים של שני זרים שחולקים
המיה אחרונה על סף התהום

השלום, געגועים בנפרד של שני אויבים
לפיהוק על רציף השיעמום
השלום, אנחת שני אוהבים רוחצים
באור הירח העמום

השלום, התנצלות החזק לפני
החלש ממנו בנשק, אך לא בטווח הראות
השלום, השתברות חרבות נוכח היופי
בטבע, שם הטל יכול לברזל בקלות

השלום, יום ביתי ונלבב
וקליל – צעד, שאינו אויב של אף אחד

השלום, רכבת מלכדת את נוסעיה השבים
או הולכים לתור את פירורי העד

השלום, הכרה פומבית באמת:
מה עשיתם בצל הרפאים של הנרצח?
השלום, ללכת לעבוד בגינה,
איפה ניטע את השתיל הרך?

השלום, לראות את המגנט של עיני השועל
המפתות תאווה של אשה מהססת
השלום, האוי התומך בצמרות
שיר אנדלוסי, בלב גיטרה שותתת

השלום, לקונן על נער שנקבה חור בלבו
גמת חן של אשה, לא פצצה ולא כדור
השלום, לשיר את מנגינת חייו באיבו
על מיתר השבלת השזור.

תמונות קצרות מהסאמר יוניברסיטי

Saturday, 09 בAugust 2008
יום הולדתי ה- 29. כל היום אני עטוף בחיבוקים והילולים על אמי שילדה אותי. הטחינה ששלחה לי אמא נשפכה בחבילה אבל לא הכתימה את הספר של הופמן (ג’ושו אמר שיואל ישתוק) והדיסק של חווה (”עוד מעט האדמה ואחר כך דממה”). אני מזמין 10 חברים וחברות לפלאפל בבודגה – מקדש האהבה הקהילתי. אני מעדכן על התוצאות העדכניות של מחקרי בנושא אהבה ומיניות. לאחר מכן נפתח מרחב חושני ידידותי. אחרי יומיים אנחנו מתכנסים לצפות בתמונות שעאידה צילמה ולשתף איך נחתו בנפשנו התמונות החדשות של תרבות מינית חדשה. יום ההולדת המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה בחיי.

יותר מ- 400 איש ואישה התקבצו מ- 21 מדינות בעולם כדי למצוא את השינוי שצריך להתרחש בעולם ובעצמנו. בתמרה היו כאלה שהאמינו שהמידע שיצטבר באירוע יכול להביא לסוף המיידי והמוחלט של המלחמות בעולם. עבור חלק מבני הנוער שלקחו את האחריות להפקת האירוע – היתה זו משימה קשה מידי. חלקם פשוט קרסו בדרך ליולי. אני רושם בשולי המחברת: לפעמים חזון יכול להיות גדול מידי, תובעני מידי, בשמיים מידי. ובכל זאת, בערב שבת בפרדייז פלייס, כששירים מבילעין התערבבו עם “שלום עליכם מלאכי השלום”, עם שירים שמחים ממקסיקו וקורעי לב מיוון - משהו בי מצא מרגוע. וכשארננד האינדיאני (אינדיאני זה פוליטיקלי קורקט?) סיפר על מסורת עתיקה של להימנע מתגובתיות, להתכנס מידי יום לסוג של פורום, ועל ה”וינטגטה” בשבט הלקוטה שהם גם זכר וגם נקבה ולכן נחשבים לקדושים – משהו בי התערבב.

לודוויג, שהוא הבחור היפה ביותר שאני מכיר, עולה לבמה, ומול כ- 400 לבבות, אומר בשילוב של דמגוגיה פומפוזית וצניעות רועדת: “אנחנו רוצים להתרגש מהכמיהות שלנו ולהאמין בהתגשמותן. מה שאנחנו רוצים זה לא להיות נורמאליים אלא אמיתיים. מה שאנחנו רוצים זה לא להילחם נגד המערכת הישנה, אלא ליצור מערכת חדשה… אנחנו רוצים שחרור מוחלט של אהבה ומיניות מפחד. אנחנו רוצים לחוות את צורתה המקורית של האנושות – קהילה… ואנחנו רוצים שהמילים הללו לא יישארו בגדר סלוגן, אלא לצקת לתוכן מודלים קונקרטיים של חיים משותפים”.

מוניקה הותיקה מודיעה לי שהיא הקו-לידר שלי ולא אני שלה, ואני מקבל לידיי 30 סטודנטים סקרנים. אני מגלה כמה זה כיף להוביל קבוצה, ללמד, להוליד, לתמוך. במרכז המעגל מתרחשים נסים: אולריקה מספרת שהיא מאוהבת כרגע בארבעה גברים, והדמעות עולות כשהיא מברכת על היכולת להכיל את כל האהבות ולחגוג אותן ביחד, בניגוד לאז - כשנאלצה לעזוב את אב בנה (שיושב כעת במעגל) לטובת אהבה אחרת. א’ מבטאת את הפחד שלה מגברים, רוברט נכנס למעגל ומתוך ריקוד של פחד צץ לו שביב של אמון. אנה שרק סיימה לתרגם את העדות מהכלא הקולומביאני בוכה מתוך ההבנה החדשה של גודל (או אפשר לומר קוטן?) צרות האהבה שלה אל מול המציאות המסוייטת שממנה באים החברים מכפר השלום שבקולומביה.

בלילה הראשון אני חולם שאני מראה לעידית את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות: 4 מיליון – פרס ראשון בלוטו. שעות אחרונות להרשמה להגרלה. המספר המומלץ: 4. בכוכב נולד – ילד זכה במקום הראשון, אבל משהו בו לא היה אמיתי (זייף בכי ואז צחק). כותרת נוספת על משה קצב (אני מסביר לעידית אבל שוכח שהיא קוראת עברית). וגם – להקת רביעיית הבנים המצליחה שבאה לארץ (בתמונה הצבעונית רוברט מופיע כשני תאומים עם תספורות שונות).

אני מצטרף לשלושת ימי ההתנזרות ממין שנתבקשו מ- 40 המשתתפים בקורס הבסיסי של אחרי הסאמר יוניברסיטי (אותו אני מנחה יחד עם עאידה ובורי). כמו תמיד התנזרות מגלה לי דברים חדשים - כמה טוב להתבונן בהרגלים: כמה מרעיד לתת מקום לזיכרון שנותר מיולה. כמה מעיר לגלות את הנוחיות המרדימה שברשת האהבים שבניתי מסביבי. כמה מעניין לראות איך כמעט כל הישראלים ביקשו להיות יוצאי דופן בימי ההתנזרות – לראות שוב כמה מיוחדת, אירוטית ופתוחה התרבות ממנה אני בא, אבל גם כמה דורשת היא להיות יוצאת דופן.

בלילה האחרון, במסיבת הסיום שאותה הנחיתי יחד עם ורה, אני מגלה את יולה. אבל זה כבר סיפור אחר. סיפור אהבה.

עוד תמונות מהסאמר יוניברסיטי

FireStats icon Powered by FireStats