החיים כנמשל

“מונופול זה משחק לא חינוכי” אני מסכם את תבוסתי בסיבוב ארוך בחדר של הילדים. בגרסת 2008 במקום כסף מזומן כל משתתף מקבל כרטיס אשראי. אחייני בן השמונה מנהל איתי משא ומתן עקשני ומפולפל על חברת החשמל. אשתו של אחי מתפרצת: “אוי תפסיק כבר! לא כולם חיים בתמרה! אתה יודע, בעולם שמחוץ לבועה שלך אנשים הולכים למכולת!”.

“אני מוכן לפנות את החדר בזמן המבוקש” אני חורג מהקונצנזוס המשפחתי לטובת עשיית שלום עם מנהל האכסנייה שמבקש להתפנות מוקדם יותר ממה שסוכם. אמי הורתי עוקצת: “רק אתה טהור! אותך יכתבו בספר הלבן ואת כלנו בספר השחור”.

בעקבות הפאנזין שכתבתי: “החיים כנמשל 3” (כולל תמונות אירוטיות נועזות) - אחותי יעל מספרת לאמה (ואני מקשיב מתוך שינה): “הרגשתי שהוא מפעיל אלימות כלפי. יש דברים שאני מעדיפה לא לדעת או לא לראות”.

2 מראות קשות בפורום בתמרה:

אני כותב במחברת שלי: “אני כבר לא הסטודנט המצטיין”. בורי, מנחת הפורום, תפסה אותי ברגע של מבוכה טופח על שכמה כדרכם של גברים מובכים המנסים להקטין את האישה העוצמתית שמולם. כמה קטנות וחמקניות הן המחוות המצ’ואיסטיות שעדיין חבויות בי. לא נעים לעמוד מול מראה שכזו, ועם זאת – משהו בי מתעצם מעצם האפשרות לחדד מודעות ולהעמיק את תוכנית ההתנתקות מאלפי שנות פטריארכיה.

ס’ אומר לכ’ שההחלטה שלה לאמץ ילד בקרוב היא משמחת (גם פוליטית) ומרגשת (גם אישית) אבל בשלב הזה כדאי היה להביא את הנושא בתור שאלה ולא בתור החלטה. הוא מדגיש שהוא מודע לקושי לקבל את העובדה שגם בהחלטה לגבי הנושא הכי אישי ואינטימי יש צורך לשתף את הקהילה, שתיקח חלק בגידול של הילד ותהיה חייבת להתמודד עם ההשלכות השונות של ההחלטה. כ’ לא מפסיקה לבכות למשך 24 שעות. קשה לה להתמודד עם מה שהיא תופסת כערעור על זכותה להיות אמא.
למחרת ס’ מתוודה: “כששכבתי עם ל’, אתמול בלילה, בשלב החדירה הצעתי שלא נשתמש בקונדום. אנחנו מכירים כל-כך הרבה זמן ויש לי אמון מלא בה ואני יודע שאין לה מחלות. זה גם היה בסוף המחזור שלה כך שהסיכוי להיכנס להריון הוא אפסי. ואז, ברגע הלוהט ביותר והאינטימי ביותר של הסקס היא אמרה לי שזה בדיוק מה שאמרתי לכ’. שלקחת את הסיכוי האפסי הזה ללא החלטה קהילתית זה לא אחראי. היא צדקה, ואני גיליתי איך המראה הקשה שנתתי לכ’ חזרה אלי כמו בומרנג”.

אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
“אל תשים קינמון” היא כתבה לי או “אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה”

אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי

אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.

מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג’וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.

המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים - זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.

פתאום הפסקול של “הדוור” ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.

איב שם את הפסקול של “ריקוד מושחת” וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג’וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.

אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. “לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.

הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.