החיים כנמשל

לקחת פסק זמן לחשוב, לאהוב, לצייר. פסק זמן של שבוע משגרת הקמפוס (מטבח, מקלחות, אינטרנט…) לטובת קורס אמנות על הגבעה הגבוהה בתמרה, ממנה אפשר לצפות בשקיעות ובזריחות המרהיבות ביותר שמכילות את כל המבנים, הא/נשים, הצמחים והחיות שחיים כאן יחד איתי. קורס אמנות – כי מסקרן לי להעמיק את חיפוש האמן שבי, כי היה צורך בפאפא למטבח השדה הרדיקלי שבפסגת הגבעה, כי זו הזדמנות להתחבר מחדש לסטודנטים שנה א’ שליוויתי בחודש הראשון, וכי אמה אחותי הטובה תצטרף לקורס וככה נזכה לזמן איכות צבעוני.

שני חוקים בסיסיים עבור כל שלושים המשתתפים בקורס: חל איסור על בעיות אישיות (”הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא לא לקחת בהן חלק”) וחל איסור על “לעשות יחסים” (כלומר, לתלות את אושרי במישהו אחר ולצמצם את הדבר הגדול שנקרא אהבה לכדי סך התחשבנויות והרגלים אוטומטיים). ביחד אנחנו לומדים שאין חוקים באמנות וגם לומדים את החוקים באמנות (אני מגלה איך העניין בציור שלפניי מתגבר ברגע שנוצר קשר, תקשורת, יחס). אני גם לומד שלהיות אמן זה ההפך מלהיות קורבן. המציאות הופכת לדף הנייר שמולי, ואני מגלה את האחריות והיצירתיות שלי לגבי איך יראה העולם. אנחנו לומדים להיות אמנים לא רק עם מכחול או עם שפכטל או בידיים וברגליים ובצבעים. אנחנו לומדים לעצב מחדש את חיינו – את ההכרזה על ארוחת הבוקר, את ההופעה בפורום, את ההזמנה למפגש אינטימי… לבל יהיה עלי יומי הרגל.

בבוקר מתעוררים עם השמש (כולל אחרי הלילה הקצר ביותר בשנה) ומקשיבים ביחד לרעיונות חדשים ומציירים סקיצות של היום החדש. בארוחת הבוקר אני מגיש עגבניות עם שמן זית, פטרוזיליה ו… צנוברים (!) שאמי היקרה שלחה לי בתוך חבילת בריאות של כמה קילו.  גילוי: כשחולקים את האוכל הפרטי (טחינה, זעתר, במבה…) עם הקהילה הוא טעים יותר! לאורך כל היום כמעט שלא מפסיקים לצייר. לפעמים מדגמנים ולפעמים מתעגלים סביב אגרטל עם פרחים. בצהריים מתכנסים לשתות קפה או תה חריף-מתוק ולשמוע ציטוטים מעוררי השראה. בערב עושים פורום עם וילפריד שהוא ליצן רגיש שלוקח אותנו למחוזות חדשים: להיות תנין עצל, זבוב רעב, זין במכנסיים, תרמוס שמתמלא במים רותחים… תאטרון של החיים. תאטרון שגורם לי להתאהב בחיים. כל העולם במה וכל הבמה עולם.

באמצע הקורס אחותי מגיעה ונדמה כאילו מעולם לא נעדרה. כאילו תמיד היתה כאן מחייכת ופורחת וקורנת כמו שהיא. כמה זה לא מובן מאליו שחברתי הטובה ביותר היא גם אחותי. כמה זה מיוחד שדרכינו הצטלבו והתמזגו. וכמה זה מעצים שיש כזה אמון ואמת בינינו ושאנחנו אוחזות ביחד בחזון משותף לעתיד. עתיד ללא מלחמות. אנחנו מנסים לדמיין איך יראה הריב הראשון שלנו, מתוך ידיעה שחיים בקהילה אינטנסיבית עלולים לעורר חיכוכים. על מה נריב? על מי יחזיק את השלט לטלוויזיה? (:
ביחד אנחנו יוצאים, אחותי ואני, לטיול משותף ברחבי לוח העץ. דיאלוג אינטימי ונועז בציור.

בסוף הקורס אני נפרד ומקבל במתנה מראה מיוחדת מוילפריד: “גם לחייל קהילתי ותיק כמוני יש מה ללמוד מסטודנט חדש שבא מישראל: יש לו יכולת נתינה נדירה מבוקר ועד לילה, ורצון אמיתי לתמוך בקהילה וללמוד איך נבנית קהילה”. איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה?

אני מתרגש להאיר שני שיתופים משתי חברות בקהילה המתהווה. שתיהן סטודנטיות חדשות במונטה סרו ששלחו השבוע מיילים לקבוצה בארץ בניסיון לשמור על האינטימיות והשקיפות שהתפתחה בשנה האחרונה. שתיהן מתייחסות לנושא המיניות (ושתיהן מזכירות גם אותי!). מאוד מתאים לי עכשיו להשמיע כאן בבלוג שלי גם קול שהוא נשי ולחשוף שאלות, תהליכים וגילויים של אחרות.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.

לפני כמה ימים רפאל נכנס למטבח וסיפר לי שיש לו חדשות בנושא הכי עמוק עבורי. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לאבוקדו. גם את אוסף הדיסקים הניצולים שלי (”העברית הניצולה תלקוק את חדרי ליבנו” אהרון שבתאי) העברתי למטבח. עכשיו אהוד בנאי שר לי “אל תפחד אתה לא לבד” עם מפוחית בהופעה ואני מתרגם את מה שלא ניתן לתרגם למקלפי השום שמסביבי. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי אמש היתה - מה לעזאזל לעשות עם כל הברוקולי.

המטבח והתפקיד החדש הם בית חדש עבורי. לפעמים אני אוהב להיות בבית. רק בבית. לפעמים אני מרגיש שכל הזמן צריך לסדר ולנקות את הבית. לפעמים אנשים באים לבקר בביתי בחיפושם אחרי אוכל שלא בזמן הארוחות הקהילתיות. זהו תהליך וידוי שבסופו אני נדרש להעניק מחילה ופרוסת לחם – סמל לבשרו של ישו או שמא לסעודה האחרונה. לפעמים אני סופר רצף של שבע שאלות מטבח מנהלתיות, עוד זה מדבר וזה בא (”איפה המטאטא?”, “אפשר לקחת לחם עם מרגרינה?”, “אתה מרשה לי לעשן כאן?”, “יש עוד ריבה?”, “נגמר השמן זית. מה לעשות?”, “מי לא כיסה את הקומפוסט?”, “כמה שקים של לחם להזמין ליום שני?”…). לפעמים באים לבקר בבית שלי בחיפוש אחרי מגע.

מתוך ניסיון להתאוורר מהאינטנסיביות, ולעיתים האובססיביות, שבאות יחד עם האחריות – החלטתי לברוח אל הים באופניים. ריקו ובן זוגו (מזה 14 שנים) ורנר, הקימו חוות בודדים בסוף האוקיינוס ואני רציתי להגיד שלום. חצי שעה לפני שיצאתי שאלתי את דגלאס אם בא לו להצטרף אלי. גיליתי שהסטודנט הבריטי הזה שיכול להיות הכי בריטי בעולם גם יכול להיות הכי גמיש, ספונטני ואמיץ. שמש שרבית מעלינו ואנחנו יוצאים למסע שיכלול כמעט 10 שעות על האופניים (50 ק”מ לכל צד) וקצת יותר מ- 10 שעות על החוף (כולל שינה).

על הדרך אנחנו סופרים את הצפרדעים, הלטאות והנחשים שהפכו לדו-מימדיים על האספלט. כל הארץ דגלים דגלים. אולי בגלל החג הלאומי ואולי בגלל אליפות הכדורגל. ירוק ואדום. בזמן המשטר הדיקטטורי הירוק בדגל הפורטוגזי סימל את היערות של פורטוגל והאדום סימל את דמם של אלו שמתו בשירות המולדת, אולם למעשה הצבע האדום מסמל את זריחת ושקיעת השמש מעל הספינות הפורטוגזיות ואילו הירוק מסמל את צבעו של הים העמוק שקרא לפורטוגזים. ואנחנו הרי יוצאים למסע של גילוי יבשות ועולמות חדשים בין שקיעה לזריחה בעומקו של הים הגדול. נזכרתי בספר “אצל הים” של ס. יזהר שהסעיר את נעוריי.

אבל מי מתעסק בדגלים כשהכל פורח מסביב. החיטה כבר נקצרה אך התירס עדיין לא הצהיב. השרירים בעליות הקשוחות שרים לי “כל שנבקש לו יהי”, ובירידות התלולות הלב שר “אלי, אלי, שלא יגמר לעולם”. דגלאס מפנה את תשומת לבי לירידות הרבות שהן סימן לעליות מרובות מחר בבוקר בשובנו. אני אומר לו שבעיניי היו עד כה בעיקר עליות ולכן מחר נחליק למטה כל הדרך הביתה. במקום להתחרות במכוניות אנחנו מרבים בעצירות של שתייה והשתאות. במקום בית קפה בעיר אנחנו נהנים מעץ השסק המתוק ביותר שפגשתי בחיי. במקום לקחת מפה אנחנו מתמסרים להדרכה, להנחייה, להשגחה, להכוונה, להנהגה.

הגענו בזמן כדי לאכול ביחד עם ורנר וריקו מול שקיעה של פטל. סלעים שכאלה, צוקים שכאלה, שלווה שכזאת – אינני רוצה לכתוב עליהם, רוצה בלבם לנגוע. איסוף עצים והצתה משותפת והנה מעגל גברים שטרם נברא. מדורת השבט מעולם לא היתה יפה כל-כך. אנחנו מתווכחים האם אפשר להצדיק משפט שדיטר דום אמר בהרצאה לפיו המלחמה בין גברים לנשים היא הבוערת ביותר כיום, ולכן מבחינה פוליטית אהבה בין גברים היא רק הכנה לאהבה שבין גבר לאישה, שם דרוש הריפוי הדחוף ביותר. אנחנו שואלים איך אפשר לקיים היררכיה באהבה? ככל שהכוכבים מתרבים אנחנו צוללים עמוק יותר אל הנקודות העדינות של הזוגיות, של הומו-אירוטיות בתמרה, של אבהות. ורנר מתעניין לשמוע על הפגישה שלי בבודגה עם ס’ הסטרייט, איתו התנשק במסע העלייה לרגל בארץ.

בשלב הניקורים ריקו מזמן מעגל הזמנות שמסתיים בהתפצלות לשני זוגות. דגלאס ואני נרדמים בתוך חיבוק אוהב וחושני, ולמחרת, מתוך זקפת הבוקר, מבטיחים זה לזה שההמשך יבוא. לעולם בעקבות השמש, לעולם בעקבות האור. לתמרה הגענו ארבעים דקות לפני הפורום החגיגי שבו הסטודנטים החדשים מסכמים את ששת השבועות הראשונים ומביעים את החלטתם בפני חברי הקהילה הוותיקים. דגלאס נכנס עם חיוך ומודה לי על יצירת המציאות הקסומה והמסעירה של 24 השעות האחרונות, וגם - מגלה את אחריותו המשמעותית על יצירת המציאות: הוא שם לב שגם הדרך לשם וגם הדרך בחזרה היתה בירידה.

אחרי ארוחה חגיגית במיוחד שואלים מי רוצה לשטוף את הכלים הרבים שהצטברו במטבח. 20 מתנדבים מיד ומצטופפים במטבח כשבחוץ מתחיל גשם. באמצע המהומה שהיא איכשהו כאוטית ומסודרת באותו זמן ובאותו מרחב מישהו צועק “רייבאו!”. כולנו יוצאים החוצה ועומדים משתאים מול קשת כפולה שמתחילה באגם הגדול והחדש והמרגש שהופך כל גשם בתמרה לשמחה גדולה במיוחד. אני מתחיל לשיר “אללה הוא אכבר”. כולם מסביב מצטרפים ושירה גדולה עולה עם הקשת. אני נזכר איך פעם המילים הללו העלו אצלי אסוציאציה אחת – פיגוע. אני מודה לאללה על הטרנספורמציה הצנועה. “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו”.

מסקנות משבוע ראשון (ואחרון בינתיים) כשליח אהבה (פוסטליון): תכונות הכרחיות לתפקיד (שאני חושב שיש לי): סקרנות, מסירות, העדר פחד מסקס ומלדבר על סקס, אהבה לנושא, חמלה ושקיפות. כמו-כן, התפקיד דורש איזון בין הרצון לדחוף קדימה (”נראה לי שבעצם לא בא לך מפגש חושני אלא פשוט סקס”) ללעצור ולהשתהות (“קח את הזמן!”), איזון בין אינטואיציה (”נועדתם”) וניסיון (“זה טבעי שלא יעמוד לך במפגש הראשון בבודגה”), ובין להיות פקיד בירוקרטי (“אני צריך חדר לזה וזאתי ביום זה וזה בשעה זו וזו”) ללהיות בשירות העולם (“כל עוד יש מלחמה בין המינים לא ייתכן שלום בעולם”). וגם - זה משפיע מאוד על הפתיחות שלי בתחום ומאפשר לי לעשות צעדים חדשים במיניות שטרם העזתי.

בל”ג בעומר לא הרשו לי להדליק אש. אפילו לא בתוך חבית חלודה. למחרת גם פוטרתי מתפקידי החדש כפוסטליון. בריגיטה דווקא היתה מאוד מרוצה אבל בורי לא הסכימה שאתחיל ללא ליווי צמוד כיאה לתפקיד חשוב שכזה. האגו קיבל מכה וכך גם חוסר הסבלנות המוטבע בי. אני כבר לא הסטודנט המצטיין ואולי טוב שכך. את המדורה עשיתי בסוף על חוף הים עם אהוב בשם מיכאל שהוא סטודנט חדש משווייץ, רגיש, אמיץ, סקרן, חכם ושרירי. שיחקנו אמת או חובה עד שנרדמנו מחובקים. גם הכוכבים חיבקו אותנו. “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, העושה את הים הגדול ואת האהבה הגדולה”.

בין שיעור לשיעור אני מגלה שהסטודנט החדש רועי הוא למעשה שכן שלי מרחוב רבינא. מה שנקרא - אנחנו שנינו מאותו הכפר. כמה מוזר לגלות זאת אי שם בסוף מערב. הבית של רבין והבית של פרס, הסופר-מרקט והבנק, השדה שהפך לפארק, בית-ספר ארזים ואליאנס. ניחוח מתוק של בית. אם כמו שטשרניחובסקי כתב “אדם אינו אלא תבנית נוף ילדותו” – מה איתי? שנוף ילדותי הוא בין קפה מרלין מונרו לבריכת נווה-אביבים? ואולי זה הזמן להיזכר ברגעי הקסם של הגשר היפני והצב שגיליתי בחורשה שבין קק”ל לכביש חיפה.

רינה מורידה את הרסטות אחרי שמונה שנים ללא שמפו. זו שסימנה שבילים שהובילו אותה לגלות את הבדואים בלב המדבר ואת הקונפליקט שבלב הארץ המסוכסכת, מתמסרת עכשיו לשביל חדש-ישן. השביל הזה מתחיל כאן, וסימוני הדרך מורים על מימוש חלום בדבר קהילה משותפת יהודית-ערבית שתשלב עבודה אקולוגית-רוחנית-פוליטית-חברתית. איזו רינה זו, אומרים כולם בגילה, בדיצה, באחווה, ברעות ובשלום. משהו נשי יותר בפנים החשופות. משהו בוגר יותר. רסטה אחת נשארת לי למזכרת. למשמורת.