החיים כנמשל

בשבוע האחרון חגגה תמרה יום הולדת 30 בהתכנסות מיוחדת של נוסטלגיה מרגשת, פיוס עמוק, חשבון נפש היסטורי והתהוללות משולחת רסן. כדי להכין את עצמי לכניסה לתפקיד הפאפא של המטבח הצטרפתי בשבוע הזה לצוות הקבוע של המטבח שסיפק אנרגיה חומרית לחוגגים, קרי - אוכל. כל יום קמתי בחמש בבוקר ולא יצאתי מהמטבח עד שתיים בצהריים. בהתחלה, כשעוד חושך בחוץ, ישבנו עם תה וקפה מסביב לשולחן ודיברנו על החלומות ועל היום של אתמול וקראנו ביחד טקסטים מעוררי השראה ליום החדש. אחר-כך בישלנו ל- 300 א/נשים. התפקיד שלי: סלט גזר וסלרי וסלט תפוחים וסלק שצובע את הידיים והשתן בסגלגוליות.

כל המתחים, כל הדפוסים, כל הרבדים הסמויים - נחשפים במטבח. עבודה אינטנסיבית (דמיינו סלט פירות ל- 300 פיות) עם דד-ליין ברור (ארוחת בוקר ב- 8:30, צהריים ב- 13:30) שבה כולם תלויים בכולם (הסלט תלוי ברוטב, הלחם תלוי בממרחים, האוכל בשתייה החמה, וכל הקהילה תלויה בנו). אני מתבונן בצוות שמתגבש באהבה. היומיים הראשונים מתאפיינים בחריקות. ביום השלישי אנחנו שרים ביחד. הסוד: יצירתיות המאפשרת יצירת מרחב שהוא גם מקצועי וגם משתף, גם מעורר חשיבה וגם נותן הרגשה רגועה של בית. כל יום הצגנו את האוכל בגאווה. באהבה. הסינרים המג’וייפים הפכו למדים של יחידת קומנדו לשלום.

המטבח הוא הלב של הקהילה. זה המרכז המכנס אליו את כל התאוות, המידע והאנרגיה של הקהילה כולה. למטבח מגיעים בדרך כלל לא רק כשרעבים אלא כשזקוקים לקונטק, למגע, לקשר. בלילה שלאחר המסיבה הגדולה של חגיגות ה- 30 החלטנו לפתוח את המטבח ולהזמין את הרוקדים לרקוד איתנו תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר. כל האוהבים, השיכורים, המאושרים והאבודים – יכלו למצוא בית. מקום שבו אתה נחוץ, רצוי ואהוב. מקום שבו אפשר לבשל כמו שאמא לימדה. מקום שעוסק ביצירה מתמדת של שיקויים מסתוריים של אנרגיה ואהבה.

זו הסיבה שהחלטתי לשים בצד לעת עתה את קישורי הכתיבה שלי, את יכולות ההנחייה שלי, את הגיחות שלי לערוגות הגינה הממלאות את מצבריי ועוד מיני עיסוקים וחלומות – ולהתמסר לניהול מטבח המאכיל כ- 100 פיות. אני עושה זאת כי אני אוהב את הקהילה ואני אוהב להיות במרכז של הקהילה וגם כי אני רוצה להתמקצע ולאתגר את דפוסי העצלנות, האיטיות, חוסר הדיוק והיעילות שלי - בעיקר לקראת חיים משותפים בקהילה החדשה שתתקהל בינואר הקרוב. משימות נוספות העומדות לפניי: ליצור מבנה מסודר ברור ופשוט שיתמוך במתנדבים השונים, לשמור על אווירה טובה שתמנע מאנרגיות שליליות לזלוג אל המרק ולצמצם את הנזקים האקולוגיים/בריאותיים/מוסריים שבאחריות המטבח (כמויות של מרגרינה במקום שמן זית, סוכר בשקיות פלסטיק במקום בשק גדול, התמכרות קהילתית לספגטי ברוטב עגבניות…)

אחרי שבוע של עבודה ללא הפסקה הגוף שלי קרס ובמשך 36 שעות יצאתי מהמיטה רק כדי להשתין ולמלא את בקבוק המים שלצדי. הכאב עבר מהראש לכתפיים ומשם לכל הגוף. לא אכלתי שום דבר. לא הייתי מסוגל אפילו לקרוא או לכתוב. זמן של חשבון גופנפש (כמו שאמא שלי כותבת). תזכורת לחשיבות של שבת – ליום אחד בשבוע שהוא חופש אמיתי ועמוק, הכנה לקפיצה הבאה – לחזרה אל קבוצת הסטודנטים שנה שנייה ולקפיצה אל תפקיד הצ’יף של המטבח, וגם הבטחה לעצמי – לא לשתות יותר וודקה.

וברמה נוספת מתוך הכאב והחולשה באה הודיה גדולה על המקום בו אני נמצא. כל חיי הבוגרים הוענשתי על היצמדותי לשקיפות (”אסור לספר סודות לאורי!”). כל חיי הבוגרים חלמתי על חיי קהילה (”נשכיר בניין שלם בדרום תל-אביב וניצור חללים משותפים של שיתוף ויצירה”). וככל שחיי הפכו לבוגרים יותר איבדתי את הצורך הבלעדי בבן או בבת זוג למימוש האהבה שלי, העמקתי את הסקרנות והחקרנות (או שמא חרמנות) למין כנושא מפתח להבנה והתמרה של חיי. התעייפתי מלנסות לסיים את הכיבוש הציוני בדרכים השונות שניסיתי ב- 14 השנים האחרונות (רבין, פרס, מרצ, חד”ש, בל”ד, אנרכיזם, מכתבים, מפגשים, עצומות, הפגנות, גרפיטי, סטיקרים, ויכוחים, פוסטרים, חולצות, חיתוך גדר, שאיפת גז מדמיע, מעצרים, משפטים, תמיכה באקטיביסטים פוסט-טראומטיים…), אבל צברתי המון אמונה ומוטיבציה לשים קץ למלחמות בכלל. למלחמה המנהלת את הכלכלה המפריטה ומשעבדת שבטים ליחידים בודדים, למלחמה שהמין האנושי מנהל נגד כדור הארץ (כולל תושביו השונים שאינם בני-אדם) ולמלחמה שבתחום האהבה והמיניות המדמם לאחר אלפי שנות כיבוש פטריארכי. מכל הדרך הארוכה הזו עולה תודה גדולה על שאני כאן.

ואל המקום הזה – הקהילתי, המכוון לחזון משותף של שלום, התומך בנדיבות ומאתגר ברציפות – מאוד מתחשק לי להביא ילד ואולי ילדה. לא להוליד (כי יש יותר מידי פיות להאכיל בעידן שלאחר סיום הנפט) אבל לאמץ ולגדל ולחנך ולתת כיוון ותקווה וגם ללמוד לגדול ולהתחנך. הו.

המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם (חז”ל)

הרב סולביצ’יק כותב בספר “איש האמונה הבודד”:
האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית.

ר’ שמחה בונם מפשיסחה דרש את הביטוי “ואני תפילה” בספר תהילים:
משל לעני שלא אכל שלושה ימים ובגדיו קרועים וכך הוא בא לפני המלך – כלום צריך הוא להגיד לו מבוקשו? כן עמד דויד לפני השם יתברך, כי הוא עצמו היה בחינת תפילה.

פנחס שדה כתב בספר “החיים כמשל” שהתפרסם ב- 1984 (ונכתב בהיותו בן 27 בלבד):
באלוהים אי אפשר למרוד; זאת אומרת, המרידה בו, ההתגרשות מעל פניו, עושה את עצם הקיום לבלתי אפשרי. מהו האדם בלי אלוהים? הוא איננו. כל קיומו נשבר כמו גפרור קטן. מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד (האדם חי תמיד בדד), לסבול, לאהוב, לקוות, להגות, ליצור שירה, בלי ההרגשה שיש מי השומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את יסורי-לבי, היודע את קיומי, החבר לי בבדידותי? אין לבזבז אף רגע על המחשבה שקיומי היה אפשרי בלעדי הרגשה זו. בלעדיה הייתי נשבר, כהרף עין, כמו גפרור קטן. אבל מהו אופיו של כח האמונה המפרנס את החיים? מהותו היא מה שלעיני-בשר נראה כחולשה.
אל הכח המדומה, החיצוני, אל הביטחון-העצמי המדומה, החיצוני, אל היכולת לכבוש כיבושים מדומים, חיצוניים, מגיעים רק כאשר אין היכולת לשאת את החולשה, כאשר אין עוד יכולת לשאת את הייסורים, את האהבה, את האימה, את הגעגועים. כי קל להיות חזק, וקשה להיות חלש. כי, כמו שצריך להיות חכם מאוד כדי לדעת להיות סכל (החוכמה האמיתית, החוכמה הדתית, מתחילה במקום שכל חוכמה נגמרת), כן צריך להיות חזק מאוד כדי לדעת להיות חלש (הכח האמיתי, הכח הדתי, מתחיל במקום שכל כח חדל).

מתוך השיר “מדוע אני עוסק במדיטציה” שכתב אלן גינצברג ב- 1981 ותרגם נתן זך:
אני יושב באמריקה מפני שבודהא ראה גוויה בלומביני
אני יושב מפני שהיפים נשנקו פעם בשמי הגז המדמיע של שיקאגו
… אני יושב מפני שהיה לי חזון וגם לקחתי LSD
אני יושב מפני שאחרי שלונצ’רסקי הודח וסטלין נתן לז’דנוב מגרש
טניס מיוחד נהפכתי לקוסמופוליט חסר שורשים
אני יושב בתוך הקליפה של האני היָשָן שלי
אני יושב למען המהפכה העולמית

מתוך השיר “אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד” של יהודה עמיחי:
גם לתפילת יחיד צריכים שניים:
תמיד אחד שמתנועע
והשני שלא נע הוא האלהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו
זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע
כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

שוב יואל הופמן מתוך “כריסטוס של דגים”:
ומכוחה של הפנייה הזאת (בתוך העיוורון. שבועיים או שלושה לפני מותה.) ראתה מַרְאֶה גדול ובו כל הדברים. היא ראתה את נשמת הקרפיון. ואת נשמת הציפורים. ואת נשמת הסיכות. ואת נשמת פסלי החרסינה. ואת נשמת המגהץ. ואת נשמת הארנק. ואת נשמת הזַנגביל, הווניל והקלפים. והיא ידעה (הו, היא ידעה!) שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים.

ופופר של חנוך לוין מסכם:
אלוהים, אם אדם רוצה להתחתן ולהקים משפחה – אתה חרש. אם אדם מבקש פרנסה לקיום מינימלי – אתה מסתתר. קצת אור, חיוך, רגע של קורת רוח – השמים ריקים. אבל אם שורץ רוצה שאמות – אתה פתאום מתעורר? מי אתה, אלוהים, סוכן של שורץ?

הצעה לקריאה קבלית בבית 51 מתוך “הלב הוא קטמנדו” של יואל הופמן

יהואחים שומע את האוטובוסים
שעוברים ברחוב,
לשם כך צריך:
אלף. אוזנים.
בית. אוטובוסים.
גימל. עולם.

בית מתחלף כל הזמן (לפעמים הוא שומע אוירון ואז צריך להכניס אוירון בבית) וגם אלף מתחלף לפעמים (למשל כשרואים משהו). אבל גימל לא מתחלף כי זה העולם שנחוץ לעצמו. יש בו אין ספור דברים ואם נדרשים להחליט על אחד מהם אפשר לבחור במילה שמציינת אותו (המילה עולם שגם היא בעולם) או בפרח.

מה שלא ברור זו הפניה הפתאומית הזאת של דג או להקת דגים מכוון אחד לכוון אחר.

הופמן מביט בעולם וקורא אותו כטקסט. באמצעות פירושו הוא חושף את האלוהי שבו (”כשאתה מסתכל על העולם אתה מביט על אלקים” הבעש”ט).

4 דרכים לפרש טקסט: פשט, דרש, רמז וסוד.
חז”ל דרשו: פרד”ס (”ארבעה נכנסו לפרדס וגו’…”).

יהואחים שומע את האוטובוסים שעוברים ברחוב. זוהי המציאות הגלויה. הפשט.

הופמן דורש את הרגע (יהואחים שומע וגו’…) ומונה את מרכיביו:
אלף. אזנים.
בית. אוטובוסים.
גימל. עולם.
הדרש מרחיב את גבולות הטקסט המקורי אך לא פורץ את גבולותיו.
כמעין מיקרוסקופ הוא מציע לנו פרוש ממעיט (רק אוזנים, אוטובוס ועולם) שלמעשה מרחיב (למשל את הלב שנזכר בעולם).

כשבית מתחלף וגם אלף - זהו הרמז. פרשנות החושפת את המשמעות האלוהית החבויה בעולם באמצעות משל. העולם שמצויים בו אין ספור דברים, המילה שמציינת את העולם ומצויה בו (בעולם), והפרח שהוא משל.

ומה עם הדגים? שאלו הקוראים. ובצדק שאלו כי זה הסוד. הסוד הטוען לקשר מהותי בין הטקסט המקורי לפרוש שהפליג הרחק אל עבר האלוהי.
הפניה הפתאומית והקולקטיבית של להקת דגים באותו רגע ממש - היא ביטוי לסוד הבריאה. ומגדיל הופמן כשהוא מוצא את האלוהי גם בפנייתו של הדג היחיד. גם בו אלוהים.

למה תמיד אתה מדבר על אהבה ומיניות? מה הקשר בכלל לעבודת שלום? איך אפשר לשמור מקום לרוחניות עם עיסוק כל-כך אינטנסיבי בצ’אקרה הנמוכה? איך לך דברים יותר מעניינים לכתוב עליהם? אסור לי להתעייף מהשאלות האלה כי אני יודע שהן ילוו אותי לאורך הרבה זמן. כעת אני מסתפק בלפרט את צעדיי האחרונים בתחום שנקרא כאן “אישיו נאמבר וואן” בשבוע האחרון שהוא הראשון שלי מאז נחתתי, מבלי להתעמק ברקע הפילוסופי-פוליטי, ביולוגי-אבולציוני ופסיכולוגי-חברתי שהוא משמעותי להבנה ולהפנמה ולהקשר הנכון של הסיפורים הקטנים. לכן אני ממליץ לכל מי שרואה עצמו נפגע או משועמם מתכנים שמתמודדים עם מיניות בצורה ישירה וחשופה (יחסית) – פשוט לדלג.

נשארתי לבד? מבדיקה של הסטטיסטיקה של הבלוג שלי - מסופקני. הסקרנות חרמנית יותר מהמוסר הגלוי. הקטגוריה הפופולרית ביותר בבלוג הזה היא כמובן “אהבה ומיניות”. גם סטטיסטיקה שערכתי במציאות הלא וירטואלית מגלה שוב ושוב שזה הנושא הבוער, הכואב, המעצים, המשמח והחשוב ביותר עבור רוב בני-האדם. גם עבור 40 הסטודנטים החדשים שהגיעו לכאן לפני שבועיים במסגרת אוניברסיטת מונטה סרו. קבוצה חדשה עמוסת פחדים וציפיות ורצון אמיץ לחקור את האמת ביחד. זו השנה השלישית של מונטה סרו ונראה ששני המחזורים הקודמים הצליחו ליצור שדה משמעותי שמאפשר לקבוצה החדשה להתחיל ממקום מאוד בוגר ונועז.

אז מורידים אותי כיתה ואני מצטרף לקורס של חודש הפורס את הנושאים הבסיסיים של תמרה. אני לומד מבראשית על קהילה, התיאוריה הפוליטית, אקולוגיה, רוחניות, ריפוי, כלכלה אלטרנטיבית, וכמובן - אהבה ומיניות. אני כבר לא רק סטודנט אלא גם חלק מהצוות המוביל את הקורס. בנוסף, חלומי מתגשם ואני ממונה להיות הפוסטליון דלאמור (שליח האהבה) של הקורס. מידי יום מגיעות אלי סטודנטים נרגשות עם בקשות לפגישות אינטימיות. אני שואל, מלווה, מייעץ, בודק ולומד על המין האנושי. לאור הניסיון שאצבור בשבועות הקרובים שמי יוגש באופן רשמי למועצת הנשים החכמות שתחליטנה האם אני ראוי לשמש בתפקיד המרגש עבור הקהילה כולה.

מ’ נכנסת לפורום ומתוודה שהיא רעבה למגע. אפשר לראות התשוקה שלה שהיא כמו אש. אפשר לראות כמה היא יפה. למחרת אני שואל אותה אם נמצא הגבר האמיץ שיזמין אותה. היא אומרת שלא ואני שואל את עצמי מה לא בסדר עם הגברים האלה. אני גם עונה לעצמי – כנראה שהם פשוט מפחדים כמוני. מ’ היא ידידה משכבר וזו סיבה מצויינת להתקרבות של הגופות כמו גם להימנעות מחציית גבולות. אני בוחר לחצות. היא מסתייגת מהמשקל הרוחני (אחרי קבלת שבת) והפוליטי (חזון משותף) שאני מעמיס על הפגישה וגם מתוודה שהמשיכה אלי לא ממש מובנת מאליה עבורה. אנחנו מגלים שהטעם שלנו לפעמים שייך לקטלוגים של קסטרו ואילו ההנאה עצמה קשורה יותר למגע ולקונטקט עצמו שהיה רך, נעים, פתוח ותשוקתי. היא מגבילה את הפגישה לחיבוק, אבל המגע מתעצם ואני מגלה את הסנטר (מרכז, בסיס, יציבות) שלי שמאפשר לי לזרום עם התנודות שלה בין חיבוק לילה טוב לרצון ללכת עמוק יותר מהר יותר.

במקביל, הכנסתי את עצמי למשולש רגיש. זוג מאוהב. שניהם (היא והוא. בנפרד) רוצים לבדוק איתי את מפגש הגופות והנשמות. הוא קנאי שקצת מתפרפר והיא פרפרית שקצת מקנאה. הוא מתוק והיא מתוקה. כשטיילתי איתה לאגם החום שמרנו מרחק נגיעה (הוא ביקש שנחכה עד שיעשה את צעדיו שלו בתחום). נכנסנו למים בתורות, אחד נכנס והשנייה עצמה עיניים, כדי לשמור את אפקט הגילוי המרגש לפגישה המיוחלת. כשהמיוחלת הגיעה גיליתי שילוב חדש עבורי של התרגשות גדולה כמו פעם ראשונה יחד עם רוגע עמוק כמו מתוך ידיעה שנבלה את כל חיינו זה לצד זו. גיליתי מגע של חברות שהיא צעירה מאוד ומבוגרת מאוד, אמון ללא תנאי וגוף מלא תשוקה ורכות שאוצר בתוכו נשמה נדירה.

גילוי משמח במיוחד עבורי בקורס הוא הגידול המשמעותי בשדה ההומו-אירוטי בתמרה. כשבאתי כולם אמרו “עצם זה שתביא את עצמך – ישנה את המצב הלא מאוזן”. והנה, איזה פלא, בלי להתאמץ פונים אלי הסטודנטים הצעירים כפוסטליון וכמאהב ומתוודים על רצונם לחקור את המיניות בין גברים. אני מטלטל בין להיות מורה מנוסה לתלמיד נרגש. אני בהודיה עמוקה על ההבנה המתעמקת בתמרה שהאהבה חופשית היא גם חופשית ממגדר. שאמנם “שלום בין המינים” זה נושא חשוב אבל עשיית שלום בתחום של אהבה ומיניות כוללת חצייה של גבולות נוספים. וגם אני מגלה שככל שאני מייעץ לאחרים אני לומד יותר על עצמי ומרחיב את הגבולות שלי. אהבה ללא גבולות. הלוואי שהאביב הזה יימשך לעד.

לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג’נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ “לנצח את היטלר”. אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן - באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

“כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק”.

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. “הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות” כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש”העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם”. וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

“במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר”.

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן - מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

“אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד”.

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.