החיים כנמשל

ביקורת שכתבתי על הספר החדש: “חומה ומחדל, גדר הפרדה – ביטחון או חמדנות” מאת: שאול אריאלי ומיכאל ספרד, שאמורה להתפרסם היום במדור הספרות של “7 לילות” ב”ידיעות אחרונות”.

כל החומות בהיסטוריה, מצויין בספר, או שנפלו או שהפכו לאטרקציה תיירותית. במובן הזה, הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתו של המוביל הארצי אולי יקבע את גבולות אי-השפיות שלנו, אבל בכל מקרה הוא בסך-הכל זמני. וזהו גם גורלו של הספר החשוב, המקומם וה… זמני הזה. כדאי להתאמץ ולקרוא אותו מהר, כי עוד שנים מעטות, כשתיירים סינים יצבאו עם מצלמותיהם על שאריות הבטון האחרונות שבפאתי קלקיליה, הספר הזה יישמר רק בספריות של החוג למדעי המדינה או החוג למשפטים כדי לספר לסטודנטים התמימים כמה טיפשים, יהירים ומושחתים היינו פעם. ספר היסטוריה.

שאול אריאלי, שהוא מה שנקרא “אל”מ במיל.”, כתב את רוב רובו של הספר וגם הגה את הרעיון לכתיבתו. מיכאל ספרד שהוא האביגדור פלדמן הבא של משפט זכויות האדם בישראל, כתב רק 4 פרקים. זה חבל, כי הכתיבה הלקונית של אריאלי נדמית לפעמים כמו הרחבה של המצגות הארוכות איתן הוא מסתובב שנים במחשב הנייד שלו. ובנוסף נראה גם שהאגו שלו לא חמק מדפי הספר ולכן מוזכרות אפיזודות ביוגרפיות שונות שאינן רלוונטיות ממש לקורא שאינו נמנה על קרובי משפחתו. כתיבתו של ספרד לעומת זאת מפיחה רוח חיים בכיבוש המשמים הזה, ושיאה הוא הפרק המבריק שכתב על מאבקו של הכפר בילעין, שהוא בין דרמת מתח למותחן דרמטי.

הטיעונים של אריאלי וספרד נעים על הציר שבין הפרכת נימוקי הביטחון, כמו - תוואי נחות מבחינה טופוגרפית, עשרות שערים המבטיחים חיכוך מתמיד, צמידות לבתים פלסטינים העלולים לשמש מחסה למפגעים ועוד המון דוגמאות שרובן נעלמו משום מה מעיניו של בג”ץ והציבור הישראלי, לבין הוכחת הנימוקים המדיניים לתוואי, שהם למעשה שיקולי סיפוח היסטוריים, נדל”ניים ופוליטיים. בשולי הדברים מגלה הספר את הסיפורים הדרמטיים באמת: כיצד ההתנתקות מעזה היתה למעשה תרגיל מבריק להקפאת התהליך המדיני ולהכשרת השרץ של הגדר; חשיפת המנוע האמיתי לתוואי הגדר של שרון שטמון בחזון ה”טרנספר מרצון”; ושרטוטם של קווי המתאר מעוררי החלחלה של משטר האפרטהייד, שבעברית כובס לכדי “משטר ההתרים”.

נראה שכפל הכותבים והעדר עריכה קפדנית מביאים לחזרתיות מעייפת ואף לטעויות עובדתיות. כך לדוגמא, בספר מצויין כאילו התחיל המאבק העממי נגד הגדר ב- 2004, אולם כבר באפריל 2003 התחילה הפעילות המשותפת ליהודים ופלסטינים בכפר מסחה שאדמותיו סופחו לטובת ההתנחלויות הסמוכות. בעוד סיפורו הדרמטי של הכפר מסחה (שהסתיים בירי המפורסם על מפגינים ישראלים שחתכו את הגדר) נשמט מהספר, מתוארים בו בפרוטרוט השלבים השונים שעבר תוואי הגדר: מסיפוח של 45% משטח הגדה ל- 8% בלבד. מהרעיון של ברק ליצור גדר על הקו הירוק באורך 313 ק”מ להקמתו של הנחש המתפתל של שרון באורך של 790 ק”מ (שמספח 364,000 מתנחלים בעלות של בסך-הכל 15 מיליון שקלים לכל קילומטר). מההצעה להפריד בין ישראלים לפלסטינים להחלטה להפריד בין פלסטינים לפלסטינים (כ- 238,000 מהם כלואים ב- 21 “מובלעות” שיצרה הגדר).

עומס המספרים והפרטים בספר מוכיח “התמצאות יפה בשטח”. אך מהו “השטח” של כותביו? ובכן, זהו בג”ץ, הצבא והממשלה. ובכך שני חסרונות משמעותיים: ראשית, יכולתם של ספרד ואריאלי להביא את מאחורי הקלעים של אלה מוגבלת למדי. שנית, אין הם מעיזים לגעת בפצע המוגלתי מתוכו צמחה גדר ההפרדה - הפסיכוזה הישראלית. במקום זאת נשארים הקצין והעו”ד צמודים לעיקרון ההפרדה כשבויים בפחד הדמוגרפי, ולכן דוברים בעצמם בשפתם של בית-המשפט, הצבא והפוליטיקאים.

דווקא הגדר, יקבעו ההיסטוריונים עוד עשרות שנים, סימנה את תחילתו של עידן חדש בסכסוך הישן הזה. דווקא הגדר שחונקת את הסיכוי לעצמאות כלכלית או פוליטית בצידה המזרחי, החזירה את רעיון האחדות המדינית לשני העמים למרכז הבמה הפוליטית. בימים אלה אחוז היהודים מתוך אלה החיים כאן בין הים לירדן הוא בסך-הכל 56%. זהו נתון זמני ביותר המחייב אותנו לתרגל בקרוב מאוד חיי מיעוט. ולכן למרות חשיבותו של הספר “חומה ומחדל”, דרוש ספר נוסף שילמד אותנו לא רק כיצד בונים או לא בונים גדר. דרוש ספר, ואולי ספרייה חדשה ובכלל שפה חדשה, שמהם נוכל ללמוד כיצד חיים כאן ביחד.

חזרה לעתיד. בדרך לתחנת הרכבת דרכתי על השרוכים והתרסקתי על ערימת חצץ. עכשיו כשהפצע מגליד אני מחפש תזכורת חדשה לשתי הנקודות שלקחתי איתי יחד עם החול שנכנס לי לדם: להישאר במודעות ולרכז את האנרגיה שלי. זה נכון לגבי ההופעה האחרונה שלי בפורום (”כיצד נראה אדם מאושר?”) וזה עוד יותר נכון מחוץ לגבולות השדה או הבועה התמריאנית.

כשהייתי על הרכבת, והנסיכה הקסומה היתה עם האביר הבלונדיני, שני חברים אמריקאים רבו במושב שלפני על אוכל. חברים חברים עד שזה מגיע לקופסת הטונה האחרונה. הסנפתי את הריח של פיטר שדבק בידיי והודיתי בלבי על הלימוד שמזמנים לי המבטא הקולניות והאנוכיות שלהם עבור השיפוטיות שלי. תפוז אחד להם ואחד נשאר איתי בתיק עד שעת ההאפלה בעיר באפור אשר בשוליה קוראים לו “בורטוגל” – זכר למסע הדומה שעשה הפרי הכתום משם לכאן הרבה לפני.

למחרת מנה מגיעה ובידה עיתון פורטוגלי ובו אני מככב כמיטב המסורת. הפגנה לזכר זונה טראנסקסואלית שנרצחה כמה שבועות קודם לכן. אנחנו חוזרות לדירה הקווירית שבמרכז ליסבון בזוגות ובשלשות כדי למנוע מנאו-נאצים לאתר ולתקוף את חדר המלחמה של הפנתרים הורודים. לשדה התעופה אני נוסע לפנות בוקר עם שתי דייקיות בלגיות שהגיעו כדי לתת סדנא בהגנה עצמית. שבועיים לאחר מכן, על קו 5 בדרך לבורוכוב, שני הומואים מתלבטים אם ללכת לפגישת הדו-מיניים באגודה.

אני מנסה להיזכר בתחושת הקהילה שמצאתי פעם בקהילה ההומו-לסבית או בקהילה הקווירית. אני מנסה לפענח את קוד ההפעלה של תחום הארוס בחברה מנוכרת. אני מנסה למצוא בית בין חברים, משפחה, זכרונות ושפה. מנסה ללא הואיל.רק בלילה, סביב המדורה, על גבעה ליד בית-לחם, אני חוזר הביתה בניסיון לסכם את ארבעת החודשים האחרונים. מה למדתי? ממה התאכזבתי? מה עוד יש לי ללמוד? כולם אומרים לי שהשתניתי. רואים עליך בפנים, בעמידה, בהליכה, בשיער שארך ונשר, בעיניים. איך שמים את זה במילים? סיפורי מפגשים מיניים מתערבבים עם תובנות נצחיות.

זה גם זמן להסתכל מסביב ולתת עדות למסמרים השונים שמונעים מהחברים והחברות בקבוצה לקפוץ ולהתחיל לעוף לעבר מימוש קונקרטי של החזון הגדול. המקצוע, המשפחה, הפחדים, הספקות. וזה הזמן שלי להסתכל אחורה ולזהות את רגעי עקירת המסמרים שלי: הקריירה העיתונאית, החלום להיות מורה בתלמה ילין (ואח”כ להקים בית-ספר שיחנך על-פי הפדגוגיה הביקורתית), הזהות האנרכיסטית (וההתנגדות לכל סוג של הנהגה), הזהות הקווירית (והפחד שלא אמצא אהבה בתמרה), הזהות האקטיביסטית (וההיצמדות לישראל-פלסטין ולשוויון מספרי בין הפלסטינים ליהודים בקבוצה), ואפילו הזהות כניצול שואה (והסירוב לנקות את מצפונם של הגרמנים שעדיין החרמתי בתחילת מעורבותי בפרוייקט הזה).

וזה גם זמן להודות על עצם העובדה שמתקהלת לה קבוצה של ישראלים מעבר לקו הירוק ומעבר למחסומי הבושה והפחד כדי ללמוד ממורה פלסטיני על אי-אלימות. סמי מספר שאפילו גנדי חשב שמסגרת קהילתית הכרחית לחיים של אי-אלימות. ביחד אנחנו מנסחים את חמשת מוקדי האלימות שהקבוצה שלנו מעונינת לפעול מולם: אלימות באהבה ובמיניות (זוגות, משפחות, גידול ילדים…), אלימות ברמה האישית והבין-אישית (דפוסים, קונפליקטים, הדחקות…), אלימות של מבנים פוליטיים (חוקים, מלחמות, כיבוש…), אלימות באורח החיים (אוכל, צרכנות, התמכרות…) ואלימות של מערכות אמונה (דת, אידיאולוגיה, תקשורת המונים…).

ואילו אחותי מנסחת את ששת שורשי האלימות: בורות (התעלמות מהאמת), תלותיות (”נידיות” בלעז), רכושנות (אטצ’מנט בבודהיסטית), תחושת ההפרדה (אנוכיות), הדחקה (דחיקת כוח למיכל לא מתאים) וההזדהות עם תפקידי הקורבן או המקרבן. יש לי אחות חכמה.

הכנס מתחיל ופתאום אני מזהה בין 70 המשתתפים את לילה (שהיא הטלי פחימה האנונימית), משה (שמהפאנק עבר לחינוך דמוקרטי), אורי (שהוא ד”ר לאנרכיזם), רוסנה (שפאנזינה החדש “הריהוט הפנימי” צפוי לחולל מהפכה), וואג’י (שהוא חקלאי ואדם מיוחד מבלעין). פתאום, בלי שהתכוונתי שולי הסצינה האקטיביסטית באה לתמרה. מסקרנות, מרצון ללמוד או לשתף פעולה, מהתובנה שצריך להתחיל לברוא את העולם האחר שלמענו נלחמנו ומההבנה שיש לרפא את הפצעים מהגז המדמיע. הללויה.

תפקיד המנחה שלי בכנס (שמציג ומסכם) לא מאפשר לי שלא להיות קשוב ומרוכז בזמן ההרצאות השונות. אני לומד מחדש על מורכבות הפרוייקט הזה איתו התחתנתי: הידע המדעי (תיאוריית השדות ונקודות האקויפאנצ’ר הגלובליות), הידע הטכנולוגי (שיאפשר לנו להתנתק מכבלי המערכת הקפיטליסטית והמדינה), הידע הרוחני (שמחבר בין השלום הפנימי לחיצוני) והידע האנושי (שבעזרתו ניתן לבנות קהילה בת קיימא). כשסבינה מרצה על אהבה חופשית מפחדים הלב שלי דופק. פאיקנג פלסטיין. גם אני רוצה ללמוד לומר את הדברים הכי רדיקליים בצורה שלא מעוררת התנגדות מיידית.

בסוף הכנס נ’ שגרה בהתנחלות הסמוכה נווה דקלים מתוודה שזו הפעם הראשונה עבורה שהעיזה להכיר את שכנותיה הפלסטיניות. בעלת הבית דומעת.

בפורום האחרון רוב חברי וחברות הקבוצה מחליטים לנתק מסמרים ולהגיע לתמרה. הקבוצה שנשארת בארץ מבטיחה להגיע לימי עבודה במקום מעורר ההשראה שעל הגבעה. אני עוזב את ביתי וחוזר לתל-אביב כדי לגלות שכלום לא השתנה. עדיין.