החיים כנמשל

עוד מעט 2:00 בלילה ומחר בבוקר אסע לשבוע תמריאני בשטחים.
לו היה לי זמן לכתוב פוסט חדש הייתי כותב על ד’ ג’ ו- י’.
לו היה לי גם כסף וכישרון הייתי עושה עליהם סרט.

הנה לכם סיפור על זוג מקסים שנפרד לאחר שמונה שנים של התבגרות משותפת. הבחורה הולכת לעבר השקיעה עם אחד מחבריו הטובים שעד לא מזמן היה גם השותף לקומונה שאירחה חבורה שכזו שישבה ערב ערב לפנטז מהפכות. הבחור והחבר לא מדברים. החבורה מתפרקת לשני מחנות ולאחר מכן ליחידים. כולם מתבודדים אל זוגיותם החדשה ורק הבחור נשאר רווק. לבדו. לא, הוא לא צריך עכשיו הטפות על אהבה חופשית. הוא רק צריך קצת שקט לאסוף את השברים. סוף.

גם רונה סיפרה לי היום שהיא היחידה מבין כל חבריה וחברותיה שגרה עדיין עם שותפים/ות. כל השאר עברו לגור לבד או עם בני-זוגם/ן. ממש חתרנית.

“אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו להתחתן אחד עם השני” (מתוך המחזה “המובן מאליו”, יוסף אל-דרור)

הנה זה בא. הרחם לוחץ. הבדידות חונקת. המסיבה נגמרת. מה היה בה בכלל, בחבורה הזו, שגרם לנו להבטיח אמונים? באיזו תמימות נאחזנו כשהאמנו שאנחנו נהיה שונים. מהורינו, ממורינו, משכנינו, מזאתי מהשכבה שפעם היתה מציירת פיות בשירותים והיום תחום עיסוקיה כלוא בין חיתולים לשיפוצים.

4 חודשים בגלות והכל השתנה והכל נשאר בדיוק אותו דבר. אחרי בילוי של יומיים בשירותים בעקבות ווג’י בורגר בשדה התעופה במדריד, יצאתי עם מנה לסרט המקסים “עץ לימון”. אחרי שטעמנו מחמיצותו של הכיבוש המשכנו לערב האחרון של הבר הלסבי “מינרווה”. כדי שלא נדע עוד צער קינחנו בבית שהיה ביתי שהיה ביתה של החבורה כדי לשמוע שהאהבה מתה.

יהי זכרה ברוך.

שני ציטוטים המוקדשים לשני לבבות שבורים: זה שלי וזה של הבחור

“כה ציפיתי ליום והגיע
אך מדוע בוכה בי הלב
מי הפך את שמחת פגישתנו
לעצבון הפרידה הנוקב

מי הצר האורב לי בדרך
המרעיל בארות נחמה
האמנם רחשי גם אליך
תנתך חמתי הסתומה

האמנם לשכך את הזעם
של האל התובע כל בכור
אעקוד על גבי המזבח
גם אותך רחשי הטהור”

(רחל)

“לפעמים הלב מחשב להישבר.
אין שיעור לקדושה הזאת. איך העור לופף את הבשר.
איך האוויר מקיף את כדור האדמה. ואיך
מעבר לאוויר, הגופים הגדולים מרחיקים
בלא קול, אל תוך האפלה”

סיפור מהאגדות

היה היתה פעם נערה חיוורת פנים, ולה שיער בהיר וחיוך שובב שבקצהו גומת חן קסומה. יום אחד נכנסה הנערה אל הפורום וסיפרה על התנזרותה מחיי מין במשך 3 השנים האחרונות ועל הטראומות שגרמו להתנתקות החד-צדדית שלה מיצריה ומצרכיה. באותו זמן, ישב במעגל נער עם שיער חום מדלדל ועיניים חומות. הנער הביט בנערה ובאמת שחשפה ועיניו החומות דמעו. לא מעצב באו הדמעות, כי אם מאהבה אל הנערה ואל בהירות ועומק מחשבתה. בתום הופעתה של הנערה נכנס הנער לפורום ובמראתו חשף את דמעותיו ואת רצונו לתמוך בה בכל דרך.

חלפו מספר שבועות ובזמן שהסרט המצוייר המצויין “רטטוי” הוקרן בקלנוע הסטודנטיאלי של יום ראשון, מצאו ידיהם של הנער והנערה אלה את אלה. בתום ההקרנה המשיכו הידיים והשפתיים לחקור את גוף הזולת בתוך המרחב הקהילתי המגן. הנער והנערה מצאו בית זה בזו, מצאו ידידות המאפשרת אמון, מצאו סקרנות ונועזות למחקרים חדשים ולחציית גבולות.

הם נפגשו שוב ושוב במשך השבוע שלאחר הסרט. בפגישתם השנייה הורידו חולצות. בשלישית נותרו עם תחתונים וברביעית הרגישו חופשיים להיות ערומים לגמרי. המגע ביניהם היה כזה של תחילת התיכון: מבוייש, עדין, איטי, משחקי, צנוע, אמיץ, תמים וחושני. פעם אחת שלח הנער את ידו אל מתחת לתחתוניה ואז נשלחה יד אלוהים, היא יד האלה היא יד הנערה, והוציאה את ידו ממצריים. לפעמים היו מביטים זה בזו בעיניים בעודם חבוקים ומחייכים על המתנה הזו שבלהיות בני 16 בגוף של עשרים ומשהו.

הנער התחיל להבין מהי מיניות. הוא בא אל הנערה כמורה המעוניין לתמוך בה אך מהר מאוד חזר להיות תלמיד אל מול פלא המיניות הבתולית הנרעדת. לאחר שבוע של חקר, בתום ארוחת הערב האחרונה של הנער לפני נסיעתו לארץ רחוקה, הודיעה הנערה לקבוצת הסטודנטים שהיא מרגישה מוכנה, שהיא רוצה סקס, שהיא מעוניינת להיחדר. היא עמדה לצידו של הנער אולם הזמינה את ידידו הבלונדיני והגבוה. ובשעה שנסע הנער לעיר הגדולה משם תיקח אותו הציפור הגדולה אל ארץ מולדתו, באותה השעה ממש פגשה הנערה את ידידו הארי למפגש אהבה. והנער היה מאושר.

* * *

סיפור אהבה

אני רוצה לתת ביטוי לאהבה שיש בי לשלישייה הזו – תמיר, עאידה ואני. יחד עשינו את קורס הארוס בינואר ואת קורס מנהיגי הקבוצות שהסתיים עכשיו. יחד נחשפנו לצדדים העמוקים והקיצוניים של הפרוייקט הזה (דברים שאין טעם לכתוב עליהם בבלוג פומבי אלא צריך לחוות כדי להבין או לקבל). יחד חשפנו את עצמנו – את החולשות, את הכעסים, את האלימות האצורה, את רגש הגאווה, וגם את הצדדים המוארים – את האמונה, את האהבה, את הפתיחות. יחד למדנו על הסיבות לשתיקתן של הנשים ועל אימת הפטריארכיה המקשה מלהראות את יצרן המיני ובמיוחד בגילאים הבוגרים. יחד השתאינו אל מול המורים והמורות שלנו שנחשפו בחולשותיהם, גמגומיהם, חוסר מודעותם. יחד שיחקנו כדור-עף וגילינו את סודות המשחק הפנימי, יחד ציירנו במכחולים את הסופה שבחוץ ושבנו, יחד חצינו גבולות במיניות שלנו, יחד צחקנו מבדיחות פנימיות (על השואה, על ישו, על השפה התמריאנית…). יחד הבנו את הצורך הדחוף בלקיחת אחריות – אישית, קהילתית וגלובלית.

אני מודה להם ולתקופה הזו של הביחד שהלחימה משהו בנפשנו ובגופנו קצת כמו מלחמה, אוי לדימוי, ולא כמו מחנה קיץ של תנועת הנוער שבו מתנשקים לראשונה אך לא מדברים על כך לאחר מכן, ובספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים, העיניים חוששות להישיר מבט, ובדרך-כלל רק מתענגים לבד על זיכרון אהבת הקיץ הגדומה (יעני קטועה).

* * *

סיפור מולדת

אלך לים, אוכל פלאפל, טחינה וחומוס, אתייצב להפגנה, אשתכר עד לא ידע (בפורים הייתי עסוק מידי בלארגן את המסיבה), אנסה ליצור חללים של אמת עם חברים ותיקים, אשכב עם יוסי, אפתח את אטרף, אשתתף בקורס, בכנס ובסדנא של תמרה בשטחים, אסע עם המשפחה לנופש פסח בהר הנגב, ארסס גרפיטי הוקרה למרד הסטודנטים של מאי 1968, אפגוש את בני הדודים למפגש של התקרבות מחודשת, אבער את החמץ בארכיון הניירת שלי, אבדוק האם העין שלי בסדר, אבשל לשלושה א/נשים (ולא לחמישים), אנשק את כל התינוקות החדשים שנולדו בארבעת החודשים האחרונים (נעמה, עומר ו…?), אטייל עם חברה במדבר, אדבר על החירות שלי בליל הסדר, אתמוך בקהילה המתגבשת בארץ ובאלה המתעתדים להיות סטודנטים במונטה-סרו, אקפוץ למלא מצברים באדמאמא, אזרוק סוכריות בבר-מצווה של האחיין שלי, אכתוב חלומותיי בבקרים, אתבונן באיך אני מחוץ לשדה המודעות החזק והקהילתי, אודה על פלא חיי ואשאר פתוח להפתעות שיבואו.

שנה למותה של פרופ’ טניה ריינהרט.

חמש שנים למותה של רייצ’ל קורי.

יהי זכרן ברוך.

אני מדליק כאן נר בצורת מאמר מתוך הספר שכתבה טניה “שקרים על שלום” שהיתה לי הזכות לסייע בהוצאתו לאור:

למנהיגות הפוליטית של מחנה השלום הישראלי שנים של ניסיון בניתוב מרבית המתנגדים לכיבוש לדרך שימור הסטטוס-קוו. אלה הם האנשים שהטיפו במהלך שנות אוסלו שהכיבוש למעשה הסתיים, וכל מה שצריך הוא רק עוד כמה שנים של מו”מ. הם מומחים בשכנוע כל מי שמוכן להקשיב להם שהמלך אינו עירום, ושהבעיה היא רק בעיניים שלנו. אם הרוב הישראלי לא יעמוד על המשמר, מומחים אלה עלולים להצליח שוב.

אך לראשונה מאז אוסלו יש גם תנועת שלום ישראלית גדלה והולכת שאינה מצייתת עוד למנהיגים הפוליטיים של מחנה השלום. הגרעין הקשה שלה מורכב מקבוצות מחאה מקומיות רבות שנעשו פעילות מתחילת ההתקוממות. זהו גרעין השמאל הישראלי שלא התבלבל, והתנגד מיד לפאזה החדשה של הכיבוש. בין חבריו: יש גבול, התנועה פרופיל חדש, כביסה שחורה, קואליציית הנשים לשלום צודק, תעאיוש, גוש שלום, תנועת הסולידריות הבינלאומית, “אנרכיסטים נגד הגדר” ועוד…

עיקרון בסיסי המנחה את פעולתן של קבוצות אלה הוא שהתנועה למען השלום ונגד הכיבוש היא מאבק ישראלי-פלסטיני משותף. מן ההתחלה ארגנו הישראלים והפלסטינים יחד הפגנות שקטות, והושיטו ידיים זה לזה משני עברי המחסומים ונקודות הביקורת של צה”ל. בצד הפלסטיני נשמעים בהדרגה יותר ויותר קולות הקוראים לחזרה אל ההתקוממות העממית והאזרחית ולהתרחקות מהמאבק המזוין. ביניהם ניתן למנות את אוניברסיטת ביר זית וקולות רבים אחרים, הקוראים לתיאום עם פעילים ישראלים נגד הכיבוש, כמו בהתקוממות הקודמת.

בגולה הפלסטינית ניסח אדוארד סעיד מסר ברור ברוח זו. בכתבה שפורסמה במרץ 2001 הוא מצטט מדברי מנדלה: “מאבקם של השחורים בדרום אפריקה שבה את דמיונו וחלומותיו של העולם כולו, כי הוא סלל לחברה כולה – לרבות ללבנים, שנהנו מהאפרטהייד – את הדרך היחידה המאפשרת שמירה על ערכים הומניים בסיסיים”. המאבק הפלסטיני, לדברי סעיד, חייב להיות מבוסס על ההבנה שהעם היהודי כאן, וכאן יישאר. המאבק חייב לשאוף להסדר שיאפשר דו-קיום המבוסס על כבוד אנושי, הסדר ש”ישבה את דמיונו של העולם”.

במרץ 2001, בכפר רנטיס שבסמוך לטול-כרם, התבוננתי בהתפעמות בכמאתיים ישראלים – מנוער ועד זקן – ההורסים במו ידיהם את מחסום האדמה והאבן שהקים צה”ל. היה זה רק אחד מעשרות אירועים מסוג זה שהתקיימו מאז החל סבב הדיכוי הישראלי הנוכחי. האנשים ידעו שמיד לאחר שיעזבו את המקום יחזרו הדחפורים של צה”ל ויבנו מחדש את המחסום. ואף על פי כן, הם נראו מאושרים. הם ידעו שגם הם עוד ישובו. הם ישובו למען העתיד היחיד ששווה לחיות למענו – עתיד המבוסס על ערכים הומניים בסיסיים.

“אני אהיה הכוכב של הקורס הזה. אוכיח לכולם שאני ראוי להיות כאן יחד עם כל הוותיקים המנוסים והחכמים… אצלול ללא פחד אל תהומות האופל שלי ואזמין לפגישות מיניות את כל אלה שלא העזתי להזמין עד כה. אהיה אמיץ. אהיה גיבור. אהיה מחובר לגמרי להשגחה העליונה שתוביל אותי בבטחה בלונה-פארק של החיים האלה”.

חמישה ימים עברו ועדיין לא ממש נכנסתי לפורום. דילון שואל מי רוצה לקפוץ אל מרכז המעגל. אני קם יחד עם עוד שמונה אמיצים. במקום לבחור מי יהיה ראשון הוא מציע שכולנו נתחיל ביחד. כל אחד מופיע במקביל. אני נוגע בקצוות האנרגיה שלי במאמץ להרשים ולשכנע שאני הראוי להתחיל. אני מסתובב בין שאר המופיעים הרעשניים ומדבר בעברית (רק אלוהים מקשיב) על ההבדל בין הישרדות (לתת מראות לאחרים, לקרוא ציטוטים בשולחן הקריאה, להשתתף בשיחה בסאונה, לצייר ציור כאוטי בסופה ולהצטיין במשחק הכדור-עף) לצלילה למים העמוקים. אני משתף לגבי התסכול שלי מחוסר מציאת הצד האפל שבי, ומחפש אותו באופן סמלי מתחת לשטיח ומתחת לחצאיות מזדמנות.

בעודי מזדחל על הרצפה, שולח את ידי לחפינה סמלית של ישבנה של קייט (ללא חצאית כמובן) היא מסתובבת וברכה השמאלית פוגשת את עיני הימנית. אני מתרסק. קייט נבחרת לפתוח את הפורום. אני נותן לה מראה אוהבת עם עין אחת ויוצא החוצה לאמוד נזקים. העין צורבת, נפוחה, אדומה ודומעת. שמונה חודשים לאחר ניתוח הלייזר להסרת משקפיים הקרנית שלי נפתחת. איזה פחד.

המשך »

אני בועט במדיום הזה של בלוג, של כתיבה בכלל, של מילים. מה להם ולחוויה ממנה אני חוזר עכשיו?

בקיץ שבין י”א ל- י”ב נסעתי לחו”ל בפעם הראשונה בלי אבא ואמא, לאנגליה עם יובל (שאז היה עוד יובגיגון) לכבוד 50 שנה לפסטיבל אדינבורו (שהוא סוג של פסטיבל עכו משודרג). צפינו ב- 14 הצגות בעשרה ימים (הטובה שבהן “מחכים לגודו” בגרמנית). בסוף הגענו ללונדון שם חיכו לנו כרטיסים שהזמנו כבר בחודש מרץ לשלוש הצגות של שקספיר בתאטרון הלאומי. פניתי לאיש עם הפפיון ואמרתי: “ווי הב טיקטס פרום מארס”. הוא הביט בי כאילו נחתתי עכשיו ממאדים. יובל תיקן את המארס למארץ’ והפפיון התקשה להסתיר את חיוכו הבריטי.

12 שנים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בדרך למאדים. “מארס” הפך כאן בתמרה לשם קוד לתרבות חדשה, לקפיצה באבולוציה, לסקרנות ופתיחות למציאות חדשה שעדיין לא ניתן אפילו לדמיין. למי יש אומץ לעלות לחללית שנוסעת למאדים? כמה ואילו אימונים צריך להקדים למסע? לך תבנה מדינה עם אוויר דליל, מעט מים וכוח משיכה מוגבל. אם תרצו – אין זו אגדה. זה בא יחד עם חודש מרץ (מארס בעברית תקנית) שבו תמרה מתכננת קפיצה קוונטית. מבנה כלכלי חדש, חידוש של קבוצות הפורום בקהילה ו… קורס מנהיגי קבוצות עם ניחוח היסטורי שמתחיל מחר ומטרתו להגיע פחות או יותר למאדים. הקורס, אליו התקבלתי יחד עם עוד 6 סטודנטים מאושרים, יתרכז באמנות (בעיקר ציור והופעות תיאטרליות בפורום), בחיבור רוחני (לכוח הריפוי ולהשגחה-הדרכה – הקיימים כאן ועכשיו כחלק מהעולם הזה) ובארוס כמובן. הקורס יימשך 3 שבועות של 24 שעות ביממה, ישתתפו בו (כתלמידים) כל מי שהיו מורים/ות שלי עד כה וההתרגשות מן הסתם – רבה ביותר.

הקורס האינטנסיבי שמתחיל מחר (כל-כך אינטנסיבי שאני לא מבטיח לעדכן את הבלוג או לענות למיילים בשלושת השבועות הקרובים) וכרטיס הטיסה לארץ שמחכה לי בסיומו (לא יכול כבר לחכות לחבק את ליעד שילדה אתמול את נעמה!!!) - הבהירו לי שזה עכשיו או לעולם לא. עכשיו. בטח שעכשיו. עכשיו הזמן להגשים את החלום שלי – לרכוב על אופניים מתמרה לאוקיינוס. 40 קילומטרים לסוף היבשת. סוף העולם.

שלוש שעות על האופניים והביצים מתחילות לדבר. מסביב אביב כזה שמטיס אותי לארץ (חרציות, חמציצים, כובע הנזיר ואפילו חובזה). חקלאות פרמקלצ’רית מסורתית כל הדרך (ובכל עיירה מסעדה אחת בחסות חברת סיגריות ותמיד עם חבורת גברים עם כובעים בחזיתה). פרפרים, פרה קשורה בחבל, חזירים, כבשים, זחל שעיר שחוצה את הכביש, שחפים, קרציה – כולם מראים לי את הדרך למאדים.

לוצ’יה, ניקול, ברנט ואני - הגענו. מניחים את האופניים שוכבים על החול מביטים בגלים ומקשיבים לרוח. הים הזה מטיס אותי לחוף גורדון (פלוס צוקים אגדתיים וגלים עוצמתיים), והשקיעה מטיסה אותי למוצ”ש בתל-ברוך (תודה מאוחרת למיכל שלימדה אותי לדומם מנועים ולהקשיב לשקט פעם בשבוע). לקחת פסק-זמן ולא לחשוב. להתמסר לקריאת שני הפאנזינים המרגשים שרוסנה שלחה לי הישר מהחזית של הסצינה האקטיביסטית: “פותחות את הפה” ו”פמזין” – שניהם עוסקים ב.. איך לא - מיניות (אחד של בנות והשני של בנים. ביקורת בונה אינשאללה בקרוב). אחרי לילה במירמר שהוא מתחם המלרוז פלייס הפורטוגלי שתמרה שוכרת (ארבע דקות מהים) חוזרים הביתה. החברות תומכות בי בעליות החדות של ההרים המופלאים. אלי, שלא יגמר לעולם. מדיטציה אקטיבית בירידות התלולות שנותנות דחיפה עד מהירות של כמה עשרות קמ”שים ובודקות את האמון שלי בעולם הזה. אללה הוא אכבר.

* * *

כניסה לפורום בה אני “מגיש את הרשמתי” לקורס מנהיגי קבוצות:
אני רוצה לנסות לנסח את “האני העליון” שלי. לנסות לראות מה הייעוד שלי, מה היכולות והמשאלות העמוקות שלי במלואן: אני חושב שאני יכול להיות מנהיג קבוצה טוב. אני כריזמטי, בעל חזון, רעיונות מקוריים ומחשבה בהירה. ומצד שני, אני גם אוהב להיות בשירות, לממש חזונות קיימים, לדאוג לקצוות בקבוצה. אני גם דובר טוב (באנגלית לא הכי חכם אבל מפצה בעזרת קסם אישי) ומסוגל להיות מנחה טוב (ליצור מרחב מוגן לאמת ולשאול את השאלות המתאימות).
אני יודע שאני גשר. בין ישראל לפלסטין, בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני, בין תמרה לקבוצה בארץ וגם – בין ידע לאנשים. כלומר, אני מורה. לשאלת תחום הלימוד יכולתי לענות: היסטוריה, פוליטיקה או קריאת מציאות, אבל התחום שהכי מעניין עבורי הוא אהבה ומיניות. בתחום הזה, מצד אחד יש לי פתיחות, כנות וסקרנות, ומצד שני אני מודע לכך שאני תלמיד מתחיל. מצד שלישי תחום הקנאה והשאיפה ליצירת מערכת יחסים מאוד לא מפותח אצלי, ומצד רביעי כנראה שיש לי קושי להתחייב ולהתמסר.

* * *

סיפור ליום-הולדתי מאחותי אמה שם-בה אילון:
היו היתה פעם דרך גדולה ורחבה, וההולך בה היה קורע מסכים של שמיים. מאחורי המסך היתה הציפור הגדולה שתפקידה להחזיר אנשים אל ביתם, כלומר אל ליבם, כלומר אל צבעם.
הלך ההולך בדרך ושמע את הקול הגדול והנורא שמעבר למסך, קולה של הציפור הגדולה, ואורו עיניו, כי מצא דרך אל ביתו, ולא רק אל ביתו מצא דרך, כי אם אל בית אשר אנשים רבים ימצאו בו את ביתם, כלומר את ליבם, כלומר את עומק הצבעים מהם נוצרת תמונת הנשמה.
ראוהו ההולכים בדרך הגדולה והרחבה, ויתמהו לפשר האור שבעיניו, ולא יכול היה לספר להם על מסכי השמיים, ועל הציפור הגדולה, ועל הבית ועל הלב, ועל הצבע, כי את שנגלה לו מעבר למסך, את אלו הנסתרות, לא ניתן לתאר במילים.
אסף ההולך בדרך את קרעי מסכי השמיים, ותפר מהם כיס בבגדו. ויצייר מפה גדולה לפי הכיוונים שתכוונהו הציפור הגדולה, וישים את המפה בכיסו. אם ישאלוהו האנשים למקום הבית, יושיט את ידו אל כיסו ויראה לפניהם המפה, והמבין יבין.