החיים כנמשל

ידידה שלחה לי מייל שמזמין טקסטים לפאנזין חדש: “החלטנו להוציא פאנזין על אמונה בכלליות ויהדות ספציפית מנקודת מבט רדיקלית. אנחנו לא מעוניינות לכתוב ביקורת קוטלת על היהדות, אלא לדבר על הניסיונות שלנו להתקרב אל אמונה, הקשיים והמאבקים שלנו וגם על המקומות שבהן היהדות משמחת אותנו”. נזכרתי בשיחת טלפון שקיבלתי לאחר פירסום הפאנזין הראשון שלי מאקטיביסטית נרגשת מיציאתי מהארון כאדם מאמין (עמוד 25 בפי.די.אף או 23 בפאנזין עצמו). היא עצמה מפחדת מאימת הציניות האקטיביסטית, לחשה לי. אני כותב את הטקסט הזה בשביל הפאנזין החדש הזה, בשביל התנ”ך והתלמוד והזוהר שטרם נכתבו, בשביל היציאה מארון הספרים היהודי והחזרה אליו והחתירה תחתיו והדילוג מעליו.

זהות יהודית / יהדות זהותית
באחד השיעורים כאן פנתה אלי הקומנדנטית הוותיקה ירמה ושאלה האם בדת שלי המיניות נתפסת כטמאה (כל היהודים שהיא מכירה, דרך תמרה, הם הוללים לא קטנים ולכן אולי חשבה שהנצרות המציאה את האיסור על שפיכת זרע לשווא). תשובתי היתה: “אין לי דת”. השייכות האוטומטית הזו באמצע החיים שלי כאן נראתה לי תלושה. אינני יהודי אלא בן אנוש. באותו ערב נמנעתי לראשונה מלהתייצב לקבלת השבת שתמיר מנחה מאז שהגיע. רציתי לבדוק עד כמה המסורת השבועית הזו היא בחירה אמיתית שלי או שמא שיגרה הנכפית עלי מתוקף המובן מאליו. בשבוע לאחר מכן תמיר נסע עם שטפני לאוקיינוס ואני מצאתי את עצמי מנחה בעצמי את קבלת השבת. ברוך השם.

הניסיון לחמוק מלפיתתה של הזהות המוּלדת לטובת קוסמופוליטיות אוניברסלית ליווה את ההיסטוריה של היהודים שהצטיינו תמיד בהסתגרות גטואית כמו גם בהיטמעות. כך למשל כותבת רוזה לוקסמבורג המהממת במכתב מהכלא ב- 1917 (בו ישבה בגלל התנגדותה למלחמת העולם הראשונה): “מה לך ולסבלות היהודים הללו? אני חשה אותה מידה של קירבה ואהדה לקורבנות האומללים של מטעי הגומי בפוטמאיו ולשחורים של אפריקה, שהלבנים משחקים בגופותיהם כמו בכדור משחק… אין בלבי פינה מיוחדת לגטו: אני מרגישה בבית בעולם כולו. בכל מקום שיש בו עננים, ציפורים ודמעות אנוש”.

איזה יופי. מזכיר לי את תשובתה הפשוטה של חנה ארנט הקדושה להאשמתו המגוחכת של גרשום שלום בדבר העדר “אהבת ישראל” בלבה: “לאמיתו של דבר אני אוהבת ‘רק’ את חבריי, והסוג היחיד של אהבה שאני מכירה ומאמינה בה הוא אהבתם של בני-אדם”. ובכל זאת יש בכל זאת. כי אני יהודי כזה שעושה בכל זאתים. והבכל זאת שלי היא כמובן השואה והאנטישמיות. כי כל עוד אני נרדף בשל יהדותי – אני נאלץ להיות יהודי. או כמו שאמר ז’אן פול סארטר:

“היהודי הוא אדם שהאנשים האחרים רואים אותו כיהודי. האנטישמי עושה את היהודי. מה מקנה לקהילה היהודית דמות של אחדות? כדי להשיב על שאלה זו יש לחזור אל מושג המצב. לא עבר, לא דת ולא אדמה הם שמאחדים את בני ישראל. אם דבר מה קושר אותם יחד, והוא שמזכה אותם כולם בשם יהודי, הרי זה מצבם המשותף. הווה אומר: חיים הם כולם בקרב חברה שרואה אותם כיהודים. היהודי היה מסוגל להיטמע לחלוטין בקרב האומות המודרניות, אך הוא מוגדר כמי שהאומות אינן רוצות שייטמע בהן”.

אקטיביזם יהודי / יהדות אקטיביסטית
אני יהודי בגלל האנטישמי ואני אקטיביסט בגלל שאני יהודי. כלומר, תפיסת הצדק שלי מושרשת בזהות היהודית הנרדפת ובהבטחה ההיסטורית - “לעולם לא שוב”. ויש גם את ההיפוך של תמונת הקורבן היהודי: העובדה שהיהודי הפך למקרבן בעצמו מעניקה לי את הפריבילגיה להיות בצד החזק של העולם אבל מצד שני גם את תחושת החובה לפעול לשינויו. כיהודי (אשכנזי, ישראלי ממעמד בינוני+), יש לי תנאים מעולים יחסית לשנות את העולם - כוח, כסף, קשרים וסכסוך בנקודת מפתח שפתרונה עשוי להשפיע על העולם כולו. לכן במקום דחיפות הנחוצה בשל רדיפתי מוטלת עלי כעת חובת האחריות לשינוי.

את המילים הבאות לא היה לי אומץ לכתוב, אבל לשמחתי אמר אותם ז’אן לואי וייסברג שהוא ניצול שואה והיה מראשי “הברית המרקסיסטית המהפכנית” בצרפת של שנות השישים: “בשבילי להילחם נגד השואה היה כמו להילחם נגד הקפיטליזם. כן, השואה היא תוצאה של הקפיטליזם. הנאציזם הוא ביטוי אגרסיבי באופן קיצוני של הקפיטליזם”. הרי, היה זה ההיגיון הקפיטליסטי שהצדיק כביכול את הזוועה: ראיית האדם כרכוש, כסחורה וכחומר גלם, תאוות השליטה על כל העולם, והחשיבה המכנית במושגים של יעילות כלכלית. אך גם מהצד השני של המלחמה: הסירוב לקלוט פליטים, ההימנעות מהפצצת מסילות הרכבת והזרמת הכסף מאילי ההון למפעל המלחמה – כל אלה הם מנת חלקה של אמריקה המשחררת הגדולה שכלאה את כולנו בגטו החדש של תאוות הבצע ותרבות הצריכה.

טראומת השואה מובילה לא פעם לתחושת קורבניות מיותרת ולפחד אובססיבי שמתפרש במציאות הישראלית לאלימות. גם בי הטראומה הזו חיה. אבל גם במובן זה שהיא מקשה עלי לעצום עיניים מול שואות מודרניות. ובכל זאת, כמה שניות חלפו מאז הפעם האחרונה ששמעתי שכל שלוש וחצי שניות מת ילד בכדור הארץ מרעב? ובכל זאת, כמה גלגולי חיים אעבור עד שתקטן אמונתי בצדקת רדיפת הצדק והשלום? העובדה שנרדפתי אני (או סבתי), הגזענות שהופנתה ושעדיין מופנית כלפיי – לא מאפשרות לי להיות גזען כלפי מיעוטים אחרים. ובכל זאת, אני נזכר ביהדות של ברוך מרזל ומתבייש קצת ביהדות שלי.

קהילה יהודית / יהדות קהילתית
אחת מהחברות בקבוצה שפועלת להקמת כפר חקר לשלום כתבה בטקסט שנכתב על הפרוייקט עבור תורמים שהקהילה שלנו עוסקת בין השאר “בתחום התחדשות הרוחנית במסורות היהודית והערבית”. המשפט הזה עורר תהייה בקרב חברה אחרת בקבוצה שכתבה: “נושא ההתחדשות הרוחנית במסורת היהודית והערבית לא מהווה מטרה בשבילי. הייתי מקווה בשבילנו שנמצא אפיק רוחני חדש שמתאים לתרבות חדשה של שלום. המוצא הרוחני של כל אחד מאיתנו הינו משאב מזין את המסע הרוחני שלנו לכיוון התרבות הזו, ולא הפוך - שיש לנו מטרה לחדש מקורות אלה”.

לפוטנציאל הנפיץ של הנושא הרוחני בקבוצה מעורבת נחשפתי כבר בקבלות השבת שנערכו בהיסטוריה של הפרוייקט הזה. כל-כך הרבה פעמים גרר הטקס היהודי הפומבי מתחים, העלבויות, השוואות… ההצלחה הנדירה בה חגגנו בקיץ שעבר פשוט את יום שישי באופן משותף ומעצים לכולנו – לא ניתנה לשחזור מאז. העובדה שרבים מחברי הקהילה העתידית שלנו באים מקהילת “המקום” שהדבק שלה היה יהדות מתחדשת, הופכת את הנקודה הזו לחמה במיוחד. אבל בכלל, העם היהודי מהווה קהילה לשעבר, שבט שהתפרק. ולכן הבחירה בהתקהלויות חדשות המפרקות את הבסיס הגזעי/דתי/מסורתי שאליו נולדנו מאפשרת לנו לבחור מחדש גם במימד הרוחני שמלווה אותנו אבל גם מעמתת אותנו עם המקום ממנו אנו באים.

בתמרה אנחנו לומדים לא להזדהות עם הזהות שלנו, לא להיאחז בעבר שלנו, ובכל זאת אני כאן, בין השאר, על תקן ישראלי שרוצה להקים כפר חקר שלום שבו יגורו “יהודים ופלסטינים”. בתמרה יש גן-עדן עלי אדמות, ובכל זאת, כשהכלבים נובחים ומישהו צועק “שנל!” או “ראוס!” – עולות לי תמונות בשחור לבן. בתמרה שלל של ביטויים רוחניים (נצרות, בודהיזם, פגניות…) ובכל זאת כשמתנגן ניגון חסידי הלב שלי נפתח רחב באופן מיוחד. אולי זה החינוך שינקתי שלא מאפשר לי להקשיב לסיפורים על ישו בשלווה מוחלטת, ואולי אלה הגנים שהעבירו לי תפילות נשכחות. אני מתפלל כעת שהעבודה הרוחנית והאישית של הקבוצה שלנו תאפשר לי להתרומם מעל לכבלי ההזדהות וליצור אינספור הזדהויות, יהדויות ואמונות חדשות. אמן.

יצאנו לדרך חמישה פרשים - מרכוס, אולריקה, אולי, נועה ואני – למסע מחקר חשאי: כיצד הם חיים שם בעיר הגדולה בה למים יש טעם של רעל? מה למדנו אנחנו בזמן הזה בדרכנו להיות פעילי שלום? האם הרוח, האמונה והאהבה החופשית יכולות לגבור על מכשולי הבירוקרטיה הפורטוגזית?

כבר בספטמבר התחלתי את התהליך הזה של בקשת ויזה לשנה. התרוצצויות בין המשטרה, קופת-חולים, ביטוח ושגרירות פורטוגל בתל-אביב. כמעט אלף ש”ח וכמעט אלף שיחות טלפון ומיילים. והנה אחרי חמישה חודשים וחמש שעות נסיעה מתמרה - הגענו לשגרירות פורטוגל בסביליה הממוקמת בלא פחות מארמון. אחרי המתנה קצרה אנחנו מקבלים ויזה ל- 4 חודשים בלבד. למה? אולי הם לא שמעו עדיין על החוק החדש, אולי ככה זה. אולי במאי מחכה לי בבז’ו (העיירה הקרובה ביותר לשם חידוש בירוקרטי) הפתעה כמו אהבה גדולה או תורם עשיר.

שתי המסעדות הצמחוניות המומלצות מהפרה השמחה היו סגורות אז חגגנו את הניצחון המוגבל בקתדרה הענקית שנבנתה על הריסות מסגד והיא כולה רהב ללא בושה. ממרומי המגדל של הכנסייה, מתחת לפעמונים, אפשר לגלות עיר המצופפת בתים לבנים לא-גבוהים, והיא מנוקדת כולה בחושחשים כתומים על העצים ועל הריצפה. זו מין עונה כזו. יומיים חיפשתי פירות וירקות טריים לשווא. רק חנויות שמציעות מוצרים זהים שלא יתפסו מקום גדול במזוודה. סינר עם תמונה של פסל דויד, טי-שרטים עם שוורים וכמובן קפה של סטארבקס תחת כל עץ חושחש רענן.

אבל רק את עצמי פגשתי שם בנהר של סביליה. מחוץ לשדה המגונן של תמרה שברתי את נדר הסירוב לחטיפים תעשייתיים לטובת קבוקים בטעם ביסלי גריל. גם במסעדה בצ’יינה טאון לטופו המיוחל היה טעם של מונסודיום גלוטומט. אפילו הגלידה שנראתה איטלקית נתגלתה כגירסא מאכזבת של קרטיב לימון זרחני ותרכיז פריגת מנגו. למה אני עסוק כל-כך באוכל? כי אני מודה על השפע הבריא שיש לי כאן שהוא כל-כך לא מובן מאליו. כי כשאתה תייר בעולם החומר אתה עסוק בין השאר בהישרדות פיזית (איפה השירותים הבאים למלא מים? אין אומרים טבעוני בספרדית?) והישרדות רוחנית (מה יש לעשות כאן חוץ מלאכול במסעדות?). כי גיליתי שהעיר כבר לא טעימה לי. לרעב הממכר שאוחז בי לפעמים כשאני רחוק - כבר אין אחיזה במציאות.

ובכל זאת, היומיים הללו הבהירו לי כמה אנחנו מנותקים מהחברה שמסביבנו. אין ספק שהעיר הגדולה איננה בת-קיימא, ובכל זאת כל-כך הרבה בוחרים לחיות שם. ושלא כמו בערים הגדולות שראיתי אצל הדוד סאם, כאן המקומיים הספרדים נראים שמחים. משהו חי בהם ומעורר בי חשק לעשות איתם מהפכה. אז איך מגיעים אליהם? לקח לי קצת זמן להיפטר מהברכה האינסטינקטיבית לכל מי שהלך מולי ברחוב. נזכרתי באנונימיות המבורכת שיוצרת מרחב לרב-גוניות שפשוט איננה אפשרית בקהילה קטנה [שוב אהבה גדולה ללא שפה משותפת בסאונה. מיגל. בן 34 עובד במתן שירות בטלפון וגר עם אמו. מעולם לא יצא מאנדלוסיה. שאל אותי האם הנשיא של ישראל הוא סדאם חוסיין].

שאלה נוספת - איך הם מגיעים אלינו? כלומר, מה אנחנו בתמרה, או מחוץ לציביליזציה צריכים או יכולים לעשות כדי לאפשר את מפגש העולמות הזה גם אצלנו. אני צופה שבשנים הקרובות יותר ויותר פליטים יבקשו מקלט מחוץ לעירם, לארצם, לחברתם. אסונות טבע, מלחמות, דיכויים שונים ומחלות נפשיות שדורשות ערי מקלט פתוחות המעניקות ביטחון וריפוי. תמרה רחוקה עדיין מלספק תשובה לשאלה האקטואלית הזו שכן אין אפילו מי שיטפל באורחים שמגיעים לכאן לא בקיץ. תמרה היא בועה. בועה עם שאיפות גלובאליות וקשרים וגשרים לבועות אחרות בעולם. אבל זו עדיין בועה. רק כשיוצאים ממנה נזכרים שאנחנו חיים במדינה ששמה פורטוגל, שבחוץ האלימות היא השפה השלטת, שהחיים הם לא קיבוץ. זו לא ממש התפכחות אלא יותר תזכורת לדחיפות מימוש הפעולה הפוליטית. כשחיים בישראל, אפילו בתל-אביב, זה ברור. פה צריך תזכורת.

בדרך חזרה חסידות מקננות על עמודי החשמל בתום מסען מאפריקה. השיחה במכונית דועכת ובמקומה טרייסי צ’פמן שרה על החיים בעולם החומרני שבו חיבורי שלשלאות האזיקים אינם נראים. בלילה שאחרי אני חולם: אני חי בקהילה, אולי בג’ונגל. אנחנו עושים פעולה ישירה נגד אדם ממנו אנחנו רוצים לסחוט כסף. לוכדים אותו בתוך אוטובוס בעזרת שיחה תמימה וציפוי החלונות בניילון דביק (כזה שמשתמשים בו בהובלות). צג”ג היא שותפה לפשע שהוא על גבול רצח. זה חלום אלים ראשון שאני זוכר מאז שהגעתי לכאן. גם זה אולי סוג של דיאלוג, קריאה לפענוח הסכסוך שלי עם העיר.

“ילדתי אל הים היא הולכת
גלים וצדפים היא סופרת
אבל רק את עצמה היא פוגשת
שם בנהר של סביליה”

(לא, זה לא דיויד ברוזה. זה אהובי לורקה. תרגום של יהונתן גפן).

[פרומו לפוסט המסע שלי לסביליה שבספרד, בעקבות הויזה לפורטוגל. עכשיו לישון].

מבט אחד מהיר. עוד שבועיים אארח כאן את האורחים הראשונים שלי (מחוץ לעונה שבה תמרה פתוחה לאורחים!). סטף ורוזי הבריטים בדרכם לכאן על אופניים מברלין. סטף מתרגם, פרמקלצ’ריסט ואוהב בנים ורוזי מתקנת אופניים, מתקנת עולמות ואוהבת בנות. אנחנו מכירות מקוויראפשן ברצלונה וביחד נלחמנו נגד הג’י-8 בסקוטלנד. אני מתרגש וקצת מפחד מהמפגש הזה בין תמרה לעולם האנרכיסטי-אקטיביסטי-קווירי שעד עכשיו התאפשר רק בפאנזינים שכתבתי ובמרחב הוירטואלי המצומצם של הבלוג הזה.

מפחד כי המפגש הזה הוא בעל פוטנציאל התלקחות אידאולוגית. באופן כללי אקטיביסטים מקצועיים נוטים שלא להסתפק בביקורתיות בריאה ועלולים לאמץ נקודת מבט שלילית ופסימית על העולם שבסך הכל מקבץ שורה של חסרונות ועוולות. באופן ספציפי, אני רואה את עצמי כגשר בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני וכאן עומדת בפניי משימה מאתגרת. מעבר לעובדה שדרושים יותר משני ימים כדי להבין לעומק את מה שקורה כאן, איך אסביר שכאנרכיסט אני מקבל באהבה את אפקט הגורו, ההיררכיה המובנית, חיבוקי האבנים ושירים של היפים? כדי להתכונן למפגש הזה אני מציע כאן חיבור בין השניים. לא מזמן תירגמתי וערכתי טקסט שהוא מעין קריאה תמריאנית של האנרכיזם. אחרי כמעט שלושה חודשים כאן אני מציע קריאה אנרכיסטית של תמרה.

ראשית, תמרה מציעה מודל בר-קיימא לחיי קהילה. אם אנחנו באמת אנרכיסטים לא רק נתנגד לקיומה של המדינה אלא גם נשאף ליצירת האלטרנטיבה שתאפשר לנו להמשיך לחיות בפנאן גם בלי השירותים שהמדינה מספקת לנו. קבוצות אנרכיסטיות כה רבות התפרקו בגלל העדר היכולת לחיות ביחד. הן אחזו באמונה שלמה באותם ערכים ואידאולוגיה והיו נורא צודקות אבל לא היה מי שישטוף כלים, או פשוט לא היה כיף אחת עם השנייה. תמרה בודקת כיצד קהילה מתפקדת ומציעה פתרונות יצירתיים המתבססים על ניסיון ומחקר של 30 שנים.

גם בצד האידאולוגי תמרה היא אנרכיסטית: עצם האמונה שא/נשים ללא נשק יכולים לנצח צבאות, תאגידים וממשלות, ועצם השאיפה ל”עתיד ללא מלחמה”, “כדור-ארץ חופשי” ושלום אמיתי. לא בכדי מקימי הפרויקט מגיעים מהשמאל הרדיקלי של תנועת מרד הסטודנטים, ורבים מהצעירים בתמרה מגיעים מההפגנות האנטי-פשיזם (בגרמניה), סצנת הסקאוטים ופעולות ישירות נגד הקפיטליזם. כמו האנרכיזם - התפיסה התמריאנית שמה את חירותו של הפרט והתפתחותו במרכז ולא מקריבה את הפרט לטובת הקולקטיב או האידאולוגיה, וכמו האנרכיזם תמרה מדגישה את הקשר בין הדיכויים וטוענת כי שורשה של האלימות כלפי נשים, בעלי-החיים, כדור-הארץ, עניים, מהגרים לא-חוקיים… – הוא אותו שורש. לכן גם המענה לכך צריך להיות הוליסטי, כלומר כזה שיתייחס לתחומי החיים השונים: תזונה טבעונית, מבנים חברתיים ומשפחתיים חדשים וכלכלה אוטרקית המתבססת על מקורות אנרגיה אלטרנטיביים.

זה גם החיבור לרוחניות שתופסת מקום חשוב בתמרה. אין כאן סוג אחד של רוחניות אלא ניסיונות שונים להתחדשות של יהדות, איסלאם, נצרות, בודהיזם, פגאניזם, מסורות מטריאכליות ועוד. בבסיס התפיסה הרוחנית נמצאת האחדות. ההכרה או האמונה שכלנו אחד. הפלסטיני והיהודי, האדם והפרה, החומר (גוף) והרוח (נפש), המין האנושי והאלוהות. אחד. בבסיס התפיסה האנרכיסטית נעוצה אותה תפיסה אחדותית המתבטאת במשפט הנפלא “אף אחד אינו חופשי עד שכולם חופשיים”. מכאן גם שאם אני לא אהיה חופשי אף אחד לא יהיה חופשי, ואם לא יהיה שלום בי – לא יהיה שלום בעולם. זה בא מהאנרכיזם, לא משרי אריסון.

האנרכיזם שלי לא רק מתנגד למוסד המדינה, לקפיטליזם ולמלחמות - אלא גם לפטריארכיה והתגלמותה במוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית. בתחום הזה תמרה מציעה מהפכה עמוקה. אהבה חופשית ומיניות חופשית הן אנרכיסטיות כי הן מבטלות את תפיסות היסוד הפטריאכליות לגבי בעלות ומאתגרות את עצם ההיררכיה המתחשבנת המקבעת “אהוב/ה מספר אחד”. אהבה ומיניות אנרכיסטיות לא בודקות עם כמה אנשים אני שוכב אלא האם אני שם גבולות לעצמי או לפרטנר שלי? האם אני מסוגל להשתחרר מהפחד לאבד את בן-זוגי העומד בבסיס כל-כך הרבה מערכות יחסים? האם הקשר עם הפרטנר מרחיק אותי מהעולם או מחבר אותי לעולם כלו?

אז נכון שההיררכיה כאן בולטת, יש שני מנהיגים רוחניים ולכל ענף יש מנהיג מוגדר וסמכותי ולאף אחד אין רצון להחליט בקונצנזוס. אבל השוני הגדול מההיררכיה שאני מכיר ממקומות אחרים הוא השקיפות, העידוד למנהיגות והמודעות המתמדת להפרדת ההנהגה מהאגו. אני זוכר את התנהלותה של הקבוצה שעבדה במשך שנה על הפקתו של אירוע הקוויראפשן בתל-אביב. היה ברור לנו שאין כאן מנהיגים (כי כלנו אנרכיסטים) והיה גם ברור לכולנו מי המנהיגים. אלה שלקחו יותר אחריות הם אלה שהובילו, הפעילו אחרים ויזמו רעיונות חדשים. אני זוכר את האכזבה שלי ממוגבלותם של הכלים לעידוד החברים השקטים, אלה עם הביטחון העצמי הנמוך והניסיון המצומצם בסוג פעילות שכזה - לקחת יותר אחריות. במובן הזה ההיררכיה של תמרה מרגישה לי יותר אנרכיסטית מאופן העבודה של קבוצות אנרכיסטיות שהכרתי. ברור לכולם מי מנהיג, הוא פתוח לביקורת פומבית (בצורת מראות) והוא מחוייב לשקיפות כלפי הקבוצה. כך העבודה המשותפת מתבססת על אמון שחברי הקבוצה מעניקים למי שלקח אחריות שמשמעותה לדאוג לכלל חברי הקבוצה.

שני המקימים של תמרה מעוניינים לפרוש לגמלאות אבל לא נמצאו עדיין מספיק א/נשים שיקחו אחריות במקומם. אין גבול לאפשרויות השינוי בהיררכיה התמריאנית: בקורס מנהיגי הקבוצות הקרוב (שאמור להכשיר מובילי פורום ומנהיגי פרויקטים) ישתתפו ותיקי הקהילה לצד סטודנט מתחיל שכמוני (אינשאללה). רק לאחרונה הפנמתי את העובדה שאני חי בגן-עדן כי באמת אין גבול לאפשרויות כאן. הכל כרוך רק בלקיחת אחריות וכל שאר התנאים (תמיכה מקצועית, חברתית, פיזית…) כבר קיימים. כעת יש בי רצון גדול לקחת יותר ויותר אחריות בהנהגת קבוצת הסטודנטים, בהקמת והובלת קבוצה שמטרתה לתמוך מכאן בהקמת כפר חקר לשלום, ובהובלת המטבח הסטודנטיאלי (”קיטשן פאפא”) למשך תקופה (שבה אנסה להעמיק את ההבנה מדוע הוא טבעוני ולהגדיל את הצריכה המקומית).

כאן גיליתי את יכולתי לתת אמון במנהיג חיובי. סבינה למשל, היא עבורי פשוט מורה טובה לחיים. אני יודע שהאמונה שלה שא/נשים יכולים לסמוך עליה ולהיות מובלים על-ידה (במסע הפילגרמיג’ בארץ לדוגמא) לא מבוססת על הרצון שלה לשלוט באחרים אלא להפך – על הידע והניסיון שצברה בלתמוך באחרים להפיק את המיטב מעצמם. לכן כשצריך להחליט איך להתמודד עם ג’יפ צבאי שעוצר שיירה של 70 צועדים, אין לי צורך דחוף לרוץ לחיילים או להתכנס למעגל כדי להחליט ביחד מה לעשות. אני סומך עליה שתחליט, ואם אחלוק על החלטתה אני יודע שיהיו לנו מספיק אפשרויות בעתיד ללמוד ביחד על הנימוקים השונים לכאן או לכאן.

יש עוד צדדים אנרכיסטיים בתמרה כמו השתחררות מהזדהות עם זהויות (לאומיות, דתיות, משפחתיות, וברבדים מסויימים גם מגדריות), ההתעקשות על אמירת האמת, ההתעניינות האמיתית בזולת, הבדיקה וההפרדה בין מבנים חברתיים שהוטמעו בנו על-ידי החברה לכאלה שאנו בוחרים בהם מרצוננו. אבל הצד החשוב ביותר והאנרכיסטי ביותר הוא לקיחת כל הנ”ל לכדי יצירתה של אלטרנטיבה קונקרטית ומממשית בהווה. אנרכיה כאן ועכשיו.