החיים כנמשל » 2008

ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש January 2008

אמת זה סקסי

Thursday, 31 בJanuary 2008

הארוס, התשוקה, המיניות – אלה יסודות המין האנושי. רובנו נולדים מתוך עשייה של אהבה ומיניות, ורובנו גדלים אל מציאות של חיפוש אהבה ומיניות. אנרגיה מינית היא אנרגיית חיים לא במובן ההישרדותי, אלא במובן שמחת החיים המהווה את החמצן של קיומנו. מיניות חופשית המשוחררת מגבולות ה”נורמליות” ומכבלי תפיסות חברתיות ומוסריות איננה המצאה של בני-אדם (או היפים) אלא טמונה בבסיס הבריאה עצמה.כמה תשוקות, אמונות, פנטזיות, זהויות ויצרים טמונים בנושא הזה. כל-כך הרבה כוחות אנו משקיעות ביצירת אינטימיות וכל-כך הרבה כוחות אנו משקיעים בהדחקתה. הנתון המזעזע לפיו רוב מקרי הניצול המיני מתרחשים בין בני-זוג, מלמד כמה עמוקה המלחמה בעולם האהבה, ועד כמה דפוסי האהבה שיצרנו והמבנים החברתיים שלתוכם כלאנו את האהבה – זקוקים להתמרה.

כך לדוגמא, המחשבה שקנאה מעידה על אהבה. הורגלתי להאמין שאם אינני מקנא באהובי אינני אוהב אותו. הסקס הפך למבחן הבעלות האולטימטיבי. הנישואין או הצהרה פומבית של הזוגיות מגדירים את המונופול ההדדי על המפגש האירוטי של אלו שהתחייבו זה לזה “עד שהמוות יפריד בינינו”. אבל מה בכלל לרכושנות ולאיכות הקסומה הזו הקרויה אהבה שאמורה לחשוף בפניי את הקדושה שבזולת, את כל מה שלא ניתן למסחר את כל מה שיפה וטוב במין האנושי ובעולם הזה? כיצד בכלל ניתן לנסות לכלוא את האהבה והמשיכה, שהם רגשות משוללי גבולות, בתוך כלובו של מוסד הנישואין? בעיניי, אהבה חופשית ומיניות חופשית הן אנרכיסטיות כי הן מבטלות את תפיסות היסוד הפטריאכליות לגבי בעלות ומאתגרות את עצם ההיררכיה המתחשבנת המקבעת “אהוב/ה מספר אחד”.

אלא שהשקר הפך לחלק בלתי נפרד מהמין שאנחנו עושות. לפעמים אני אומר שבא לי למרות שלא ממש. לפעמים ממש בא לי אבל אני מעניש את הפרטנר שלי (או מנסה למצב את עצמי כ”קשה להשגה”) על-ידי דחיית הסיפוק. וכמעט תמיד אני נתקל בחוסר היכולת לספר לפרטנר שלי פשוט מה עושה לי טוב. הגילוי שאמת זה סקסי הוא רדיקלי כי התרגלתי לחשוב בדיוק הפוך: שלמרות שאני רגיש ועדין אני צריך להיות מחוספס וקשוח כדי להיות סקסי, או שלמרות שאני פשוט חרמן עכשיו אני צריך להיות פיוטי כדי לזכות בסקס. פעם חשבתי שעצם זה שאנחנו ערומים ונוגעים במקומות האסורים – מעיד על האמת החשופה. היום אני רוצה גם לחשוף את הכיסויים, הגדרות, ההגדרות, המסכות והתפיסות שנטמעו בי.

גדלתי בחברה שתוך דורות בודדים עברה מגינוי של סקס כמעשה וולגארי, מלוכלך וחייתי לניצול של סקס ליצירת דימוי שקרי המשרת התמכרויות צרכניות. חברה שמטשטשת בין תשוקה למכונית חדשה ותשוקה לשדיים של אישה. חברה שניסתה למשטר את המין שלי (עם מי, באיזה גיל, כמה ולמה…) אבל העניקה לי כל-כך מעט מידע לכינון חיי מין מספקים. גדלתי בחברה שנזקקת לאלכוהול או לסמים אחרים כדי להתגבר על המבוכה והפחד מהמפגש המיני. כמה פעמים שמעתי את חבריי אומרות “שכבתי איתו/ה רק בגלל שהייתי כל-כך שיכור/ה”, וכמה פעמים שמעתי מהם (או השמעתי אני בפניהן) הצהרת אהבה כנה ומנומקת, תיאור של מפגש מיני שהסתיים בתחושת כישלון, או שיתוף בפנטזיה פרועה וכמוסה?

חשוב להדגיש שמין חופשי איננו מין עם כמה שיותר פרטנרים. מין חופשי יכול להתקיים גם בתנאים של נזירות מינית, של יחסים קוויריים או של מערכת יחסים זוגית. השאלה היא לא עם כמה אני מקיים יחסי מין אלא האם אני שם גבולות לעצמי (או לפרטנר שלי)? האם הקשר עם הפרטנר מרחיק אותי מהעולם או מחבר אותי לעולם כלו? האם אני מסוגל להשתחרר מהפחד “לאבד את בן-זוגי” העומד בבסיס כל-כך הרבה מערכות יחסים? כבר למדתי בחיי שביסודה של נאמנות אמיתית טמון לא חוזה כי אם אהבה, כזו שאינה יודעת בעלות או תנאים. בעיניי, נאמנות ארוכת טווח תלויה דווקא באפשרות שלי לאהוב אחרים. להרחיב, לחדש, להעמיק, לפזר את האהבה שלי. כך אפשר להישאר במצב של האהבה הראשונית מבלי להיצמד אליה או להיות תלותי בה.

עבורי, התמודדות עם האתגרים הללו כרוכה בתמיכתה של קהילה מודעת ומשקפת בעלת חזון פוליטי-גלובאלי. הסיכוי של בני-זוג שחיים לבדם לצלוח את האתגר של האהבה החופשית בפורמט המצומצם של אחד-על-אחד, הוא לא ממש גבוה. כוחות כמו קנאה והפחד מפרידה שצברו את עוצמתם במשך אלפי שנים מצריכים תשובה קולקטיבית שתבטיח מודעות מתמדת ואיתגור הדדי. במובן זה, מהפכה מינית קשורה למהפכה חברתית, רוחנית, אקולוגית ופוליטית. או הפוך: יצירתה של תרבות לא אלימה הנותנת מענה לתחומי החיים השונים, חייבת ליצור מרחבים חדשים ותפיסות חדשות של מיניות.

החזון הפוליטי משמר תפיסה גלובאלית, כך שגם כשאני אוהב בחור/ה אחד/ת, לאהבה שלי איכויות אישיות כמובן אבל אני זוכר שהבחור/ה עצמו/ה הו/יא אוניברסלי/ת. כלומר, אני לא מוותר על לראות אותו (ואותי) כחלק מהאנושות ואת הקדושה ששוכנת בו. לחלופין, אם יש לי בעיה של אימפוטנציה אני רואה בה בעיה של המין האנושי, או לפחות של המין הזכרי, ויודע שפתרון הבעיה עשוי לתת תשובה לגברים רבים (ולנשים רבות). אם אני מגלה את הקשר ההדוק בין מין לאלימות אני יודע שמדובר בתוצר של מציאות היסטורית שניצלה את המיניות ככר למלחמות, השפלות ועינויים, ואני יודע שביכולתי ליצור היסטוריה חדשה. אם אני שוכב עם ערבי או מתעלס עם גרמנייה – אני שולח לתאי הגוף שלי וליקום כלו ידע חדש של ריפוי.

אני רוצה לבדוק האם הסקס מאפשר לי להתגבר על פחדים, מעצורים ותפיסות שהוטמעו בי על-ידי החברה? האם אני נשאר נאמן לאמת שלי והאם אני נשאר בקשר עמוק עם הפרטנר/ים שלי? האם הסקס מאפשר לי מרחב פתוח ובטוח שבו אני יכול להרגיש בבית? גיליתי שעבורי, מין חופשי מבוסס על אמת ועל קשר, במובן של תקשורת אמיתית שלי עם עצמי ושלי עם הפרטנר/ים. כשאני שומר על קשר רציף ועמוק עם הפרטנר שלי במיטה הסקס משתבח, ודווקא הקשר עם האלוהות או הטבע מאפשר לי את סוג התקשורת האישית הזו אליה אני מכוון. גיליתי שכשאני מראה את עצמי (בעיקר בפומבי, מול חברי וחברות הקהילה בה אני חי) – זה יוצר אמון, ואמון הוא תנאי הכרחי להיפתחותו של הלב ולשותפות אמיתית. ולכן אמת היא סקסית.

שייך לנושא אהבה ומיניות , תמרה | 25 תגובות »

פשר החלומות

Tuesday, 29 בJanuary 2008

אני מסיים עכשיו קורס של שלושה שבועות שבו כ- 50 גברים ונשים החליטו להקדיש את מירב זמנם ומרצם לעשיית שלום בין המינים. התפללנו, אכלנו, למדנו, ישנו, שכבנו – ביחד, מתוך כוונה משותפת לחקור את הדפוסים האישיים שלנו החוסמים את ערוצי האהבה והמיניות שלנו. גילינו שלכל אחד ואחת מאיתנו גבולות אחרים לחצות, אך עצם חציית הגבולות היתה מטרה משותפת לכולנו. גילינו שהאמון שבעבר היה נקודת המוצא למפגש המיני, צריך להיבנות היום מחדש באמצעות מבנים חברתיים, תרבותיים ורוחניים חדשים. גילינו עד כמה הדוק הקשר בין המלחמה שבחוץ למלחמה שבתוכי ושביני לבין אהוביי. החור בחומה בעזה היה יותר ממטאפורה במסע המשותף שלנו להפלת החומות שלנו.

“היה/י השינוי שהנך רוצה לראות בעולם” (מהטמה גנדי, שנרצח בדיוק לפני 60 שנים)

* * *

12 דקות לסיום הפורום. סילבי, אשתו של ריקו אהובי, מדברת על הקושי ביחסים עם האבא של הילד שלה. עכשיו זמן למראות ואני חושב “צריך לזכור להביא סדין, מפתח לצריף, קונדום ומים”. בריגטה, מנחת הפורום, אומרת פתאום: “אורי, תתן אתה מראה עכשיו”. אני הלום לגמרי אך יודע שאין לאן לברוח. אני מוריד את אוזניות התרגום הסימולטני, נכנס פנימה ואומר: “אני אוהב את סילבי. אני מאוד אוהב את ריקו. אבל עוד עשר דקות יש לי פגישה עם סוניה ואני מתרגש נורא וחושש שאאחר ולכן אני לא לגמרי כאן”. המעגל לא מגנה אלא דווקא פורץ בצחוק. אני משוחרר לפני הזמן כדי להספיק להתארגן. באותו ערב לבה וגופה של ונדה נפתח בפניי. לא במקרה.

“אדם חזק כאשר הוא עומד על האמת שלו, כאשר הוא מדבר ופועל מתוך הכרתו העמוקה ביותר. באותה שעה הוא תמיד יידע מה הוא צריך לומר ולעשות. ייתכן שייפול, אך לעולם לא תדבק בו או במניעיו חרפה” (מיכאל באקונין)

* * *

מנה היא ידידה טובה וגם המורה שלי במחקר בנושא גוף האישה. בשיעור הראשון שכבנו זה לצד זו לאורך לילה שלם. בשיעור השני כבר נגענו זה בזו וגם צפיתי בה שוכבת עם ריקו. בשיעור השלישי הלכנו אל מתחת לעץ הקירח שליד האגם החום וניצלנו את השמש הנדיבה כדי להבחין בפרטים הקטנים והנסתרים שבגופה. לא היתה שאלה שלא שאלתי, לא היתה נקודה שלא גיליתי. אתמול נפגשנו לשיעור רביעי. בדיוק כשהעניינים החלו להתלהט עבר לידינו פרידמן אהובה. הקסם שהיה נרגע וקבענו לשיעור הבא בבודגה (מקדש האהבה הקהילתי). בפורום שלאחר מכן הידיים שלי עדיין הריחו מגופה. נכנסתי להודות לה ולהזמין, לראשונה מאז שהגעתי, גבר. פיטר האמיץ שכבר הוכיח את פתיחותו, סקרנותו ואומץ לבו. בלילה כבר התלטפנו מול המדורה. הפגישה נקבעה למחר.

“ראשית מחקר – פליאה” (אריסטו)

* * *

מסיבת מקדש האהבה. מנהג עתיק לקידוש של אירוטיות שמשמש אותי למחקר של השלב המחזר והמרחב החושני שמקדימים לסקס עצמו. כולם מביאים את מיטב בגדיהם ומשחקים בפורים של זהויות ותפקידים. אני מתחפש לגבר אלגנטי, נגר אינטליגנטי, חוקר מציאות, בעל ביטחון עצמי וסקרנות בריאה. מוסיקה, בר, פינת אמנות, ספות ושמונה חדרים פרטיים לפרישה מכ- 60 המשתתפים. שלוש השעות הללו מאפשרות ריפוי שעדיין מוקדם מידי להנציחו במילים. אני מזהה את הצורך שלי ביצירת מרחב שקט ורגיש לאחר חוויות אינטנסיביות שכאלה. בנוסף, הערבוב הזה של ירמה בת ה- 70 ופטריק בן ה- 50 עם ג’וזפה ושטפני בנות ה- 20 שביחד חוגגים מיניות עתיקה וחדשה ללא בושה – מעורר בי פנטזיה לארגן מקדש אהבה קהילתי אליו יוזמנו כל חברי הקהילה (כ- 150, לא כולל ילדים). אולי בפורים.

“כאשר אנו לא יכולים לחלום – אנו מתים” (אמה גולדמן)

* * *

תמר נותנת לי לשמור על ביל בבניין גדול עם הרבה אולמות וחדרים. אני מאבד אותו ומשקר לה כשמסביר למה הוא לא איתי… אני קובע פגישה עם אביעד בלילה האחרון שלפני טיסתי לחו”ל כדי לצפות בטלוויזיה (פלורנטין?) ולעבור על תסריט שכתבתי… תמיר נוהג במשאית ומאחורה התאומות. הוא עוצר טרמפ לשתי חיילות וכשהן יורדות המשאית מתהפכת ואני רץ לקרוא לאמבולנס.

תמר מסמלת עבורי את קצה הסטרייטיות שלי (שמאותגרת כאן), עם אביעד זה אולי המחשבה לכתוב ספר ולתמיר זו היתה מתנה לבדיקת נושא האלימות והמין ולחיפוש איזון במיניותו המתפרצת אבל גם ביטוי לזה שהוא יכול לסמוך עלי.

שייך לנושא תמרה | 4 תגובות »

ההיסטוריה של הסקס החופשי

Wednesday, 23 בJanuary 2008

התפתחות רעיון המיניות והאהבה החופשית על-פי מקבץ פילוסופים פסיכואנליטיקנים גרמנים, בעקבות שיחה עם ידידי אולי

ארתור שופנהאור היה הראשון שהעז לדבר על ה”לא מודע” אשר מונע על-ידי תשוקות ויצרים. הוא טען שחיי הנישואין הם שקר וגם במיניות אנו אומרים שאנחנו אוהבים רק את בני-זוגנו אבל למעשה יש לנו רצון לשכב גם עם אחרים. אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד, הושפע משופנהאור ושם את היצר המיני במרכז הבמה. הוא הבהיר כי אנחנו נשלטים על-ידי האינסטינקטים שלנו כולל האינסטינקט המיני. פרויד ניתק את המיניות מהרגש הרומנטי ורומם אותה אל מעבר למטרת הרבייה.

אריך פורם לקח את פרויד והוסיף לו את מרקס והגיע למסקנה שבאהבת אמת אין התמזגות או רכושנות. הוא טען שיש ללמוד ולהתאמן במלאכת האהבה ושלפני אהבת הזולת יש לפתח מודעות עצמית ואהבה עצמית. וילהלם רייך דיבר על אנרגיית החיים המתבטאת במיניות פעילה ומשוחררת מרגשי אשמה. הוא הסביר שהסיבה להדחקת המיניות היא המוסר הבורגני והמבנים הסוציו-אקונומיים שהחברה יצרה.

קרל גוסטב יונג טען שהחיים המודרניים וצמיחתה של ציוויליזציה טכנולוגית הביאו לניכור מדרך החיים הטבעית והאינסטינקטיבית. חידושו הגדול היה אבחנתו בתת-מודע הקולקטיבי האוגר את החוויות האנושיות המשתמרות מדור לדור. זוהי תחילתה של תיאוריית השדות שפיתח מאוחר יותר הביוכימאי רופרט שלדרק לפיה שינוי התנהגותי קולקטיבי עשוי להתרחש כאשר מגיעים למסה קריטית. כלומר, יש צורך במספר מסויים של אנשים כדי לשנות את ההתנהגות או המנהגים של האנושות כולה.

מאה שנים אחרי שופנהאור הגיעו שנות הששים ואיתם ההכרזה על המהפכה המינית. אפשר לבקר את התברגנותם של ילדי הפרחים ולשמור על ציניות אל מול שלל המציאויות שהציעו (בין השאר בעזרת צריכת סמים), אבל – כל הומואית וכל פמיניסט, וכל אחת שמבינה שמין הוא גם פוליטי, חייבים תודה לתקופה הזו שהוציאה מהארון יצרים מודחקים ואתגרה את הפטריארכיה מכיוונים שונים. המרד של תרבות הנגד לא היה בשל עדיין להציג מודל אלטרנטיבי בר-קיימא אבל הצליח לנסח את מורכבות הביקורת על הטירוף של החיים הנורמליים.

מתוך התנועה הזו צמח דיטר דום (שהוא גם פסיכואנליטיקן גרמני!). תרומתו המשמעותית היא הדגש על הצורך בבניית חזון ממשי לפני המימוש. הוא ובת-זוגתו סבינה ליכטנפלד (איתה הקים את קהילת תמרה) מציעים חזון של אהבה חופשית: כיצד תיראה מערכת יחסים חופשיה מפחדים וכיצד תיראה החברה האנושית במצב של אהבה חופשית (גם אם עדיין לא הגענו לשם). כלומר, הם בודקים כיצד ניתן להפוך את כל הרעיונות הפילוסופיים התיאורטיים השונים לכדי מבנה חברתי הוליסטי שיכלול פתרונות אלטרנטיביים בתחומי הפוליטיקה, הרוחניות, האקולוגיה, הטכנולוגיה המיניות והאהבה. המודל שנבנה בתמרה וצפוי בעתיד להיבנות במקומות נוספים בעולם (והראשון שביניהם במזרח התיכון) אמור ליצור שדה חדש שהוא בגדר מסה קריטית המסוגלת להשפיע על העולם כלו.

שייך לנושא אהבה ומיניות | 33 תגובות »

גן-עדן עכשיו

Monday, 21 בJanuary 2008

יום ראשון. השמש הנדיבה ביותר מאז שהגעתי מזכירה לי שיכול להיות שאחרי כל הבוץ הזה יגיע אביב ואולי גם קיץ. אני ערום לבדי בפרדייז פלייס. רק המים מתנגנים. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

סאנדיי הוא היום החופשי שבו נהוג בתמרה להתעורר מאוחר ולנצל את הסייסטה הארוכה שאחרי הבראנץ’ (שאחרי המטינה שהיא ההרצאה שלפעמים מזכירה את ההתכנסות בכנסייה ביום ראשון לכבוד הדרשה של הכומר) לנסיעה לאוקיינוס המרהיב, להליכה לבתי הקפה שבעיירות הסמוכות (שם אפשר לחטוא בטוסט עם גבינה, קפה עם חלב ואפילו מנה של רצח), לרכיבה באופניים באזור המקסים שבו אנחנו נמצאים או למלאכת עשיית אהבה.

פתאום מצאתי את עצמי בלי תוכניות בתוך קהילה של יקים שיודעים כבר מלפני שבוע מה יעשו באחת בצהריים. אז החלטתי להזמין את עצמי לדייט בפרדייז פלייס. מקום קסום שכבר אצר אי אילו רגעים משמעותיים בחיי. מיהאי האנרכיסט סיפק את הרעיון, לוצ’יה הבודהיסטית את האופניים, אינה המאמא האולטימטיבית ציירה לי מפה, אניה טובת הלב וחובבת המזרח-תיכונים הכינה את ארוחת הערב במקומי. יצאתי אל הדרך. לבדי. וזה היה שיעור חשוב עבורי כי מתוך תמיכתה של הקהילה יצאתי אל התבודדותי שלי, ואל זרועותיה שבתי מלא באהבה מחודשת אליה ואל כל אחד ואחת מהקבוצה ומהקהילה.

שירים מ”עלובי החיים” ליוו את דרך החתחתים רצופת השלוליות והעליות. שיחות ג’יבריש עם פורטוגלים זקנים (כבר אין באיזור צעירים) שפניהם המקומטים מספרים שכבר ראו הכל. שלושה חזירונים יונקים מחזירה שמנה. פרח סגול ומיוחד בצורה של ואגינה. התחת שלי מתחיל לכאוב מהרכיבה. ציוץ ציפורים מבהיר לי שעדיין לא נפתרתי מהאינסטינקט המגונה לחפש את הסלולרי שלי כשאני שומע ציפורים מהסוג של הצלצול שהיה לי. איזו קללה זו. אני גם מגלה שאיבדתי את היכולת ליצור צליל עם אצבע צרידה בכף ידי השמאלית – האגודל נשבר בתל-אביב למען התנועה הפמיניסטית ואת האמה פרקתי נגד הקפיטליזם בז’נבה. הכל התאחה ברוך השם ואת הכידון אני אוחז כמו גדול, אבל נותרה מזכרת של מוגבלות נקודתית.

הגעתי. מאחוריי עשרה ימים אינטנסיביים של עיסוק אמיץ קולקטיבי ואישי בשאלות ובפרקטיקה של אהבה, מיניות וריפוי. אני מפחד עדיין לכתוב על המתרחש בקורס כי הדברים טריים ואישיים כל-כך. אני מחוייב לשקיפות עם הקבוצה שעובדת בארץ לקראת הקמה של כפר חקר לשלום וגם מאמין שהתהליכים שלי יכולים לשרת לעיתים חברים וחברות בקבוצה. אני מרגיש כגשר עבור רבים מהם שהיו רוצים להיות כאן בתמרה ולא יכולים. אני בוחר בכל זאת לפרסם פוסטים פומביים סודיים (ולא לשלוח אותם במייל) כי הבלוג הזה הוא גם לעצמי. הוא היומן המשודרג שלי שלפעמים מלמד אותי על הדרך שעשיתי. וגם – כי זה רק עדיין. אני יודע שיום אחד אוכל לפרסם את כל הפוסטים המוגנים והמגונים ובינתיים אני רק נותן לעצמי קצת מרחב נשימה עד ליציאה מהארון.

חזרה לפרדייז פלייס. הגעתי לשם עם השאלה “מה לעשות עם אהבתי לונדה”. בתפילת הבוקר היומית שלנו אנחנו אומרים: “מה שאני רואה באהובי/אהובתי – יש בי עצמי. הדרך שבה אני אוהב יכולה להיות הדרך של חיי…”. אחרי הניסיון לצלול למים הקפואים אני מקלף תפוז ומתאהב בו. זה קרה לי לא פעם עם תפוחים. אני מסתכל על הבריאה הזו ומבין שזו ההוכחה האולטימטיבית לקיומו של האל. כל-כך יפה וטעים. מושלם. פעם ראשונה שזה קורה לי עם תפוז. אולי בגלל שקשה היה להתאהב בשיעור הביולוגיה ביסודי עם המורה יהודית כשהסבירה על הבקבקונים הכתומים האלה.

רבים מאשימים אותי שאני לא באמת מתאהב. כי באמת כל יום אני מתאהבת בבחור יפה ברחוב. ואם זה כל יום – זו לא אהבה, אומרים לי. אתה נדלק, אתה חרמן, אתה אוהב. אבל לא מתאהב. באנגלית זה ליפול באהבה. יעני, כמו מצב מדיטטיבי שאתה נופל אליו והוא טוטאלי ועמוק. ומתוך המדיטציה האקטיבית של הרכיבה באופניים בשיפועי המורדות בחזרה הביתה, מתחת לירח הכמעט מלא של ט”ו בשבט, אני יכול לספר לעולם שאני מאוהב. באמת. יש בי אהבה. קוראים לה ונדה. וג’וזפה. ומנה. ומנטה. וורה. ואורי. ותמרה. וכדור הארץ. והיקום. והיא תנצח. חג שמח!

שייך לנושא תמרה | 8 תגובות »

Protected: הפורום הראשון שלי

Sunday, 20 בJanuary 2008

שייך לנושא תמרה | Enter your password to view comments

מהו פורום?

Friday, 18 בJanuary 2008

כל יום למשך כשעה יושבות קבוצות שונות בתמרה במעגל ומזמינות את חברי הקהילה לקפוץ פנימה. מי שנכנס אמור לתת “הופעה” (עם מחיאות כפיים בסוף!) שתבטא את הרצון שלו ליצור קשר, ללמוד, לדבר, לבטא את המטען הרגשי האישי ו/או מחשבותיו לגבי מצב ספציפי המתקיים בהווה שלו.

לצידו של מי שקפץ פנימה עומדת המנחה שתומך בתהליך הביטוי על-ידי התערבות מידי פעם בצורת שאלות או משימות, כמו למשל: לשאת תפילה שתגדיר את הכמיהה, לאמץ את נקודת המבט ההפוכה לנאמר ולהציגה בצורה משכנעת, לבטא את הדברים בריקוד או בקול… מטרתה של המנחה היא להרחיב את המודעות של המופיע ושל הקבוצה ולשמור על תהליך הביטוי חי, יצירתי, ממוקד ואותנטי.

הדובר מוזמן להפסיק לדבר על הדברים שבלבו אלא להציגם באופן תאטרלי במלוא הווייתם או באופן מוקצן. לעיתים הדיאלוג הפנימי מובא בצורה כזו שגורמת לכל הסובבות לצחוק שכן ההומור הקוסמי של המלודרמה הפנימית שלי יכול לגעת בכולם. הקבלה שמעוררת חשיפתם של הפחדים והסודות הכמוסים יעוררו בדרך-כלל את השאלה לגבי האנרגיה הרבה המושקעת בהסתרתם ובהדחקתם. לפעמים הופעה בפורום תאפשר לי גם לראות את הרבדים הסמויים העומדים מאחורי מחשבות, רצונות ורגשות שלי.

המעגל מסביב מחוייב לשקט והזכות להגיב ניתנת רק בתום ההופעה, כשהאדם שעמד במרכז חוזר לשבת במעגל, בצורת “מראות” – הבעה קצרה וממוקדת של תחושות, מחשבות או שיקופים בעקבות ההופעה. מראה אינה אמורה לייעץ לאדם מה לעשות או להביא את הסיפור של נותן המראה. מראה היא מתנה שאני מעניק בניסיון לתמוך בתהליך של מי שהופיע ולעורר את תשומת לבו לרבדים שונים שניתן היה לראות בהופעתו או בהתנהגותו גם מחוץ לפורום. לפעמים המראות יהיו מחזקות ומעודדות, ולפעמים כאלה שמציעות נקודת מבט שונה מזו של הדובר.

הדיבור במראות, כמו גם דבריו של הדובר על פלוני היושב במעגל, שומרים על שימוש בגוף שלישי (”הוא” ולא “אתה”) כדי למנוע הזדהות (לשמור על כך שהסיפור הוא של הדובר ולא סוג של דיאלוג) ותגובתיות (כלומר הנטייה להגיב באופן אוטומטי לפני מתן אפשרות לדברים לשקוע). ההיצמדות למצב רגשי מתרופפות בעזרת מתן העדות והמשחק המודע המאפשרים לחדד את הבהירות ולתרגל את עומקה של המודעות שלנו ללא השיעבוד לעולם הרגשות ההפכפך. כך אני מגלה שאני לא רק הכעס או הקנאה או האגו שקיימים בי ושהדרך בה אני מגיב היא רק אפשרות אחת מיני רבות. כשהמראות מסתיימות המרחב שבתוך המעגל נפתח שוב למופיע הבא. בכל פורום יכולים להופיע בין אדם אחד לבערך ארבעה. קבוצה נוחה לניהול פורום יומיומי תמנה בערך 20.

זוהי דרך יצירתית עבור קבוצה בעלת חזון משותף ליצירת מרחב בטוח לשיתוף שבו מתאפשרת העלאה של המודעות של היחיד ושל הקבוצה. בבסיס הפורום עומדת המחוייבות האישית והקולקטיבית לאמת, אמון ושקיפות. ברקע הפורום עומדת התפיסה כי כדי להגיע לשלום והרמוניה בעולם יש ליצור שלום והרמוניה גם בינינו לבין עצמנו ובין גברים לנשים. כלומר, כדי שהאהבה החופשית לא תישאר סיסמא ריקה מתוכן, וכדי לשמור עליה חופשייה מפחדים באמת - יש לפתח ולהשתמש בכלים חדשים לתקשורת כמו הפורום המתמירים את האישי לאוניברסלי. אני מגלה שלא רק לי יש המחשבות או הבעיות הללו, אלא מדובר במחשבות או בעיות שהאנושות כולה מתמודדת איתן באופן אינדיבידואלי מודחק ומצונזר. מכאן שפתרונן עשוי להביא לפתרון בעיה עולמית.

המעצורים והצנזורה מתרופפים בזכות אווירה מגוננת ולא שיפוטית של דאגה וקבלה מצד הקבוצה. הדבר מאפשר ביטוי של מחשבות ורגשות שכמעט אף פעם לא מוצאים ביטוי בחיי היום-יום אבל מודחקים מתחת למעטה של פחד מדחייה או שיפוטיות. כך הקבוצה כולה הופכת למודעת למה שהיה רק בתודעתו או בתת-המודע של האדם. לכן הפורום הוא כר להפתעות וללימוד משותף. המטרה אם כן איננה פתירת הנושא אלא ניסיון לחשוף את מהותו ומורכבותו של האדם והנושא שהביא, ומתוך כך ללמוד על עצמנו ועל העולם ולשנות את עצמנו ואת העולם.

* הניסיון לכתוב מאמר על הפורום הוא בעייתי כי יש צורך בדוגמא חיה כדי להבין את הכלי הזה. כך גם הניסיון לחקות פורום על סמך הכתוב כאן איננו מומלץ שכן יש צורך בניסיון רב כדי להנחות פורום וכן בלימוד ואימון של חברי וחברות הקבוצה בנושאים כמו אמת, אמון ושקיפות.

ציטוט מתוך מאמר של הרב אוהד אזרחי על תמרה:
אני אישית ראיתי נפלאות בפורומים שבהם השתתפתי, באמת. ראיתי נושאים בעלי פוטנציאל נפיץ ביותר שעולים בפורום, ועוברים דרכו שינוי והַתְמָרָה. יש משהו במעגל הזה, ובפרט כשהוא מונחה על ידי מנחים מנוסים ובעלי רגישות אנושית גבוהה כמו סבינה, למשל, שחותר אל האמת האנושית-מאד שבלב, ויש בו חמלה רבה ויכולת ריפוי.

לולי הפורום והמשמעת הקבוצתית העצומה שמביאה אותם להתייצב בדיוק בזמן לתהליך של שעה ורבע מדי יום ביומו לא היתה יכולה תמרה להתקיים. הרגשות העזים היו מפרקים אותה כבר מזמן לחתיכות, כי בתמרה מותר לאדם להיות באינטימיות מינית עם מספר אנשים בקהילה, והכל נעשה בשקיפות מלאה, ללא סודות וללא בגידות. הכל פתוח על השולחן.

שייך לנושא תמרה | 6 תגובות »

תמונות קצרות (2)

Sunday, 13 בJanuary 2008

אני בסאונה – בימים שכל הסטודנטים יכלו להידחס ביחד לסאונה התמריאנית פתחנו אותה לערב משלנו. הסאונה הסטרייטית הראשונה שלי. החום אדיר ולפני ואחרי חייבים לרחוץ במקלחת הקפואה שבחוץ. הציפיות למרחב אירוטי נגוזו עם המבוכה הקולקטיבית ששמרה על מרחק נגיעה. בלילה אני נכנס לשק”ש עם שרירים רפויים ומשרטט את מפת הזוגות שמסביבי: נועה עם ברנט, ג’וזפה עם עאידה, אנה עם פרידמן ואולריקה עם אולי. מנה עדיין לא חזרה מהדייט עם רפאל והנרי אצל יאנה כמובן. ואני תוהה. לבדי. מחכה. בקלות הייתי יכול לצלול כאן לרחמים עצמיים, אבל דווקא לא.
אני כבמאי קלנוע – אחרי שהקרנתי את “ללכת על המים” התחילה שיחת “איפה סבא שלך היה ב- 1941?”. אחרי “אדמה משוגעת” ברנט הזדעזע ונזקק לפורום כדי לבטא את הדאגה שלו לילדים (בסרט ובתמרה) ולבעלי-החיים (בקיבוצים ובעולם). אחרי “ליטל מיס סנשיין” נשאלתי מדוע הבטחתי שסרט הוליוודי מטופש - מציע אלטרנטיבה (ואני מגלגל כאן את התהייה למיכל שהמליצה). בזמן הסרט האגנטינאי “נסים קטנים” שיחקנו, כריסה ואני, עם האצבעות וזה היה קסום כמו הסרט.
אני כשליח אהבה – חדוות העיסוק שלי במיניות והאמון שרוכשים לי כאן איפשרו לי כבר לתרגל את מקצועי החדש כשליח של אהבה. כך למשל, בערב בקפה הפוליטי של הנוער שבו צפינו בנאום של סאמי עוואד מבית-לחם שפותח את הלב, לאסה שולח אותי להזמין את יוליאנה לפגישה מינית במרחב הפומבי של הקפה – במיטה שבפינת החדר. יוליאנה במחזור. כשאני חוזר ללאסה עם הבשורה עומדת לידו מרה ומקשיבה. לאחר התלבטות של דקה היא קופצת על ההזדמנות לחצות גבול. הסטודנטים מתקפלים לקראת צעידה לצד השני של האגם ואני מותיר את השלישייה מחובקת מתחת לשמיכה.
אני כיצור מיני – כותב ביומן: “שטפני ודנה הן המקסימות ביותר. ההתרסקות על ג’וזפה נרגעת. ריקו מתוק. אניה מרשימה. מנה אלוהית. ונדה אבודה אך קסומה. הימור: מי יהיה הגבר הראשון שיקרוץ לכיווני: סימון האמריקאי? פביאן המאצ’ו? פיטר ההיפי? אל מי אקרוץ אני? לא! צא מכאן ג’וזפה!!”. מפגש אירוטי רך ועדין עם סוניה בבקתת האהבה הסטודנטיאלית (הבודגה רחוקה) פותח את עונת הרחצה שלי. למחרת ברגר ולילה מציגים התכווננות בוקר תיאטרלית בנושא אימפוטנציה מצליחה לגעת בדיוק במקומות הסודיים והקשים שיכולים להיות גם נורא מצחיקים.
אני כדובר – השהות שלי כאן בדצמבר הופכת אותי באופן מפתיע לוותיק בקרב כל חוגגי ועבדי הקריסמס. אני לוקח יותר ויותר אחריות על החלל המשותף וזה ממלא אותי סיפוק. אני מתנדב להביא חדשות מהעולם כל יום ומומו אומרת שאני סקסי כשאני מדבר מול כולם ולכן זה אולי רמז שהדיבור הפומבי הוא טבעי עבורי. במקום להתעצבן על הציטוטים החוזרים ונשנים של דיטר דום אני מתנדב לעשות את “קריאת השולחן” בארוחות ומביא טקסטים של אתי הילסהום, אמה גולדמן ומרינה צווטאייבה. שיא המעורבות המהירה שלי בקבוצה החדשה: גיבושה ומילויה של טבלת מטלות הניקוי שאחריה אני זוכה לתודה על “איכויות ההנהגה שלי”. זה מצחיק אותי כי עבורי היה מדובר במלאכה אפרורית שלקחתי כי אף אחד אחר לא עשה. אני מגלה שוב את הקשר ההדוק שבין הנהגה ללהיות בשירות.
אני כסטודנט – הסימסטר התחיל. הקורס שכל-כל ציפינו לו ופחדנו ממנו ב”נושא מספר אחד”. כל יום ב- 7 בבוקר מתכנסים לתפילה משותפת ושעתיים של התעוררות והתכווננות אישית אל תוך היום החדש. אחר-כך ריקוד בוקר, ארוחה משובחת (תבורך אינה), הרצאה של סבינה ולימוד בקבוצות. בתום שעתיים של סייסטה אפשר לבחור בין כדור-עף, תאטרון, טאי-צ’י וריקודים – לקראת ה… פורום. שעה ורבע של אמת צרופה וחשופה ותבונה שאוספת את כל השנים, הניסיונות והעומקים של כל האינדיבידואלים שמרכיבים את המעגל הגדול. אחרי הפורום שותקים לחצי שעה כדי לתת לדברים לשקוע לפני ארוחת הערב. אחר-כך יש זמן ליזום מעגל שיתוף, ללכת לשתות בבר האומביגו, להקרין סרט, לעדכן את הבלוג או לעשות אהבה. עדכונים לוהטים מהקורס עצמו בקרוב.

שייך לנושא תמרה | 4 תגובות »

אחותי

Saturday, 12 בJanuary 2008

עאידה וניל הגיעו סוף סוף לתמרה. לעאידה אני קורא אחותי או אוחתי (בערבית). שנים של עבודה משותפת והיכרות אינטימית מתמשכת יצרו בינינו מערכת יחסים שהיא מאוד משמעותית עבורי. גם העובדה ששנינו שותפים להתעקשות על הצד הפוליטי בקבוצה תרמה לסולידריות המיוחדת בינינו. לפני שבועיים עאידה נפרדה מהוריה הזועמים ויחד עם בתה ניל בת ה- 7 (היא אם חד-הורית) הגיעה לכאן כדי להיות סטודנטית במונטה-סרו. הסרט הטורקי או המצרי או הבדואי שהופק בעקבות החלטתה הנחושה להצטרף לפרויקט שעוסק בין השאר בשותפות עם יהודים, שמעוניין לבחון מחדש את המסורות הישנות וליצור צורת חיים חדשה וששואף להפריד את האהבה מהקנאה, מהרכושנות ומהפחדים – כלל איומי אלימות, שפיכת תה בנוכחותה של סבינה שניסתה לפשר והצהרות דרמטיות כמו “אם את הולכת אין לך לאן לחזור”.

כלנו, שלוקחים חלק בפרויקט הזה, אאוט סיידרים ברמה כזו או אחרת: הבחירה בשלום וגיבושה של תיאוריה פוליטית שמתווה את הדרך לעתיד ללא מלחמות, הניסיון לשים קץ לפטריארכיה ולברוא מודל חדש של גבריות, הוויתור על החומר וההתעקשות על רוחניות רחבה (מפאגנית-מטריאכלית לנוצרית-יהודית-מוסלמית ועוד) ומעל לכל - העיסוק הגלוי באהבה ובמיניות כנושאי מחקר וכתחומים המחכים לשינוי רדיקלי באופן ההתייחסות שלנו כאינדיבידואלים וכחברה. אבל עאידה היא מיעוט בתוך מיעוט. כאישה פמיניסטית שנולדה בשבט בדואי היא התמודדה עם אתגרים רבים וגם ידעה ליצור אתגרים חדשים. לא מעט פעמים היא היתה הפלסטינית היחידה בקבוצה שמטרתה ליצור שוויון בין יהודים, פלסטינים ובינלאומיים אבל המודעות הפוליטית בה שונה מאחד לאחד – מאנרכיסט למוד מעצרים בשטחים צבאיים סגורים ועד מתנחל דתי ממאחז לא חוקי. עם הזמן למדתי את אישיותה המיוחדת, האומץ, התבונה, החריפות, הנדיבות, הישירות. למדתי גם לזהות דפוסים אישיים וקולקטיבים שדבקו בה כמו קורבניות (כלומר ההתעקשות למצב את עצמה כקורבן) ומתוך כך היצמדות לענייני כבוד חיצוניים וקושי לחלוק עמדת הנהגה ולהתפשר.

עאידה הגיעה לתמרה לתקופה ארוכה במטרה לעשות טיפול שורש לדפוסים מיותרים ובמטרה ללמוד ולהעמיק את הידע שלה ב”תחום מספר אחד” (כך קוראים כאן לתחום המיניות והאהבה). אחיה הצעיר מוסטפא היה מהסטודנטים הראשונים במונטה-סרו אך הוא נאלץ להישאר השנה בכפר כדי לתמוך בעסק המשפחתי. השותפות והתמיכה ביניהם מזכירים לי את השותפות שלי עם אחותי הגדולה שהביאה אותי לפרוייקט הזה. שותפות שמבוססת על קשר דם ושנים ארוכות של חיים משותפים והכרות אינטימית אבל גם על חזון משותף שמאפשר לשמר ולחדש את הקירבה הזו של אח ואחות.

עאידה הבטיחה להיות המורה שלי לערבית (כבר התחלתי לתרגל עם הדיסקים המעולים) ואילו אני מלמד את ניל עברית וגם לרכוב על אופניים אינשאללה. אתמול היא חזרה מבית הילדים והתלוננה שלכל שאר הילדים יש מאמא ופאפא ולה יש רק מאמא. עאידה הציעה לה לבחור פאפא לחודשיים הקרובים והיא בחרה בי כמובן. עכשיו אני מתגאה בבתי החדשה שמסוגלת ללמוד אנגלית, עברית וגרמנית תוך מספר שבועות. שתוך יומיים כבר רצה במגפיים הורודים שלה בין השלוליות עם הילדים הוותיקים. קשה שלא להתאהב בילדה הזו שהיא חכמה (”אני שמחה שאנחנו מנקים ומסדרים את החדר הזה כי ככה זה יהפוך להיות הבית שלנו”) ושמחה (”קודנט קיפ איט טו מייסלף” היא שרה שיר גוספל ששמעה חזרות אליו) וחברותית (”הבובה שלי מדריד רוצה להגיד שלום לכולם”) וגם פרינססה אמיתית (כמו אמא שלה).

היום עאידה נכנסה לפורום בפעם הראשונה. פורום הוא המקום שבו אתה מראה את עצמך, מעלה את הנושאים שמעסיקים אותך וגם לומד על עצמך בעזרת הנחייה (של בריגטה החכמה והמנוסה) ומראות (שיקופים של שאר המשתתפים). פורום ראשון במקום חדש עם 50 משתתפים לא ירתיע את עאידה. היא הביאה את החשש שלה ממחלות המין שמסתובבות פה (היא אחות במקצועה) ואת הרתיעה שלה מריח גוף לא מעודן (השמיעה החלשה חיזקה את חוש הריח שלה). אחרי ארוחת ערב גם יזמה מעגל שיתוף אינטימי יותר שם נשאלה מה היא באה ללמוד כסטודנטית במונטה-סרו. תשובתה מעוררת בי השראה לתמונת אהבה חדשה: היא רוצה ללמוד לאהוב ללא ציפיות מהאהוב. אהבה ללא ציפיות. אולי זה כלול במה שנקרא אהבה ללא תנאים, אבל הקונקרטיות כאן מהפכנית עבורי. דמיינו אהבה ללא כל ציפיות. אני לא מצפה שהוא יחכה לי במיטה כשאני הולך לישון, אני לא מצפה שהוא יפרנס אותי, אני לא מצפה שהוא יקטוף לי פרחים ליום הולדתי. מה נשאר? האהבה. אני אוהב את עאידה. אני אוהב את ניל.

שייך לנושא תמרה | 16 תגובות »

חמותי

Tuesday, 08 בJanuary 2008

מה היה קורה אם היינו מחליפים את הכמיהה שלנו לזוגיות בכמיהה לשלום, לשינוי של העולם, ליצירה של תרבות חדשה? ערפאת אמר שהוא נשוי לפלסטין. לפעמים אני מרגיש מאורס לפרוייקט הזה של הקמת כפר חקר לשלום שבו יגורו ביחד יהודים, פלסטינים ובינלאומיים בצורה המהווה מודל בר קייימא לחיים משותפים. אני מחוייב, אני מרגיש תשוקה אמתית למימוש החזון המשותף, אני מתמלא כולי מהצעדים הקטנים לקראת חיים משותפים – עם הקהילה ועם החזון עצמו, כלומר לחיות איתו ואותו.

החודש האחרון שהוא החודש הראשון שלי כאן היה עבורי העמקת ההכרות עם חמותי. עם האמא של הכלה שלי. הספקתי גם להתאהב בה – בטיול עם יאנוש ביום ראשון שמשי כשעלינו על גבעה והסתכלנו על תמרה מרחוק ומלמעלה ודיברנו בלי סודות. וגם לגלות את צדדיה האפלים של חמותי: היא מכורה לסיגריות, לאלכוהול, למוצרי צריכה מיותרים וכן למוצרי מזון שמקורם מן החי (ולכן ייצורם היה כרוך בסבל של בעלי-חיים).

הייתי מוכן לחסרונות האחרים באישיותה כמו: סגידה למנהיגות (לקורס שמתחיל עוד שלושה ימים נתנו לנו עשרה ספרים כחומר קריאה. כולם נכתבו על-ידי שני אנשים – מייסדי הקהילה שהם גם במידה רבה מנהיגיה הרוחניים), קיבעון הטרוסקסואלי (בהרצאה של המנהיג דיטר דום אתמול הוא אמר: “היטלר הפך לשליח של הרוע בגלל שחווה טראומה בילדותו עם אביו, כמו שגברים שחווים טראומה עם אמא שלהם הופכים להומו-סקסואלים”) וצנטרליזם גרמני (באותה הרצאה רק ארבעה מבין שישים הנוכחים נזקקו לתרגום משפת הצורר).

אבל כמות הסיגריות, האלכוהול והשוקולד הפתיעה אותי. איכזבה אותי. גרמה לי להרהר עד כמה קהילה המתיימרת לשמור על מודעות מתמדת מודעת לעומק ההתמכרויות של חבריה וחברותיה. למה הם מעשנים כל-כך הרבה? האם הם מודעים לנזק לסביבה? לגופם? לנפשם? לא/נשים מסביבם? למה הם שותים כל-כך הרבה? האם הביאו את המנהג האלכוהולי מגרמניה? האם הם מנסים לשכוח משהו? להתגבר על מחסומים ולחצות גבולות באמצעים מלאכותיים? כששאלתי את השאלות הללו את אחת מוותיקות המקום קיבלתי את רשימת התשובות הבאה:

“אין כזה דבר התמכרות”, “זה רק מכסה על רובד עמוק יותר”, “ליצור תרבות חדשה לוקח זמן ואנחנו רק בדרך”, “כשיוצרים תרבות חדשה נאחזים בדברים חיצוניים שעוזרים”, וגם – “קשה לך להתמודד עם נושא האהבה והמיניות ולכן אתה נתפס לזה”.

האהבה שלי לארוסתי הזכה והטהורה לא נפגמת. אני מבטיח לעצמי שנתחיל קהילה חדשה שלא תממן חברות מרושעות, שבה ההנהגה תהיה מבוזרת והמקורות הרוחניים-הגותיים יהיו מגוונים, שבה אהיה צלע משמעותית מההתחלה ולכן הנושא הקווירי יהיה נוכח במלוא הדרו, ואילו הגרמנים – יהיו מיעוט בין דוברי עברית וערבית.

באופן מוזר גם האהבה שלי לתמרה לא נפגמת מהגילויים והאכזבות. יש לי מוטיבציה גדולה לשנות. זה נראה לי אפילו לא ממש קשה. היום צלצלתי בפעמון באמצע ארוחת הערב כדי להזכיר לנו למה המטבח החדש שפתחנו בקמפוס הוא טבעוני באופן מוחלט. יום אחרי שניקינו את פחי הקומפוסט מקליפות הביצים האחרונות מצאנו במקרר חלב של נסטלה. ניצלתי את ההזדמנות גם כדי להזכיר את תרומתה של החברה הזו ליצירת עולם טוב יותר.

עאידה שהגיעה לפני שבוע עם בתה ניל בת ה- 7 מהכפר הבדואי שיבלי אמרה לי שלא בא לה להרגיש אשמה בזמן שהיא אוכלת. אינה שהיא השפית שהפכה את תמרה לטבעונית לפני שבע שנים – באה לחבק אותי בעיניים דומעות: “סוף סוף אני לא לבד”. היא לא לבד. אנחנו קבוצה של כמה סטודנטים וסטודנטיות מלאי אמונה ביכולת שלנו ליצור שדות חדשים בתמרה ובעולם בכלל (כחלק מתיאוריית השדות הגורסת שאמת או מצב יכולים להינשא על כנפי הדי-אן-איי והאנרגיה הקוסמית וכך ניתנים לחיקוי באופן מקביל במקומות שונים): שדה שהוא בר-קיימא באמת, כלומר ללא תלות בחברות טבק אמריקאיות או יקבים צרפתיים או שדות קקאו באפריקה. שדה שהוא “הילינג ביוטופ” באמת – כלומר לא לוקח חלק בדיכוי ובגרימת סבל לכל יצור חי. שדה שעוסק באמת באמת – ולא נזקק לחומרים משככים.

כששאלתי את סבינה (המנהיגה השנייה) מה אנחנו צריכים לעשות כדי להפסיק להיות מתנחלים (זה היה בהרצאה בעקבות טקסט שכתבה על הביקור שלנו בהתנחלות בגדה) היא ענתה: לזכור את הקשר עם העולם מידי יום מעבר לנושאים האישיים, לפעול בעולם, להעמיק את הקשרים עם פורטוגל ועם פורטוגלים (כך כותבים, לא פורטוגזים. אבשלום קור אמר) ולהתחיל להתעניין באמת באורחים שבאים מבחוץ. אני מוסיף את כל אלה לרשימת הטו דו שלי: ללמוד ערבית, לעשות יוגה, להשתנות, לשנות את העולם…

שייך לנושא תמרה | 19 תגובות »

סיכום 2007

Wednesday, 02 בJanuary 2008

אחד בינואר 2008. אף פעם לא חיבבתי במיוחד את לוח השנה הלועזי אבל עכשיו אני חי בקהילה שהיא הרבה יותר נוצרית ממה שתיארתי לעצמי. ישו הוא כאן כוכב עליון והם אפילו מוכנים לכרות עץ כדי לתלות עליו קישוטים. כך מצאתי עצמי מוקף פתאום בסיכומים ואיחולים באמצע השנה. שמעון פרס ועזמי בשארה, רמי וריטה, רמון וקצב, טניה ריינהרט וישראל סגל, שביתת המורים והמרצים והסטודנטים והמעשנים… סרקוזי, בוטו, אל גור, הקרחת של בריטני ושל נינט והנשמה של מרינה… ומה איתי? מה עשיתי אני למשל בפברואר, לפני התיעוד האובססיבי בבלוג? ובכן…

בינואר חזרתי להיות סטודנט. הפעם במכללת אחווה שליד קרית מלאכי שלימדה אותי מדוע אמליץ לכל מי שאוהב את ילדיו לא לשלוח אותם למערכת החינוך הקונבנציונאלית. נסעתי כל יום בטרמפים מאדמאמא שם ניסיתי להקים קומונה אנרכיסטית והסתפקתי בסוף בקהילה אקולוגית שמחפשת את דרכה המשותפת. גם זכיתי לשמוע את חווה אלברשטיין בפעם הראשונה מזה שבע שנים על במה בפלסטין הכבושה. בתום ההופעה נשבעתי לעצמי לשיר, לעשות אמנות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.

בפברואר תם “משפט ה- 11” שנתיים לאחר הגשת כתב האישום הראשון נגד “אנרכיסטים נגד הגדר”. בהקדמה לפאנזין שבו אספתי פנינים מהפרוטוקול כתבתי: “אני חייב להודות שנהניתי. כל דיון זימן לי מפגש מחודש עם אותה קבוצה מקרית שנגזר עליה להיגרר יחדיו אל בית-המשפט ולהיזכר שוב ושוב באותו יום ובאותה פעולה שולית שמדינת ישראל החליטה להנציח ולהשקיע את תשלום משכורתם של השופט, העוזרת, הקלדנית, המקליט, המתמלל והתובע הטיפש. צר לי על יערות הגשם שנכרתו עבור תכולת התיקים והפרוטוקולים, צר לי על תוכניות שנדחו וצר לי מאוד על האיוולת שבהתנהלותה (וקיומה) של המדינה. אך לא צר לי על שהייתי באותו יום ובאותה שעה ברחוב קפלן, מול הקריה. אם ניסתה המדינה על זרועותיה השונות לשבור את רוחי או לפגום בלהט ההתנגדות שלי באמצעות משפט – היא כשלה”.

במארס עזבתי את הכפר לטובת דירה משלי שבה התגוררה, בישלה, שיחקה ברידג’ ואהבה סבתי ז”ל בשישים השנה האחרונות. באפריל ניצלתי את שביתת הסטודנטים ההיא (גם אז איימו שיבטלו את הסימסטר) לטובת טיול משפחתי בפאריס ומשם נסיעה לספרד (שם ביקרתי בקומונה האנרכיסטית המתפקדת ביותר שיצא לי לפגוש) ובדרך התאהבות באנטואן. משם ביקור חטוף בתמרה. בינתיים בישראל נולדה התינוקת הראשונה של חברותיי בנות גילי. במאי הוצאתי פאנזין באנגלית במלאת שנה לקוויראפשן (וזו תזכורת עבורי להעלות אותו און-ליין ביום מן הימים) וביוני נלחמתי בנאצים בג’י-8 שהתכנס בגרמניה, אבל חזרתי בזמן לציין וגם לחגוג 40 שנות כיבוש, ושבתי לכיכר רבין כדי להשתתף בהפגנה נגד עסקת הטיעון של קצב שהיתה אחת ההפגנות המעצימות ביותר שזכורות לי.

ביולי הסרתי את משקפיי שליווני מאז התיכון ונסעתי לתמרה ואז התגבשה קבוצה חדשה ומרגשת לפרוייקט כפר החקר לשלום. בשדה התעופה ביקשתי לקרוא לאנשי השב”כ כי “אני על הרשימות”, אבל לאחר כמה דקות הודיעו לי שאני כבר לא מהווה איום על ביטחון המדינה. נעלבתי אבל המשכתי באוגוסט לקוויראפשן בוואנקובר ואחר-כך למדתי על אהבה חופשית מפחדים עם מת’יו ואליז’ה בקהילה הקווירית שבטנסי. אני חוזר לארץ להשלים את לימודיי לתעודת הוראה בהיסטוריה אבל מבריז לתלמה ילין שבועות ספורים לפני שנת הלימודים, באי-מייל מניו-יורק עם ספרי הלימוד במזוודה, בגלל ההחלטה להגר לתמרה.

בספטמבר בג”ץ מספק ניצחון חגיגי למאבק הלא-אלים שנמשך יותר משנתיים בכפר בילעין הנאבק על אדמותיו הנגזלות על-ידי הגדר. עולות בי דמעות כשאני שומע נאום בהפגנה השבועית. באוקטובר, לפני הנסיעה לימים של חזון וחזיונות בסיני, אני מוציא פאנזין על “סקס ואהבה חופשית” שאמור להסביר לאן ומדוע אני נוסע. משם אני ממשיך בנובמבר לצעדה ברגל מאילת לירושלים שכבר תועדה כראוי.

בדצמבר אני מתחיל חיים חדשים בתמרה לקראת ינואר 2009 אז יתחיל ניסוי של חצי שנה שבו יחיו ביחד באופן אינטנסיבי אלה המעוניינים להקים את כפר החקר לשלום. בסוף החודש מגיע המכתב הראשון עבורי בדואר. מת’יו שלח לי מכתב אהבה מתוק שממלא אותי באושר הזה שידעתי כמותו רק אז במיטה בטנסי. אני מסרב להישאר ער עד חצות ונרדם בניסיון להיזכר מה עשיתי השנה וקם עם חלומות לשנה החדשה.

שייך לנושא היסטוריה | 6 תגובות »

ארכיון פוסטים שפורסמו בחודש January 2008

עמודים

ארכיון

נושאים