החיים כנמשל

חג מולד שמח. 12 השליחים מתמרה מביאים מרק אטריות ויין חם לדיירי הרחוב בעיר ליסבון. יחד אנחנו מוצאים בית בין מחוסרי הבית. מסביב לכיכר העיר הרחובות ממריאים לאט בעזרת כנפיים עשויים נורות זעירות. זהו חג, אולי כמו פסח, שבו כולם נזכרים לתרום לעניים. גם אנחנו חלק מגל הנתינה שבא עם המון שקיות מלאות בבגדים ושמיכות וסירים מלאים באוכל והמון כלים חד-פעמיים ואז חולף ומשאיר את האנשים שוב לבד ברחוב. אני שם על הראש כובע של סנטה קלאוס ומתפלל לשיחה אמיתית.

בתיכון נעוריי, באחד מערבי המונולוגים באולם השחור, הייתי המלך מ”שוכני המערות” של ויליאם סרויאן. מחזה על עלובי החיים המתגוררים בין הריסות תאטרון ומקבצים נדבות. המלך התלונן רק על האנשים שלא מסתכלים בעיניים. שעוברים ברחוב ומצפונם לא מאפשר להם להביט בו. וזה גם כל מה שהקבצנים בליסבון מבקשים: תסתכלו בנו. אל תדברו איתנו על דירה ועבודה. אין לנו רצון לחזור למסגרת המשעבדת של נישואין-משכנתא-ילדים. רק תקשיבו לסיפור חיינו. רק שבו לרגע.

דויד בן ה- 32 הוא בכלל דאוד מתוניס. כשהיה בן 17 יצא להסתובב בעולם ומאז הספיק לחיות ברחובות אדינבורו, לונדון, אמסטרדם (שם למד עברית), מדריד ובשנה וחצי האחרונה הוא חי בכיכר בליסבון. הוא מדבר על ספר או סרט דוקומנטרי בנושא הנשמה. לשם כך הוא חי ברחוב. הוא לא מאמין שאפשר לשים אהבה בכלוב ולכן סירב להתחתן עם בת-זוגתו ההולנדית. אני מזמין אותו לתמרה ומדמיין אותנו חיים ביחד בכפר החקר לשלום אינשאללה. היה גם הזקן שחי כעת את ילדותו השנייה, ופיליפ שעבורו מוסיקה היא כל החיים (פעם היה רקדן) ופדרו שעבורו לפעמים אנשים הם כל החיים ולפעמים האלכוהול. היה גם זוג מאוהב שהכיר לפני 10 שנים ברחוב ומאז הם רוקדים ביחד.

בסוף הלכנו לישון בבית הבורגני של הוריה של מנה, מתענגים על קירותיו ושירותיו השונים שכבר אינם מובנים מאליהם. בבקרים התכנסנו לשעות לימוד והתכווננות משותפות. דימינו עצמנו לחבורת אסטרונאוטים שבאה לכדור הארץ עם משימה מיוחדת: להביא שמחה לרחוב. למדתי על היהירות שבכך אך גם על האפשרות להתרומם מעל למעגל הרחמים-עצב-דיכאון. יכולתי לראות זאת בפרצופים שמסביב כששרנו. מין שילוב מיוחד של הארי קרישנה עם חבורת זמרות גוספל שחורות. הרחוב המריא לאט, הפעם בזכות כנפי הרעד שבמיתרי הקול.

כשחזרנו הביתה לתמרה הודינו על קיומה של הקהילה הגדולה והתומכת שציידה אותנו בכל טוב ושחיכתה לחזרתנו. השורדים בחורף בעיר הגדולה נאלצים אף הם לחלוק אוכל, לישון בצפיפות ולהתעניין זה בשלומו של זה. אולם זו קהילה ארעית ומוגבלת של מתבודדים. אני לומד להעריך את האוכל הטבעוני המשובח שעל שולחני, את מעגלי השיתוף, את קירות הבוץ ואת האנשים שתכננו, בנו, זרעו, השקו, קטפו, בישלו… זו הפעם השלישית שאני נוסע ברכבת מליסבון לפונצ’רה שליד תמרה – בשלושת השבועות האחרונים. עכשיו בא לי להשתקע. להשריש שורשים. לבנות בית לפני שאשוב לבקר בבית החדש שליד הכיכר הגדולה בליסבון. בינתיים עשיתי את הכביסה הראשונה שלי. כאן משתמשים באגוזים מיוחדים במקום בסבון כביסה. למרות ספקותיי – זה עובד.

הסימסטר מתחיל עוד שבועיים והסטודנטים מתחילים לחזור מעבודות הקריסמס והחופשות המשפחתיות. שנת הלימודים שלנו מתחילה בקורס בנושא מיניות, אהבה וריפוי. מלבד חשיבותם הנצחית של הנושאים הללו גם מחלות המין שתקפו את הסטודנטים מהוות סיבה טובה לקורס שיונחה על-ידי ותיקות מועצת הנשים הקהילתית, הרופאה (ד”ר עדה) וסבינה (שהקימה את תמרה). כאן הרבה מאמינים באמצעי מניעה והגנה מורכבים יותר מסתם קונדום. בקרב ותיקי הקהילה נראה שזה עובד, בקרב הסטודנטים הצעירים נראה שזה קצת מבלבל. ודאי ארחיב את הדיבור על כך בקרוב. בינתיים אני חוזר למערה שלי שהיא ארמון של ממש.

לצפות בסרט “ילדי המים”. לאכול עם ילדי תמרה קרטושקעס סביב המדורה (כמו בפילגרמיג’). לשכב על המזרון המיוחד שהכינו לי כששמעו שגבי נתפס. להיזכר בשיר “היי קוקולורו”. סרט ישן ומשובח על רעות (עם צירה), קהילה, כוחות מאגיים נשיים ומאבק לחירות ולצדק. כשנשאלתי אם יש דיבוב לערבית או לעברית נזכרתי שאת שיעורי האנגלית הראשונים שלי קיבלתי מ”דובוני אכפת לי” ששודרו במקביל בערוץ 1 ובערוץ המזה”ת ז”ל. עדיין מחכים במזוודה סרטי כיבוש כמו “בלעין חביבתי”, “גן-עדן עכשיו” ו”אוגוסט”. לכבוש/לשחרר את תמרה.

לשתות יין ולשתות תה. ערב אצל מוניקה בסלון. אחד מבתי המגורים היחידים בכפר. השאר בתים ציבוריים וקרוואנים (לא כמו התנחלויות אלא כמו משהו שמצמידים למכונית ונוסעים איתו באירופה). לראות איתה ועם אנה ורוברט חלק מ- 7,000 התמונות שצולמו במסע החסד. להיזכר כמה חם היה. לשיר ביחד שירי קריסמס ולהנות מיין אדום משובח. למחרת, לשתות תה בקפה הפוליטי של הנוער. לתמוך במסורת החדשה המאפשרת מרחב פתוח לקריאה, כתיבה, ציור, דיבור ושיתוף פומבי באוהל הבדואי המשודרג שיצר הנוער התמריאני בהשפעת המסע בארץ. להקשיב לבגרותה של ליסה הנערה המספרת לנוכחים על חבר שנהרג אתמול בתאונת דרכים.

לחלום. גלעד (לא אחי הביולוגי אלא זה שלימד אותי את עומקן של הרגשות) מנקה בית גדול עם וילונות מהתקרה עד הרצפה. הוא מוכן להסיע אותי למסיבה בדרום תל-אביב אבל לא לבוא למסיבה עצמה. הוא אומר שכל עוד ענת (מאמסטרדם) ואריאל (מלונדון) מבקרים בארץ הוא רוצה להקדיש את כל הזמן הפנוי שלו למענם. בסצינה אחרת: אריאל מספר איך שידך לינון בן זוג ושמו ינון. אני מתלבט בין שמחה (בשביל הינונים) לקנאה (למה לי אין חבר? למה שידך לו ולא לי?).

להזדיין. הנזירות שגזרתי על עצמי עד הכנס מסתיימת כשאני מגיע למדריד הקרה בחצות ואין לי איפה לישון. אני מאתר סאונה ותמורת שמונה יורו מבלה שם עד שבע בבוקר. שיחות נפש עם פדרו שמחפש את שורשיו הרוחניים, ושיחות אינטלקטואליות עם השמנמן שאומר “לא דמיינתי שיום אחד אדבר על שלמה בן-עמי בסאונה”. עם אנחלביס לא ממש דיברתי כי לא ידע אף לא מילה אחת באנגלית אבל איתו ביליתי עד תשע בבוקר ולמחרת אף בילה איתי לילה במלון בו התאכסנתי. המילים המשותפות היו: צ’אווס, פידל וצ’ה. לפני שנה הגיע מונצואלה וכשמו כן הוא – מלאך עם איכויות של אלביס פרסלי.

לחזור הביתה. פעם ראשונה שאני מגיע לתמרה כבית. עם כל הכאבים והמחלות הכותרת “נחיתה רכה” נראית רחוקה כעת. אולי “טראנספורמציה”. התמרת הפחדים שלי מחום, מלהיות לבד, מלהיות חסר אונים, והתמרת היכולת להשתחרר מדפוסים ישנים, לבקש עזרה, לסמוך על הגוף שלי שיתגבר (גם בלי אספירין) ולקחת את הזמן לנחות. בארוחת הערב מצלצלים בפעמון ומבקשים ממני לספר על הכנס במדריד. אני קם ומתאר את הקושי שלי לראות את המראה הזו של חתירה לקונפליקט שהיא חלק ממני ומהזהות שלי כאקטיביסט. למחרת בשעת לימוד קהילתית אני מנהל דיון על האפשרות דווקא להחרים מתוך רגש של חסד: לא לרכוש מוצרים שיוצרו במדינה המשתמשת באמצעים של אפרטהייד אך לא לשנוא אותה או לא להישאר לישון בהתנחלות אך לעשות זאת בלב פתוח.

לפלות כינים. עוד שיחה עם גבר על ההומו-אירוטיות המודחקת. הפעם זה ג’וזפה המתוק. לא, אין כאן הומואים, אבל המודעות הגבוהה והפתיחות הרבה לנושא המיניות מקרבת את הגברים כאן להודות במיני התנסויות, הדחקות, פנטזיות ומשאלות שחיכו לבואי. בסוף אני ממליץ לו על הגירסא האיטלקית ל“מדריך לנחדר המתחיל”. לאחר כמה שעות הוא פוגש אותי ואומר: “איי ניד יור הלפ ויז מיי אס”. תקוותי מתבדית כשהוא מסביר שהוא רק רוצה שאוציא לו את הכינים שהשתכנו בשיער התחת שלו. הוא מפשיל את מכנסיו וכורע מולי עם ישבנו המתוק תחת אור השמש. אני תוהה האם הסיטואציה הזו סקסית או דוחה.

לדבר ולהקשיב. כמה באו לכנס במדריד כדי לדבר וכמה באו כדי להקשיב? שאלתי גם את עצמי כשלאחר האכזבה מכך שלא ניתנה לי הבמה להציג את פרוייקט “כפר החקר לשלום”, לא היו לי הכוחות להקשיב לעדויות מעיראק המדממת. לעומת זאת, ריפוי של ממש עבורי היה מעגל השיתוף שיזמה אולריקה ובו ביקשה מראות (שיקופים, פידבקים, עיצות) לקושי שיש לה ביחסים עם אולי בן-זוגה שמתפרפר לאחרונה עם אינה. במיוחד נגע בי תיאורה איך העדות של הקהילה (כלומר השקיפות) מקלה על הקשיים, וגם – שסיפרה שהמיניות שלה ושל אולי השתפרה פלאים מאז צללו לעולם האהבה החופשית ושהיחסים בכלל נעשו קרובים יותר ומשמעותיים יותר.

להביט. בימים הראשונים ליוותה אותי שכבה דקה של קרח שצבעה את הכל לבן בדרך למפגשי הבוקר (שתכליתם ריקוד, התכווננות רוחנית ועדכונים). מאתמול הגשם לא מפסיק לרדת. מפלס המים באגם שנחפר לאחרונה ועמד כמו פצע פתוח אך יבש - עלה במטר וחצי. אני חושב על מפלס הכנרת. הירח התחדש השבוע והוא “ארביק מון” כמו שלחשה לי סוניה במבטא יווני. לפני שהגיעו העננים היו שקיעות וזריחות מרהיבות והיה גם הנס הזה של לשכב בחדר חמים ולפני שהעיניים נעצמות לראות שמיים מכוכבים דרך החלון הגדול שליד מיטתי.

להתלבט. לפעמים אני חושב שזו כת גרמנית משיחית, ולפעמים אני חושב שזו קהילה בינלאומית המאמינה בשלום. לפעמים אני חושב שדיטר דום הוא גורו אשמאי חרמן שחוזר על עצמו לעייפה, ולפעמים אני חושב שהוא מהפכן אמיתי שלא רק שמרד עם הסטודנטים ב- 68′ ושהקים קהילה מדהימה אלא גם ממשיך לייצר חזונות ולעורר השראה. לפעמים אני חושב שהעובדה שלנשים קשה יותר עם האהבה החופשית מעידה על הבסיס השובינסטי שבבסיסה, ולפעמים אני רואה את האתגרים הקשים וההכרחיים הנעוצים במהפך רדיקלי לאחר אלפי שנות פטריארכיה ודיכוי. לפעמים אני חושב שזו ביקורת בונה, ולפעמים אני חושב שזו הנטייה שלי לפירוד.

“מי נוסע איתך?” זו השאלה שנשאלתי על-ידי כל מי שסיפרתי לו שאני נוסע לכנס במדריד. כל-כך מובן מאליו כאן שלא יוצאים למסע כזה לבד. באוטובוס חזרה ממדריד לליסבון, כשתחת החום הגבוה החלו מחשבות על בית-חולים, פתאום זה נראה לי הגיוני. גם עם קדחת השופינג לקראת החג שסמלו נטבע בהשראת פרסומת לקוקה-קולה - לא קל להתמודד לבד. גם לא עם יצר ההרס העצמי של השמאל.

זה היה אמור להיות הכנס הגדול ביותר בתולדות השמאל הרדיקלי. כל הדמויות שהערצתי בנעוריי מנטע גולן ועד אורי דיוויס היו שם. משלחות של פעילים אמיתיים (לא פוליטיקאים) מלבנון, סוריה, עירק, ירדן, מצרים, ישראל ופלסטין. עשרות הרצאות וסדנאות שמתחילות מהנחת המוצא הלא-ציונית ונייר עמדה שהיה אמור להתפרסם בתום הכנס שבין השאר תומך בזכות השיבה. צפויים היו להגיע 2,000 משתתפים.

לאירוע הפתיחה התייצבו כ- 100 איש. למחרת, כששוטרים מקיפים את התאטרון, הוכרז על פיזורו של הכנס. שולחנות הכיבוד העמוסים נותרו יתומים במסדרונות. כך גם הטי-שרטים והפליזים עם הלוגו, החדרים במלון (אנרכיסט בכל חדר), מאות המתנדבים, המתרגמים, העובדים והפעילים שהשקיעו את השנה האחרונה בחייהם להפקתו של הכנס. תקציב של מאות אלפי יורו ירד לטמיון.

סיפור המעשה: משרד החוץ הפורטוגלי הצטרף לששת הארגונים הלא ממשלתיים שמִמנו את הכנס שהוקדש כלו לחברה האזרחית ומאבקה למען שלום צודק במזרח התיכון. בניגוד להסכם, שליחי שר החוץ מורטינוס ניסו להשפיע על תכני הכנס ועל אופיים של המוזמנים. כך קרה שבמקביל למשלחת הישראלית הרדיקלית המכובדת (בייצוג יתר של נשים, מזרחיים וצעירים) הוזמנה גם משלחת ישראלית שכללה, לא עלינו, את אנשי מרכז פרס לשלום.

כשהפלסטינים שמעו זאת, שלושה ימים לפני תחילת הכנס, הם הודיעו על החרמתו. הלבנונים והסורים הצטרפו לחרם. גם שאר המשלחות הודיעו שלא ישבו עם הציונים באותו חדר. הלא ישיבה כזו היא מתן לגיטימציה לכיבוש שכן זהו צעד לנורמליזציה במצב ובזמן שמחייב דה-נורמליזציה. משרד החוץ הציב אולטימטום: או ששניים מהמשלחת הציונית מדברים בפאנל הגדול או ששוטרים יסגרו את התאטרון. בשלב הזה התבצע ניסיון חצי כושל להעביר את הכנס לאולם קטן בלב אזור תעשייתי שומם. שם נחתם הסיפור עם פאנל מאולתר של העיראקים.

ניתן לראות את השתלשלות המאורעות כניצחון כוחות האור על האופל. הוכחנו את עצמאותה של החברה האזרחית והוכחנו סולידריות עם אחיותינו הפלסטיניות. הניסיון לכפות עלינו תכנים מיותרים נתקל בהתנגדות עיקשת. אבל ניתן גם לראות עם הפיאסקו הזה כהפסד גדול של השמאל הרדיקלי והערכים למענם אנו נלחמים. אפשר גם לזהות את הדפוסים המוכרים המובילים בסופו של דבר להרס עצמי: העיסוק האובססיבי בפוליטיקה פנימית, התחרות העיקשת על מי יותר קיצוני, ויותר מכל - הנטייה להתפצל ולהתבדל ומולה ההתלכדות סביב השנאה לאויב משותף.

אני מלא בהערכה אל האנשים שמחאו כפיים כשהוכרז על ביטולו הפרטיזני של הכנס, אבל עדיין מעוניין לשאול: מה היה קורה אם במקום להחרים היתה מגיעה המשלחת הפלסטינית? ואם שניים מהמשלחת הציונית היו משתתפים בפאנל? ואם המנחה היתה חושפת את העובדה שהם על הבמה בגלל לחץ של משרד החוץ? ואולי ניתן היה להשתיקם בעודם על הבמה? ואולי
אפילו אפשר היה לתת להם לדבר ולהנות מהעובדה שהם נחשפים לתכנים אלטרנטיביים?

יש גם דיווח באנרג’י (מופת של עיתונאות גרועה שקרית ומגוייסת), בוואי-נט ובהארץ (הכותרת: בוועידה בספרד ארגוני השלום הצליחו לעשות רק דבר אחד: מלחמות) וגם מאמר של מיכאל וורשבסקי (שמסביר, אולי טוב ממני, את הסיבות למלחמה).

נתפס לי הגב. הסיבות המשוערות מגוונות: עומס גדול מידי על יד ימין הלא-שבורה שהעמיס על הצד השמאלי של הגב, הקור בלילות שהקפיא איזה שריר ואף - אנרגיה מינית חסומה. כך או כך, אני מושבת מכל מלאכה ויש לכך גם יתרונות זעירים כמו הלימוד שהמצב מזמן עבורי בלבקש עזרה, וגם – זמן הקריאה בספר “רקוויאם גרמני” של עמוס אילון שליווה אותי מאז המסע לירושלים.

הנה כי כן, סקירה אישית של ספר היסטוריה שהדמיע והצחיק את ימיי האחרונים מול האח הבוער. ספר שמתחיל במסע של נער בן 14 בשם משה מנדלסון לעיר הנאורה ברלין (ב- 1743), שם הוא עתיד להפוך לאחד ממובילי עידן ההשכלה (ולאב שושלת מתבוללת שאחד מצאצאיה הוא ידידי התמריאני בנג’מין), ומסתיים בסופה של יהדות גרמניה שהוא גם סופם של כל אמונתם, מאבקם, תקוותם וחלומם בדבר השתייכות אמיתית לאומה הגרמנית ושותפות הגורל היהודית-גרמנית.

“היו באירופה רבים שחששו מהגרמנים, העריצו אותם, קינאו בהם או לעגו להם. נראה שרק יהודים אהבו אותם. הקשרים והמתחים בין יהודים לגרמנים תוארו לעתים כנובעים מדמיון משפחתי. היינה שיבח את היהודים והגרמנים כשני ‘העמים המוסריים’ של אירופה. יחדיו עתידים הם לחולל עידן משיחי חדש… קפקא האמין כי ליהודים ולגרמנים ‘יש הרבה מן המשותף: הם שאפתנים, מוכשרים, שקדנים, ומאוד שנואים על ידי אחרים. שניהם מנודים’.
ההיסטוריון האמריקני גורדון קרייג הצביע על ‘דמיון מפתיע’ בין גרמנים ליהודים בני המאה ה- 19, כפי שיעידו חריצותם, חסכנותם, נטייתם המשותפת לעיון במופשט והכבוד שחולקים שני העמים למילה הכתובה. מן ההיבט החיובי פחות, לוקים שני העמים גם יחד בשילוב דומה של יוהרה ותיעוב עצמי, חוסר טקט ורגישות יתר”.

הסטריאוטיפים הללו, עם גרעין האמת שבהם, יצרו מערכת יחסים סבוכה הרוקמת לסירוגין אהבה סוערת ושנאה יוקדת. בסך הכל לא היוו היהודים יותר משני אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית ובכל זאת היוו חלק עצום מחיי הרוח, התרבות, המדע והעיתונות של דויטשלנד. הם גם זכו לחלק ניכר מרגשי הזעם והבוז שגאו עם עליית הלאומיות והלאומנות הגרמנית.

הקריאה בספר זימנה לי חוויה מיוחדת במיוחד לאור מעברי לקהילה שהיא ברובה דוברת גרמנית ומעורבותי בפרוייקט שבין השאר מעוניין לרפא פצעים קולקטיביים היסטוריים. למדתי על צייתנותם הקיצונית של הגרמנים ועל חיבתם לסדר ולמנהיגות חזקה המושרשת בתרבות שקדמה בהרבה להיטלר. למדתי גם על זהותי שלי ושאלותיי לגבי יהדותי – האם מקורה בתרבות, בדת או בדם?

למדתי גם על התמריץ שבסבל שעומד כנראה בשורש ההצלחה הפנומנלית של היהודים בתחומים השונים בגרמניה. הנוחות מנוגדת לאבולוציה, כלומר הבורגנות מנוונת. נרדפותם של היהודים הביאה להישגים חסרי תקדים (על כריכת הספר דיוקנותיהם של איינשטיין, פרויד, ארנדט, היינה ומנדלסון). כך לדוגמא מניעת תוארי הפרופסור ודחיקתם לשולי החיים האקדמיים דירבנה לפיתוח תחומי מחקר חדשים ואיפשרה פריצות דרך מדעיות שלא היו אפשריות עבור בעל משרת פרופסור מנומנם.

“היות שנולדתי עבד, אוהב אני את החירות יותר מכם. היות שגדלתי עבד, מבין אני את החירות טוב מכם. היות שלא היתה לי מולדת משלי, נפשי עורגת אליה ביתר להט. והיות שארץ מולדתי לא היתה גדולה יותר מהגטו, שמעבר לשעריו השתרע העולם הרחב, הלא נודע, נדרש יותר מעיר כדי להשביע את כמיהתי, יותר ממחוז, יותר מחבל ארץ דרושה המולדת הגדולה כולה, עד היכן שמדברים בלשונה”. המשפטים האלה של לודוויג ברנה (סופר יהודי שהתנצר) כאילו נכתבו בעזה או בטול-כרם: “מעבר למחסום/לגדר השתרע העולם הרחב”…

הרצל, שלא מל את בנו והציב עץ אשוח מקושט בחג המולד, חשב שבמדינת היהודים ידברו גרמנית כמובן. אך בניגוד לפולין ולרוסיה, היהודים בגרמניה היו האחרונים שנשבו בקסמה המפוקפק של הציונות. מול אופוזיציה של רפורמים, אורתודוכסיים ומתבוללים מצא הרצל שיתוף פעולה דווקא עם האנטישמיים: “הציונות יכולה לרתום את האנרגיות היצירתיות של בני שם לתכלית טובה יותר ממציצת דם” כתב הקיסר מרומינטן בהסבירו מדוע הוא רואה בתוכניתו של הרצל פתרון ל”בעיה היהודית”. הרצל עצמו קיבל השראה לתוכניתו מאיחוד גרמניה תחת רודן הברזל ביסמרק ומהאתוס המילטריסטי הפרוסי האיום.

נזכרתי בביקור בברלין עם עידן באנדרטה לזכר הנופלים היהודים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. אז לא הבנתי מה המשמעות של הציטוט “עזה כמוות האהבה” שהוטבע שם בשיש. הכוונה לאהבת המולדת. אבוי. 12,000 יהודים הקריבו את חייהם למען גרמניה במלחמה שבה “מיליוני בחורים צעירים טובחים מיליוני בחורים צעירים אחרים שאותם לא פגשו מעולם ושלא עוללו להם כל רע, בפקודת חצי תריסר מנוולים זקנים המכירים זה את זה טוב מידי”. מלחמה זו היוותה את אחד השיאים המזוויעים בסיפור האהבה היהודי-גרמני. מסירותם של היהודים לא ידעה גבול, ובתמורה הורשה להם לראשונה לשמש כקצינים. כך לדוגמא הקצין גוטמן הצמיד את עיטור “צלב הברזל” לחזהו של רב-טוראי אדולף היטלר.

גדולי המשוררים, האינטלקטואלים והפציפיסטיים היהודים הצטרפו למקהלת מלחמת העולם הראשונה. אפילו מרטין בובר אהובי היה תומך נלהב במלחמה שלדידו תאחד גרמנים ויהודים ב”משימה היסטורית עולמית משותפת: לתרבת את המזרח התיכון”. לאחר מכן חזר בו והבין את הסכנה הטמונה בתפיסה (הדו-משמעית/לאומית) של “העם הנבחר”. שכן כשהסתיימה המלחמה הופנו הרגשות הפטריוטיים-לאומנים כנגד היהודים כמובן. הוריהם של אלה שנפלו במלחמה הובלו חצי יובל מאוחר יותר למחנות ההשמדה.

האבסורד מגיע לכדי זוועה כשחושבים על אותו צוות של ארבעה מדענים יהודים שפיתח את תחום הלוחמה הכימית כדי להביס את הבריטים והצרפתים. בין שאר הגזים שפיתחו גם ציקלון B. ואיך אפשר להסביר את שמחתם של יהודים בכפרים באוקריאנה שהריעו לחיילים הנאצים ש”שחררו” אותם ב- 1941? ההערצה העיוורת לגרמניה וההשתלבות הסימביוטית בתרבותה מסבירים גם את ההתאבדויות הרבות של סופרים יהודים גרמנים שהספיקו לברוח אבל מצאו עצמם שבויים בשפת מעניהם.

סקס ואהבה - כבר אמרנו? הספר מתאר מיתוסים יהודים על האידיאל האירוטי שבנשים הגרמניות, וכן הרושם הנפוץ בקרב הגרמניות שיהודים ניחנו בכישרון מיני ושהם מאהבים מתחשבים במיוחד. אני מדמיין את סיפור האהבה של הסטודנטית חנה ארנדט עם הפרופסור (הנשוי) מרטין הידגר (לימים פילוסוף נאצי). שנה לפני שנאסרו ב- 1933, הגיע שיעור נישואי התערובת בין יהודים לגרמנים לשיא: 44% מכלל הנישואים של יהודים בגרמניה. הנתון הזה מבהיר כמה מהירה היתה ההתעוררות מחלום האינטגרציה הישר לסיוט השואה.

הספר מצויין המציאות פחות.

תמרה משתנה. הגעתי בזמן של טראנספורמציה, התמרה, שינוי, הרהור, ערעור על הסדר הקיים. כך לדוגמא היום זו הפעם הראשונה בתולדות המקום שחווים כאן סוף שבוע אמיתי. כלומר לא עוד סאנדיי לבדו אלא גם שבת רגועה. אז הנה אני מתפנה לכתוב.

סך הכל אני בבית. הרבה מהחששות והספקות נמסו כשמצאתי את עצמי מוקף בנוף המוכר ובא/נשים אליהם התגעגעתי. עד ינואר אין לי מסגרת קבועה ואני צועד (המרחקים כאן מצדיקים אופניים שעדיין אין לי) בין הגינה (עם יד אחת העבודה שם מוגבלת) המטבח (לא רוחץ כלים בגלל המתקן הסקסי שמקבע את אגודל שמאל אבל מבשל מרק ברוקולי עם חובזה כמו גדול) הנוער (קבוצה שנכנסה לי ללב במסע בארץ וכעת אני קצת חבר וקצת מדריך/מורה), הרצאות (דמיינו אחת שמתחילה בשש בבוקר. הזריחה רק בשמונה) והסטודנטים (אתמול עשינו מדורה לכבוד היומולדת של ג’ף הסקוטי).

חוויה מיוחדת היתה לי עם סימון בן השלושה חודשים עליו עשיתי בייביסטר. שרנו ביחד את שירת העשבים. בכלל, נוצרים לי כאן קשרים מעניינים עם הילדים. אחד מהם, בן חמש עם תספורת מוהיקאנית אנרכיסטית, הביא לי אתמול מתנה - צמיד מחרוזים ונוצות שאסף. מכשול השפה מתגמד עם ילדים והלב מתרחב.

ומה יש לך בתיק שהולך איתך כל היום ממקום למקום? יומן מסע ועט (עדיין זוכר את החלומות שלי מדי לילה, כולם אגב עוסקים איכשהו בילדותי), פנס ראש (הירח זורח מאוחר והחושך מוחלט), מברשת+משחת שיניים (לך תדע לאן תתגלגל הלילה), ספר “רקוויאם גרמני” (עליו עוד אכתוב פוסט בקרוב), כובע צמר (קר בלילות ונעים בימים. עדיין מחכים לגשם שימלא את האגם החפור), תרופה הומאופטית (לאיחוי עצמות), ספר על אושוויץ (מתנה שמחכה ללאסה) ובקבוק מים כמובן.

געגועים? עדיין לא חזקים במיוחד. עם כל ההתרגשות שלי לקראת הקריסמס הראשון שלי אולי חסרה לי קצת אווירת חנוכה. בסופש הבא אני מתכנן לסוע למדריד לכנס בנושא שלום צודק במזרח התיכון. אינשאללה גם הויזה שלי (לשנה) תחכה לי שם.

לשנות שם לבלוג, להתנתק מכל רשימות התפוצה שליווני עד כה, לארוז את חיי בשתי מזוודות, לכתוב פוסט על המעצר משבוע שעבר, להזדיין עם אסף במקלחת כשהמונית מחכה למטה, להתרומם למעלה ולנחות מכל העולם בציריך, להחליף מטוס תוך 45 דקות, כמעט להתנגש במטוס ממריא בשדה התעופה בליסבון, לעלות על הרכבת ולרדת ממנה הישר לזרועות נועה ואולריקה, לעצור בכניסה לתמרה, לקבל מיטה בחדר עם עוד 20 מיטות שרק 7 מהן מאוכלסות בגלל חופשת הסימסטר, לעלות אל מעגל האבנים, לנוח ליד האבן של כפר החקר לשלום, להתפלל בשקיעה הראשונה שלי כאן, להעניק ולקבל 100 חיבוקים, להתארח בבית החדש של בנג’מין וורה שפתוח עבורי תמיד, לראות את סימון התינוק המלאכי שמחייך אל בואי, להתכונן לחג המולד, ללבוש גאטקעס, לנחות.

או: כיצד ומדוע נשבר לי האגודל?

פרק א’: ההפגנה
ובו יסופר על תחושה מוזרה של דה ז’ה וו. הלא לפני שבוע צעדנו אותם/ן א/נשים פחות או יותר משם לפה לזכר קורבנות הטראנספוביה, וכעת אנו צועדות מפה לשם. ומה זו הדרישה הלא ריאלית ולא הומאנית לצעוד בשלשות בהפגנה המונית נגד אלימות כלפי נשים?
ובכל זאת, הזדמנות מצוינת לפגוש קומרדים ותיקים (רק למה זאת עם המגאפון צועקת כל הזמן?).

פרק ב’: החסימה
ובו יסופר על היכולת לזהות [בחוץ] נטייה מיותרת לקונפליקט. כי כשהגענו לרחבת קלנוע מקסים חלק מאיתנו נעמדו על הכביש. נהג מעוצבן צפר ובתגובה כמה הכו את רכבו. זיהיתי אז אנרגיה של כעס שאין לה לאן לפרוץ ויוצאת סתם על נהג שאולי מכה את אשתו ואולי לא.
ובכל זאת, כשחברותיי חסמו את קינג ג’ורג’ הצטרפתי אליהם עוד בטרם ידעתי מה הסיבה [עצרו את יאנה שדווקא עמדה על המדרכה ואנחנו חסמנו את הניידת שבה הוחזקה] כי זו באמת הזדמנות מצויינת לשבת ולדבר אחרי הליכה מפרכת…

פרק ג’: המעצר
ובו יסופר על היכולת לזהות [בפנים] נטייה מיותרת לקונפליקט. שכן כשהתיישבתי היה לי ברור (ואף הבהרתי מסביב) שכשהשוטרים באים אני מתחפף. יש לי דייט לגלידה עם נועה וסופי שנוסעת מחר לאנגליה ולאחר-כך יש לי קונדום בארנק ולמחרת יש לי יום שלם של בירוקרטיה לקראת הנסיעה. אין מצב שאני מקריב את כל אלה לטובת התנועה הפמיניסטית.
ובכל זאת, כשהם באו נצמדתי לאלכס שהיה מכוסה פנים [יעני רעול, ועל כך הוכה לאחר מכן בתחנת המשטרה - “מה אתה חושב שכאן עזה?!”], וכשבאו לקחת אותי [לא אמרתי דבר כי אני אינני יהודי/הומו/קומוניסט] התעקשתי לאחוז באלי שנותר על הכביש ולא להתפנות מרצוני למדרכה. כי ככה חינכו אותי, כי אני לא אוותר להם, כי אעשה דווקא. וככל שיענוני כן אפרוץ וככל שיעקמו לי את האגודל כך אחיזתי באלכס תחזק.

פרק ד’: תחנת המשטרע
ובו יסופר על דיאלוג בחשיכה. בדרך להליך המוכר לעייפה במרחב ירקון התפרצה רוסנה לניידת ואמרה בשקט: תשחררו אותו או שתעצרו גם אותי. השילוב של השקט שלה עם גופה הצנום והעיניים הטובות שהישירו מבט – הותירו את המערכת חסרת אונים. בזה אחר זה הגיעו שוטרים ושוטרות בניסיון לשכנע אותה בטוב וברע לפנות את הניידת. בסוף הצליחו. בטוב.
כשהגענו למרחב ירקון התאחדה החבורה וכך זכתה בעוצמתה המירבית. יחד איתנו עצור רונן שבגלל ריב על חגיגת לכוד בסיפורי נקם עם בעל פיצוציה. הוא גר עם הוריו בבת-ים אבל הלילה כל רצונו היה לישון בבארבי. לא הבר מ”החיים על-פי אגפא” אלא המוסד לתשושי נפש. עם רונן אני מנהל שיחה עמוקה על מנהיגים מושחתים, דימויי יופי שקריים, סמים – בעד ונגד, הצורך הכפוי בהקמת משפחה, עין תחת עין, עיוורון וסליחה.

פרק ה’: הלילה
ובו יסופר על איך הזמן טס כשנהנים. אחרי חקירה הזויה תחת דיוקנותיהם של הרב כדורי והרבי מליובאוויטש [הכתבתי לחוקרת: “אחת מכל 3 נשים בישראל עוברת אונס בחייה”] אנו מובלים באזיקים לאבו כביר. דרישתי לחובש (האגודל נפוח וכואב) לא נענית. אלכס שר לנו את שירו של האסיר מכלא 6 והלב עולה על גדותיו. אנחנו משאירים את יאנה ל- 12 שעות של בדידות [שהיא האויב האכזרי ביותר בעת שנלקחת חירותך], ומובלים לתחנת המשטרה בגלילות שם נישן למשך כ- 45 דקות. אחד הרוסים בחדר חוזר מנומנם מהשירותים הממוקמים ליד מיטתי ומתעניין “אז מה הביא אתכם לכאן?”. זו שאלה שהיא על סף הלא לגיטימית בכלא (כך אני מגלה מהשתיקות הרבות שאני זוכה להן כשאני שואל) אבל אנחנו גאים לספר. הגאווה הזו נתקלת במגוון תגובות בין מבט של “אשכנזים מפונקים שאין להם מה לעשות בחיים” לניסיון להוכיח לנו שאין כזה דבר אישה מוכה וכל הנשים מסוכנות.
לפנות בוקר, בזינזאנה המסורגת, ללא שרוכים אך עם רונן שלא התקבל הלילה לבארבי (“זה לא מלון פה!”), בדרך לבית המשפט – השמש עולה על נתיבי איילון. הרדיו משמיע שיר על “פרידום” ואני חושב שבאמת לא צריך הרבה יותר מזה.

פרק ו’: במרתפי בית-המשפט
ובו יסופר על הציפייה לצדק במחילות הביוב הרוחשות. זהו הפרק המאתגר ביותר. 28 אסירים מחכים לגזר-דינם, דחוסים בחדר קטן ובו שירותים מסריחים ומקור מים מרתיע שמרטיב הכל. באמצע כל הטירוף (ריבים שמתלקחים בשנייה, מחנק, חזרה של אסירים שנגזרו עליהם שנים של כלא…) שלושתנו מתעגלים למשחק מרגש של “אמת או אמת”. האמיתות הכמוסות ביותר מדוברות בלב המקום המושתק. נגיעות אמיצות בכלוא ובאסור. אנו גם לומדים על הסטטיסטיקה (שמדירה אותנו): 80% ערבים (רובם שוהים לא חוקיים המזרימים רבבות שקלים ביום של ערבויות המופרות לצורך חיפושי פרנסה) 10% רוסים ו- 10% יהודים מזרחיים.

פרק ז’: המשפט
ובו יסופר על סולידריות והעדרה. מה רבה היתה ההפתעה למצוא עו”ד עויין מטעם הסנגוריה הציבורית. אחר-כך גילינו שחלק מארגוני הנשים התנערו מאיתנו גם בכלי התקשורת. החלטנו לייצג את עצמנו. חשוד 4: “מבחינתי כל דבר מלבד לשחרר אותנו כעת, ברגע זה, ללא תנאים מגבילים, יהווה פרס לאלימות. לאלימות של השוטרים כלפינו ולאלימות של גברים כלפי נשים שבגינה הפגנו אתמול. העובדה שבילינו לילה במעצר היא בעיניי אבסורד, וגם העובדה שאנו דנים בכך כעת בבית-המשפט זה בעיניי פשוט אבסורד” [מתוך הפרוטוקול].
השופטת סירבה לבקשת המשטרה להשאירנו במעצר בית לשבוע אבל העיקה עם ערבויות שעיכבו את שחרורנו בשעות אחדות. את השעה האחרונה ביליתי לבדי ומכאן תחילת ההבנה בדבר הקושי של יאנה שבידדוה בשל מגדרה.

פרק ח’: החופש
ובו יסופר על חיבוקים חמים, בננה וחומוס באבו-אדם.

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

(לאה גולדברג)

אחרי לילה של הספדים וניקיונות ומחשבות שגורמות ללב להתכווץ ולהתרחב במקצב שמזרים דם לכל עורק ווריד וחיים לכל תא ותא, אני צריך להתאזן מכל הבלגן, הסידורים, ההפקות, הדיבורים. אני צריך זמן עם עצמי. זמן של שקט. זמן מדבר.

קו 5 תקוע בטירוף של העיר בצוהרי שישי. אחרי נמנום אוטובוסי מצטייד בתחנה המרכזית של באר-שבע (שיכולה היתה לשמש תפאורה לגירסה הישראלית ל”עלובי החיים”) בשקדים, תמרים, לחם וחומוס. לפני שקיעה אני כבר במרגלות חוד עקב שבמכתש הגדול. ברוך הבא הביתה.

את תענית השתיקה שלי שובר מי אם לא הפקח של רשות שמורות הטבע. הטפת המוסר (המוצדקת) שלו והמעבר המהיר הזה בין שלטי החוצות של איילון לנוף בראשית וריבוי הג’יפים המשפחתיים מסביב גורמים לי לחשוב שאולי גם המדבר הוא בעצם עוד חוויה צרכנית. מעין לונה-פארק ענק המתוחזק על-ידי מערכת ממסדית המעניקה חוויות שונות מספורט אתגרי ועד התבודדות יחידים. אני מתבונן בהרים האלה והם מספרים לי על אלפי שנות תפילות, לחישות וזעקות שנספגו בסלעים. אני זונח את הניסיון שלי למצוא את הביקורת והציניות בכל מקום בכל מצב. אני במדבר עכשיו. הס בני…

היד נשלחת בחושך לחפש את יומן המסע שאחייניי הכינו לי [”לאורי היקר - אני רוצה שתישאר אבל אתה הולך למרות זות אני חושב שאתה צריך לאשות את מה שאתה רוצה ולא מה שאחרים רוצים ואים זה משמח אותך זה החי טוב אוהב אמיתי”] ואני מגלה ששכחתי את החלווה בתחנה המרכזית של באר-שבע (ובכך הקדמתי את תוקף שבועתי להימנע מממתקים עד הקיץ) ואולי יותר דרמטי מכך - שכחתי לקחת עט. כמה סמלי ומדוייק. הרצון לתעד את הרפלקציה יידחה. עכשיו זה רק אני וההרים.

המים הקפואים של עין עקב מזכירים לי את מי שהייתי בחוגי נוער - מעריץ של שמעון פרס ויהודית רביץ, חובב שירה שגילה את עצמו מול קיבוצניקים ושקיעות. בדרך לבדי מתחיל פתאום לבכות מתוך הקושי להיפרד מנופי פלסטין החרוטים בי. רק לפני כמה ימים תהיתי האם בכיתי בכלל מאז הניתוח להסרת משקפיים, והנה - פלגי מים.

בשקיעה של מוצ”ש עולה דרך קבר בן-גוריון ומובך קצת מתוקף אהבתנו המשותפת לאותו צוק. טרמפ נדיב מביא אותי למסיבת החנוכה של אדמאמא באוהל של גל שהפך לאוהל המסיבות. נונה הכינה בורקס, ערן לביבות טבעוניות, לאה עוגיות טחינה, גבי תה ואלינור קישוטים של אור. רוסנה ואיתי הגיעו מתל-אביב עם יין וסופגניות. אני אוסף את שארית השרירים התפוסים כדי לסמן ריקוד במרחב החמים.

פתאום מתחיל גשם חזק. אנחנו אוספות מהר את הכריות שמסביב למדורה ומקשיבות לטיפות שנופלות בין קצוות הניילון של הדום העגול. רק יריב נשאר בחוץ. הוא מעבד את רוב האדמות שבמושב וחיכה לגשם הזה לא כמו שמחכים לאוטובוס. כאן מדובר בציפייה, כמיהה, תפילה. המסיבה הופכת לריקוד גשם שמח במיוחד. יריב נכנס עם חיוך רטוב ומספר שאם היה מתמהמה עוד שבוע - כל היבול היה הולך פייפן. אני נזכר במה שאלוהים עשתה ביומיים האלה עם העננים. הנה, בלי עט, הזכרונות והמראות והסיפורים מקועקעים בעור. חג אורים שמח.