החיים כנמשל

לאחר מסיבת הפרידה הסופנית, לפני הנסיעה לתמרה.

הסתובב לו הראש. הוא איבד את זה לגמרי.
איכות השיחות איתו היו נדירות. היכולת לתת ולקבל גם יחד.
הוא התקשה לקבל מחמאות והיה מכור להן.
הוא החליט להיפרד מהמרכז ובחר בשוליים.
כמה אדם יכול לדבר על עצמו?
הוא שינה את חיי.
הוא מורה. הוא מנהיג. הוא משוגע.
אורי היה צנוע ובעל אגו גדול.
עוד מעט כבר ארבע בבוקר, השמש עולה.
פתאום עולה בי רצון לכבות את הסלולרי ולהיעלם עד הנסיעה.
פתאום עולה בי רצון לסוע למסיבת החנוכה באדמאמא במקום לפרדילדו.
אולי זה בגלל המבוכה הגדולה.
אולי הבכתי את עצמי כך בפומבי כדי להבטיח שלא אראה את פרצופי עוד במקום שבו כבר לא הרגשתי שייך?
ואולי רציתי להיזכר עד כמה אני שייך. בעבותות.
הקרבה אל המוות גורמת לניפוי משמעותי של חברים ולהכרת תודה לאלה ששרדו את המסננת.
דנה מאורנג’ התחננה שרק אקשיב לניסיונותיה לשכנע אותי לשמור על הקו.
אין לי צורך בקו של מכשיר סלולרי. זה לא מוזר. את מוזרה דנה.
המצווה בה שמיים התחילו שוב השניים צריכים לגמור.
שיא חדש בנרקסיזם.
אושיה. מנהיג. אנרכיסט. דרמה קווין. פולני. חנון.
היתה לו שמלה בורדו כמו הגלביה של דן בן-אמוץ.
ובכל זאת יש כאן החלטה מודעת להספיד את אשר הייתי עד כה. אם סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר ועומק השלום הוא כעומק הנסיגה – עומק הפרידה מעיד על הרצון לפצוח בחיים חדשים. לחקור מבראשית את כל התובנות והזהויות והאמונות שדבקו בי עם השנים.
אורי עורר אותי לחיות את החיים באהבה, בחמלה, ברגישות וכבוד אנושי, ביצריות ויצירתיות.
וזה המקום להודות למי שהיה חלק ממני.
לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן.
הוא היה רזה.
אין חניה בעיר הזו. מוטב ללכת לחניון ולא לצפות לשיחות משמעותיות.
ומי יישאר לנקות בתום האירוע?
היה כאב חבוי ורגעים מכושפים.
פליט. גולה. אזרח העולם. פעיל שלום. היפי. מאמין. הוזה. הזוי.

אתמול בבוקר כ- 50 שוטרים פינו את הבניין ברחוב בן-עטר שפעם שימש כמקווה להיטהרות ובשלוש השנים האחרונות שימש בית לטוהרה ולטומאה לפאנקיסטים, אקטיביסטיות, אמנים, מסיבות, הופעות, הקרנות סרטים וסיפורי גבורה. במחי פינוי 9 דיירים וריתוך הדלת הושם קץ להיסטוריה האנרכיסטית שהתקיימה במתחם. הנכס, שעמד שומם במשך שנים עד שפלשו אליו אקטיביסטים הומלסים, צפוי להימכר ולהפוך לבניין דירות פלורנטיני חדש.

כמה סמלית היא התבוסה מול בעלי ההון דווקא בתקופה שבה מתעוררת העיר אל מול תנאי הדיור הבלתי אפשריים. אני מצדיע לכל מי שהיתה שותפה לניסיון ההירואי לחיות בחינם באחד מעשרות המבנים הנטושים שבעיר. אני סולח לסקוואט על שלא היה המקום הכי פתוח/מזמין, הכי שכונתי/חברתי, הכי גיי-פרנדלי/קווירי, הכי קומונאלי/כיפי, הכי פוליטי/מודע והכי נקי בעיר. אני מודה לו ולעשרות דייריו לאורך השנים שאירחו אקטיביסטיות מחו”ל, איכסנו ציוד שימושי להפגנות ועזרו כשהיה צריך.

איך מוסד חשוב שכזה, הסקוואט היחיד והותיק בתל-אביב, מפונה כמעט ללא התנגדות? מה היעד הבא לפלישה? האם הפינוי הוא חלק מקריסת תנועת הסקוואטים באירופה? האם יש לי זכות להתעסק בנושא כבעל בית?

אלכסנדר:
קראתי את החיים כנמשל 3. אני אומר: סקס חופשי – אחלה. באמת רעיון טוב (למרות שדי מפריעה לי ההקבלה המשתמעת מהפנזין שאהבה חופשית = סקס חופשי, כלומר אהבה=סקס, כלומר סקס הוא הדרך העיקרית להביע אהבה). השאלה שלי היא איך. התחושה שלי מקריאת הפנזין היא שהוא חוזר ואומר כל הזמן את אותו מסר: צריך שיהיה סקס חופשי בקהילה האקטיביסטית. המסר הזה חוזר פעמים רבות, בדרכים שונות, אבל (כמעט) מבלי להתמודד עם השאלות שחייבות להישאל: למה המצב הוא לא ככה, ואיך משנים את המצב. נראה מקריאת הפנזין כאילו הסיבה היחידה שאין חופשיות מינית היא שאנשים לא יודעות כמה זה טוב ומהפכני. זו תשובה מאוד חסרה. ללא התמודדות עם השאלות הללו (הלמה והאיך), הפנזין השאיר אותי עם טעם ריקני, חלול.

ליעד מתעסקת קצת ב”למה”, אבל גם היא נעצרת לפני העיסוק ב”איך”.
אם את/ה נמשכת לבנות/בני מינך, או שאת בת שנמשכת לבנים, אני מבין איך ניתן לפנות למישהי/ו ולהביע בה עניין מיני – כאשר הרצון המיני לא בא יחד עם רצון בקשר קרוב אחר (ידידות קרובה או זוגיות). אני לא מבין איך בן יכול להביע עניין מיני בבת מבלי שלפעולה הזאת יהיה סיכוי גדול-מדי להיות פוגעת.

ליעד כותבת שאנשים בקהילה האקטיביסטית פוחדים ממיניות. היא צודקת, לדעתי, בטענה שבנים נמנעים מיוזמה מינית בגלל המודעות שלהם לסקסיזם ולכוחנות כלפי בנות,ושצריך למצוא אלטרנטיבה במקום להיות עצורים מינית. אבל הסיבות הללו להימנעות הן סיבות טובות – גם כאשר אתה לא מאצ’ו ממוצע, הבעת עניין מיני בבת במנותק מהבעת עניין רומנטי עלולה להיות פוגעת. (אני לא מתייחס כאן בהרחבה לפיסקה שמשתמע ממנה שההימנעות המינית הזאת מובילה בהכרח להתנהגויות שוביניסטיות כמו צריכת פורנו או העדפת מיניות כוחנית. אני לגמרי לא מסכים עם הפיסקה הזאת). שאלה נוספת, שליעד והפנזין בכלל אפילו לא מתחילים להתמודד איתה, היא מדוע רוב הבנות בקהילה האקטיביסטית נמנעות מליזום סקס.

בן מכיר בת. היא מושכת אותו. הוא לא מעוניין בקשר זוגי “רציני” איתה. במצב הפוך, הבת היתה יכולה להגיד לבן שהיא רוצה לעשות איתו סקס. אבל בגלל שאנחנו חיים בתרבות מגדרית (כלומר – שיש הבדל בין חווית החיים של זכר ושל נקבה), אין הקבלה שווה בין המצב של שני המינים בסיטואציה כזו. רוב הסיכויים שהבן ירגיש מוחמא. אבל יש סיכוי סביר מאוד שהבת תעלב. כאשר זהו מצב יוצא דופן שמישהי רוצה אותך באופן “רק” מיני, זה צפוי להחמיא. אבל כאשר זהו מצב מאוד מוכר ושמאוד חוזר על עצמו, והרי עבור הרבה בנות החוויה בה מישהו רוצה אותך רק בשביל מין היא חוויה מוכרת עד להחליא, מובן מאוד למה זה יכול לגרום לך להרגיש כמו אובייקט מיני ותו-לא. גם אם את אוהבת מין ונהנית ממין. כמובן שיש בנות שלא ייפגעו מאמירה ישירה כזאת. אבל כדי לדעת אם מישהו תיפגע מהבעת עניין מיני בה, אתה צריך קודם להכיר אותה טוב מאוד ומקרוב (אני לא יכול לפנות למישהי שאני מיודד איתה קצת אבל לא מאוד ולשאול “את תעלבי אם אני אגיד לך שאני רוצה לשכב איתך?”). האופציה השניה – זו של חוסר הכנות – להתקרב אל מישהי כדי ללמוד עליה ולגשש מה דעתה על מין, ואז אם היא לא רוצה מין-ללא-זוגיות אז לנתק איתה את הקשר, היא כמובן הרבה יותר גרועה.

אם יש לך או לליעד או למישהו אחר פיתרון איך אפשר ליזום סקס חופשי עם מישהי בלי ליצור פוטנציאל גדול לפגיעה, אשמח לשמוע. אם לא, אז הפנזין נשאר רק מילים יפות ואידיאליות, שמתפוגגות במפגש שלהן עם המציאות.

אורי:
כשלתי בפאנזין כשלא הגדרתי בדיוק מה זו אהבה חופשית בשבילי. רק בהקדמה רמזתי לשינוי המשמעותי שאני מבקש לעשות בשם, בדימוי ובמשמעות של המושג “אהבה חופשית”. אם לא הייתי עצלן הייתי אומר וכותב בכל פעם “אהבה חופשית מפחד”. וזאת מתוך הבנה שגם רכושנות וקנאה מקורן בפחד. לזו כוונתי, ובמובן זה גם מונוגמיה יכולה להיות חלק מאהבה חופשית (אם כי טרם פגשתי בזוג מונוגמי ששכנע אותי שמקור הבחירה שלהם במונוגמיה איננו פחד) כמו גם נזירות. השאלה היא באמת לא עם כמה א/נשים אתה שוכב אלא למה ואיך. ובאמת שהאתגר הגדול באהבה חופשית היא האהבה ולא הסקס. כלומר, אני רוצה להגיע למצב שבו הפרטנר שלי יתאהב במישהו/י אחר/ת ואני לא אתכווץ, ואני לא אפסיק לאהוב אותו רק בגלל שליבו יוצא אל מישהו אחר, ואני אשמח בשבילו על יכולתו להתאהב ואף אתמוך במימוש האהבה החדשה. זה אולי נשמע מזוכיסטי אבל יצא לי לפגוש כמה וכמה זוגות כאלה, שמאריכים זמן ביחד ואהבתם גדלה ומעמיקה. רמז להצלחתם: קיומה של קהילה תומכת מסביבם ומחויבות לשקיפות (כלומר לביטוי של האמת הפנימית) בין שניהם ועם שאר חברי הקהילה.

אז למה המצב הוא לא ככה? כי בהרבה תחומים אנחנו מחקים את החברה שבה גדלנו ושבה אנחנו נלחמים (ראה לדוגמא את האופי הצבאי של חלק מאנרכיסטים נגד הגדר, או האופי המנוכר של חלק מהפנקיסטים). וזו גם תשובתי (החלקית לעת עתה) לשאלה: מדוע בנות בקהילה האקטיביסטית (או לפחות חלק ניכר מהן) נמנעות מליזום סקס.

אז איך משנים את המצב? בוא נחשוב ביחד. אני הולך לנסות ללמוד את זה בפורטוגל בשנה הקרובה. זה כרוך בהבנה שהמצב הקיים הוא לא בהכרח הטוב ביותר וברצון לשנות אותו. במובן הזה המסר של הפאנזין, גם אם לא הובן במדויק וגם אם לא נותן את התשובה במלואה - הוא חשוב לשם תחילתו של המסע (או המהפכה). כלומר, העלאת המודעות לנושא.

אז איך אפשר ליזום סקס חופשי עם מישהי בלי ליצור פוטנציאל גדול לפגיעה? הנטייה שלי (ויש יאמרו הסטייה שלי) היא להיצמד לאמת. אני רוצה ליצור קהילה-חברה-עולם שבו משפט כמו “את תעלבי אם אני אגיד לך שאני רוצה לשכב איתך?” הוא לגיטימי ומחמיא וכיפי ולא צמוד מגדר ולא מלחיץ. וכך גם התשובה. במקום שבו אני הולך לגור בשנה הקרובה מנסים לבנות בשלושים השנה האחרונות תרבות חדשה של אהבה. כך לדוגמא, משתמשים שם בדרך-כלל ב”שליחי אהבה” (קופידונים) כדי להזמין למפגש מיני. ככה ניתנת למוזמן/ת השהות לבדוק עם עצמו/ה מהי התשובה האמיתית ביותר (אין צורך להשיב מול פניו/ה של המזמין/ה) וגם למזמין/ה ניתנת השהות לבדוק האם ההזמנה מקורה היה באימפולס חולף או רצון מתמשך.

את ג’ פגשתי לראשונה במטבח של אדמאמא לפני שנה וחצי. הוא שתה תה ג’ינגר ולימון ואני שאלתי לכמה זמן הוא מתכנן להישאר. הוא אמר שאולי לחודש. אחר-כך הוא התחיל לחפור בור עגול באדמה ואני שאלתי למה. הוא אמר שזה פרוייקט ניסיוני של בניית בית בוץ בצורת איגלו. הצטרפתי לחפירות כי יצר ההרפתקנות שלו (”מעניין אם התקרה תחזיק מעמד”) מצא חן בעיני. ידעתי עליו רק שפעם היה ריינבואיסט מקצועי והיום הוא מתקרב לאלוהי היהודים ולאמא אדמה.

הכוונה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים הבעירה את רחובות עיר הקודש. דיוויד, רוסנה ואני, שביחד עשינו ניסיון (כושל?) להקים קומונה אנרכיסטית בת-קיימא, התכוננו למלחמה. ג’, שכבר נקשר אלינו ואל הרוח המהפכנית שהבאנו לחווה, התקשה להסתיר את הפחד שלו ממעשה אלימות כלפינו ועוד יותר מזה - התקשה להסתיר את העובדה שאיננו רוצה או יכול לבקר את אלו המנסים לפגוע בצועדות. בסוף רוסנה, דיוויד ואני קיבלנו מכות לא מהחרדים אלא מהשוטרים שעצרו אותנו בגן הפעמון בניסיוננו (הכושל?) לשיר בכל זאת “ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!”. באחד הויכוחים ג’ ניסה להסביר לי שזה כאילו שמישהו היה מזיין את האתון שלנו כל לילה. ההשוואה של האהבה שלי למעשה כפייה כלפי בעלי-חיים הרתיחה אותי ויצאתי בדרמטיות מהקראוון. לקחתי כמה ימי חופש בתל-אביב הליברלית וחשבתי לעזוב את האוהל שלי בקהילה הפונדמנטליסטית הדרומית.

בתל-אביב, בג’וז ולוז, פגשתי מכר ש”אחת מחברותיו הטובות ביותר היא לסבית”. סיפרתי לו למה אני בתל-אביב. הוא הקשיב בדממה. אחר-כך אמר: ” אבל מה באמת אפשר לענות לטענה הזו לגבי החמור? לא, באמת, דיברתי עם איזה מתנחל לא מזמן והוא שאל אותי אם אני מצדיק משכב זכר למה אני לא מצדיק גם אבא ששוכב עם הילדה שלו, ובאמת לא ידעתי מה לענות לו”. בלבי הודיתי לו על שלימד אותי שלבורות, לטמטום ולהומופוביה איך גבולות מוניציפליים. יצאתי מהפאב המעושן וחיפשתי את הירח. הבניינים הסתירו לי אז חזרתי לאדמאמא.

ג’ חיכה לי עם התנצלות ואני חיכיתי לו עם סבלנות מחודשת להתמודד עם הפחדים, השנאה והדיעות הקדומות שלו. המשכנו לחיות ביחד ואני גיליתי את ג’ מתוך השיחות מסביב לתנור העצים, הג’וינטים עם המרווה, הבצבוץ עד השקיעה, משחקי המאפיה והמסיבות ההזויות באוהל. גיליתי שהוא יפה תואר אך מתנזר ממין מזה כמעט שנה, שהוא כן וישיר בצורה נדירה אך נרתע מביטויי אינטימיות, שהוא בעל יכולות מלאכה ונתינה מופלאות אך צנוע ונחבא אל הכלים [נחבאות זו אף מונעת ממני לנקוב כאן בשמו המלא]. גיליתי עד כמה הוא אנרכיסט. חלקנו את החזון לגבי עולם של קהילות, כמו גם את הרצון הגדול למצוא את הדבק שמשאיר א/נשים ביחד. החומות בינינו נסדקו, התנמכו והתמוטטו וההערכה ההדדית גדלה. אפילו האהבה.

שלשום נסעתי לאדמאמא למסיבת הפרידה מג’. את תקופת הנזירות המיר לטובת חברה שמחכה לו עכשיו בסין. את השפעת האלכוהול ניצל בין השאר לרמיזות הומו-אירוטיות ולריקוד חסידי לתפילת ההודיה הידועה: “אני כבר לא הומופוב!”. למחרת יצקנו ביחד את רצפת הבית שזכה בינתיים לכינוי “הארמון”. באמצע הריקודים באוהל הפסקתי את המוסיקה לטובת נאום. הודיתי לו על התקווה שהעניקה לי מערכת היחסים בינינו לגבי היכולת להשתנות. לטובה. לעבור טראנספורמציה. התמרה. אם אני השתניתי, אדמאמא השתנתה והוא השתנה - אז למה שהעולם לא ישתנה?

ללכת אל גיל 16. נילי היתה ג’ינג’ית ענוגה. היה לה חבר שלא אהב פוליטיקה. אני אהבתי פוליטיקה ואת נילי גם. אחרי ההפגנה בכיכר העיר רקדנו והתמכרנו לאופוריה של שלום. כשפסקה המוסיקה [פתאום כמו שציפור מתעופפת] פסקה גם האופוריה והלכנו, נילי ומי שהייתי אז, לקחת את האופניים. המתקן לקשירת אופניים שמתחת לבית העירייה הפך באופן אירוני לשטח סטרילי אז הקשבנו לירון דקל שדיווח לרדיו על יריות ופצוע. בפלאפל ליד אנשים התקבצו סביב הטלוויזיה ונילי ואני דממנו באמצע ההמון. כשנסענו [מאז אני קושר את אופניי במרחק שני רחובות ממקום ההפגנה] החמיר מצבו של ראש הממשלה ככל שהצטברו הפיצוציות בדרך לרמת-אביב [בסוף יהודה מכבי נילי נפרדה ממני בנשיקה]. כשהגעתי הביתה ציטט חיים יבין את חדשות השמיים הבריטיים שדיווחו על מותו. תוך דקות בכיתי עם מזכירו של ראש הממשלה שגם כתב את נאומיו וגר בילדותו בדירה בבורוכוב 28 [שתי משפחות בשני חדרים]. אמא ואבא היו בירדן [רבין חתם הסכם של שלום עם המלך] ואני לא יכולתי להירדם בלילות של צפייה בטלוויזיה. אני זוכר שכעסתי על אריק שרון. נילי עזבה את בן-זוגה וביתקה את בתוליי בליל הסילבסטר שבין 2005 ל- 2006.

ללכת אל כיתה י’ב. ההפגנה הראשונה שלי בשטחים. חציתי את גבולות החינוך הציוני לבד כי לא היה בנמצא חבר שירחיק לכת איתי. עם אורי שהוא אבנרי שתלתי עצי זית וגיליתי שהעיקר זה לא לפחד כלל. כשחיכינו לאוטובוס [שיקח אותנו בחזרה לבית-הקפה שבקניון] פנה אלי בחור בלונדיני גבוה שדיבר באנגלית. מת’יו? לי קוראים אורי. לא, אין לי חברה. לא, איי אם נוט גיי אבל אני אני יודע שאתנסה בסקס עם גבר מתישהו [מדונה המליצה]. אחרי ביקורים בערבי שבת אצל סבתא פאני הייתי ממשיך בחשאי להוסטלים זולים בבן-יהודה לפגישות של אהבה עם מת’יו. הרוק בפה היה הלובריקנט החדיש ביותר. הוא דיבר איתי על לסרב ללכת לצבא, על לוותר על חלום המשפחה הגרעינית הסטרייטית, מכשפות פמיניסטיות ואלות פאגניות. רק עשר שנים מאוחר יותר, בעיר המקלט לפיות רדיקליות שבטנסי, אני מבין על מה דיבר. לשרון סיפרתי ראשון כי לא היתה ברירה. לקובי הפסיכולוג סיפרתי שני כי תמר המחנכת ביקשה [ביצועיי בבגרות באנגלית בעל-פה השתפרו אך הפסקתי להגיע לבית-הספר]. אחר-כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה.

סוף לסיפור. אני עולה לבמה בימק”א מול 600 עיניים - 300 לבבות ומציג את הנואמים והמופיעים ואת המכנסיים שליווני עד הלום. הקרעים, הצבע שדהה תחת השמש וכתמי הצבע שנוספו בפעולת הגרפיטי במחנה הפליטים אעידה שבבית-לחם. בסוף המופע, בשיר “זמן אל סאלם”, אני חבוק בין אחיותיי אמה ואעידה בתפילה משותפת שהיא גם הודיה על הדרך שעברנו ביחד. השיר ממשיך להתנגן גם בגשם הטוב שמלווה אותנו למכונית שמביאה לחיי קצב חדש. הכתבה שכתבתי לאנרג’י כבר קבורה בארכיון. זמן חדש: אינטרנטי-עירוני-בבילוני. לא חוזר לעיר, אני ממשיך לשיר, ממשיך ללכת…

פרידה זמנית מהשבט שהייתי חלק ממנו בחודש האחרון, ומכל השבטים ומחפשי השבטיות שפגשתי בדרך: הצועדים בשביל חוצה ישראל - שכולם בנים צעירים ושחומים. הנשים בסדנה בשיטים - החוששות מלראות גברים במרחב שיצרו. הריינבו ליד נחל פארן - שבט שאוכל ארוחת בוקר בין 12:00-15:00. החיילים בבביס שיזפון (ותחת כל מקדונלדס רענן) - שבט במדים שמחפש קירבה. קיבוץ נאות סמדר - שם מותר לדבר על הזבובים רק בימי א’. סמר - שם חירותו של היחיד מקודשת ולכן כל אחד נותן ולוקח לפי רצונו. לוטן - שם הזבל לא יוצא מהקיבוץ. חבורת הנשרים בהר ישי ולהקת העגורים בשקיעה שלאחר תקוע הפלסטינית (בשורוק). שבט הנבטים שחלפו כמונו במואה (והעניקו למילה “צמחוני” בערבית את מקורה). השבט של אוהד - שפגשנו בסיני ועוד חזון למועד. וגם המתנחלים שהם שבט מפוחד במיוחד.

בהתנחלות אלון שבות, בשיחה עם זוג מתנחלים דתיים שסקרנים לשמוע כיצד להציל את חיי הנישואין שלהם, אני מגלה את המתנחל שבי. הלא גם אני מתנחל בשטחים שנכבשו ב- 1948. גם אני חי על חשבון עבדים מנוצלים באפריקה ובאסיה. גם אני גבר לבן שנהנה מהפריבילגיות של הפטריארכיה המערבית. גם אני בן אנוש שמנצל את בעלי-החיים ואת אמא אדמה כאילו אין מחר. כמה קל לי להפנות את הכעס שלי כלפי המקיפים עצמם בדשא, גגות אדומים וגדר חשמלית. כמה קשה לי להסתכל פנימה ולראות את הגדרות שבניתי והדשא שכיסיתי איתו את מדבריות לבי. כמה קשה לי להודות - אני מתנחל. ועוד יותר מזה - לוותר על כל אותן פריוילגיות ולעשות שינוי אמיתי בחיי. בלילה למחרת הפגישה עם המתנחלים אני מחליט על שינוי קטן בדרך ליציאה מקסימלית מזרועות הציוויליזציה התעשייתית ומצהיר בפני העדים שמסביב למדורה: כשאגור בתמרה אסרב לאכול כל חטיף העטוף פלסטיק. מבמבה ועד שוקולד מריר, מתפוצ’יפס ועד חלווה, מעוגיות ועד בייגלה. תאריך תפוגת הנדר (או חידושו): קיץ 2008.

מוניקה, שהיא ותיקה בתמרה ובחיים בכלל (והדבר ניכר בחוכמתה), אומרת שאין טעם לדבר עם מתנחלים על שלום כמו שאין טעם לדבר עם הוריה על אהבה חופשית מפחד. אני מהרהר במשפט הזה ומשהו בי מסרב להתייאש. אני מנסה לדמיין איך תיראה נפילת הגדר באלון שבות ואיך יתאפשר מעבר חלק בחילוף בין הדורות ובמהפכה בין התרבויות. בארוחת שבת אצל ההורים אני מהרהר באהבתה של אחותי למתנחל ובאהבתי שלי להוריי שמונעת ממני לצנזר את הבלוג הזה מעיניהם. מרוב שאני שקט צעקות אחייניי הופכות לבלתי נסבלות. מרוב שהלב שלי פתוח סרט על המלחמה בעיראק מותיר בי צלקות. רבים מהסרטים שראיתי בשנה האחרונה בקלנוע מצליחים להגדיר באופן מרגש, משכנע ולעיתים גם מורכב את הבעיה. “בבל”, “דוגוויל”, “התרסקות” ועכשיו גם “בעמק האלה” - כולם שמים את ארה”ב, המלחמה, הגזענות והאלימות על המוקד. אבל אני מחפש עכשיו את הסרט שיתן לי תקווה. מאסתי בקטרזיס של היאוש. אני רוצה לצפות לא רק בשאלות הנוקבות אלא גם בתשובות. האם יש המלצות על סרטים כאלה?

יום של הפסקה מהמסע לטובת ישיבה באינטרנט-קפה בבית-לחם ושליחת הזמנות וירטואליות לסיום המסע ביום שישי הקרוב. אחרי יומיים בשטחים גובר הצורך בלברוח - מהאינטנסיביות של הקבוצה, מהרעש של השבאב (הילדים הפלסטינים), מהכיעור של הדשא הירוק בהתנחלות שבמדבר, מהפחד שחיילים יצוצו ויעיפו אותי משטח איי.

הקבוצה מונה עכשיו יותר מ- 130 פיות וצלחות פלסטיק רב-פעמיות, והיא מגוונת ביותר: בחורה בשם ציון שהיגרה מאריטראה שבאפריקה כשהיתה בת 6 מתעניינת בגורלם של הפליטים האריטראים שהגיעו לארץ הקודש; קבוצה של שוויצרים עם מורה סופית שהצטרפה אלינו העלתה את ממוצע הגילאים והנמיכה את ממוצע הקילומטרים שאנו גומעים ביום; תמהיל דרכונים שכולל את קולומביה, יוון, אוסטריה, פורטוגל, איטליה, גרמניה, ספרד, ארה”ב ועוד (הפנטזיה על מדורת פספורטים עדיין מעוררת יצרים); מספר פלסטינים שנשבו בקסם של המסע והחליטו להצטרף עד תומו; חייל קרבי סרבן וחייל צעיר ברגילה; וגם - מתנחל שגר במאחז לא חוקי.

היום הקבוצה אמורה לישון בהתנחלות אלון שבות, ואילו אני, יחד עם חברים נוספים, מסרב להישאר לישון שם לאחר הפגישה הצפויה עם מתנחבלים מהאיזור (לב פתוח אורי!). סבינה שמובילה את המסע מדגישה את רוח החסד שבשמה אנו צועדים שמצדיקה לכאורה את ההתארחות אצל מי שנתפסים בעיני חלק מאיתנו כאחד המכשולים העיקריים לשלום צודק. ואני בכל זאת מתלבט האם לשתות את התה שיגישו לי שם, בידיעה שהוא מורכב ממים גנובים.

סיום המסע מהווה עבורי הזדמנות נדירה להפגיש בין שתי הקהילות של חיי: זו האקטיביסטית, אנרכיסטית, קווירית, מסטולה, תקשורתית, אקדמית, חילונית, צינית, אורבנית, ותיקה… יחד עם זו החדשה, פוליטית, היפית, בינלאומית, גרמנית, סטרייטית, רוחנית, היררכית, מודעת, רחוקה. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? הביקור הקווירי במסע ללילה קסום של אהבה הפיג את חששותיי: טופי אישר לראשונה את נסיעתי לתמרה (”הם דווקא נחמדים”) ואסף אפילו חושב להצטרף למונטה-סרו (”אולי אקים עם סיסיליה קרקס פוליטי”). אופטימיות זהירה. יאללה אמבטיה, מסאז’, כביסה, קרם לרגליים, טופו, ים, הקרנת בכורה של הסרט של נטע, ויזה לשנה, כרטיס טיסה, מסיבת פרידה ומסע חדש.

אללי. מה עושים עם המקלדת הזו שמתחת לאור הנאון ומעל לשולחן הרועד לצלילי המנועים החרישיים של חדר המחשבים של תיכון מקיף עין-גדי?

אולי מתחילים בשיר של יונה וולך שמלווה את הערבים סביב המדורה:

בנקיק נסתר בצוקים/ אילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעיין חיי/ אלא נסתר/ אילה/ מה לי ולה/ אלא אהבתי

כשיש גיטרה הנשמה מתרוממת. מה לספר לחברים-למשפחה-לתיעוד? קמים לפני חמש בבוקר, צועדים בהתחלה בשקט ואחר-כך בזוגות או סתם, אוכלים פיתה, מלפפון, גזר, תפוח תמרים ואגוזים, בערב גם סלט ותבשיל ואורז לבן (מאז מכת קלקול הקיבה שתקפה את הקבוצה), עוצרים לסייסטה בצל בשעות החמות, מתפללים לשלום בין שקיעה לשקיעה, לומדים על עצמנו ועל הדרך (חיות, אבנים, צמחים, כיבוש, אהבה…).

דוגמאות למקום הזה שמחליט בין מלחמה לשלום סיפרתי למצלמה של רפאל שערך והעלה לאתר יחד עם עוד ראיונות מרגשים (יש לבחור בסרטון של “יום 16″). מכיוון שלא יצא לי עדיין לצפות במוצר המוגמר אני מביא אחת מהן כאן בקצרה ובעברית: שעות ארוכות מהימים שלאחר בדיקת המייל הקודמת בזבזתי על מחשבות אכזבה, כעס ונקם. רותם כתב לי שהמכתבים שביקשתי ממנו לשלוח לפני שיצאתי למסע לא יצאו למסעם. המחשבה “תמר בטח תתאכזב ממני שלא החזרתי לה את הכסף בזמן” הפכה ל”רותם אכזב אותי” והתפתחה ל”אי אפשר לסמוך עליו”, משם ל- “איך אוכל להבהיר לו את עומק האכזבה שגרם לי והצרות שהכניס אותי אליהן” ואז הגעתי ל- “איך אפשר לגרום לו סבל כמו זה שאני שרוי בו עכשיו”. ברגע של חסד אל מול נופי המדבר המרפא שאלתי את עצמי אם באמת אני רוצה לנצל את ההליכה הזו על מחשבות על צ’קים, מכתבים ופעולות נקם. מיד סלחתי לרותם ולעצמי על המנגנון האלים שבי, ועם הסליחה באה גם התובנה לגבי המקום שמפנות מחשבות מיותרות.

בתיק איתי אני נושא באהבה את ספרו האחרון והקטן של יואל הופמן. לצד קורות חייו המנוקדים העמודים הריקים מאפשרים לי לכתוב את קורות חיי שלי בשפה הופנמית. לדוגמא:

דרמה-קומית. הנפשות הפועלות: עייפות, זיעה, כוכבים, בטטה, אלוהים.

רק היום החלפתי את ספירת הימים שחלפו בחשיבה על הימים שנותרו במסע לירושלים. עוד מעט ניכנס לשטחים הכבושים - מתנחלים, פליטים, חומה, חברים ישנים וחדשים - ועוד מעט ממש, סוף החודש אי”ה, אני אומר שלום לארץ הקודש. דווקא בשיא התאהבותי בה. אהוב אחר מאמריקע הרחוקה כתב לי מייל כעת ששלח לי חבילה לתמרה. כבר לא ניתן להתחרט…