החיים כנמשל

היה רגע שכזה בתל-אביב שבו כולם דיברו במכשירים הסלולרים שלהם, כל המכוניות שמסביב צפרו ומשמאלי גיליתי גדר שמכסה קיר בניסיון למנוע הדבקת מודעות או גרפיטי. גדר שמגנה על קיר שמגן על אתר בנייה. היו גם רגעים מכושפים של מבטים ישירים או תספורות או תלבושות מעוררות השראה שנזכרתי מדוע אהבתי את העיר הזו. אם תמצאו על קירותיה גרפיטי בצבע כחול המוקיר באהבה את מרד הסטודנטים ומעורר לחיים את הגרפיטי של 1968 - “הדמיון לשלטון”, “דברו עם השכנות שלכן”, “ככל שאני עושה אהבה – אני רוצה לעשות מהפכה” (ולהפך) – תדעו שמנה ואני היינו פה. פעולה פוליטית במדיום נוסטלגי והתכוונות שובבה אבל שְלווה.

לערב האחרון שלי בארץ דחפתי ארוחה, הקרנת סרט ופגישה עם חברים שמתעניינים בלהגיע לתמרה. בישלתי לחמישה ובסוף באו חמישה-עשר. סימן נוסף להתעניינות ההולכת וגוברת וקופצת בפרוייקט הזה בארץ. כולם היו גברים חוץ מטלי. זה דווקא יאזן את ריבוי הנשים שבתמרה – ניסיתי להרגיע את עצמי בעודי מוקף במעגל גברי כל-כך. אחד מהם, תמיר, הקפיץ אותי בסוף לתחנת הרכבת שהיתה אמורה לקחת אותי לשדה התעופה. זו היתה פרידה עצובה במיוחד כי תמיר נתקע בישראל בלי ויזה לחזור לפורטוגל. הוא הציג בפניי את תעצומות הקנאה שלו ואני הבטחתי להתפלל כל יום שיתאפשר לו להגיע ולהמשיך את התהליך שעשינו כאן ביחד.

את הרכבת לנתב”ג איחרתי ודווקא טוב שכך. אחרת לא הייתי פוגש את רבקה נהגת המונית הפולנייה שהשיחה איתה השכיחה ממני את כל הדאגות שמלוות אותי לפני כל טיסה והזכירה לי כמה מיוחד הוא המין האנושי. היא סיפרה איך חתמה ערבות לחברה שברחה ומאז משלמת 4,000 שקלים מידי חודש. כדי לעמוד בכך היא עברה לגור אצל אמא שלה והתחילה לעבוד מ- 4:30 לפנות בוקר עד 23:00 בלילה. היא לא מתלוננת לרגע. מתה על העבודה שנותנת לה הזדמנות לדבר עם אנשים. “נהגת מונית אדיבה ונחמדה” כתוב לה על כרטיס הביקור שהוציא עבורה אחד הלקוחות שהפך לחבר. “נסיעות לכל חלקי הארץ – 24 שעות ביממה”. אם במילא הנפט נגמר אז הלוואי ורבקה תמצא הרבה לקוחות וחברים חדשים. 052-3681693. לא תתאכזבו.

בשדה התעופה אני מגלה שדפי הדרכון (או כמו שרוסנה כותבת: דרקון) שלי מלאים לחלוטין. חלק גדול זה מסיני – אני מרגיע את המצפון האקולוגי שלי. את מראות ההמראה אני ממיר בחלומות, ונוחת בחושך בעיר האורות. רק כשהרכבת התחתית הגיחה החוצה והשמש בדיוק זרחה בוורוד הבנתי על שום מה “עיר האורות”. עצירה של 24 שעות בעיר בה חיים חבריי הטובים עידן, אלכס ואנטואן. לאור הריחוק היחסי מהחברים שגיליתי בתל-אביב תהיתי אם זה היה רעיון טוב לאחר ביום נוסף לקורס שהתחיל כבר בתמרה לטובת פאריס. לא טעיתי. אולי זו האינטנסיביות שמחייב הזמן המוגבל ואולי זו חברות מסוג אחר. אני מלא בהודיה על הזמן המשובח שהיה לי בפאריס. גם על השיפודים במסעדה התאילנדית הטבעונית.

את השיחה עם אנטואן היה צריך להקליט ולתמלל. על מה דיברנו? הפליאה היא שדיברנו. על אהבתנו. על אהבת האמת. על הרצון שלנו להעמיק ולהתמסר לאתגרים חדשים. דיברנו על זה שאמת זה סקסי ועל העייפות מהמיניות הישנה הצרכנית. על יכולות ההנהגה-הובלה שלנו וגם על האגו, התחרותיות וההתמכרויות. הבטחנו כמו תמיד – להזדקן ביחד ולשכב סוף סוף. בדרך כלל אהבה גדולה נקשרת אצלי לחוסר סבלנות – לציפייה שממלאת את כולי, לרצון לגעת בכל, להיות שם כבר… וראה זה פלא, עם אנטואן (וגם עם רינה) האהבה שלי ספוגה בהמון סבלנות, לא ממהר לשום מקום ושואב עונג מעצם הידיעה העמוקה שנועדנו.

אני נוחת בפורטוגל ועל הרכבת לתמרה פוגש את עולא. ביחד אנחנו חוזרים הביתה. “אל תשכח אותי” אמא אמרה לי באוטו ושנינו התחלנו לבכות. לא שוכח. לא אשכח. את הדרך אל המעיין, את סוד החיים, את הבית, את אמא שלי.

סיפור מהאגדות

היה היתה פעם נערה חיוורת פנים, ולה שיער בהיר וחיוך שובב שבקצהו גומת חן קסומה. יום אחד נכנסה הנערה אל הפורום וסיפרה על התנזרותה מחיי מין במשך 3 השנים האחרונות ועל הטראומות שגרמו להתנתקות החד-צדדית שלה מיצריה ומצרכיה. באותו זמן, ישב במעגל נער עם שיער חום מדלדל ועיניים חומות. הנער הביט בנערה ובאמת שחשפה ועיניו החומות דמעו. לא מעצב באו הדמעות, כי אם מאהבה אל הנערה ואל בהירות ועומק מחשבתה. בתום הופעתה של הנערה נכנס הנער לפורום ובמראתו חשף את דמעותיו ואת רצונו לתמוך בה בכל דרך.

חלפו מספר שבועות ובזמן שהסרט המצוייר המצויין “רטטוי” הוקרן בקלנוע הסטודנטיאלי של יום ראשון, מצאו ידיהם של הנער והנערה אלה את אלה. בתום ההקרנה המשיכו הידיים והשפתיים לחקור את גוף הזולת בתוך המרחב הקהילתי המגן. הנער והנערה מצאו בית זה בזו, מצאו ידידות המאפשרת אמון, מצאו סקרנות ונועזות למחקרים חדשים ולחציית גבולות.

הם נפגשו שוב ושוב במשך השבוע שלאחר הסרט. בפגישתם השנייה הורידו חולצות. בשלישית נותרו עם תחתונים וברביעית הרגישו חופשיים להיות ערומים לגמרי. המגע ביניהם היה כזה של תחילת התיכון: מבוייש, עדין, איטי, משחקי, צנוע, אמיץ, תמים וחושני. פעם אחת שלח הנער את ידו אל מתחת לתחתוניה ואז נשלחה יד אלוהים, היא יד האלה היא יד הנערה, והוציאה את ידו ממצריים. לפעמים היו מביטים זה בזו בעיניים בעודם חבוקים ומחייכים על המתנה הזו שבלהיות בני 16 בגוף של עשרים ומשהו.

הנער התחיל להבין מהי מיניות. הוא בא אל הנערה כמורה המעוניין לתמוך בה אך מהר מאוד חזר להיות תלמיד אל מול פלא המיניות הבתולית הנרעדת. לאחר שבוע של חקר, בתום ארוחת הערב האחרונה של הנער לפני נסיעתו לארץ רחוקה, הודיעה הנערה לקבוצת הסטודנטים שהיא מרגישה מוכנה, שהיא רוצה סקס, שהיא מעוניינת להיחדר. היא עמדה לצידו של הנער אולם הזמינה את ידידו הבלונדיני והגבוה. ובשעה שנסע הנער לעיר הגדולה משם תיקח אותו הציפור הגדולה אל ארץ מולדתו, באותה השעה ממש פגשה הנערה את ידידו הארי למפגש אהבה. והנער היה מאושר.

* * *

סיפור אהבה

אני רוצה לתת ביטוי לאהבה שיש בי לשלישייה הזו – תמיר, עאידה ואני. יחד עשינו את קורס הארוס בינואר ואת קורס מנהיגי הקבוצות שהסתיים עכשיו. יחד נחשפנו לצדדים העמוקים והקיצוניים של הפרוייקט הזה (דברים שאין טעם לכתוב עליהם בבלוג פומבי אלא צריך לחוות כדי להבין או לקבל). יחד חשפנו את עצמנו – את החולשות, את הכעסים, את האלימות האצורה, את רגש הגאווה, וגם את הצדדים המוארים – את האמונה, את האהבה, את הפתיחות. יחד למדנו על הסיבות לשתיקתן של הנשים ועל אימת הפטריארכיה המקשה מלהראות את יצרן המיני ובמיוחד בגילאים הבוגרים. יחד השתאינו אל מול המורים והמורות שלנו שנחשפו בחולשותיהם, גמגומיהם, חוסר מודעותם. יחד שיחקנו כדור-עף וגילינו את סודות המשחק הפנימי, יחד ציירנו במכחולים את הסופה שבחוץ ושבנו, יחד חצינו גבולות במיניות שלנו, יחד צחקנו מבדיחות פנימיות (על השואה, על ישו, על השפה התמריאנית…). יחד הבנו את הצורך הדחוף בלקיחת אחריות – אישית, קהילתית וגלובלית.

אני מודה להם ולתקופה הזו של הביחד שהלחימה משהו בנפשנו ובגופנו קצת כמו מלחמה, אוי לדימוי, ולא כמו מחנה קיץ של תנועת הנוער שבו מתנשקים לראשונה אך לא מדברים על כך לאחר מכן, ובספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים, העיניים חוששות להישיר מבט, ובדרך-כלל רק מתענגים לבד על זיכרון אהבת הקיץ הגדומה (יעני קטועה).

* * *

סיפור מולדת

אלך לים, אוכל פלאפל, טחינה וחומוס, אתייצב להפגנה, אשתכר עד לא ידע (בפורים הייתי עסוק מידי בלארגן את המסיבה), אנסה ליצור חללים של אמת עם חברים ותיקים, אשכב עם יוסי, אפתח את אטרף, אשתתף בקורס, בכנס ובסדנא של תמרה בשטחים, אסע עם המשפחה לנופש פסח בהר הנגב, ארסס גרפיטי הוקרה למרד הסטודנטים של מאי 1968, אפגוש את בני הדודים למפגש של התקרבות מחודשת, אבער את החמץ בארכיון הניירת שלי, אבדוק האם העין שלי בסדר, אבשל לשלושה א/נשים (ולא לחמישים), אנשק את כל התינוקות החדשים שנולדו בארבעת החודשים האחרונים (נעמה, עומר ו…?), אטייל עם חברה במדבר, אדבר על החירות שלי בליל הסדר, אתמוך בקהילה המתגבשת בארץ ובאלה המתעתדים להיות סטודנטים במונטה-סרו, אקפוץ למלא מצברים באדמאמא, אזרוק סוכריות בבר-מצווה של האחיין שלי, אכתוב חלומותיי בבקרים, אתבונן באיך אני מחוץ לשדה המודעות החזק והקהילתי, אודה על פלא חיי ואשאר פתוח להפתעות שיבואו.

אני בועט במדיום הזה של בלוג, של כתיבה בכלל, של מילים. מה להם ולחוויה ממנה אני חוזר עכשיו?

בקיץ שבין י”א ל- י”ב נסעתי לחו”ל בפעם הראשונה בלי אבא ואמא, לאנגליה עם יובל (שאז היה עוד יובגיגון) לכבוד 50 שנה לפסטיבל אדינבורו (שהוא סוג של פסטיבל עכו משודרג). צפינו ב- 14 הצגות בעשרה ימים (הטובה שבהן “מחכים לגודו” בגרמנית). בסוף הגענו ללונדון שם חיכו לנו כרטיסים שהזמנו כבר בחודש מרץ לשלוש הצגות של שקספיר בתאטרון הלאומי. פניתי לאיש עם הפפיון ואמרתי: “ווי הב טיקטס פרום מארס”. הוא הביט בי כאילו נחתתי עכשיו ממאדים. יובל תיקן את המארס למארץ’ והפפיון התקשה להסתיר את חיוכו הבריטי.

12 שנים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בדרך למאדים. “מארס” הפך כאן בתמרה לשם קוד לתרבות חדשה, לקפיצה באבולוציה, לסקרנות ופתיחות למציאות חדשה שעדיין לא ניתן אפילו לדמיין. למי יש אומץ לעלות לחללית שנוסעת למאדים? כמה ואילו אימונים צריך להקדים למסע? לך תבנה מדינה עם אוויר דליל, מעט מים וכוח משיכה מוגבל. אם תרצו – אין זו אגדה. זה בא יחד עם חודש מרץ (מארס בעברית תקנית) שבו תמרה מתכננת קפיצה קוונטית. מבנה כלכלי חדש, חידוש של קבוצות הפורום בקהילה ו… קורס מנהיגי קבוצות עם ניחוח היסטורי שמתחיל מחר ומטרתו להגיע פחות או יותר למאדים. הקורס, אליו התקבלתי יחד עם עוד 6 סטודנטים מאושרים, יתרכז באמנות (בעיקר ציור והופעות תיאטרליות בפורום), בחיבור רוחני (לכוח הריפוי ולהשגחה-הדרכה – הקיימים כאן ועכשיו כחלק מהעולם הזה) ובארוס כמובן. הקורס יימשך 3 שבועות של 24 שעות ביממה, ישתתפו בו (כתלמידים) כל מי שהיו מורים/ות שלי עד כה וההתרגשות מן הסתם – רבה ביותר.

הקורס האינטנסיבי שמתחיל מחר (כל-כך אינטנסיבי שאני לא מבטיח לעדכן את הבלוג או לענות למיילים בשלושת השבועות הקרובים) וכרטיס הטיסה לארץ שמחכה לי בסיומו (לא יכול כבר לחכות לחבק את ליעד שילדה אתמול את נעמה!!!) - הבהירו לי שזה עכשיו או לעולם לא. עכשיו. בטח שעכשיו. עכשיו הזמן להגשים את החלום שלי – לרכוב על אופניים מתמרה לאוקיינוס. 40 קילומטרים לסוף היבשת. סוף העולם.

שלוש שעות על האופניים והביצים מתחילות לדבר. מסביב אביב כזה שמטיס אותי לארץ (חרציות, חמציצים, כובע הנזיר ואפילו חובזה). חקלאות פרמקלצ’רית מסורתית כל הדרך (ובכל עיירה מסעדה אחת בחסות חברת סיגריות ותמיד עם חבורת גברים עם כובעים בחזיתה). פרפרים, פרה קשורה בחבל, חזירים, כבשים, זחל שעיר שחוצה את הכביש, שחפים, קרציה – כולם מראים לי את הדרך למאדים.

לוצ’יה, ניקול, ברנט ואני - הגענו. מניחים את האופניים שוכבים על החול מביטים בגלים ומקשיבים לרוח. הים הזה מטיס אותי לחוף גורדון (פלוס צוקים אגדתיים וגלים עוצמתיים), והשקיעה מטיסה אותי למוצ”ש בתל-ברוך (תודה מאוחרת למיכל שלימדה אותי לדומם מנועים ולהקשיב לשקט פעם בשבוע). לקחת פסק-זמן ולא לחשוב. להתמסר לקריאת שני הפאנזינים המרגשים שרוסנה שלחה לי הישר מהחזית של הסצינה האקטיביסטית: “פותחות את הפה” ו”פמזין” – שניהם עוסקים ב.. איך לא - מיניות (אחד של בנות והשני של בנים. ביקורת בונה אינשאללה בקרוב). אחרי לילה במירמר שהוא מתחם המלרוז פלייס הפורטוגלי שתמרה שוכרת (ארבע דקות מהים) חוזרים הביתה. החברות תומכות בי בעליות החדות של ההרים המופלאים. אלי, שלא יגמר לעולם. מדיטציה אקטיבית בירידות התלולות שנותנות דחיפה עד מהירות של כמה עשרות קמ”שים ובודקות את האמון שלי בעולם הזה. אללה הוא אכבר.

* * *

כניסה לפורום בה אני “מגיש את הרשמתי” לקורס מנהיגי קבוצות:
אני רוצה לנסות לנסח את “האני העליון” שלי. לנסות לראות מה הייעוד שלי, מה היכולות והמשאלות העמוקות שלי במלואן: אני חושב שאני יכול להיות מנהיג קבוצה טוב. אני כריזמטי, בעל חזון, רעיונות מקוריים ומחשבה בהירה. ומצד שני, אני גם אוהב להיות בשירות, לממש חזונות קיימים, לדאוג לקצוות בקבוצה. אני גם דובר טוב (באנגלית לא הכי חכם אבל מפצה בעזרת קסם אישי) ומסוגל להיות מנחה טוב (ליצור מרחב מוגן לאמת ולשאול את השאלות המתאימות).
אני יודע שאני גשר. בין ישראל לפלסטין, בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני, בין תמרה לקבוצה בארץ וגם – בין ידע לאנשים. כלומר, אני מורה. לשאלת תחום הלימוד יכולתי לענות: היסטוריה, פוליטיקה או קריאת מציאות, אבל התחום שהכי מעניין עבורי הוא אהבה ומיניות. בתחום הזה, מצד אחד יש לי פתיחות, כנות וסקרנות, ומצד שני אני מודע לכך שאני תלמיד מתחיל. מצד שלישי תחום הקנאה והשאיפה ליצירת מערכת יחסים מאוד לא מפותח אצלי, ומצד רביעי כנראה שיש לי קושי להתחייב ולהתמסר.

* * *

סיפור ליום-הולדתי מאחותי אמה שם-בה אילון:
היו היתה פעם דרך גדולה ורחבה, וההולך בה היה קורע מסכים של שמיים. מאחורי המסך היתה הציפור הגדולה שתפקידה להחזיר אנשים אל ביתם, כלומר אל ליבם, כלומר אל צבעם.
הלך ההולך בדרך ושמע את הקול הגדול והנורא שמעבר למסך, קולה של הציפור הגדולה, ואורו עיניו, כי מצא דרך אל ביתו, ולא רק אל ביתו מצא דרך, כי אם אל בית אשר אנשים רבים ימצאו בו את ביתם, כלומר את ליבם, כלומר את עומק הצבעים מהם נוצרת תמונת הנשמה.
ראוהו ההולכים בדרך הגדולה והרחבה, ויתמהו לפשר האור שבעיניו, ולא יכול היה לספר להם על מסכי השמיים, ועל הציפור הגדולה, ועל הבית ועל הלב, ועל הצבע, כי את שנגלה לו מעבר למסך, את אלו הנסתרות, לא ניתן לתאר במילים.
אסף ההולך בדרך את קרעי מסכי השמיים, ותפר מהם כיס בבגדו. ויצייר מפה גדולה לפי הכיוונים שתכוונהו הציפור הגדולה, וישים את המפה בכיסו. אם ישאלוהו האנשים למקום הבית, יושיט את ידו אל כיסו ויראה לפניהם המפה, והמבין יבין.

יצאנו לדרך חמישה פרשים - מרכוס, אולריקה, אולי, נועה ואני – למסע מחקר חשאי: כיצד הם חיים שם בעיר הגדולה בה למים יש טעם של רעל? מה למדנו אנחנו בזמן הזה בדרכנו להיות פעילי שלום? האם הרוח, האמונה והאהבה החופשית יכולות לגבור על מכשולי הבירוקרטיה הפורטוגזית?

כבר בספטמבר התחלתי את התהליך הזה של בקשת ויזה לשנה. התרוצצויות בין המשטרה, קופת-חולים, ביטוח ושגרירות פורטוגל בתל-אביב. כמעט אלף ש”ח וכמעט אלף שיחות טלפון ומיילים. והנה אחרי חמישה חודשים וחמש שעות נסיעה מתמרה - הגענו לשגרירות פורטוגל בסביליה הממוקמת בלא פחות מארמון. אחרי המתנה קצרה אנחנו מקבלים ויזה ל- 4 חודשים בלבד. למה? אולי הם לא שמעו עדיין על החוק החדש, אולי ככה זה. אולי במאי מחכה לי בבז’ו (העיירה הקרובה ביותר לשם חידוש בירוקרטי) הפתעה כמו אהבה גדולה או תורם עשיר.

שתי המסעדות הצמחוניות המומלצות מהפרה השמחה היו סגורות אז חגגנו את הניצחון המוגבל בקתדרה הענקית שנבנתה על הריסות מסגד והיא כולה רהב ללא בושה. ממרומי המגדל של הכנסייה, מתחת לפעמונים, אפשר לגלות עיר המצופפת בתים לבנים לא-גבוהים, והיא מנוקדת כולה בחושחשים כתומים על העצים ועל הריצפה. זו מין עונה כזו. יומיים חיפשתי פירות וירקות טריים לשווא. רק חנויות שמציעות מוצרים זהים שלא יתפסו מקום גדול במזוודה. סינר עם תמונה של פסל דויד, טי-שרטים עם שוורים וכמובן קפה של סטארבקס תחת כל עץ חושחש רענן.

אבל רק את עצמי פגשתי שם בנהר של סביליה. מחוץ לשדה המגונן של תמרה שברתי את נדר הסירוב לחטיפים תעשייתיים לטובת קבוקים בטעם ביסלי גריל. גם במסעדה בצ’יינה טאון לטופו המיוחל היה טעם של מונסודיום גלוטומט. אפילו הגלידה שנראתה איטלקית נתגלתה כגירסא מאכזבת של קרטיב לימון זרחני ותרכיז פריגת מנגו. למה אני עסוק כל-כך באוכל? כי אני מודה על השפע הבריא שיש לי כאן שהוא כל-כך לא מובן מאליו. כי כשאתה תייר בעולם החומר אתה עסוק בין השאר בהישרדות פיזית (איפה השירותים הבאים למלא מים? אין אומרים טבעוני בספרדית?) והישרדות רוחנית (מה יש לעשות כאן חוץ מלאכול במסעדות?). כי גיליתי שהעיר כבר לא טעימה לי. לרעב הממכר שאוחז בי לפעמים כשאני רחוק - כבר אין אחיזה במציאות.

ובכל זאת, היומיים הללו הבהירו לי כמה אנחנו מנותקים מהחברה שמסביבנו. אין ספק שהעיר הגדולה איננה בת-קיימא, ובכל זאת כל-כך הרבה בוחרים לחיות שם. ושלא כמו בערים הגדולות שראיתי אצל הדוד סאם, כאן המקומיים הספרדים נראים שמחים. משהו חי בהם ומעורר בי חשק לעשות איתם מהפכה. אז איך מגיעים אליהם? לקח לי קצת זמן להיפטר מהברכה האינסטינקטיבית לכל מי שהלך מולי ברחוב. נזכרתי באנונימיות המבורכת שיוצרת מרחב לרב-גוניות שפשוט איננה אפשרית בקהילה קטנה [שוב אהבה גדולה ללא שפה משותפת בסאונה. מיגל. בן 34 עובד במתן שירות בטלפון וגר עם אמו. מעולם לא יצא מאנדלוסיה. שאל אותי האם הנשיא של ישראל הוא סדאם חוסיין].

שאלה נוספת - איך הם מגיעים אלינו? כלומר, מה אנחנו בתמרה, או מחוץ לציביליזציה צריכים או יכולים לעשות כדי לאפשר את מפגש העולמות הזה גם אצלנו. אני צופה שבשנים הקרובות יותר ויותר פליטים יבקשו מקלט מחוץ לעירם, לארצם, לחברתם. אסונות טבע, מלחמות, דיכויים שונים ומחלות נפשיות שדורשות ערי מקלט פתוחות המעניקות ביטחון וריפוי. תמרה רחוקה עדיין מלספק תשובה לשאלה האקטואלית הזו שכן אין אפילו מי שיטפל באורחים שמגיעים לכאן לא בקיץ. תמרה היא בועה. בועה עם שאיפות גלובאליות וקשרים וגשרים לבועות אחרות בעולם. אבל זו עדיין בועה. רק כשיוצאים ממנה נזכרים שאנחנו חיים במדינה ששמה פורטוגל, שבחוץ האלימות היא השפה השלטת, שהחיים הם לא קיבוץ. זו לא ממש התפכחות אלא יותר תזכורת לדחיפות מימוש הפעולה הפוליטית. כשחיים בישראל, אפילו בתל-אביב, זה ברור. פה צריך תזכורת.

בדרך חזרה חסידות מקננות על עמודי החשמל בתום מסען מאפריקה. השיחה במכונית דועכת ובמקומה טרייסי צ’פמן שרה על החיים בעולם החומרני שבו חיבורי שלשלאות האזיקים אינם נראים. בלילה שאחרי אני חולם: אני חי בקהילה, אולי בג’ונגל. אנחנו עושים פעולה ישירה נגד אדם ממנו אנחנו רוצים לסחוט כסף. לוכדים אותו בתוך אוטובוס בעזרת שיחה תמימה וציפוי החלונות בניילון דביק (כזה שמשתמשים בו בהובלות). צג”ג היא שותפה לפשע שהוא על גבול רצח. זה חלום אלים ראשון שאני זוכר מאז שהגעתי לכאן. גם זה אולי סוג של דיאלוג, קריאה לפענוח הסכסוך שלי עם העיר.

חג מולד שמח. 12 השליחים מתמרה מביאים מרק אטריות ויין חם לדיירי הרחוב בעיר ליסבון. יחד אנחנו מוצאים בית בין מחוסרי הבית. מסביב לכיכר העיר הרחובות ממריאים לאט בעזרת כנפיים עשויים נורות זעירות. זהו חג, אולי כמו פסח, שבו כולם נזכרים לתרום לעניים. גם אנחנו חלק מגל הנתינה שבא עם המון שקיות מלאות בבגדים ושמיכות וסירים מלאים באוכל והמון כלים חד-פעמיים ואז חולף ומשאיר את האנשים שוב לבד ברחוב. אני שם על הראש כובע של סנטה קלאוס ומתפלל לשיחה אמיתית.

בתיכון נעוריי, באחד מערבי המונולוגים באולם השחור, הייתי המלך מ”שוכני המערות” של ויליאם סרויאן. מחזה על עלובי החיים המתגוררים בין הריסות תאטרון ומקבצים נדבות. המלך התלונן רק על האנשים שלא מסתכלים בעיניים. שעוברים ברחוב ומצפונם לא מאפשר להם להביט בו. וזה גם כל מה שהקבצנים בליסבון מבקשים: תסתכלו בנו. אל תדברו איתנו על דירה ועבודה. אין לנו רצון לחזור למסגרת המשעבדת של נישואין-משכנתא-ילדים. רק תקשיבו לסיפור חיינו. רק שבו לרגע.

דויד בן ה- 32 הוא בכלל דאוד מתוניס. כשהיה בן 17 יצא להסתובב בעולם ומאז הספיק לחיות ברחובות אדינבורו, לונדון, אמסטרדם (שם למד עברית), מדריד ובשנה וחצי האחרונה הוא חי בכיכר בליסבון. הוא מדבר על ספר או סרט דוקומנטרי בנושא הנשמה. לשם כך הוא חי ברחוב. הוא לא מאמין שאפשר לשים אהבה בכלוב ולכן סירב להתחתן עם בת-זוגתו ההולנדית. אני מזמין אותו לתמרה ומדמיין אותנו חיים ביחד בכפר החקר לשלום אינשאללה. היה גם הזקן שחי כעת את ילדותו השנייה, ופיליפ שעבורו מוסיקה היא כל החיים (פעם היה רקדן) ופדרו שעבורו לפעמים אנשים הם כל החיים ולפעמים האלכוהול. היה גם זוג מאוהב שהכיר לפני 10 שנים ברחוב ומאז הם רוקדים ביחד.

בסוף הלכנו לישון בבית הבורגני של הוריה של מנה, מתענגים על קירותיו ושירותיו השונים שכבר אינם מובנים מאליהם. בבקרים התכנסנו לשעות לימוד והתכווננות משותפות. דימינו עצמנו לחבורת אסטרונאוטים שבאה לכדור הארץ עם משימה מיוחדת: להביא שמחה לרחוב. למדתי על היהירות שבכך אך גם על האפשרות להתרומם מעל למעגל הרחמים-עצב-דיכאון. יכולתי לראות זאת בפרצופים שמסביב כששרנו. מין שילוב מיוחד של הארי קרישנה עם חבורת זמרות גוספל שחורות. הרחוב המריא לאט, הפעם בזכות כנפי הרעד שבמיתרי הקול.

כשחזרנו הביתה לתמרה הודינו על קיומה של הקהילה הגדולה והתומכת שציידה אותנו בכל טוב ושחיכתה לחזרתנו. השורדים בחורף בעיר הגדולה נאלצים אף הם לחלוק אוכל, לישון בצפיפות ולהתעניין זה בשלומו של זה. אולם זו קהילה ארעית ומוגבלת של מתבודדים. אני לומד להעריך את האוכל הטבעוני המשובח שעל שולחני, את מעגלי השיתוף, את קירות הבוץ ואת האנשים שתכננו, בנו, זרעו, השקו, קטפו, בישלו… זו הפעם השלישית שאני נוסע ברכבת מליסבון לפונצ’רה שליד תמרה – בשלושת השבועות האחרונים. עכשיו בא לי להשתקע. להשריש שורשים. לבנות בית לפני שאשוב לבקר בבית החדש שליד הכיכר הגדולה בליסבון. בינתיים עשיתי את הכביסה הראשונה שלי. כאן משתמשים באגוזים מיוחדים במקום בסבון כביסה. למרות ספקותיי – זה עובד.

הסימסטר מתחיל עוד שבועיים והסטודנטים מתחילים לחזור מעבודות הקריסמס והחופשות המשפחתיות. שנת הלימודים שלנו מתחילה בקורס בנושא מיניות, אהבה וריפוי. מלבד חשיבותם הנצחית של הנושאים הללו גם מחלות המין שתקפו את הסטודנטים מהוות סיבה טובה לקורס שיונחה על-ידי ותיקות מועצת הנשים הקהילתית, הרופאה (ד”ר עדה) וסבינה (שהקימה את תמרה). כאן הרבה מאמינים באמצעי מניעה והגנה מורכבים יותר מסתם קונדום. בקרב ותיקי הקהילה נראה שזה עובד, בקרב הסטודנטים הצעירים נראה שזה קצת מבלבל. ודאי ארחיב את הדיבור על כך בקרוב. בינתיים אני חוזר למערה שלי שהיא ארמון של ממש.

“מי נוסע איתך?” זו השאלה שנשאלתי על-ידי כל מי שסיפרתי לו שאני נוסע לכנס במדריד. כל-כך מובן מאליו כאן שלא יוצאים למסע כזה לבד. באוטובוס חזרה ממדריד לליסבון, כשתחת החום הגבוה החלו מחשבות על בית-חולים, פתאום זה נראה לי הגיוני. גם עם קדחת השופינג לקראת החג שסמלו נטבע בהשראת פרסומת לקוקה-קולה - לא קל להתמודד לבד. גם לא עם יצר ההרס העצמי של השמאל.

זה היה אמור להיות הכנס הגדול ביותר בתולדות השמאל הרדיקלי. כל הדמויות שהערצתי בנעוריי מנטע גולן ועד אורי דיוויס היו שם. משלחות של פעילים אמיתיים (לא פוליטיקאים) מלבנון, סוריה, עירק, ירדן, מצרים, ישראל ופלסטין. עשרות הרצאות וסדנאות שמתחילות מהנחת המוצא הלא-ציונית ונייר עמדה שהיה אמור להתפרסם בתום הכנס שבין השאר תומך בזכות השיבה. צפויים היו להגיע 2,000 משתתפים.

לאירוע הפתיחה התייצבו כ- 100 איש. למחרת, כששוטרים מקיפים את התאטרון, הוכרז על פיזורו של הכנס. שולחנות הכיבוד העמוסים נותרו יתומים במסדרונות. כך גם הטי-שרטים והפליזים עם הלוגו, החדרים במלון (אנרכיסט בכל חדר), מאות המתנדבים, המתרגמים, העובדים והפעילים שהשקיעו את השנה האחרונה בחייהם להפקתו של הכנס. תקציב של מאות אלפי יורו ירד לטמיון.

סיפור המעשה: משרד החוץ הפורטוגלי הצטרף לששת הארגונים הלא ממשלתיים שמִמנו את הכנס שהוקדש כלו לחברה האזרחית ומאבקה למען שלום צודק במזרח התיכון. בניגוד להסכם, שליחי שר החוץ מורטינוס ניסו להשפיע על תכני הכנס ועל אופיים של המוזמנים. כך קרה שבמקביל למשלחת הישראלית הרדיקלית המכובדת (בייצוג יתר של נשים, מזרחיים וצעירים) הוזמנה גם משלחת ישראלית שכללה, לא עלינו, את אנשי מרכז פרס לשלום.

כשהפלסטינים שמעו זאת, שלושה ימים לפני תחילת הכנס, הם הודיעו על החרמתו. הלבנונים והסורים הצטרפו לחרם. גם שאר המשלחות הודיעו שלא ישבו עם הציונים באותו חדר. הלא ישיבה כזו היא מתן לגיטימציה לכיבוש שכן זהו צעד לנורמליזציה במצב ובזמן שמחייב דה-נורמליזציה. משרד החוץ הציב אולטימטום: או ששניים מהמשלחת הציונית מדברים בפאנל הגדול או ששוטרים יסגרו את התאטרון. בשלב הזה התבצע ניסיון חצי כושל להעביר את הכנס לאולם קטן בלב אזור תעשייתי שומם. שם נחתם הסיפור עם פאנל מאולתר של העיראקים.

ניתן לראות את השתלשלות המאורעות כניצחון כוחות האור על האופל. הוכחנו את עצמאותה של החברה האזרחית והוכחנו סולידריות עם אחיותינו הפלסטיניות. הניסיון לכפות עלינו תכנים מיותרים נתקל בהתנגדות עיקשת. אבל ניתן גם לראות עם הפיאסקו הזה כהפסד גדול של השמאל הרדיקלי והערכים למענם אנו נלחמים. אפשר גם לזהות את הדפוסים המוכרים המובילים בסופו של דבר להרס עצמי: העיסוק האובססיבי בפוליטיקה פנימית, התחרות העיקשת על מי יותר קיצוני, ויותר מכל - הנטייה להתפצל ולהתבדל ומולה ההתלכדות סביב השנאה לאויב משותף.

אני מלא בהערכה אל האנשים שמחאו כפיים כשהוכרז על ביטולו הפרטיזני של הכנס, אבל עדיין מעוניין לשאול: מה היה קורה אם במקום להחרים היתה מגיעה המשלחת הפלסטינית? ואם שניים מהמשלחת הציונית היו משתתפים בפאנל? ואם המנחה היתה חושפת את העובדה שהם על הבמה בגלל לחץ של משרד החוץ? ואולי ניתן היה להשתיקם בעודם על הבמה? ואולי
אפילו אפשר היה לתת להם לדבר ולהנות מהעובדה שהם נחשפים לתכנים אלטרנטיביים?

יש גם דיווח באנרג’י (מופת של עיתונאות גרועה שקרית ומגוייסת), בוואי-נט ובהארץ (הכותרת: בוועידה בספרד ארגוני השלום הצליחו לעשות רק דבר אחד: מלחמות) וגם מאמר של מיכאל וורשבסקי (שמסביר, אולי טוב ממני, את הסיבות למלחמה).

אחרי לילה של הספדים וניקיונות ומחשבות שגורמות ללב להתכווץ ולהתרחב במקצב שמזרים דם לכל עורק ווריד וחיים לכל תא ותא, אני צריך להתאזן מכל הבלגן, הסידורים, ההפקות, הדיבורים. אני צריך זמן עם עצמי. זמן של שקט. זמן מדבר.

קו 5 תקוע בטירוף של העיר בצוהרי שישי. אחרי נמנום אוטובוסי מצטייד בתחנה המרכזית של באר-שבע (שיכולה היתה לשמש תפאורה לגירסה הישראלית ל”עלובי החיים”) בשקדים, תמרים, לחם וחומוס. לפני שקיעה אני כבר במרגלות חוד עקב שבמכתש הגדול. ברוך הבא הביתה.

את תענית השתיקה שלי שובר מי אם לא הפקח של רשות שמורות הטבע. הטפת המוסר (המוצדקת) שלו והמעבר המהיר הזה בין שלטי החוצות של איילון לנוף בראשית וריבוי הג’יפים המשפחתיים מסביב גורמים לי לחשוב שאולי גם המדבר הוא בעצם עוד חוויה צרכנית. מעין לונה-פארק ענק המתוחזק על-ידי מערכת ממסדית המעניקה חוויות שונות מספורט אתגרי ועד התבודדות יחידים. אני מתבונן בהרים האלה והם מספרים לי על אלפי שנות תפילות, לחישות וזעקות שנספגו בסלעים. אני זונח את הניסיון שלי למצוא את הביקורת והציניות בכל מקום בכל מצב. אני במדבר עכשיו. הס בני…

היד נשלחת בחושך לחפש את יומן המסע שאחייניי הכינו לי [”לאורי היקר - אני רוצה שתישאר אבל אתה הולך למרות זות אני חושב שאתה צריך לאשות את מה שאתה רוצה ולא מה שאחרים רוצים ואים זה משמח אותך זה החי טוב אוהב אמיתי”] ואני מגלה ששכחתי את החלווה בתחנה המרכזית של באר-שבע (ובכך הקדמתי את תוקף שבועתי להימנע מממתקים עד הקיץ) ואולי יותר דרמטי מכך - שכחתי לקחת עט. כמה סמלי ומדוייק. הרצון לתעד את הרפלקציה יידחה. עכשיו זה רק אני וההרים.

המים הקפואים של עין עקב מזכירים לי את מי שהייתי בחוגי נוער - מעריץ של שמעון פרס ויהודית רביץ, חובב שירה שגילה את עצמו מול קיבוצניקים ושקיעות. בדרך לבדי מתחיל פתאום לבכות מתוך הקושי להיפרד מנופי פלסטין החרוטים בי. רק לפני כמה ימים תהיתי האם בכיתי בכלל מאז הניתוח להסרת משקפיים, והנה - פלגי מים.

בשקיעה של מוצ”ש עולה דרך קבר בן-גוריון ומובך קצת מתוקף אהבתנו המשותפת לאותו צוק. טרמפ נדיב מביא אותי למסיבת החנוכה של אדמאמא באוהל של גל שהפך לאוהל המסיבות. נונה הכינה בורקס, ערן לביבות טבעוניות, לאה עוגיות טחינה, גבי תה ואלינור קישוטים של אור. רוסנה ואיתי הגיעו מתל-אביב עם יין וסופגניות. אני אוסף את שארית השרירים התפוסים כדי לסמן ריקוד במרחב החמים.

פתאום מתחיל גשם חזק. אנחנו אוספות מהר את הכריות שמסביב למדורה ומקשיבות לטיפות שנופלות בין קצוות הניילון של הדום העגול. רק יריב נשאר בחוץ. הוא מעבד את רוב האדמות שבמושב וחיכה לגשם הזה לא כמו שמחכים לאוטובוס. כאן מדובר בציפייה, כמיהה, תפילה. המסיבה הופכת לריקוד גשם שמח במיוחד. יריב נכנס עם חיוך רטוב ומספר שאם היה מתמהמה עוד שבוע - כל היבול היה הולך פייפן. אני נזכר במה שאלוהים עשתה ביומיים האלה עם העננים. הנה, בלי עט, הזכרונות והמראות והסיפורים מקועקעים בעור. חג אורים שמח.