איך בכלל מסכמים שלושה חודשים שכאלה? אני לא מתחיל אפילו. רק מסיים. האם אני נוסע לחופשה או חוזר ממנה – שאל אותי אחי. עניתי לו על אוטומט שזו היתה חופשה ועכשיו אני חוזר לשגרה, לעבודה, לבית. האמנם? אולי טושטש אצלי הפער בין החיים לחופשה. יש לי חופש כל יום: החופש שבמסגרת והחופש להחליט. אז אני יוצא למסע לארץ המסעות.
ביום החסד הבינלאומי אני משתף ברגעי החסד שגיליתי במרכז יום לקשישים שבקסטל: כל יום ליויתי את עזרא לביתו שנמצא כ- 5 דקות הליכה מחדר האוכל. אלא שעזרא מתקשה ללכת ונעזר בהליכון ובי. אז אנחנו הולכים לאט לאט. ביום הראשון זה לוקח לנו בערך רבע שעה ואני מפספס את ההסעה הביתה. ביום השני אני מפציר בו ללכת מהר יותר, מעודד אותו מול כל מדרגה וגורר לפניו את ההליכון. ביום השלישי אני עושה שינוי פנימי ומחליט פשוט ללכת בקצב שלו. לוותר על ההסעה ולוותר על המחשבה שהתפקיד שלי הוא לגרום לו ללכת מהר יותר. אז אנחנו הולכים ביחד. ויש פתאום זמן לדבר (כשמדברים עוצרים), וגם להביט בנמלים שמתרוצצות מתחתינו וגם ללטף את הכתף שלו בתום עלייה או ירידה קשה.
לצד הגילוי של רגעי החסד שבאיטיות וההתמסרות המוחלטת, גיליתי גם שככה אני לא רוצה להזדקן. שככה לא אזדקן. כמה ימים קודם לכן הצטרפתי עם אחותי לדודי הצדיק שמתייצב מידי שישי, בטרם כניסת השבת, בבית האבות הסיעודי של סבתי בירושלים ומחלק גלידות לכל דכפין. כיסאות גלגלים, פיליפינים, נרות שבת, אלצהיימר וציפייה למוות שבוא יבוא. אמא של אמא שלי לא זוכרת אותי ולא יודעת שבתה נפטרה. אני מבקש סליחה ממנה, מסבתי החרדית, ומאלוהים – שבשנים האחרונות לא טרחתי לבוא ולבקר. אני מבקש מאלוהים ומאחותי – שלא ככה אזדקן. שלא כך אמות.
חזרה לתל-אביב. בירידה ברחוב גורדון מדב הוז לדיזינגוף אני לא שומע בכלל עברית: שני זקנים שיצאו מבית ליוויק ממשיכים ביידיש, המוני צרפתים נוהרים אל או מהים, וגם שתי המנקות של הסופר פארם בסוף הירידה כועסות ברוסית. רוכבי אופניים רוכבים עם יד אחת בעוד השנייה אוחזת בסיגריה. אני עוצר בפיצוציה וקונה את ההבטחה החדשה (הכי ישנה מסתבר לי באיחור): במבה עם נוגט. אני אוכל כמה ומקבל בחילה. אני מתיישב בחדר המדרגות של הבניין של חגי ורואה איך בדיוק באותה שעה כל הדירות מסביב מתמלאות בשכנים שחוזרים מעמל יומם. אני זוכר את שבועתי אחרי שנה ב”יוניק” – לעולם לא עוד “תשע עד שש” מתחת לניאון ומול מחשב, אני תוהה איך שרדתי את ה”שמונה עד שתיים” עם הזקנים שראיינתי מול הלפטופ שלי. והנה גם חגי חוזר. הוא פותח לי את הדלת ואנחנו בוהים בזוג ההומואים בבניין ממול. תל-אביב.
לפני 7 שנים היה לי טור בעכבר העיר על לונדון. שם כתבתי אחרי ביקור בארץ הקודש:
בתוך אוטובוס בירושלים שטופת הפוסטרים של ברוך מרזל (”חזק וברוך!”) בצפיפות הגדולה שמעלה מחשבות על התפוצצות ירושלמית מסורתית, אני מרגיש פתאום קנה של רובה נדבק לגב שלי. אינסטינקט - שמקורו ספק ביצר הישרדות ספק בסרטים אמריקאיים - גורם לי להרים מיד את הידיים. אחרי שבריר שנייה אני קולט שזה החייל שנעץ בי מבט כשעלה ועכשיו הוא בסך הכל עוטה עליו שוב את ה- M16 שבטעות נוגע בי. ישראל 2003. כמה התגעגעתי.
ביום שאחרי הבחירות עליתי על המטוס חזרה לממלכה המאוחדת בה הייאוש יותר נוח. אז נכון שהנסיך וויליאם קצת יותר מתוק מעומרי שרון, ובכל זאת- לכמה רגעים בלילה עם הירח המלא של ט”ו בשבט היה נדמה לי שרק בין עין עקב להר צרור שליד שדה בוקר אפשר לשמוע דברי אלוהים חיים. אני מסרב להפוך את הביקור האזרחי הזה בארץ כנען לביקור פרידה. בין הרי המלל שנשפכו מאז ה- 28 בינואר לא דובר עדיין על ההגירה השקטה בעקבות שלטונם של משפחת שרון. כאן, בקמברידג’, כמות הסטודנטים הישראלים מעולם לא היתה גבוהה יותר. במסיבת חנוכה שהתקיימה כאן לאחרונה התגלו בנוסף לכ- 20 הסטודנטים הצעירים גם כ- 10 משפחות ישראליות עם ילדים. זו לא כמות שעוברת את אחוז החסימה ובכל זאת משמעותית. זקני השבט כאן מייחסים את הגידול המשמעותי בשנתיים האחרונות לאינתיפאדה ולשרון. גם החברים שלי, מבית-הספר/השכונה/הצבא- נפוצו לכל עבר. תמר ורוני בניו-יורק, שרון באמסטרדם, יובל בברקלי, אבי באוקספורד, עמיר ויוסי בפאריס ומי יודע איפה עומר. המדינה שלמדתי לאהוב מאבדת את מיטב אומניה, חוקריה, אוהביה. מאבדת עצמה לדעת. ישראל 2003. קום התנערה.
בדרך מלונדון לקמברידג’, מהקומה השנייה של האוטובוס, על קו 27 (תחנה מרכזית-רמת אביב) הלונדוני, שלוקח את השחורים כדי לנקות ללבנים את השירותים, אני מגלה מיצב צבעוני נגד המלחמה בעיראק מול הביג-בן. ברדיו אומרים שמצפים למיליון איש שיגיעו ללונדון ב- 15 בפברואר כדי להבהיר שהמלחמה נגד עיראק לא תתרחש בשמם. מארגני ההפגנה טוענים לסיבות פוליטיות שגרמו לרשויות שלא לאפשר את קיום ההפגנה בהייד פארק, הכיכר רבין של האנגלים. העירייה, לעומת זאת, טוענת שהפארק צפוי להיות בוצי והפגנה המונית עלולה להרוס את הדשא. עיראק 2003. כמה ימותו הפעם?
בינתיים בקמברידג’- השלג הראשון ירד השבוע והעיירה נצורה. גם שדה התעופה הסמוך מושבת. מסילות הרכבת הקפואות מספרות שאין יוצא ואין בא. איש השלג שבנינו בחצר של הקולג’ מספר שקר נורא. השמש ששוטפת פתאום את הלבן הזה מספרת כבוד אל. לא רק ליד שדה בוקר.
במלחמה בעיראק נרצחו יותר מ- 100,000 בני אדם. מוזר ששום דבר לא השתנה. אולי זה רק הלב שמשתנה.
ידעתי שניפרד היום, ובכל זאת בסוף הסוף בא לי בהפתעה. ישנו בלילה ביחד, התעוררנו ופטפטנו, ואז כשיצאתי מהבית כל הגוף צעק “לא!!!!!!!!!!”. וזה כאב. אני בטוח שזה לטובה אבל כרגע קשה לדמיין איך. בוא עדן, בוא איתי למסע. תישן במטוס ותפקח את עיניך בשער ברנדנבורג. תקשיב לגרמנית ולהולנדית ולצרפתית. תכיר את החברים שלי: יוסי, אניה, פליקס, סילקה, פלוריאן, מישל, אנדרמו, שרון, קולין, גלעד, יעל, ענת, תומאס, עידן, אלכס ואנטואן. בוא ילד, תלמד על נדידת האנשים ועל הקן שממתין בתום הנדידה ועל הכן הגדול לחיים.
בואי אמא, בואי איתי למסע. אני אקרא במטוס את “מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי” של הרב סולוביצ’יק, ואת את “אישה בורחת מבשורה” של דויד גרוסמן. וכשננחת נמצא מחסה מהגשם ונפטפט על הספרים ועל החיים ועל החיים. על הבשורה ממנה אנו בורחים. נברח אחד אל השנייה. וכשתצא השמש (נוציא אותה) נטייל בפארק ונשיר ביחד. ונעצור. ונשתוק. ונחייך. כי יפה הדרך וטוב הוא טעמו של המסע.
| 4 תגובות »
Powered by FireStats