החיים כנמשל

כבר חודשיים שהגשם יורד כל יום ללא הפסקה. עננים אפורים, קור, בוץ, געגועים לשמש, כביסה שלא מתייבשת, עצים מתמוטטים מהסופה, אפילו בשביל ללכת לשירותים צריך לשים מגפיים, על המיטה בחדר האהבה מתחיל לטפטף באמצע לילה רומנטי, האגם מלא כבר ממזמן אבל המים ממשיכים לזרום, 42 הרוגים בשטפונות באי מידיאה, זקני אלנטז’ו מספרים ש- 50 שנה לא היה כזה חורף. ובכל זאת, סימנים של אביב - ציפורים מחזרות, פרחים מניצים מסביב, אורחים מבשרים על תחילת עונת המבקרים. אני חוזר לבלוג לחיי החיים.

כל יום שני אני נכנס לכיתה ומלמד את הנוער (שישה תלמידים) על ההיסטוריה של המאה ה-20: מייקל ג’קסון, מהאטמה גנדי, צ’ה גווארה, אדולף היטלר, אנה פרנק, ג’ון לנון, אמה גולדמן, רוזה לוקסמבורג, אלברט איינשטיין, מרטין לותר קינג… הצעות למודלים לחיקוי וניסיון לעורר מחשבה על איך המאה הנוכחית יכולה להסתיים - להתבונן במוז’יקים שאנחנו וביכולת או אי היכולת לראות איך ילדינו או נכדינו יהיו אנשי היי-טק עם אייפון על טיסה לבייג’ן. וגם לשאול שאלות כמו: מי משנה את העולם? אנשים אמיצים, מידע חדש או אולי אלוהים? ולנסות לענות על שאלות כמו: אז למה אלוהים לא דואג שההיסטוריה תהיה טובה יותר? נא להעתיק מהלוח: “היסטוריה היא ג’י.פי.אס להווה: להבין מי אנחנו ולמה אנחנו כמו שאנחנו”. אני מורה להיסטוריה בכיתה של ילדים שרוצים לדעת. חלום שמתגשם.

אני לא רק מורה – אני גם תלמיד. השבוע סיימתי קורס של חודשיים עם דיטר דום שהקים את תמרה וממשיך לדחוף את החזון של המקום. למדתי לחגוג את העובדה שאני בריא, שמח ואוהב (ולא להיכנע למחשבות בדבר שטחיות העדר הבעיות). למדתי על כיצד אלפי חלקיקים יוצרים ביחד חצוצרה (ואיך פועל שדה קהילתי של אנרגיה או אינפורמציה). למדתי שהאמון שלי באלוהים גדול או עמוק כמו האמון שאני נותן בידידיי בני האדם (ולהפך). למדתי גם שכמה שיותר כאוס שהמבנה החברתי יכול לשאת או להכיל כך הוא יותר בר-קיימא (תובנה אנרכיסטית בלב קהילה גרמנית).

גיליתי גם את הרדיקליות שבבחירה שלי במקום שבו חוזרים שוב ושוב אל או על אותן שאלות: כיצד מעט אנשים יכולים לשנות את העולם כלו? מה הקשר בין עבודת שלום פנימית לחיצונית? מדוע אהבה ומיניות הם נושאי מפתח לעולם? איך חיים ביחד, בשבט אחד, ויוצרים תרבות ללא אלימות? ויתרתי על הגיוון וההיצע של צוותא, תמונע, קלנוע לב, סינמטק, אוניברסיטת תל-אביב, אוזן שלישית, הגדה השמאלית, רסלינג, בבל, הארץ… וגיליתי ששעות של בהייה בסוליטר, פריסל, אטרף, צ’טים, אי-מייל, טלוויזיה או סמים לא חיברו אותי לעולם כמו שאני מרגיש מחובר עכשיו. אני מרגיש שויתרתי על הרבה לטובת העמקה ושעשיתי בחירה אמיצה (כי לפעמים לבחור זה אמיץ) מתוך ההיצע הגדול שהיתה לי הפריבלגיה להיחשף אליו במהלך חיי.

כמו בסרט “אווטאר” (לוחם השלום שבי מתענג שהצבא האמריקאי הם הרעים ושבט רוחני הם הטובים!) כשהחייל מגלה שהקירבה לאמא אדמה היא המציאות האמיתית ושבעצם העולם הצבאי ששלח אותו לשם הופך לחלום המנותק מהמציאות. לא שאני רוצה ליצור עוד דיכוטומיה או תמונה של אנחנו מול כל העולם. ממש לא. רק שזה הדהד את תחושת ההזייה שיש לי בכל פעם שאני יוצא מ”הבועה” של תמרה והמציאות של החברה “הנורמלית” נראית לי יותר ויותר תלושה מהמציאות. כשגילה החייל שבעצם כולנו אחד – שאל אותו המפקד “איזה סמים לקחת?”. הרי תחושת או ידיעת האחדות היא בסך הכל הזייה, טעות של התודעה, סרט, טריפ. ואולי זו תזכורת ללקח הגדול שבסמים מעבר להתמכרות, לבריחה ולהירגעות. בשנתיים האחרונות אני לומד איך לחבר בין הסם למציאות, מבלי להזדקק בכלל לסם (הסתכלות נוספת בפוסט שדחף אותי לקחת הפסקה מהבלוג).

גם למדתי שסוד הקהילה טמון בעובדה שגם אם שכחתי את הדרך אני יכול להתחבר לאחרים. המשפט הזה אולי מדליק נורות אזהרה אצל מי שצמח בתרבות האינדיבידואליזם. ובכל זאת, אני מוצא בעצמי יותר ויותר אמון וגם חדווה להתחבר לשדה הזה שנוצר על-ידי יותר מ- 100 אנשים שחיים ביחד. אם האנרגיה שלי נמוכה, אם דבק בי דכדוך, אם התעייפתי מלחשוב, מלאהוב, מלהאמין, מלקוות - יש מי ומה שיזכיר לי מה שחשוב. יש בזה כוח עצום: בקולקטיב שמעצים את האידיבידואל ומסייע לו למצוא את הקול הפנימי שלו ולא רומס אותו תחת גלגלי האידיאולוגיה.

בתוך הכאוס שבלבי, שבתוך תהפוכות ההתמרה, שבעמידה מול הצוקים הגדולים והציפור הגדולה - בתוך כל זה אני מוצא בעצמי גרעין של שקט, שלום ורוגע. במקום הזה שמצאתי אין פחד ממוות ואין פחד כלל. למעשה אין שם דבר מלבד אהבה ללא תנאי. ומתוך המקום הזה, ומתוך האמון בכיוון החיובי הבסיסי של המעגל הקהילתי, ולאור חיוכיו וצחוקו המתגלגל ועיניו הבורקות של עדן כשהוא מתבונן באגם - מתעוררת בי מחשבה רגועה בדבר גידול בני בכורי כאן במקום הזה, לא למהר לחזור או לקפוץ, להשריש שורשים ולגדול. אחי הבודהיסט טוען שתמרה זה כמו מדיטציה ושהעולם דורש ממני חיבור או תרגול מקורקע יותר – כמו למשל להקים כפר חקר לשלום במזרח התיכון. הוא ודאי צודק. רק שככל שאני מעמיק בהכרת ייעודי פחות אצה לי הדרך.

הכי מרגשים הם הכוכבים שחזרו אחרי לילות רבים של עננים. לרשימת השאלות אני מוסיף: איך לשמוח על הגשם גם כשהאגם מלא?

עדן בן שבוע ואני יוצא למסע של חודש עם פליטי תמרה בארץ הקודש, מילואים של שלום. מתחילים מתחת לעץ התאנה הנדיב, המטיב והמכיל בעין כפירה שבפאתי נטף. שם בעיקר הקשבנו אחד לשני שבאנו מארבע כנפות תבל. לאחר הליכה של חמש דקות אנו נתקלים בגדר. גדר ההפרדה המפרידה בין בוסתן טבעי קדום לשלמת בטון ומלט, המפרידה ביננו לבינם ובינן לבינם, המפרידה הגיון וחמלה ואחווה מלב הארץ הזו. מנטה החמוד בן השנתיים שאל למה לא ממשיכים בטיול, וצעק ללא הואיל “תפתחו!”.

מעץ התאנה (ששימש כסלון, חדר המגורים והמטבח שלנו) ועץ החרוב (ששימש כגן ילדים למנטה ולסימון) המשכנו לירושלים לבית של מריה כריסטינה: נזירה פעילת שלום משוויץ שעסקה בשנים האחרונות בלקרב יהודים וגרמנים וישראלים ופלסטינים. כל שלושה חודשים היא יצאה מגבולות הארץ כדי לחדש את הויזה שלה, עד שלפני כמה חודשים החליטו הרשויות שאין להן צורך יותר בפעילות השלום של מריה ומנעו את כניסתה. מאז היא מנסה לקבל אישור לבוא ולטפל ברכושה שהצטבר בדירתה המיותמת. מהבית המקסים של מריה כריסטינה הצופה אל העיר העתיקה יצאנו למפגשי עבודה עם ארגוני שלום ואנשים טובים באמצע הדרך.

משם הצפנו ליבניאל לפלרטוט עם השבט העברי המתחדש, קהילה המתגבשת סביב הרב אוהד אזרחי וסביב הרצון להחזיר עטרה ליושנה באמת. בין שני השבטים, כפר החקר לשלום והשבט, יש עבר משותף, אהבה גדולה ודמיון המתבסס על תפיסת שלום הוליסטית המחברת מודעות אקולוגית ורוחנית עם מחקר בנושא אהבה ומיניות. אבל מתוך מפגש של שבוע גם הפערים התבהרו עבורי: אנחנו יותר פוליטיים והם יותר יהודים, הם יותר זוגיים-משפחתיים ואנחנו יותר צעירים ובועטים, אנחנו יותר מאמינים בריפוי של הרמוניה והם יותר מאמינים בריפוי דרך הביבים.

בדרך להנחיית סמינר לקהל הרחב בנושא “בניית קהילה” עצרנו אצל מתקשרת (מה שנקרא מכשפה) שאמרה לי: “אתה פתרת את הטראומות שלך. יש לך עדיין אישיו עם מערכות יחסים אבל אין לך טעם לחפש את הצדדים האפלים שבך. אתה כאן כדי לעזור לאחרים לגלות ולהתמודד עם הטראומות שלהם. תחבק, תצחיק, תאכיל אחרים. תסמוך על עצמך, תמשיך להאיר לחייך גם כשהאחר בוכה”. היא המשיכה והורתה לנו כקבוצה להיות ילדים למשך יומיים. אז אחרי שהובלתי בעצמי (מזל שבנג’מין היה חולה!) סמינר בלול תרנגולות בגבעת יערים שהפך לסטודיו יוגה, עם עשרים משתתפים הלהוטים (וגם מפחדים) לשנות את חייהם ולהפוך מבני אדם פרטיים לקהילתיים, פתאום חזרתי להיות בן שנתיים, יחד עם מנטה וסימון שהיו מאושרים מהגידול הטבעי של גן הילדים. גן ריקי ליד בית-לחם. היה לי כל-כך קשה לשמור על תודעה של ילד ברציפות לאורך שעות עד שמצאתי את עצמי בבית חולים אחרי שילדה אחרת זרקה עלי בלוט לעין הרגישה שלי שאחרי הניתוח להסרת משקפיים (אני טיפוס שלא מתחרט ובכל זאת בסוגיה זו אמליץ שלא להמליץ לנתח).

בדרך לשם, להיאחזות נדירה של משפחה פלסטינית חקלאית שלא ויתרה ונאחזה במערותיה אל מול כל הגבעות המקיפות אותה בוילות עם גגי רעפים אדומים וחצרות של דשא ירוק, שם אני לומד ממורי ורבי וידיד נפשי סמי עוואד על הילד הפנימי. בדרך לשם, קצת לפני ראש השנה, אני לכוד באוטובוס מתנחלים מסובסד בדרך המתפתלת בין גדרות וחומות. הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בעומק השטחים. מחסום ישן הפך למסוף מסנוור, מפעל הפך לאיזור תעשייה, קרוואן לשכונה ושכונה לעיר. שיטת הסלאמי של הכיבוש. וברקע נהג האוטובוס מנעים את זמננו עם דידי הררי בפול ווליום שחבל על הזמן. אנחנו חולפים על פני שיירת מוניות צהובות המחכות לזכותן רק לחצות את הכביש עליו אנחנו דוהרים, לחצות ולעולם לא לסוע כי זה כביש ליהודים בלבד המסתיר את החיים הנתקעים בין תלולית עפר לרעותה. הרעות נשאנוך בלי מילים. בלי מילים.
בבית החולים, בהמתנה לרופא העיניים המקסיקני, בטלוויזיה במונית הכסף שני הנוסעים אינם יודעים את התשובה לשאלה: “באיזו מדינה התקיים עד לא מזמן שלטון אפרטהייד?”. עד לא מזמן חתימתי הרשמית על צ’קים ומסמכים היתה “די לכיבוש!”. שיניתי זאת מתוך אמונה או חשש שבכך אני נותן כוח לכיבוש, כלומר מתוך כוונה או תקווה שחתימתי תתרום למה שאני רוצה לראות בעולם ולא רק למה שאני מתנגד לו. ועכשיו, עם כל התיל מסביב, פשוט נמאס לי מהכיבוש. ודי די די כבר.

אז מה השלב הבא שאחרי החודש הזה? האם אני מוכן להתחתן עם האנשים האלה (במסיבה קווירית בגן העצמאות הצגתי את בנג’מין כבן זוגי ולא הרגשתי שזה שקר כי מה שיש בינינו זו בדיוק האינטימיות ששם בחוץ קוראים לה זוגיות) ולהפריח את השממה ביחד? אז איך והיכן לגדל ילדים? במבשרת ציון על שלל מעיינותיה מסביב, כבישיה וחנויות הטבע שבעורקיה ובלבה קניון, או בתמרה הרחוקה? ואולי בכלל, כמו מיכל וכמו הדר וקצת כמו שאני גדלתי (והתגברתי על הטראומה) בתל-אביב שבה אני שואל את דורון במועדון הומואי מחריש אוזניים האם באנו לשם מתוך תקווה להשיג זיון בסוף הלילה והוא אומר שכן אבל גם בשביל הטוגדרנס, יעני הרעות. ואני שואל אם בשביל זה לא עדיף לשבת במקום שקט יותר שמאפשר שיחה מעבר לצעקות אל תנוך האוזן, והוא אומר שהטוגדרנס בנוי על לבלות ביחד ולאו דווקא על לדבר. שיחת אגב. ומסביב בחורים חמודים אבל רק אחד נראה שמח. ולמה אני עדיין ער? שלוש וחצי בבוקר ואני מסרב לישון כמו סבא ישראל שהקפיד שלא להתנמנם מוקדם בערב ראש השנה פן כל השנה תהיה עצלה. ואיך להיפרד מילדי שלי ולחיות לשבוע, לחודש או לחודשיים בלי החיוך שלו ובלי הבכי? והאם יאשר לי השופט לראיין קשישים בקסטל על החיים ועל המוות בגלל גרפיטי שריססתי לפני שבע שנים? ואיך זה שביום אחד נחתו לי במייל בוקס שלושה מכתבי אהבה מסעירים? ואיך זה שבעיר אחת קטנה בגרמניה, לייפציג למען השם, התקבצו להם כל מאהבי ואהובי? התשובות בקרוב. בינתיים אני מזמין כרטיס טיסה ללייפציג, בדרך הביתה לתמרה שם מחכה לי מעיל החורף והבטחה לאהבה חדשה-ישנה

עם בנג’מין וון מנדלסון וחברים מקהילת תמרה בפורטוגל וכפר החקר לשלום במזרח התיכון

קהילה – ללמוד לחיות יחד

* חיבור מחדש של בני אדם למערכת של אמון אמת ושקיפות.
* שיטת הפורום כפי שפותחה ומיושמת בקהילת תמרה בפורטוגל ככלי שיוצר בסיס חברתי יציב לקהילה, מתוך מודעות לכך שהבסיס האנושי הוא תנאי מוקדם לכל קהילה בת קיימא.
* בקורס ייחשפו שיטות וכלים נוספים הנחוצים לבניית קהילה. כמו כן נבדוק כיצד נוצר שדה מרפא עבור היחיד ועבור החברה.

נעסוק בשאלות:

* מהו החזון שלנו עבור ההתפתחות האנושית?
* מהו התפקיד של המזרח התיכון בתהליך הריפוי העולמי?
* האם ישנו סיכוי אמיתי לריפוי גלובאלי?
* מהו התפקיד שלי בריפוי הכלל?
* מה הקשר בין רפוי גלובאלי וטרנספורמציה אישית רדיקאלית?
* מה המשמעות של קהילה בהקשר הזה?

11-12.9 בגבעת יערים (אזור ירושלים)
(מיום שישי ב- 11:00 עד יום שבת ב- 18:00)

עלות : 380 ש”ח (לאור בקשות רבות החלטנו להוריד את המחיר ולבקש מהמשתתפים להביא אוכל מהבית).
המחיר כולל לינה באוהלים או באולם משותף.

הרשמה : ליאת 054-7280972

לפרטים נוספים על קהילת תמרה ועל הכפר לחקר השלום
www.tamera.org.il
www.prvme.org

חום יולי אוגוסט אז ביוני היה כבד מאוד. איזה חום. ומתוך החום השרבי הזה מתחיל לרדת גשם. גשם חזק. גשם טרופי. איפה אני? הויזה האירופאית שלי מסתיימת עוד מעט ואני מנסה להתמודד עם הבירוקרטיה של גבולות היבשת המסתגרת ככל שהאחדות האירופאית מתרחבת. אז אין מצב לבקש מקלט מדיני (”כי לאהבה אין מדינה”) ובחוץ זה חם ומתוק (”איזה מזל החל לרדת גשם, איזה מזל שלא היתה לי מטריה”) והאינטרנט לא עובד (מישהו סגר את השלטר מפחד הברקים!), אז אולי זה הזמן להסתגר בחדר ולסכם את מה שלמדתי מהספר “חסד חילוני” של דנה פריבך-חפץ?

הנה לכם ספר שאמור לבנות גשר של מלים ורעיונות בין החילוניות האנרכיסטית לחסד התמריאני. דנה קמה ושואלת: “מה יכול הפרט לעשות במסגרת ההומניסטית-חילונית, בחירות הנתונה לו לעצב את חייו ואת משמעותם כדי למלא את הריקנות שנוצרה עקב מות האלוהים?”. זו שאלה מרתקת. אולי המרתקת ביותר. עבורי אלוהים לא מת, בטח שלא מתה, אבל עדיין אני מרגיש את הצורך לחבר בין שורשיי החילוניים (מדע ראציונאלי, מוסר אנושי-אתאיסטי, חמישייה קאמרית…) לשורשיי הרוחניים (יהדות, אהבת הטבע או אחדות הכל, בודהיזם…). אני לא מוותר. ולכן האפשרות שהספר מציע בשפה פשוטה ונקייה מכל רבב רוחני – לא פחות ממרגשת.

לפני ימים אחדים קיבלתי מידידה תל-אביבית את המייל הבא:

אני חושבת ומשתוקקת לעבור לצפון הארץ.

תראו, תל-אביב נהדרת. ממכרת. מפעימה, מרגשת, מציעה, זמינה, סוערת, מאפשרת, חוגגת, מלאת קבוצות, הזדמנויות ומלאת מכרות לסביות, קוויריות, פמיניסטיות, אקטיביסטיות משמחות. אבל הירוק הזה, הקריר והמלטף שם בצפון, איפה שאפשר לנשום לעומק ולהתגלגל בדשא ולהנות מבריזה של קייץ…מטריף אותי בשמחה לקראתו.

אבל מה אעשה עם כל האנרגיות והרוגע של הנוף המשתרע, בלי כל הקהילתיות המשותפת שהמרכז מציע לנו?
רוצה גם וגם! מה דעתכן? קהילה משלנו (שזה כמובן כולל המון גוונים ומורכבויות ואפשרויות וזהויות ואי-הגדרות וחגיגה משותפת של כל אלה), אבל בלי פיח. צפון כפרי ירוק ופתוח

אולי אתן מכירות קהילה כזו בצפון שאפשר להצטרף אליה? אולי אתן רוצות להצטרף לבנייה של קהילה כזו? או שיש לכן טיפים לאיפה לחפש, ואיפה יפה , או זול, או איפה כדאי לעבוד, או כל דבר שעולה על דעתכן בהקשר (או כל מי שיעלה בדעתכן לעניין אותה/ו בזה. כלומר: אנא הפצנה)

:)
מ’
בנדידה
ובכמיהה לבית ירוק, רגוע, טבעי, ומלא תוכן ועניין

כמובן שהתחרמנתי מהרעיון. ובכל זאת, כבר למדתי שהכמיהה לירוק זה לא מספיק. כדי לבנות קהילה מצליחה צריך כמה תנאים בסיסיים וחשובים, וברוך השם שכל-כך הרבה קהילות קמו ונפלו בדרך כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהטעויות שעשו. אז תרגמתי לכבודה (בחופשיות) את הפרק “מה צריך בשביל ליצור קהילה?” מתוך הספר המצויין “המטריקס הקדוש” שכתב דיטר דום:

1) רעיון, קונספט או חזון גדולים יותר מצרכיו של היחיד וכמיהותיו לקשר או לבית. ככל שהרעיון יהיה נטוע יותר בתוכנית הכללית של היקום כך הצלחתו תהיה יותר מובטחת.
2) מבנים חברתיים ורוחניים שיתמכו בתהליך האישי והקבוצתי ויחזיקו מעמד גם כשהקשר בין האנשים מתפרק.
3) מעגל קבוע של מספר אנשים אחראים המשתפים פעולה ללא תחרותיות סמויה ושקרים, ונשארים נאמנים לרעיון של הקהילה גם כשלא קל.
4) תשתית אנושית ברורה המאפשרת לכל אדם לדעת את המקום שלו בקהילה, כמו איבר בגוף האדם.
5) מנהיגות ומבני הנהגה חופשיים משליטה וסמכותנות, המבוססים על אמון ויכולות. מנהיג חייב להיות בוגר כדי לא לנצל את הכוח לרעה.
6) התמקצעות של חברי הקהילה בעבודות שונות ובעצם התפקיד של איבר מגוף הקהילה, המשמרת כיוון ורצון שאינם מושפעים ממצבי הרוח הזמניים.
7) שקיפות בתהליכים וההחלטות הקהילתיות, במיוחד בנושאי אהבה ומיניות, סמכות וכוח, כסף וכלכלה. אחרת הקהילה תיפול לקונפליקטים סמויים.
8) מיניות חיה ומשוחררת המבוססת על הקהילה ומהווה בסיס לקהילה (אחרת הופכת לאידאולוגית או משעממת). בעבר קהילות התפרקו בגלל ארוס דורסני או מודחק.
9) מחוייבות לאורח חיים אנושי המבוסס על אמת, אמון, תמיכה הדדית והשתתפות אחראית בקהילה.
10) חגיגות, טקסים, ומוסיקה קבוצתיים ואותנטיים.

מת אב. החודש ששכחתי שנולדתי בו. אב בבית חולים אסותא בתל-אביב. 29 שנים לאחר מכן, בלילה בלי ירח, במעגל אבנים בן 7,000 שנה, חזיתי בארבעה מלאכים בדמות תינוקות המלווים את כפר החקר לשלום במזרח התיכון (חייבים למצוא שם חדש לפרוייקט הזה!). אחד מהם היה התינוק שלי. מה זה אומר “התינוק שלי”?

סופו של אוגוסט. חודש של “הקורס הבסיסי” שהנחיתי ביחד עם בורי שהיא אולי המורה הטובה ביותר בחיי. קורס ששאל - מה זו תמרה? מה זו קהילה? מה היא מיניות? מה זו אהבה? מה היא מבקשת? מה היא תפילה? מה הוא אדם? מה הוא מבקש?

לקראת הסוף לא עברה שעה מבלי שפינטזתי על יום שבת בשבע בערב. אז אהיה אדם חופשי. ללא אחריות לחבורה של 30 א/נשים. ללא מחשבות בלתי פוסקות על התהליך הקבוצתי והאישי. אדם חופשי עם פורום משלי שבו אני חופשי להיות סטודנט בעצמי. כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב, מי הפך את שמחת פגישתנו, לעצבון הפרידה הנוקב.

וכך מתוך תחושת השחרור צץ לו עצב קטן והודיה גדולה. על האפשרות לזרוע זרע ולהשקות מבלי לדעת מה יצא. לא להתייאש ממראה האדמה הבורה המסרבת להנביט, לחמול את העשבים השוטים הנהנים ממימיי, לשמור על סבלנות כשהזרע מצמיח גבעול אך עדיין לא ברור של מה. כי בסוף נופל אל ידיך פרי, והוא בשל ומתוק, וטעמו השתבח בזכות השמש שצרבה לעיתים עד כאב. ומעכשיו אתה יודע – סופו של הזרע הוא פרי. וזרע בתוכו.

שתי מתנות מיוחדות שקיבלתי בדמותם של שני משתתפים בקורס: פתיחה מרגשת עם סילקה שמנסה לבנות קהילה בלייפציג - איתה עשיתי אהבה במעגל האבנים באבורה (מרחק 200 ק”מ ממעגל האבנים של תמרה) להחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת. וגם י’ מבית-לחם שהפך אותי לאב צעיר. הוא בן 17 עם תלתלים שחורים ועיניים כמו הים שאותו ראה בפעם הראשונה בחייו לפני כמה שבועות. עיניו משקפות את לבו וכך גם פיו. שקיפות ששובה את לבך מיד. כך נכנס לפורום וסיפר שמעולם לא שכב עם אישה ושהוא רוצה לפגוש מישהי סופסוף. יד ביד צעדנו נרגשים לבודגה. כאב ובנו באחד בספטמבר בדרך לכיתה א’. אחר כך נכנס לפורום לחפש אהבה. קשר. זוגיות. אחר כך דיבר בדמעות על הרצון להישאר בתמרה כמה שנים וללמוד להיות פעיל שלום. כמו צ’ה גווארה. להפסיק לעשן ולשתות. לאהוב ולהיות נאהב. אבל י’ יהיה חייב לשוב לפלסטין כשתסתיים הויזה שלו בעוד כחודש ואז מה? אללה הוא אכבר.

ויחד עם הקורס אני מגלה שפע מסביבי שכמוהו לא ידעתי מאז גורשתי מגן-עדן. אבטיחים זעירים, מלוני דבש, תפוחים בכל הצבעים, אגסים נדיבים, קישואי ענק, אפרסקים רכים, תאנים אורגזמטיות, פלפלים ירוקים מתוקים, מלפפוני עב”ם, עגבניות או לא להיות, חצילים חתיכים וסברס בכמויות כמו במרוקו כשתמורת דינאר אחד זכיתי בבטן מלאה בגרעינים ועונג. הכל מהגינה שלנו, מהאגם שלנו, מהעצים שהשתנתי עליהם, מהקומפוסט שקילפתי לתוכו. הכל מזכיר לי כמה נדיבה השמש הזו של אוגוסט. אני אוהב את הקיץ. שלא ייגמר לעולם.

ובכל זאת העננים כבר מספרים שזה הזמן לחפש את השמיכה שנעלמה. תחילתו של אלול.  חודש הרחמים והסליחות. אלול בעין כרם. אלול בתמרה. איך זה נראה? איך זה נשמע? אני סקרן כל כך לקראת החודש הזה, לקראת התקופה החדשה שנפתחת כאן בתמרה וכאן אצלי בגוף הזה שנושא במסירות את הנשמה הזו. כל שנבקש לו יהי.

זמן של שקט. אני מקשיב לפעמונים של הפרות שמעבר להר. כלב נובח מרחק כמה קילומטרים מכאן. שיערותיו של החתול סומרות. אני שומע. גם את הציפורים שבאו מרחוק ומקרוב. להקשיב לזבוב. מה יש לו לספר לי? לדומם את המנוע של הלפטופ (הלב טוב). דממה.

כל יום שישי ב- 10:00 בבוקר פוסקת כל הקהילה מכל מלאכה למשך שלוש דקות. הכוונה היא להתחבר למתרחש במזרח התיכון בתפילה קולקטיבית שבלב. היום הוחלט להרחיב את זמן השתיקה לשעה וחצי ובכך להתחבר לוויז’ן קווסט שמתקיים באחת הגבעות שמסביב לתמרה בהנחיית עופר ישראלי (שהקים את “שומרי הגן“). 20 מהמובילים בקהילה מתמסרים למשך ארבעה ימים לזמן של צום, שתיקה, התבוננות והקשבה, בתקווה לקבל תשובות חדשות לשאלות חשובות.

זה זמן לא קל בתמרה. תמיד אחרי סאמר יוניברסיטי יש נפילת אנרגיה, אלא שהפעם היא מלווה בכמה אתגרים חדשים: המצב הכלכלי על הפנים. גם קבוצת הסטודנטים שניסתה לעשות קופה בבום פסטיבל חזרה עם דמי כיס צנועים וכאב ראש ממה שדומה יותר לאיזור מלחמה (הלומי קרב, פוסט טראומטיים, מאות פצועים והרוג אחד). למסע העלייה לרגל שאמור להתרחש עוד חודש בקולומביה – אין כסף. בנוסף לכל, דיטר דום, המקים, המנהיג, הגורו – חולה מאוד. אתמול, במקום השיעור היומי איתו, התכנסנו להאזין לקסטה של הרצאה שלו מ- 2002. בהתחלה הטייפ לא עבד. מאפו הלך לבדוק מדוע מערכת החשמל קרסה ואנחנו נשארנו יושבים חסרי אונים. בסוף הוא דיבר על הצורך להעמיק קשרים עם תנועת האנטי-גלובליזציה כפי שזכתה לפרסום באותו זמן בעקבות מאורעות גנואה.

כל זה הוא אות וסימן עבורי (ועבור עוד ועוד א/נשים בקהילה) לצורך הדחוף להתעלות מעל לתלות ולהגיע לעצמאות. עצמאות מדיטר דום, עצמאות מאמא, עצמאות מהנפט, עצמאות מהמדינה, עצמאות מהמערכת האקונומית הישנה. התלות הזו לא אפשרית יותר בזמנים הבאים עלינו לטובה ולרעה.

יום שישי עכשיו. כבר 11:00 בצהריים ועדיין לא קיבלתי את התשובה לשאלה: “מה התפקיד שלי בתהליך העצמאות” (על מלחמת העצמאות כבר ויתרתי). אולי לא לוותר על הרוח האנרכיסטית המסרבת להתבטל בפני ההנהגה והמעודדת לקיחת אחריות על-ידי כל הפרטים. בנוסף, עולה מתוך הלחץ גם הודיה על אבני החצץ שנזרקות אלינו לפני הסלע הגדול של שנת 2012 שצפויה להוות שנת מפנה בתודעה העולמית, או תום עידן הנפט שצפוי להביא איתו מלחמה עצובה על אוכל. המשימה לבנות חברה אוטרקית, עצמאית, בת-קיימא – הופכת לדחופה. וטוב שכך. העולם הישן קורס ועל כתפינו המתרחבות מוטל ליצור אלטרנטיבה ראויה.

יום הולדתי ה- 29. כל היום אני עטוף בחיבוקים והילולים על אמי שילדה אותי. הטחינה ששלחה לי אמא נשפכה בחבילה אבל לא הכתימה את הספר של הופמן (ג’ושו אמר שיואל ישתוק) והדיסק של חווה (”עוד מעט האדמה ואחר כך דממה”). אני מזמין 10 חברים וחברות לפלאפל בבודגה – מקדש האהבה הקהילתי. אני מעדכן על התוצאות העדכניות של מחקרי בנושא אהבה ומיניות. לאחר מכן נפתח מרחב חושני ידידותי. אחרי יומיים אנחנו מתכנסים לצפות בתמונות שעאידה צילמה ולשתף איך נחתו בנפשנו התמונות החדשות של תרבות מינית חדשה. יום ההולדת המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה בחיי.

יותר מ- 400 איש ואישה התקבצו מ- 21 מדינות בעולם כדי למצוא את השינוי שצריך להתרחש בעולם ובעצמנו. בתמרה היו כאלה שהאמינו שהמידע שיצטבר באירוע יכול להביא לסוף המיידי והמוחלט של המלחמות בעולם. עבור חלק מבני הנוער שלקחו את האחריות להפקת האירוע – היתה זו משימה קשה מידי. חלקם פשוט קרסו בדרך ליולי. אני רושם בשולי המחברת: לפעמים חזון יכול להיות גדול מידי, תובעני מידי, בשמיים מידי. ובכל זאת, בערב שבת בפרדייז פלייס, כששירים מבילעין התערבבו עם “שלום עליכם מלאכי השלום”, עם שירים שמחים ממקסיקו וקורעי לב מיוון - משהו בי מצא מרגוע. וכשארננד האינדיאני (אינדיאני זה פוליטיקלי קורקט?) סיפר על מסורת עתיקה של להימנע מתגובתיות, להתכנס מידי יום לסוג של פורום, ועל ה”וינטגטה” בשבט הלקוטה שהם גם זכר וגם נקבה ולכן נחשבים לקדושים – משהו בי התערבב.

לודוויג, שהוא הבחור היפה ביותר שאני מכיר, עולה לבמה, ומול כ- 400 לבבות, אומר בשילוב של דמגוגיה פומפוזית וצניעות רועדת: “אנחנו רוצים להתרגש מהכמיהות שלנו ולהאמין בהתגשמותן. מה שאנחנו רוצים זה לא להיות נורמאליים אלא אמיתיים. מה שאנחנו רוצים זה לא להילחם נגד המערכת הישנה, אלא ליצור מערכת חדשה… אנחנו רוצים שחרור מוחלט של אהבה ומיניות מפחד. אנחנו רוצים לחוות את צורתה המקורית של האנושות – קהילה… ואנחנו רוצים שהמילים הללו לא יישארו בגדר סלוגן, אלא לצקת לתוכן מודלים קונקרטיים של חיים משותפים”.

מוניקה הותיקה מודיעה לי שהיא הקו-לידר שלי ולא אני שלה, ואני מקבל לידיי 30 סטודנטים סקרנים. אני מגלה כמה זה כיף להוביל קבוצה, ללמד, להוליד, לתמוך. במרכז המעגל מתרחשים נסים: אולריקה מספרת שהיא מאוהבת כרגע בארבעה גברים, והדמעות עולות כשהיא מברכת על היכולת להכיל את כל האהבות ולחגוג אותן ביחד, בניגוד לאז - כשנאלצה לעזוב את אב בנה (שיושב כעת במעגל) לטובת אהבה אחרת. א’ מבטאת את הפחד שלה מגברים, רוברט נכנס למעגל ומתוך ריקוד של פחד צץ לו שביב של אמון. אנה שרק סיימה לתרגם את העדות מהכלא הקולומביאני בוכה מתוך ההבנה החדשה של גודל (או אפשר לומר קוטן?) צרות האהבה שלה אל מול המציאות המסוייטת שממנה באים החברים מכפר השלום שבקולומביה.

בלילה הראשון אני חולם שאני מראה לעידית את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות: 4 מיליון – פרס ראשון בלוטו. שעות אחרונות להרשמה להגרלה. המספר המומלץ: 4. בכוכב נולד – ילד זכה במקום הראשון, אבל משהו בו לא היה אמיתי (זייף בכי ואז צחק). כותרת נוספת על משה קצב (אני מסביר לעידית אבל שוכח שהיא קוראת עברית). וגם – להקת רביעיית הבנים המצליחה שבאה לארץ (בתמונה הצבעונית רוברט מופיע כשני תאומים עם תספורות שונות).

אני מצטרף לשלושת ימי ההתנזרות ממין שנתבקשו מ- 40 המשתתפים בקורס הבסיסי של אחרי הסאמר יוניברסיטי (אותו אני מנחה יחד עם עאידה ובורי). כמו תמיד התנזרות מגלה לי דברים חדשים - כמה טוב להתבונן בהרגלים: כמה מרעיד לתת מקום לזיכרון שנותר מיולה. כמה מעיר לגלות את הנוחיות המרדימה שברשת האהבים שבניתי מסביבי. כמה מעניין לראות איך כמעט כל הישראלים ביקשו להיות יוצאי דופן בימי ההתנזרות – לראות שוב כמה מיוחדת, אירוטית ופתוחה התרבות ממנה אני בא, אבל גם כמה דורשת היא להיות יוצאת דופן.

בלילה האחרון, במסיבת הסיום שאותה הנחיתי יחד עם ורה, אני מגלה את יולה. אבל זה כבר סיפור אחר. סיפור אהבה.

SALAM ALEKUM, SHALOM ALECHEM, peace upon you. I invite you to listen to my heart beats. These are the heart beats of excitement and thankfulness. I thank for the honor to speak on this big stage, and i specially thank for the honor to share one stage with my teacher, my comrade and my friend Sami Awad. May these heart beats will be the rhythm of a new transformation, may these heart beats will be the sound track of a new revolution. המשך »