ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'תמרה'

התקהלות לא חוקית

Thursday, 18 בSeptember 2008
לפני ימים אחדים קיבלתי מידידה תל-אביבית את המייל הבא:

אני חושבת ומשתוקקת לעבור לצפון הארץ.

תראו, תל-אביב נהדרת. ממכרת. מפעימה, מרגשת, מציעה, זמינה, סוערת, מאפשרת, חוגגת, מלאת קבוצות, הזדמנויות ומלאת מכרות לסביות, קוויריות, פמיניסטיות, אקטיביסטיות משמחות. אבל הירוק הזה, הקריר והמלטף שם בצפון, איפה שאפשר לנשום לעומק ולהתגלגל בדשא ולהנות מבריזה של קייץ…מטריף אותי בשמחה לקראתו.

אבל מה אעשה עם כל האנרגיות והרוגע של הנוף המשתרע, בלי כל הקהילתיות המשותפת שהמרכז מציע לנו?
רוצה גם וגם! מה דעתכן? קהילה משלנו (שזה כמובן כולל המון גוונים ומורכבויות ואפשרויות וזהויות ואי-הגדרות וחגיגה משותפת של כל אלה), אבל בלי פיח. צפון כפרי ירוק ופתוח

אולי אתן מכירות קהילה כזו בצפון שאפשר להצטרף אליה? אולי אתן רוצות להצטרף לבנייה של קהילה כזו? או שיש לכן טיפים לאיפה לחפש, ואיפה יפה , או זול, או איפה כדאי לעבוד, או כל דבר שעולה על דעתכן בהקשר (או כל מי שיעלה בדעתכן לעניין אותה/ו בזה. כלומר: אנא הפצנה)

:)
מ’
בנדידה
ובכמיהה לבית ירוק, רגוע, טבעי, ומלא תוכן ועניין

כמובן שהתחרמנתי מהרעיון. ובכל זאת, כבר למדתי שהכמיהה לירוק זה לא מספיק. כדי לבנות קהילה מצליחה צריך כמה תנאים בסיסיים וחשובים, וברוך השם שכל-כך הרבה קהילות קמו ונפלו בדרך כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהטעויות שעשו. אז תרגמתי לכבודה (בחופשיות) את הפרק “מה צריך בשביל ליצור קהילה?” מתוך הספר המצויין “המטריקס הקדוש” שכתב דיטר דום:

1) רעיון, קונספט או חזון גדולים יותר מצרכיו של היחיד וכמיהותיו לקשר או לבית. ככל שהרעיון יהיה נטוע יותר בתוכנית הכללית של היקום כך הצלחתו תהיה יותר מובטחת.
2) מבנים חברתיים ורוחניים שיתמכו בתהליך האישי והקבוצתי ויחזיקו מעמד גם כשהקשר בין האנשים מתפרק.
3) מעגל קבוע של מספר אנשים אחראים המשתפים פעולה ללא תחרותיות סמויה ושקרים, ונשארים נאמנים לרעיון של הקהילה גם כשלא קל.
4) תשתית אנושית ברורה המאפשרת לכל אדם לדעת את המקום שלו בקהילה, כמו איבר בגוף האדם.
5) מנהיגות ומבני הנהגה חופשיים משליטה וסמכותנות, המבוססים על אמון ויכולות. מנהיג חייב להיות בוגר כדי לא לנצל את הכוח לרעה.
6) התמקצעות של חברי הקהילה בעבודות שונות ובעצם התפקיד של איבר מגוף הקהילה, המשמרת כיוון ורצון שאינם מושפעים ממצבי הרוח הזמניים.
7) שקיפות בתהליכים וההחלטות הקהילתיות, במיוחד בנושאי אהבה ומיניות, סמכות וכוח, כסף וכלכלה. אחרת הקהילה תיפול לקונפליקטים סמויים.
8) מיניות חיה ומשוחררת המבוססת על הקהילה ומהווה בסיס לקהילה (אחרת הופכת לאידאולוגית או משעממת). בעבר קהילות התפרקו בגלל ארוס דורסני או מודחק.
9) מחוייבות לאורח חיים אנושי המבוסס על אמת, אמון, תמיכה הדדית והשתתפות אחראית בקהילה.
10) חגיגות, טקסים, ומוסיקה קבוצתיים ואותנטיים.

פורום חלומות

Friday, 05 בSeptember 2008
במשך חודש שלם פתחנו כל יום בהתכנסות על השטיח המשפחתי שבגינה. בדיוק בשעה שקרני השמש הראשונות מגיעות לעמק שבו חיות בשלום תולעים, עגבניות ובני-אדם. מרכז המעגל פתוח לחלומות מהלילה אותם אנחנו מספרים בעיניים עצומות, בלשון הווה, כמעט מהמקום שבו נחלמו. כמו טקס עתיק, החולם חוזר לשבת והמעגל מסביב מוזמן להציע אסוציאציות, פרשנויות, רעיונות.

כל יום גילינו שהשדה הקהילתי נבנה גם בלילה, בנושאים משותפים המלווים את האוהלים השונים. לילה אחד כמעט כולם חלמו על ההורים שלהם, ובלילה אחר חיות שונות ביקרו. כמעט כולנו עסקנו בחודש הזה בשיפוצים, הריסות ובניות של בתים. ותמוה ככל שזה יישמע, כמעט כולנו חלמנו על קניון. למה? אולי בגלל הסמל לתרבות הישנה ממנה אנחנו באים או אליה אנחנו חוזרים בתום הקורס. ואולי בגלל שהקניון תפס בתודעה הקולקטיבית את מקום הארכיטיפ ההיסטורי או המיתולוגי של האם – המעניקה, המכילה, שיש בה כל מה שאני מבקש.

פ’ שהגיעה מישראל ואמרה בתחילת הקורס שכל הנושא הפוליטי לא מדבר אליה ושלשמוע על המצב בטיבט סוגר לה את הלב, והתקשתה לקבל את המראה שלי שהמליצה לבדוק מאיפה מגיע הסירוב לשכב עם ערבים – חלמה שוב ושוב על ערבים. עבודת שלום של התת-מודע. י’ מבית-לחם עבר תהליך מדהים של להתגבר על הפחד, או להתגבר על הנטייה לא להתמודד עם הפחד. בהתחלה הרג את העקרב ועשה עיקוף מסביב לנחש. לקראת סוף הקורס הוא כבר היה מסוגל לקשור קשר איתם ולהמשיך הלאה מבלי להתעלם ומבלי להתעמת.

מתוך המון חלומות שמצטברים אצלי במחברת אני רוצה לשתף כאן בשלושה:

אחת. אני נכנס לחנות חדשה בקניון. הבעלים: חבורת גברים איטלקים, העובדים: תמריאנים. הקונספט המהפכני: שילוב של גאג’דים מוצרי חשמל מתקדמים (סולארים, דיגיטליים, המצאות) עם בית מרקחת. תמונה שנייה: אני חוזר לחנות והיא מפונה. מרטין מבסיר לי שהבעלים החליטו להעביר מקום. כלומר, הקונספט טוב אבל צריך מיקום אחר כדי שזה יעבוד.

הצעות: השפעת המחשבות על כלכלה קהילתית בת קיימא כמו זו שבקהילת דמנהור האיטלקית. שילוב בין ריפוי (הילינד ביוטופ) לטכנולוגיה מתקדמת (שמאפשרת להתנתק מהכלכלה החולה).

שתיים. אני קוטף סברס בלי כפפות. לרגע אני מפחד כי נזכר שיש קוצים אבל אני ממשיך לקטוף ולקלף בידיים ללא חשש וללא קוצים.

הצעות: בלילה עם סילקה, מתוך העמקה של אמון והתגברות על פחדים.

שלוש. ריצ’רד גיר או ארנולד שוורצנגר שוחה בתעלה בין מצריים לישראל. לא יורים בו אבל תופסים אותו ומעמידים למשפט למען יראו וייראו. מישהו מראה לי שאפשר לשחות ולגלוש גלים בתעלה אבל אסור לצאת לים הגדול. השחקן האמריקאי התחיל לצאת לים.
בסוף התעלה יש רציף קטן שבו מישהו מסביר לי שלשם לא מגיעים בכלל אנשים, רק זקן כפוף עם שלט שמזכיר מתי נכנסת השבת ושאחרי שהוא עובר הוא (זה שמספר לי) נרדם שם. אבל פתאום שאול מ”שוברים שתיקה” עובר עם עגלה עמוסה בעדויות של חיילים מהשטחים. הוא מנסה לגייס כסף למפלגה חדשה ועל קופסת התרומות מובטחת הפתעה לתורם ואני קורא בטעות: “הרפתקה”.

הצעות: ???

חודש טוב

Monday, 01 בSeptember 2008
מת אב. החודש ששכחתי שנולדתי בו. אב בבית חולים אסותא בתל-אביב. 29 שנים לאחר מכן, בלילה בלי ירח, במעגל אבנים בן 7,000 שנה, חזיתי בארבעה מלאכים בדמות תינוקות המלווים את כפר החקר לשלום במזרח התיכון (חייבים למצוא שם חדש לפרוייקט הזה!). אחד מהם היה התינוק שלי. מה זה אומר “התינוק שלי”?

סופו של אוגוסט. חודש של “הקורס הבסיסי” שהנחיתי ביחד עם בורי שהיא אולי המורה הטובה ביותר בחיי. קורס ששאל - מה זו תמרה? מה זו קהילה? מה היא מיניות? מה זו אהבה? מה היא מבקשת? מה היא תפילה? מה הוא אדם? מה הוא מבקש?

לקראת הסוף לא עברה שעה מבלי שפינטזתי על יום שבת בשבע בערב. אז אהיה אדם חופשי. ללא אחריות לחבורה של 30 א/נשים. ללא מחשבות בלתי פוסקות על התהליך הקבוצתי והאישי. אדם חופשי עם פורום משלי שבו אני חופשי להיות סטודנט בעצמי. כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב, מי הפך את שמחת פגישתנו, לעצבון הפרידה הנוקב.

וכך מתוך תחושת השחרור צץ לו עצב קטן והודיה גדולה. על האפשרות לזרוע זרע ולהשקות מבלי לדעת מה יצא. לא להתייאש ממראה האדמה הבורה המסרבת להנביט, לחמול את העשבים השוטים הנהנים ממימיי, לשמור על סבלנות כשהזרע מצמיח גבעול אך עדיין לא ברור של מה. כי בסוף נופל אל ידיך פרי, והוא בשל ומתוק, וטעמו השתבח בזכות השמש שצרבה לעיתים עד כאב. ומעכשיו אתה יודע – סופו של הזרע הוא פרי. וזרע בתוכו.

שתי מתנות מיוחדות שקיבלתי בדמותם של שני משתתפים בקורס: פתיחה מרגשת עם סילקה שמנסה לבנות קהילה בלייפציג - איתה עשיתי אהבה במעגל האבנים באבורה (מרחק 200 ק”מ ממעגל האבנים של תמרה) להחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת. וגם י’ מבית-לחם שהפך אותי לאב צעיר. הוא בן 17 עם תלתלים שחורים ועיניים כמו הים שאותו ראה בפעם הראשונה בחייו לפני כמה שבועות. עיניו משקפות את לבו וכך גם פיו. שקיפות ששובה את לבך מיד. כך נכנס לפורום וסיפר שמעולם לא שכב עם אישה ושהוא רוצה לפגוש מישהי סופסוף. יד ביד צעדנו נרגשים לבודגה. כאב ובנו באחד בספטמבר בדרך לכיתה א’. אחר כך נכנס לפורום לחפש אהבה. קשר. זוגיות. אחר כך דיבר בדמעות על הרצון להישאר בתמרה כמה שנים וללמוד להיות פעיל שלום. כמו צ’ה גווארה. להפסיק לעשן ולשתות. לאהוב ולהיות נאהב. אבל י’ יהיה חייב לשוב לפלסטין כשתסתיים הויזה שלו בעוד כחודש ואז מה? אללה הוא אכבר.

ויחד עם הקורס אני מגלה שפע מסביבי שכמוהו לא ידעתי מאז גורשתי מגן-עדן. אבטיחים זעירים, מלוני דבש, תפוחים בכל הצבעים, אגסים נדיבים, קישואי ענק, אפרסקים רכים, תאנים אורגזמטיות, פלפלים ירוקים מתוקים, מלפפוני עב”ם, עגבניות או לא להיות, חצילים חתיכים וסברס בכמויות כמו במרוקו כשתמורת דינאר אחד זכיתי בבטן מלאה בגרעינים ועונג. הכל מהגינה שלנו, מהאגם שלנו, מהעצים שהשתנתי עליהם, מהקומפוסט שקילפתי לתוכו. הכל מזכיר לי כמה נדיבה השמש הזו של אוגוסט. אני אוהב את הקיץ. שלא ייגמר לעולם.

ובכל זאת העננים כבר מספרים שזה הזמן לחפש את השמיכה שנעלמה. תחילתו של אלול.  חודש הרחמים והסליחות. אלול בעין כרם. אלול בתמרה. איך זה נראה? איך זה נשמע? אני סקרן כל כך לקראת החודש הזה, לקראת התקופה החדשה שנפתחת כאן בתמרה וכאן אצלי בגוף הזה שנושא במסירות את הנשמה הזו. כל שנבקש לו יהי.

חשבון נפש

Saturday, 23 בAugust 2008
זמן של שקט. אני מקשיב לפעמונים של הפרות שמעבר להר. כלב נובח מרחק כמה קילומטרים מכאן. שיערותיו של החתול סומרות. אני שומע. גם את הציפורים שבאו מרחוק ומקרוב. להקשיב לזבוב. מה יש לו לספר לי? לדומם את המנוע של הלפטופ (הלב טוב). דממה.

כל יום שישי ב- 10:00 בבוקר פוסקת כל הקהילה מכל מלאכה למשך שלוש דקות. הכוונה היא להתחבר למתרחש במזרח התיכון בתפילה קולקטיבית שבלב. היום הוחלט להרחיב את זמן השתיקה לשעה וחצי ובכך להתחבר לוויז’ן קווסט שמתקיים באחת הגבעות שמסביב לתמרה בהנחיית עופר ישראלי (שהקים את “שומרי הגן“). 20 מהמובילים בקהילה מתמסרים למשך ארבעה ימים לזמן של צום, שתיקה, התבוננות והקשבה, בתקווה לקבל תשובות חדשות לשאלות חשובות.

זה זמן לא קל בתמרה. תמיד אחרי סאמר יוניברסיטי יש נפילת אנרגיה, אלא שהפעם היא מלווה בכמה אתגרים חדשים: המצב הכלכלי על הפנים. גם קבוצת הסטודנטים שניסתה לעשות קופה בבום פסטיבל חזרה עם דמי כיס צנועים וכאב ראש ממה שדומה יותר לאיזור מלחמה (הלומי קרב, פוסט טראומטיים, מאות פצועים והרוג אחד). למסע העלייה לרגל שאמור להתרחש עוד חודש בקולומביה – אין כסף. בנוסף לכל, דיטר דום, המקים, המנהיג, הגורו – חולה מאוד. אתמול, במקום השיעור היומי איתו, התכנסנו להאזין לקסטה של הרצאה שלו מ- 2002. בהתחלה הטייפ לא עבד. מאפו הלך לבדוק מדוע מערכת החשמל קרסה ואנחנו נשארנו יושבים חסרי אונים. בסוף הוא דיבר על הצורך להעמיק קשרים עם תנועת האנטי-גלובליזציה כפי שזכתה לפרסום באותו זמן בעקבות מאורעות גנואה.

כל זה הוא אות וסימן עבורי (ועבור עוד ועוד א/נשים בקהילה) לצורך הדחוף להתעלות מעל לתלות ולהגיע לעצמאות. עצמאות מדיטר דום, עצמאות מאמא, עצמאות מהנפט, עצמאות מהמדינה, עצמאות מהמערכת האקונומית הישנה. התלות הזו לא אפשרית יותר בזמנים הבאים עלינו לטובה ולרעה.

יום שישי עכשיו. כבר 11:00 בצהריים ועדיין לא קיבלתי את התשובה לשאלה: “מה התפקיד שלי בתהליך העצמאות” (על מלחמת העצמאות כבר ויתרתי). אולי לא לוותר על הרוח האנרכיסטית המסרבת להתבטל בפני ההנהגה והמעודדת לקיחת אחריות על-ידי כל הפרטים. בנוסף, עולה מתוך הלחץ גם הודיה על אבני החצץ שנזרקות אלינו לפני הסלע הגדול של שנת 2012 שצפויה להוות שנת מפנה בתודעה העולמית, או תום עידן הנפט שצפוי להביא איתו מלחמה עצובה על אוכל. המשימה לבנות חברה אוטרקית, עצמאית, בת-קיימא – הופכת לדחופה. וטוב שכך. העולם הישן קורס ועל כתפינו המתרחבות מוטל ליצור אלטרנטיבה ראויה.

תמונות קצרות מהסאמר יוניברסיטי

Saturday, 09 בAugust 2008
יום הולדתי ה- 29. כל היום אני עטוף בחיבוקים והילולים על אמי שילדה אותי. הטחינה ששלחה לי אמא נשפכה בחבילה אבל לא הכתימה את הספר של הופמן (ג’ושו אמר שיואל ישתוק) והדיסק של חווה (”עוד מעט האדמה ואחר כך דממה”). אני מזמין 10 חברים וחברות לפלאפל בבודגה – מקדש האהבה הקהילתי. אני מעדכן על התוצאות העדכניות של מחקרי בנושא אהבה ומיניות. לאחר מכן נפתח מרחב חושני ידידותי. אחרי יומיים אנחנו מתכנסים לצפות בתמונות שעאידה צילמה ולשתף איך נחתו בנפשנו התמונות החדשות של תרבות מינית חדשה. יום ההולדת המשמעותי ביותר שהיה לי עד כה בחיי.

יותר מ- 400 איש ואישה התקבצו מ- 21 מדינות בעולם כדי למצוא את השינוי שצריך להתרחש בעולם ובעצמנו. בתמרה היו כאלה שהאמינו שהמידע שיצטבר באירוע יכול להביא לסוף המיידי והמוחלט של המלחמות בעולם. עבור חלק מבני הנוער שלקחו את האחריות להפקת האירוע – היתה זו משימה קשה מידי. חלקם פשוט קרסו בדרך ליולי. אני רושם בשולי המחברת: לפעמים חזון יכול להיות גדול מידי, תובעני מידי, בשמיים מידי. ובכל זאת, בערב שבת בפרדייז פלייס, כששירים מבילעין התערבבו עם “שלום עליכם מלאכי השלום”, עם שירים שמחים ממקסיקו וקורעי לב מיוון - משהו בי מצא מרגוע. וכשארננד האינדיאני (אינדיאני זה פוליטיקלי קורקט?) סיפר על מסורת עתיקה של להימנע מתגובתיות, להתכנס מידי יום לסוג של פורום, ועל ה”וינטגטה” בשבט הלקוטה שהם גם זכר וגם נקבה ולכן נחשבים לקדושים – משהו בי התערבב.

לודוויג, שהוא הבחור היפה ביותר שאני מכיר, עולה לבמה, ומול כ- 400 לבבות, אומר בשילוב של דמגוגיה פומפוזית וצניעות רועדת: “אנחנו רוצים להתרגש מהכמיהות שלנו ולהאמין בהתגשמותן. מה שאנחנו רוצים זה לא להיות נורמאליים אלא אמיתיים. מה שאנחנו רוצים זה לא להילחם נגד המערכת הישנה, אלא ליצור מערכת חדשה… אנחנו רוצים שחרור מוחלט של אהבה ומיניות מפחד. אנחנו רוצים לחוות את צורתה המקורית של האנושות – קהילה… ואנחנו רוצים שהמילים הללו לא יישארו בגדר סלוגן, אלא לצקת לתוכן מודלים קונקרטיים של חיים משותפים”.

מוניקה הותיקה מודיעה לי שהיא הקו-לידר שלי ולא אני שלה, ואני מקבל לידיי 30 סטודנטים סקרנים. אני מגלה כמה זה כיף להוביל קבוצה, ללמד, להוליד, לתמוך. במרכז המעגל מתרחשים נסים: אולריקה מספרת שהיא מאוהבת כרגע בארבעה גברים, והדמעות עולות כשהיא מברכת על היכולת להכיל את כל האהבות ולחגוג אותן ביחד, בניגוד לאז - כשנאלצה לעזוב את אב בנה (שיושב כעת במעגל) לטובת אהבה אחרת. א’ מבטאת את הפחד שלה מגברים, רוברט נכנס למעגל ומתוך ריקוד של פחד צץ לו שביב של אמון. אנה שרק סיימה לתרגם את העדות מהכלא הקולומביאני בוכה מתוך ההבנה החדשה של גודל (או אפשר לומר קוטן?) צרות האהבה שלה אל מול המציאות המסוייטת שממנה באים החברים מכפר השלום שבקולומביה.

בלילה הראשון אני חולם שאני מראה לעידית את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות: 4 מיליון – פרס ראשון בלוטו. שעות אחרונות להרשמה להגרלה. המספר המומלץ: 4. בכוכב נולד – ילד זכה במקום הראשון, אבל משהו בו לא היה אמיתי (זייף בכי ואז צחק). כותרת נוספת על משה קצב (אני מסביר לעידית אבל שוכח שהיא קוראת עברית). וגם – להקת רביעיית הבנים המצליחה שבאה לארץ (בתמונה הצבעונית רוברט מופיע כשני תאומים עם תספורות שונות).

אני מצטרף לשלושת ימי ההתנזרות ממין שנתבקשו מ- 40 המשתתפים בקורס הבסיסי של אחרי הסאמר יוניברסיטי (אותו אני מנחה יחד עם עאידה ובורי). כמו תמיד התנזרות מגלה לי דברים חדשים - כמה טוב להתבונן בהרגלים: כמה מרעיד לתת מקום לזיכרון שנותר מיולה. כמה מעיר לגלות את הנוחיות המרדימה שברשת האהבים שבניתי מסביבי. כמה מעניין לראות איך כמעט כל הישראלים ביקשו להיות יוצאי דופן בימי ההתנזרות – לראות שוב כמה מיוחדת, אירוטית ופתוחה התרבות ממנה אני בא, אבל גם כמה דורשת היא להיות יוצאת דופן.

בלילה האחרון, במסיבת הסיום שאותה הנחיתי יחד עם ורה, אני מגלה את יולה. אבל זה כבר סיפור אחר. סיפור אהבה.

עוד תמונות מהסאמר יוניברסיטי

New Activism is Needed

Thursday, 31 בJuly 2008

A speech by Uri Ayalon for the Summer University, Tamera, 2008

SALAM ALEKUM, SHALOM ALECHEM, peace upon you. I invite you to listen to my heart beats. These are the heart beats of excitement and thankfulness. I thank for the honor to speak on this big stage, and i specially thank for the honor to share one stage with my teacher, my comrade and my friend Sami Awad. May these heart beats will be the rhythm of a new transformation, may these heart beats will be the sound track of a new revolution. המשך »

מעשה בעוגה

Thursday, 03 בJuly 2008
על חמלה, צביעות, נפרדות, שיפוטיות ותגובתיות

אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
“אל תשים קינמון” היא כתבה לי או “אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה”

אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי

אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.

מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג’וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.

המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים - זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.

פתאום הפסקול של “הדוור” ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.

איב שם את הפסקול של “ריקוד מושחת” וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג’וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.

אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. “לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.

הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.

תמונות קצרות (4)

Monday, 30 בJune 2008
  • הילדים מציגים את ההצגה שעליה עמלו מאז המסע בארץ. נסיכה קסומה שחומקת מהצל השחור שהופך את דיירי הממלכה לסלעים. היא מקבלת במתנה לשאול את הזקן החכם רק שלוש שאלות: על סוד החברות (אמון, תמיכה הדדית, קהילה), מה קורה בעולם (סדנאות יזע, פליטים, ילד חייל) ואיך אפשר לשנות אותו (להתחיל מלהשתנות בעצמנו). ביחד עם קוסם כושל שהופך לחבר הם מגלים את סודות החיים. כשזה מגיע מהילדים אני מאמין. כמה תמימים ורדיקלים הם. סכר נפרץ בי ואני בוכה ובוכה אל תוך הכתף של שטפני. אני מודה לאל שהובילה אותי לכאן. אני רוצה לחיות כדי לראות את הילדים האלה גדלים ומשנים את העולם.
  • אני נוסע יחד עם נועה ומייקה לעיר הסמוכה בז’ה (שעה וחצי צפונה) להסדיר את ענייני הויזה. זהו תהליך מעיק שהתחיל לפני יותר מחצי שנה, מאות טלפונים, מיילים ויורואים נשפכו בדרך לויזת השנה הנכספת. והדרך עוד נמשכת. למרות הציפיות והתפילות התגלתה ברגע האחרון חותמת נוספת שחסרה להשלמת תיק המסמכים שיאשר כי אינני מהגר לא חוקי. במקביל אלי מעוכב התהליך של כ- 20 ישראלים ופלסטינים המעונינים להגיע לתמרה לתקופה ממושכת. לישראלים זה לוקח הרבה זמן, לפלסטינים זה נראה כרגע כמעט בלתי אפשרי. כשחזרנו מבז’ה, בעלייה לגבעה של קורס האמנות, עם מזרון ביד אחת ושק”ש ביד השנייה, נועה ואני מנסים לענות על השאלה: “מדוע לא קיבלנו את הויזה עדיין?”. אנחנו פורצים בצחוק גדול אל מול טירוף מערכת הבירוקרטיה, החותמות, הפקידים, חוסר התוכלת של הגבולות שהוא מתסכל ומקומם אבל גם אבסורדי עד כדי התכווצות שרירי הבטן.

  • אני מרצה מול קבוצת הסטודנטים שנה ב’ על “היחסים בין היהודים והגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה”. אני בוחר בנושא כי מעניין לי להתעסק בזהות לאומית בתוך מרחב של אי-הזדהות. מעניין לי לשאול מאיפה באה זהות ואופי קולקטיבי (בישול משובח/גרוע, דיבור קולני/שקט, יחס קשוח/גמיש לזמן…)? אולי מההיסטוריה. ואם כך – כמה חשוב ללמוד את ההיסטוריה. לגעת בטראומות המעצבות ולהשתחרר מכבלי העבר (במיוחד בפרוייקט שמטרתו בין השאר ריפוי בין לאומים). וגם – כי היחסים בין היהודים לגרמנים זו דוגמא מעולה למה שקוראים לו כאן “ריליישנשיפס” – מערכת יחסית שבה הטרגדיה טמונה בעצם האהבה הגדולה או בהעדר המיכל שיכול לתמוך בה.

  • פגישה ראשונה של קבוצת האקטיבזם החברתי שאנחה יחד עם קריסטוף ומומו בסאמר יוניברסיטי. אנחנו מדברים על מה זה “אקטיביזם חברתי” – לא רק כזה שמתמודד עם אי צדק חברתי אלא גם כזה שמדגיש את הפתרון החברתי, הקהילתי, איך שאנשים יכולים לחיות ביחד. קריסטוף מציע פעולת אקטיביזם קהילתית: כל חבר/ה בקהילה וסטודנט/ית יתחייבו לקשר-קונטקט-מגע אחד אמיתי במהלך האירוע. כלומר, לבחור אחד או אחת מכל מאות המשתתפים השונים שיגיעו לאירוע ולנסות ליצור איתו קשר שמבוסס על אמת ושקיפות. זה אומר שאם אני נמשך מאוד אל מישהו אני לא אבוא אליו ואדבר איתו על מערכת היחסים בין היהודים לגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה, אלא אני פשוט אהיה כן ואמיתי איתו. פשוט כביכול. זה חתיכת אתגר, כי דווקא האורחים נעדרים רקע תיאורטי וניסיון קהילתי. מצד שני – מה יכול להיות כל-כך מסוכן בקשר אמיתי? באמת?

  • ביום ראשון אני מוזמן ל”לאב סקול” שמנחים דילון ובבט. בית הספר לאהבה מתקיים מידי שבוע ומיועד בעיקר לצעירים של תמרה. מעגל גדול ומתמשך שהוא במה ללימוד משותף. השבוע אנחנו לומדים מהחיים על סקס כתפילה של המאה ה- 21, על האתגרים של אישה שנולדה יפהפה, על משולש אהבה ועל קנאה. המעגל נסגר ואני מזמין את אניה לתפילה משותפת מתחת לעץ זית. תפילה לפתיחת לבבות פקידי הויזה ולפתיחת הגבולות. אנחנו חוצים את הגבולות שלנו. ברוכה את הוויה מפילה חומות, פורצת גדרות ופותחת מרחבי אמון. אמן.

  • החלטתי להגיע ויהי מה להופעה של עידן רייכל בפסטיבל מוסיקת עולם בעיירה העתיקה לוליי (שעתיים נסיעה דרומה). למרות השלט המרגש שהכנתי (“ווי ניד הלפ! פליז גיב אס יור קאר!!”) אף אחד בקהילה לא נענה לקול תחנוניי למכונית. אבל אלוהים הקשיב כל הזמן. בסוף נסעתי עם מיכל ברכבת. אז נכון שהזמר האתיופי לקח שלוק מבקבוק הקוקה קולה (שגם נתנה חסות לפסטיבל) בדיוק אחרי שאמר שגם הוא בעד שלום (הזמנו את חברי הפרוייקט להתארח בתמרה אבל הם טסו עוד באותו הלילה). ונכון שרייכל מדגמן את משרד החוץ בניכר ומראה כמה רב תרבותית ונאורה הקולוניה הציונית. ונכון שהשילוב הזה של בגדים מהודו שנמכרים בעשרות יורו יחד עם ערימות של כוסות פלסטיק לא ממש עושה לי את זה. ונכון שכשהרמתי לחפש כוכבים ראיתי שחור בעיניים. אבל אושר שכזה הרבה זמן לא היה לי. לאכול פלאפל, לשמוע בדיקת סאונד בעברית, לרקוד כמו משוגע, לשיר “הנך יפה רעייתי, אני נגנב משתי עינייך ששורפות אותי”, לחבק רוח שרבית שמזכירה לי שאפשר לשרוד לילה גם בלי מעיל ומזכירה לי את תל-אביב, ויותר מזה – את יפו. בית בעיר זרה.

אמנות או נמות

Friday, 27 בJune 2008
לקחת פסק זמן לחשוב, לאהוב, לצייר. פסק זמן של שבוע משגרת הקמפוס (מטבח, מקלחות, אינטרנט…) לטובת קורס אמנות על הגבעה הגבוהה בתמרה, ממנה אפשר לצפות בשקיעות ובזריחות המרהיבות ביותר שמכילות את כל המבנים, הא/נשים, הצמחים והחיות שחיים כאן יחד איתי. קורס אמנות – כי מסקרן לי להעמיק את חיפוש האמן שבי, כי היה צורך בפאפא למטבח השדה הרדיקלי שבפסגת הגבעה, כי זו הזדמנות להתחבר מחדש לסטודנטים שנה א’ שליוויתי בחודש הראשון, וכי אמה אחותי הטובה תצטרף לקורס וככה נזכה לזמן איכות צבעוני.

שני חוקים בסיסיים עבור כל שלושים המשתתפים בקורס: חל איסור על בעיות אישיות (”הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא לא לקחת בהן חלק”) וחל איסור על “לעשות יחסים” (כלומר, לתלות את אושרי במישהו אחר ולצמצם את הדבר הגדול שנקרא אהבה לכדי סך התחשבנויות והרגלים אוטומטיים). ביחד אנחנו לומדים שאין חוקים באמנות וגם לומדים את החוקים באמנות (אני מגלה איך העניין בציור שלפניי מתגבר ברגע שנוצר קשר, תקשורת, יחס). אני גם לומד שלהיות אמן זה ההפך מלהיות קורבן. המציאות הופכת לדף הנייר שמולי, ואני מגלה את האחריות והיצירתיות שלי לגבי איך יראה העולם. אנחנו לומדים להיות אמנים לא רק עם מכחול או עם שפכטל או בידיים וברגליים ובצבעים. אנחנו לומדים לעצב מחדש את חיינו – את ההכרזה על ארוחת הבוקר, את ההופעה בפורום, את ההזמנה למפגש אינטימי… לבל יהיה עלי יומי הרגל.

בבוקר מתעוררים עם השמש (כולל אחרי הלילה הקצר ביותר בשנה) ומקשיבים ביחד לרעיונות חדשים ומציירים סקיצות של היום החדש. בארוחת הבוקר אני מגיש עגבניות עם שמן זית, פטרוזיליה ו… צנוברים (!) שאמי היקרה שלחה לי בתוך חבילת בריאות של כמה קילו.  גילוי: כשחולקים את האוכל הפרטי (טחינה, זעתר, במבה…) עם הקהילה הוא טעים יותר! לאורך כל היום כמעט שלא מפסיקים לצייר. לפעמים מדגמנים ולפעמים מתעגלים סביב אגרטל עם פרחים. בצהריים מתכנסים לשתות קפה או תה חריף-מתוק ולשמוע ציטוטים מעוררי השראה. בערב עושים פורום עם וילפריד שהוא ליצן רגיש שלוקח אותנו למחוזות חדשים: להיות תנין עצל, זבוב רעב, זין במכנסיים, תרמוס שמתמלא במים רותחים… תאטרון של החיים. תאטרון שגורם לי להתאהב בחיים. כל העולם במה וכל הבמה עולם.

באמצע הקורס אחותי מגיעה ונדמה כאילו מעולם לא נעדרה. כאילו תמיד היתה כאן מחייכת ופורחת וקורנת כמו שהיא. כמה זה לא מובן מאליו שחברתי הטובה ביותר היא גם אחותי. כמה זה מיוחד שדרכינו הצטלבו והתמזגו. וכמה זה מעצים שיש כזה אמון ואמת בינינו ושאנחנו אוחזות ביחד בחזון משותף לעתיד. עתיד ללא מלחמות. אנחנו מנסים לדמיין איך יראה הריב הראשון שלנו, מתוך ידיעה שחיים בקהילה אינטנסיבית עלולים לעורר חיכוכים. על מה נריב? על מי יחזיק את השלט לטלוויזיה? (:
ביחד אנחנו יוצאים, אחותי ואני, לטיול משותף ברחבי לוח העץ. דיאלוג אינטימי ונועז בציור.

בסוף הקורס אני נפרד ומקבל במתנה מראה מיוחדת מוילפריד: “גם לחייל קהילתי ותיק כמוני יש מה ללמוד מסטודנט חדש שבא מישראל: יש לו יכולת נתינה נדירה מבוקר ועד לילה, ורצון אמיתי לתמוך בקהילה וללמוד איך נבנית קהילה”. איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה?

שיתופות

Monday, 16 בJune 2008
אני מתרגש להאיר שני שיתופים משתי חברות בקהילה המתהווה. שתיהן סטודנטיות חדשות במונטה סרו ששלחו השבוע מיילים לקבוצה בארץ בניסיון לשמור על האינטימיות והשקיפות שהתפתחה בשנה האחרונה. שתיהן מתייחסות לנושא המיניות (ושתיהן מזכירות גם אותי!). מאוד מתאים לי עכשיו להשמיע כאן בבלוג שלי גם קול שהוא נשי ולחשוף שאלות, תהליכים וגילויים של אחרות.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.


FireStats icon Powered by FireStats