החיים כנמשל

אני חושבת ומשתוקקת לעבור לצפון הארץ.

:)
מ’
בנדידה
ובכמיהה לבית ירוק, רגוע, טבעי, ומלא תוכן ועניין

כמובן שהתחרמנתי מהרעיון. ובכל זאת, כבר למדתי שהכמיהה לירוק זה לא מספיק. כדי לבנות קהילה מצליחה צריך כמה תנאים בסיסיים וחשובים, וברוך השם שכל-כך הרבה קהילות קמו ונפלו בדרך כדי שאנחנו נוכל ללמוד מהטעויות שעשו. אז תרגמתי לכבודה (בחופשיות) את הפרק “מה צריך בשביל ליצור קהילה?” מתוך הספר המצויין “המטריקס הקדוש” שכתב דיטר דום:

1) רעיון, קונספט או חזון גדולים יותר מצרכיו של היחיד וכמיהותיו לקשר או לבית. ככל שהרעיון יהיה נטוע יותר בתוכנית הכללית של היקום כך הצלחתו תהיה יותר מובטחת.
2) מבנים חברתיים ורוחניים שיתמכו בתהליך האישי והקבוצתי ויחזיקו מעמד גם כשהקשר בין האנשים מתפרק.
3) מעגל קבוע של מספר אנשים אחראים המשתפים פעולה ללא תחרותיות סמויה ושקרים, ונשארים נאמנים לרעיון של הקהילה גם כשלא קל.
4) תשתית אנושית ברורה המאפשרת לכל אדם לדעת את המקום שלו בקהילה, כמו איבר בגוף האדם.
5) מנהיגות ומבני הנהגה חופשיים משליטה וסמכותנות, המבוססים על אמון ויכולות. מנהיג חייב להיות בוגר כדי לא לנצל את הכוח לרעה.
6) התמקצעות של חברי הקהילה בעבודות שונות ובעצם התפקיד של איבר מגוף הקהילה, המשמרת כיוון ורצון שאינם מושפעים ממצבי הרוח הזמניים.
7) שקיפות בתהליכים וההחלטות הקהילתיות, במיוחד בנושאי אהבה ומיניות, סמכות וכוח, כסף וכלכלה. אחרת הקהילה תיפול לקונפליקטים סמויים.
8) מיניות חיה ומשוחררת המבוססת על הקהילה ומהווה בסיס לקהילה (אחרת הופכת לאידאולוגית או משעממת). בעבר קהילות התפרקו בגלל ארוס דורסני או מודחק.
9) מחוייבות לאורח חיים אנושי המבוסס על אמת, אמון, תמיכה הדדית והשתתפות אחראית בקהילה.
10) חגיגות, טקסים, ומוסיקה קבוצתיים ואותנטיים.

כל יום גילינו שהשדה הקהילתי נבנה גם בלילה, בנושאים משותפים המלווים את האוהלים השונים. לילה אחד כמעט כולם חלמו על ההורים שלהם, ובלילה אחר חיות שונות ביקרו. כמעט כולנו עסקנו בחודש הזה בשיפוצים, הריסות ובניות של בתים. ותמוה ככל שזה יישמע, כמעט כולנו חלמנו על קניון. למה? אולי בגלל הסמל לתרבות הישנה ממנה אנחנו באים או אליה אנחנו חוזרים בתום הקורס. ואולי בגלל שהקניון תפס בתודעה הקולקטיבית את מקום הארכיטיפ ההיסטורי או המיתולוגי של האם – המעניקה, המכילה, שיש בה כל מה שאני מבקש.

פ’ שהגיעה מישראל ואמרה בתחילת הקורס שכל הנושא הפוליטי לא מדבר אליה ושלשמוע על המצב בטיבט סוגר לה את הלב, והתקשתה לקבל את המראה שלי שהמליצה לבדוק מאיפה מגיע הסירוב לשכב עם ערבים – חלמה שוב ושוב על ערבים. עבודת שלום של התת-מודע. י’ מבית-לחם עבר תהליך מדהים של להתגבר על הפחד, או להתגבר על הנטייה לא להתמודד עם הפחד. בהתחלה הרג את העקרב ועשה עיקוף מסביב לנחש. לקראת סוף הקורס הוא כבר היה מסוגל לקשור קשר איתם ולהמשיך הלאה מבלי להתעלם ומבלי להתעמת.

מתוך המון חלומות שמצטברים אצלי במחברת אני רוצה לשתף כאן בשלושה:

אחת. אני נכנס לחנות חדשה בקניון. הבעלים: חבורת גברים איטלקים, העובדים: תמריאנים. הקונספט המהפכני: שילוב של גאג’דים מוצרי חשמל מתקדמים (סולארים, דיגיטליים, המצאות) עם בית מרקחת. תמונה שנייה: אני חוזר לחנות והיא מפונה. מרטין מבסיר לי שהבעלים החליטו להעביר מקום. כלומר, הקונספט טוב אבל צריך מיקום אחר כדי שזה יעבוד.

הצעות: השפעת המחשבות על כלכלה קהילתית בת קיימא כמו זו שבקהילת דמנהור האיטלקית. שילוב בין ריפוי (הילינד ביוטופ) לטכנולוגיה מתקדמת (שמאפשרת להתנתק מהכלכלה החולה).

שתיים. אני קוטף סברס בלי כפפות. לרגע אני מפחד כי נזכר שיש קוצים אבל אני ממשיך לקטוף ולקלף בידיים ללא חשש וללא קוצים.

הצעות: בלילה עם סילקה, מתוך העמקה של אמון והתגברות על פחדים.

שלוש. ריצ’רד גיר או ארנולד שוורצנגר שוחה בתעלה בין מצריים לישראל. לא יורים בו אבל תופסים אותו ומעמידים למשפט למען יראו וייראו. מישהו מראה לי שאפשר לשחות ולגלוש גלים בתעלה אבל אסור לצאת לים הגדול. השחקן האמריקאי התחיל לצאת לים.
בסוף התעלה יש רציף קטן שבו מישהו מסביר לי שלשם לא מגיעים בכלל אנשים, רק זקן כפוף עם שלט שמזכיר מתי נכנסת השבת ושאחרי שהוא עובר הוא (זה שמספר לי) נרדם שם. אבל פתאום שאול מ”שוברים שתיקה” עובר עם עגלה עמוסה בעדויות של חיילים מהשטחים. הוא מנסה לגייס כסף למפלגה חדשה ועל קופסת התרומות מובטחת הפתעה לתורם ואני קורא בטעות: “הרפתקה”.

הצעות: ???

סופו של אוגוסט. חודש של “הקורס הבסיסי” שהנחיתי ביחד עם בורי שהיא אולי המורה הטובה ביותר בחיי. קורס ששאל - מה זו תמרה? מה זו קהילה? מה היא מיניות? מה זו אהבה? מה היא מבקשת? מה היא תפילה? מה הוא אדם? מה הוא מבקש?

לקראת הסוף לא עברה שעה מבלי שפינטזתי על יום שבת בשבע בערב. אז אהיה אדם חופשי. ללא אחריות לחבורה של 30 א/נשים. ללא מחשבות בלתי פוסקות על התהליך הקבוצתי והאישי. אדם חופשי עם פורום משלי שבו אני חופשי להיות סטודנט בעצמי. כה ציפיתי ליום והגיע, אך מדוע בוכה בי הלב, מי הפך את שמחת פגישתנו, לעצבון הפרידה הנוקב.

וכך מתוך תחושת השחרור צץ לו עצב קטן והודיה גדולה. על האפשרות לזרוע זרע ולהשקות מבלי לדעת מה יצא. לא להתייאש ממראה האדמה הבורה המסרבת להנביט, לחמול את העשבים השוטים הנהנים ממימיי, לשמור על סבלנות כשהזרע מצמיח גבעול אך עדיין לא ברור של מה. כי בסוף נופל אל ידיך פרי, והוא בשל ומתוק, וטעמו השתבח בזכות השמש שצרבה לעיתים עד כאב. ומעכשיו אתה יודע – סופו של הזרע הוא פרי. וזרע בתוכו.

שתי מתנות מיוחדות שקיבלתי בדמותם של שני משתתפים בקורס: פתיחה מרגשת עם סילקה שמנסה לבנות קהילה בלייפציג - איתה עשיתי אהבה במעגל האבנים באבורה (מרחק 200 ק”מ ממעגל האבנים של תמרה) להחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת. וגם י’ מבית-לחם שהפך אותי לאב צעיר. הוא בן 17 עם תלתלים שחורים ועיניים כמו הים שאותו ראה בפעם הראשונה בחייו לפני כמה שבועות. עיניו משקפות את לבו וכך גם פיו. שקיפות ששובה את לבך מיד. כך נכנס לפורום וסיפר שמעולם לא שכב עם אישה ושהוא רוצה לפגוש מישהי סופסוף. יד ביד צעדנו נרגשים לבודגה. כאב ובנו באחד בספטמבר בדרך לכיתה א’. אחר כך נכנס לפורום לחפש אהבה. קשר. זוגיות. אחר כך דיבר בדמעות על הרצון להישאר בתמרה כמה שנים וללמוד להיות פעיל שלום. כמו צ’ה גווארה. להפסיק לעשן ולשתות. לאהוב ולהיות נאהב. אבל י’ יהיה חייב לשוב לפלסטין כשתסתיים הויזה שלו בעוד כחודש ואז מה? אללה הוא אכבר.

ויחד עם הקורס אני מגלה שפע מסביבי שכמוהו לא ידעתי מאז גורשתי מגן-עדן. אבטיחים זעירים, מלוני דבש, תפוחים בכל הצבעים, אגסים נדיבים, קישואי ענק, אפרסקים רכים, תאנים אורגזמטיות, פלפלים ירוקים מתוקים, מלפפוני עב”ם, עגבניות או לא להיות, חצילים חתיכים וסברס בכמויות כמו במרוקו כשתמורת דינאר אחד זכיתי בבטן מלאה בגרעינים ועונג. הכל מהגינה שלנו, מהאגם שלנו, מהעצים שהשתנתי עליהם, מהקומפוסט שקילפתי לתוכו. הכל מזכיר לי כמה נדיבה השמש הזו של אוגוסט. אני אוהב את הקיץ. שלא ייגמר לעולם.

ובכל זאת העננים כבר מספרים שזה הזמן לחפש את השמיכה שנעלמה. תחילתו של אלול.  חודש הרחמים והסליחות. אלול בעין כרם. אלול בתמרה. איך זה נראה? איך זה נשמע? אני סקרן כל כך לקראת החודש הזה, לקראת התקופה החדשה שנפתחת כאן בתמרה וכאן אצלי בגוף הזה שנושא במסירות את הנשמה הזו. כל שנבקש לו יהי.

כל יום שישי ב- 10:00 בבוקר פוסקת כל הקהילה מכל מלאכה למשך שלוש דקות. הכוונה היא להתחבר למתרחש במזרח התיכון בתפילה קולקטיבית שבלב. היום הוחלט להרחיב את זמן השתיקה לשעה וחצי ובכך להתחבר לוויז’ן קווסט שמתקיים באחת הגבעות שמסביב לתמרה בהנחיית עופר ישראלי (שהקים את “שומרי הגן“). 20 מהמובילים בקהילה מתמסרים למשך ארבעה ימים לזמן של צום, שתיקה, התבוננות והקשבה, בתקווה לקבל תשובות חדשות לשאלות חשובות.

זה זמן לא קל בתמרה. תמיד אחרי סאמר יוניברסיטי יש נפילת אנרגיה, אלא שהפעם היא מלווה בכמה אתגרים חדשים: המצב הכלכלי על הפנים. גם קבוצת הסטודנטים שניסתה לעשות קופה בבום פסטיבל חזרה עם דמי כיס צנועים וכאב ראש ממה שדומה יותר לאיזור מלחמה (הלומי קרב, פוסט טראומטיים, מאות פצועים והרוג אחד). למסע העלייה לרגל שאמור להתרחש עוד חודש בקולומביה – אין כסף. בנוסף לכל, דיטר דום, המקים, המנהיג, הגורו – חולה מאוד. אתמול, במקום השיעור היומי איתו, התכנסנו להאזין לקסטה של הרצאה שלו מ- 2002. בהתחלה הטייפ לא עבד. מאפו הלך לבדוק מדוע מערכת החשמל קרסה ואנחנו נשארנו יושבים חסרי אונים. בסוף הוא דיבר על הצורך להעמיק קשרים עם תנועת האנטי-גלובליזציה כפי שזכתה לפרסום באותו זמן בעקבות מאורעות גנואה.

כל זה הוא אות וסימן עבורי (ועבור עוד ועוד א/נשים בקהילה) לצורך הדחוף להתעלות מעל לתלות ולהגיע לעצמאות. עצמאות מדיטר דום, עצמאות מאמא, עצמאות מהנפט, עצמאות מהמדינה, עצמאות מהמערכת האקונומית הישנה. התלות הזו לא אפשרית יותר בזמנים הבאים עלינו לטובה ולרעה.

יום שישי עכשיו. כבר 11:00 בצהריים ועדיין לא קיבלתי את התשובה לשאלה: “מה התפקיד שלי בתהליך העצמאות” (על מלחמת העצמאות כבר ויתרתי). אולי לא לוותר על הרוח האנרכיסטית המסרבת להתבטל בפני ההנהגה והמעודדת לקיחת אחריות על-ידי כל הפרטים. בנוסף, עולה מתוך הלחץ גם הודיה על אבני החצץ שנזרקות אלינו לפני הסלע הגדול של שנת 2012 שצפויה להוות שנת מפנה בתודעה העולמית, או תום עידן הנפט שצפוי להביא איתו מלחמה עצובה על אוכל. המשימה לבנות חברה אוטרקית, עצמאית, בת-קיימא – הופכת לדחופה. וטוב שכך. העולם הישן קורס ועל כתפינו המתרחבות מוטל ליצור אלטרנטיבה ראויה.

יותר מ- 400 איש ואישה התקבצו מ- 21 מדינות בעולם כדי למצוא את השינוי שצריך להתרחש בעולם ובעצמנו. בתמרה היו כאלה שהאמינו שהמידע שיצטבר באירוע יכול להביא לסוף המיידי והמוחלט של המלחמות בעולם. עבור חלק מבני הנוער שלקחו את האחריות להפקת האירוע – היתה זו משימה קשה מידי. חלקם פשוט קרסו בדרך ליולי. אני רושם בשולי המחברת: לפעמים חזון יכול להיות גדול מידי, תובעני מידי, בשמיים מידי. ובכל זאת, בערב שבת בפרדייז פלייס, כששירים מבילעין התערבבו עם “שלום עליכם מלאכי השלום”, עם שירים שמחים ממקסיקו וקורעי לב מיוון - משהו בי מצא מרגוע. וכשארננד האינדיאני (אינדיאני זה פוליטיקלי קורקט?) סיפר על מסורת עתיקה של להימנע מתגובתיות, להתכנס מידי יום לסוג של פורום, ועל ה”וינטגטה” בשבט הלקוטה שהם גם זכר וגם נקבה ולכן נחשבים לקדושים – משהו בי התערבב.

לודוויג, שהוא הבחור היפה ביותר שאני מכיר, עולה לבמה, ומול כ- 400 לבבות, אומר בשילוב של דמגוגיה פומפוזית וצניעות רועדת: “אנחנו רוצים להתרגש מהכמיהות שלנו ולהאמין בהתגשמותן. מה שאנחנו רוצים זה לא להיות נורמאליים אלא אמיתיים. מה שאנחנו רוצים זה לא להילחם נגד המערכת הישנה, אלא ליצור מערכת חדשה… אנחנו רוצים שחרור מוחלט של אהבה ומיניות מפחד. אנחנו רוצים לחוות את צורתה המקורית של האנושות – קהילה… ואנחנו רוצים שהמילים הללו לא יישארו בגדר סלוגן, אלא לצקת לתוכן מודלים קונקרטיים של חיים משותפים”.

מוניקה הותיקה מודיעה לי שהיא הקו-לידר שלי ולא אני שלה, ואני מקבל לידיי 30 סטודנטים סקרנים. אני מגלה כמה זה כיף להוביל קבוצה, ללמד, להוליד, לתמוך. במרכז המעגל מתרחשים נסים: אולריקה מספרת שהיא מאוהבת כרגע בארבעה גברים, והדמעות עולות כשהיא מברכת על היכולת להכיל את כל האהבות ולחגוג אותן ביחד, בניגוד לאז - כשנאלצה לעזוב את אב בנה (שיושב כעת במעגל) לטובת אהבה אחרת. א’ מבטאת את הפחד שלה מגברים, רוברט נכנס למעגל ומתוך ריקוד של פחד צץ לו שביב של אמון. אנה שרק סיימה לתרגם את העדות מהכלא הקולומביאני בוכה מתוך ההבנה החדשה של גודל (או אפשר לומר קוטן?) צרות האהבה שלה אל מול המציאות המסוייטת שממנה באים החברים מכפר השלום שבקולומביה.

בלילה הראשון אני חולם שאני מראה לעידית את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות: 4 מיליון – פרס ראשון בלוטו. שעות אחרונות להרשמה להגרלה. המספר המומלץ: 4. בכוכב נולד – ילד זכה במקום הראשון, אבל משהו בו לא היה אמיתי (זייף בכי ואז צחק). כותרת נוספת על משה קצב (אני מסביר לעידית אבל שוכח שהיא קוראת עברית). וגם – להקת רביעיית הבנים המצליחה שבאה לארץ (בתמונה הצבעונית רוברט מופיע כשני תאומים עם תספורות שונות).

אני מצטרף לשלושת ימי ההתנזרות ממין שנתבקשו מ- 40 המשתתפים בקורס הבסיסי של אחרי הסאמר יוניברסיטי (אותו אני מנחה יחד עם עאידה ובורי). כמו תמיד התנזרות מגלה לי דברים חדשים - כמה טוב להתבונן בהרגלים: כמה מרעיד לתת מקום לזיכרון שנותר מיולה. כמה מעיר לגלות את הנוחיות המרדימה שברשת האהבים שבניתי מסביבי. כמה מעניין לראות איך כמעט כל הישראלים ביקשו להיות יוצאי דופן בימי ההתנזרות – לראות שוב כמה מיוחדת, אירוטית ופתוחה התרבות ממנה אני בא, אבל גם כמה דורשת היא להיות יוצאת דופן.

בלילה האחרון, במסיבת הסיום שאותה הנחיתי יחד עם ורה, אני מגלה את יולה. אבל זה כבר סיפור אחר. סיפור אהבה.

אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
“אל תשים קינמון” היא כתבה לי או “אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה”

אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי

אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.

מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג’וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.

המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים - זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.

פתאום הפסקול של “הדוור” ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.

איב שם את הפסקול של “ריקוד מושחת” וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג’וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.

אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. “לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.

הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.

שני חוקים בסיסיים עבור כל שלושים המשתתפים בקורס: חל איסור על בעיות אישיות (”הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא לא לקחת בהן חלק”) וחל איסור על “לעשות יחסים” (כלומר, לתלות את אושרי במישהו אחר ולצמצם את הדבר הגדול שנקרא אהבה לכדי סך התחשבנויות והרגלים אוטומטיים). ביחד אנחנו לומדים שאין חוקים באמנות וגם לומדים את החוקים באמנות (אני מגלה איך העניין בציור שלפניי מתגבר ברגע שנוצר קשר, תקשורת, יחס). אני גם לומד שלהיות אמן זה ההפך מלהיות קורבן. המציאות הופכת לדף הנייר שמולי, ואני מגלה את האחריות והיצירתיות שלי לגבי איך יראה העולם. אנחנו לומדים להיות אמנים לא רק עם מכחול או עם שפכטל או בידיים וברגליים ובצבעים. אנחנו לומדים לעצב מחדש את חיינו – את ההכרזה על ארוחת הבוקר, את ההופעה בפורום, את ההזמנה למפגש אינטימי… לבל יהיה עלי יומי הרגל.

בבוקר מתעוררים עם השמש (כולל אחרי הלילה הקצר ביותר בשנה) ומקשיבים ביחד לרעיונות חדשים ומציירים סקיצות של היום החדש. בארוחת הבוקר אני מגיש עגבניות עם שמן זית, פטרוזיליה ו… צנוברים (!) שאמי היקרה שלחה לי בתוך חבילת בריאות של כמה קילו.  גילוי: כשחולקים את האוכל הפרטי (טחינה, זעתר, במבה…) עם הקהילה הוא טעים יותר! לאורך כל היום כמעט שלא מפסיקים לצייר. לפעמים מדגמנים ולפעמים מתעגלים סביב אגרטל עם פרחים. בצהריים מתכנסים לשתות קפה או תה חריף-מתוק ולשמוע ציטוטים מעוררי השראה. בערב עושים פורום עם וילפריד שהוא ליצן רגיש שלוקח אותנו למחוזות חדשים: להיות תנין עצל, זבוב רעב, זין במכנסיים, תרמוס שמתמלא במים רותחים… תאטרון של החיים. תאטרון שגורם לי להתאהב בחיים. כל העולם במה וכל הבמה עולם.

באמצע הקורס אחותי מגיעה ונדמה כאילו מעולם לא נעדרה. כאילו תמיד היתה כאן מחייכת ופורחת וקורנת כמו שהיא. כמה זה לא מובן מאליו שחברתי הטובה ביותר היא גם אחותי. כמה זה מיוחד שדרכינו הצטלבו והתמזגו. וכמה זה מעצים שיש כזה אמון ואמת בינינו ושאנחנו אוחזות ביחד בחזון משותף לעתיד. עתיד ללא מלחמות. אנחנו מנסים לדמיין איך יראה הריב הראשון שלנו, מתוך ידיעה שחיים בקהילה אינטנסיבית עלולים לעורר חיכוכים. על מה נריב? על מי יחזיק את השלט לטלוויזיה? (:
ביחד אנחנו יוצאים, אחותי ואני, לטיול משותף ברחבי לוח העץ. דיאלוג אינטימי ונועז בציור.

בסוף הקורס אני נפרד ומקבל במתנה מראה מיוחדת מוילפריד: “גם לחייל קהילתי ותיק כמוני יש מה ללמוד מסטודנט חדש שבא מישראל: יש לו יכולת נתינה נדירה מבוקר ועד לילה, ורצון אמיתי לתמוך בקהילה וללמוד איך נבנית קהילה”. איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה?

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.