החיים כנמשל

בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב.

דרך צלחה!

בראשית היה האטלנטי.

ואז היתה אטלנטיק סיטי.

להשיג הרבה מידע מהרשת על אטלנטיק סיטי, שנת ייסודה, מי היו המייסדים, מתי נבנו בתי הקזינו, מתי יוצר המונופול הראשון.

העיר הציעה אפשרויות רבות.
למעשה, היא הפכה להיות כל כך פופולארית, שכל אזרח באמריקה רצה לקנות אותה. להשתלט עליה ולפתח אותה. לבנות רחובות, בתים ומלונות, גנים ציבוריים, ומה לא. העיר היתה שער לכסף הגדול.
מהר מאוד חיקו אותה ערים רבות אחרות בעולם: ניו יורק, פאריס, לונדון, טוקיו.  רק עיר אחת לא חיקתה אותה. היתה זו מוסקבה. אבל אחרי שנים ארוכות, גם היא הצטרפה לחגיגה.

טוב, אז מי מאתנו לא מכיר את סיפורו של משחק השולחן האולטימטיבי: בנק, כמה שיותר שחקנים, רחובות, בתים ומלונות, תשתיות, עיריה (מסים וכד’), הפתעות, קנסות ובית כלא אחד. וכסף. הרבה כסף.
המשך »

“אני אהיה הכוכב של הקורס הזה. אוכיח לכולם שאני ראוי להיות כאן יחד עם כל הוותיקים המנוסים והחכמים… אצלול ללא פחד אל תהומות האופל שלי ואזמין לפגישות מיניות את כל אלה שלא העזתי להזמין עד כה. אהיה אמיץ. אהיה גיבור. אהיה מחובר לגמרי להשגחה העליונה שתוביל אותי בבטחה בלונה-פארק של החיים האלה”.

חמישה ימים עברו ועדיין לא ממש נכנסתי לפורום. דילון שואל מי רוצה לקפוץ אל מרכז המעגל. אני קם יחד עם עוד שמונה אמיצים. במקום לבחור מי יהיה ראשון הוא מציע שכולנו נתחיל ביחד. כל אחד מופיע במקביל. אני נוגע בקצוות האנרגיה שלי במאמץ להרשים ולשכנע שאני הראוי להתחיל. אני מסתובב בין שאר המופיעים הרעשניים ומדבר בעברית (רק אלוהים מקשיב) על ההבדל בין הישרדות (לתת מראות לאחרים, לקרוא ציטוטים בשולחן הקריאה, להשתתף בשיחה בסאונה, לצייר ציור כאוטי בסופה ולהצטיין במשחק הכדור-עף) לצלילה למים העמוקים. אני משתף לגבי התסכול שלי מחוסר מציאת הצד האפל שבי, ומחפש אותו באופן סמלי מתחת לשטיח ומתחת לחצאיות מזדמנות.

בעודי מזדחל על הרצפה, שולח את ידי לחפינה סמלית של ישבנה של קייט (ללא חצאית כמובן) היא מסתובבת וברכה השמאלית פוגשת את עיני הימנית. אני מתרסק. קייט נבחרת לפתוח את הפורום. אני נותן לה מראה אוהבת עם עין אחת ויוצא החוצה לאמוד נזקים. העין צורבת, נפוחה, אדומה ודומעת. שמונה חודשים לאחר ניתוח הלייזר להסרת משקפיים הקרנית שלי נפתחת. איזה פחד.

המשך »

ידידה שלחה לי מייל שמזמין טקסטים לפאנזין חדש: “החלטנו להוציא פאנזין על אמונה בכלליות ויהדות ספציפית מנקודת מבט רדיקלית. אנחנו לא מעוניינות לכתוב ביקורת קוטלת על היהדות, אלא לדבר על הניסיונות שלנו להתקרב אל אמונה, הקשיים והמאבקים שלנו וגם על המקומות שבהן היהדות משמחת אותנו”. נזכרתי בשיחת טלפון שקיבלתי לאחר פירסום הפאנזין הראשון שלי מאקטיביסטית נרגשת מיציאתי מהארון כאדם מאמין (עמוד 25 בפי.די.אף או 23 בפאנזין עצמו). היא עצמה מפחדת מאימת הציניות האקטיביסטית, לחשה לי. אני כותב את הטקסט הזה בשביל הפאנזין החדש הזה, בשביל התנ”ך והתלמוד והזוהר שטרם נכתבו, בשביל היציאה מארון הספרים היהודי והחזרה אליו והחתירה תחתיו והדילוג מעליו.

זהות יהודית / יהדות זהותית
באחד השיעורים כאן פנתה אלי הקומנדנטית הוותיקה ירמה ושאלה האם בדת שלי המיניות נתפסת כטמאה (כל היהודים שהיא מכירה, דרך תמרה, הם הוללים לא קטנים ולכן אולי חשבה שהנצרות המציאה את האיסור על שפיכת זרע לשווא). תשובתי היתה: “אין לי דת”. השייכות האוטומטית הזו באמצע החיים שלי כאן נראתה לי תלושה. אינני יהודי אלא בן אנוש. באותו ערב נמנעתי לראשונה מלהתייצב לקבלת השבת שתמיר מנחה מאז שהגיע. רציתי לבדוק עד כמה המסורת השבועית הזו היא בחירה אמיתית שלי או שמא שיגרה הנכפית עלי מתוקף המובן מאליו. בשבוע לאחר מכן תמיר נסע עם שטפני לאוקיינוס ואני מצאתי את עצמי מנחה בעצמי את קבלת השבת. ברוך השם.

הניסיון לחמוק מלפיתתה של הזהות המוּלדת לטובת קוסמופוליטיות אוניברסלית ליווה את ההיסטוריה של היהודים שהצטיינו תמיד בהסתגרות גטואית כמו גם בהיטמעות. כך למשל כותבת רוזה לוקסמבורג המהממת במכתב מהכלא ב- 1917 (בו ישבה בגלל התנגדותה למלחמת העולם הראשונה): “מה לך ולסבלות היהודים הללו? אני חשה אותה מידה של קירבה ואהדה לקורבנות האומללים של מטעי הגומי בפוטמאיו ולשחורים של אפריקה, שהלבנים משחקים בגופותיהם כמו בכדור משחק… אין בלבי פינה מיוחדת לגטו: אני מרגישה בבית בעולם כולו. בכל מקום שיש בו עננים, ציפורים ודמעות אנוש”.

איזה יופי. מזכיר לי את תשובתה הפשוטה של חנה ארנט הקדושה להאשמתו המגוחכת של גרשום שלום בדבר העדר “אהבת ישראל” בלבה: “לאמיתו של דבר אני אוהבת ‘רק’ את חבריי, והסוג היחיד של אהבה שאני מכירה ומאמינה בה הוא אהבתם של בני-אדם”. ובכל זאת יש בכל זאת. כי אני יהודי כזה שעושה בכל זאתים. והבכל זאת שלי היא כמובן השואה והאנטישמיות. כי כל עוד אני נרדף בשל יהדותי – אני נאלץ להיות יהודי. או כמו שאמר ז’אן פול סארטר:

“היהודי הוא אדם שהאנשים האחרים רואים אותו כיהודי. האנטישמי עושה את היהודי. מה מקנה לקהילה היהודית דמות של אחדות? כדי להשיב על שאלה זו יש לחזור אל מושג המצב. לא עבר, לא דת ולא אדמה הם שמאחדים את בני ישראל. אם דבר מה קושר אותם יחד, והוא שמזכה אותם כולם בשם יהודי, הרי זה מצבם המשותף. הווה אומר: חיים הם כולם בקרב חברה שרואה אותם כיהודים. היהודי היה מסוגל להיטמע לחלוטין בקרב האומות המודרניות, אך הוא מוגדר כמי שהאומות אינן רוצות שייטמע בהן”.

אקטיביזם יהודי / יהדות אקטיביסטית
אני יהודי בגלל האנטישמי ואני אקטיביסט בגלל שאני יהודי. כלומר, תפיסת הצדק שלי מושרשת בזהות היהודית הנרדפת ובהבטחה ההיסטורית - “לעולם לא שוב”. ויש גם את ההיפוך של תמונת הקורבן היהודי: העובדה שהיהודי הפך למקרבן בעצמו מעניקה לי את הפריבילגיה להיות בצד החזק של העולם אבל מצד שני גם את תחושת החובה לפעול לשינויו. כיהודי (אשכנזי, ישראלי ממעמד בינוני+), יש לי תנאים מעולים יחסית לשנות את העולם - כוח, כסף, קשרים וסכסוך בנקודת מפתח שפתרונה עשוי להשפיע על העולם כולו. לכן במקום דחיפות הנחוצה בשל רדיפתי מוטלת עלי כעת חובת האחריות לשינוי.

את המילים הבאות לא היה לי אומץ לכתוב, אבל לשמחתי אמר אותם ז’אן לואי וייסברג שהוא ניצול שואה והיה מראשי “הברית המרקסיסטית המהפכנית” בצרפת של שנות השישים: “בשבילי להילחם נגד השואה היה כמו להילחם נגד הקפיטליזם. כן, השואה היא תוצאה של הקפיטליזם. הנאציזם הוא ביטוי אגרסיבי באופן קיצוני של הקפיטליזם”. הרי, היה זה ההיגיון הקפיטליסטי שהצדיק כביכול את הזוועה: ראיית האדם כרכוש, כסחורה וכחומר גלם, תאוות השליטה על כל העולם, והחשיבה המכנית במושגים של יעילות כלכלית. אך גם מהצד השני של המלחמה: הסירוב לקלוט פליטים, ההימנעות מהפצצת מסילות הרכבת והזרמת הכסף מאילי ההון למפעל המלחמה – כל אלה הם מנת חלקה של אמריקה המשחררת הגדולה שכלאה את כולנו בגטו החדש של תאוות הבצע ותרבות הצריכה.

טראומת השואה מובילה לא פעם לתחושת קורבניות מיותרת ולפחד אובססיבי שמתפרש במציאות הישראלית לאלימות. גם בי הטראומה הזו חיה. אבל גם במובן זה שהיא מקשה עלי לעצום עיניים מול שואות מודרניות. ובכל זאת, כמה שניות חלפו מאז הפעם האחרונה ששמעתי שכל שלוש וחצי שניות מת ילד בכדור הארץ מרעב? ובכל זאת, כמה גלגולי חיים אעבור עד שתקטן אמונתי בצדקת רדיפת הצדק והשלום? העובדה שנרדפתי אני (או סבתי), הגזענות שהופנתה ושעדיין מופנית כלפיי – לא מאפשרות לי להיות גזען כלפי מיעוטים אחרים. ובכל זאת, אני נזכר ביהדות של ברוך מרזל ומתבייש קצת ביהדות שלי.

קהילה יהודית / יהדות קהילתית
אחת מהחברות בקבוצה שפועלת להקמת כפר חקר לשלום כתבה בטקסט שנכתב על הפרוייקט עבור תורמים שהקהילה שלנו עוסקת בין השאר “בתחום התחדשות הרוחנית במסורות היהודית והערבית”. המשפט הזה עורר תהייה בקרב חברה אחרת בקבוצה שכתבה: “נושא ההתחדשות הרוחנית במסורת היהודית והערבית לא מהווה מטרה בשבילי. הייתי מקווה בשבילנו שנמצא אפיק רוחני חדש שמתאים לתרבות חדשה של שלום. המוצא הרוחני של כל אחד מאיתנו הינו משאב מזין את המסע הרוחני שלנו לכיוון התרבות הזו, ולא הפוך - שיש לנו מטרה לחדש מקורות אלה”.

לפוטנציאל הנפיץ של הנושא הרוחני בקבוצה מעורבת נחשפתי כבר בקבלות השבת שנערכו בהיסטוריה של הפרוייקט הזה. כל-כך הרבה פעמים גרר הטקס היהודי הפומבי מתחים, העלבויות, השוואות… ההצלחה הנדירה בה חגגנו בקיץ שעבר פשוט את יום שישי באופן משותף ומעצים לכולנו – לא ניתנה לשחזור מאז. העובדה שרבים מחברי הקהילה העתידית שלנו באים מקהילת “המקום” שהדבק שלה היה יהדות מתחדשת, הופכת את הנקודה הזו לחמה במיוחד. אבל בכלל, העם היהודי מהווה קהילה לשעבר, שבט שהתפרק. ולכן הבחירה בהתקהלויות חדשות המפרקות את הבסיס הגזעי/דתי/מסורתי שאליו נולדנו מאפשרת לנו לבחור מחדש גם במימד הרוחני שמלווה אותנו אבל גם מעמתת אותנו עם המקום ממנו אנו באים.

בתמרה אנחנו לומדים לא להזדהות עם הזהות שלנו, לא להיאחז בעבר שלנו, ובכל זאת אני כאן, בין השאר, על תקן ישראלי שרוצה להקים כפר חקר שלום שבו יגורו “יהודים ופלסטינים”. בתמרה יש גן-עדן עלי אדמות, ובכל זאת, כשהכלבים נובחים ומישהו צועק “שנל!” או “ראוס!” – עולות לי תמונות בשחור לבן. בתמרה שלל של ביטויים רוחניים (נצרות, בודהיזם, פגניות…) ובכל זאת כשמתנגן ניגון חסידי הלב שלי נפתח רחב באופן מיוחד. אולי זה החינוך שינקתי שלא מאפשר לי להקשיב לסיפורים על ישו בשלווה מוחלטת, ואולי אלה הגנים שהעבירו לי תפילות נשכחות. אני מתפלל כעת שהעבודה הרוחנית והאישית של הקבוצה שלנו תאפשר לי להתרומם מעל לכבלי ההזדהות וליצור אינספור הזדהויות, יהדויות ואמונות חדשות. אמן.