החיים כנמשל

אריך פורם לקח את פרויד והוסיף לו את מרקס והגיע למסקנה שבאהבת אמת אין התמזגות או רכושנות. הוא טען שיש ללמוד ולהתאמן במלאכת האהבה ושלפני אהבת הזולת יש לפתח מודעות עצמית ואהבה עצמית. וילהלם רייך דיבר על אנרגיית החיים המתבטאת במיניות פעילה ומשוחררת מרגשי אשמה. הוא הסביר שהסיבה להדחקת המיניות היא המוסר הבורגני והמבנים הסוציו-אקונומיים שהחברה יצרה.

קרל גוסטב יונג טען שהחיים המודרניים וצמיחתה של ציוויליזציה טכנולוגית הביאו לניכור מדרך החיים הטבעית והאינסטינקטיבית. חידושו הגדול היה אבחנתו בתת-מודע הקולקטיבי האוגר את החוויות האנושיות המשתמרות מדור לדור. זוהי תחילתה של תיאוריית השדות שפיתח מאוחר יותר הביוכימאי רופרט שלדרק לפיה שינוי התנהגותי קולקטיבי עשוי להתרחש כאשר מגיעים למסה קריטית. כלומר, יש צורך במספר מסויים של אנשים כדי לשנות את ההתנהגות או המנהגים של האנושות כולה.

מאה שנים אחרי שופנהאור הגיעו שנות הששים ואיתם ההכרזה על המהפכה המינית. אפשר לבקר את התברגנותם של ילדי הפרחים ולשמור על ציניות אל מול שלל המציאויות שהציעו (בין השאר בעזרת צריכת סמים), אבל – כל הומואית וכל פמיניסט, וכל אחת שמבינה שמין הוא גם פוליטי, חייבים תודה לתקופה הזו שהוציאה מהארון יצרים מודחקים ואתגרה את הפטריארכיה מכיוונים שונים. המרד של תרבות הנגד לא היה בשל עדיין להציג מודל אלטרנטיבי בר-קיימא אבל הצליח לנסח את מורכבות הביקורת על הטירוף של החיים הנורמליים.

מתוך התנועה הזו צמח דיטר דום (שהוא גם פסיכואנליטיקן גרמני!). תרומתו המשמעותית היא הדגש על הצורך בבניית חזון ממשי לפני המימוש. הוא ובת-זוגתו סבינה ליכטנפלד (איתה הקים את קהילת תמרה) מציעים חזון של אהבה חופשית: כיצד תיראה מערכת יחסים חופשיה מפחדים וכיצד תיראה החברה האנושית במצב של אהבה חופשית (גם אם עדיין לא הגענו לשם). כלומר, הם בודקים כיצד ניתן להפוך את כל הרעיונות הפילוסופיים התיאורטיים השונים לכדי מבנה חברתי הוליסטי שיכלול פתרונות אלטרנטיביים בתחומי הפוליטיקה, הרוחניות, האקולוגיה, הטכנולוגיה המיניות והאהבה. המודל שנבנה בתמרה וצפוי בעתיד להיבנות במקומות נוספים בעולם (והראשון שביניהם במזרח התיכון) אמור ליצור שדה חדש שהוא בגדר מסה קריטית המסוגלת להשפיע על העולם כלו.

אלכסנדר:
קראתי את החיים כנמשל 3. אני אומר: סקס חופשי – אחלה. באמת רעיון טוב (למרות שדי מפריעה לי ההקבלה המשתמעת מהפנזין שאהבה חופשית = סקס חופשי, כלומר אהבה=סקס, כלומר סקס הוא הדרך העיקרית להביע אהבה). השאלה שלי היא איך. התחושה שלי מקריאת הפנזין היא שהוא חוזר ואומר כל הזמן את אותו מסר: צריך שיהיה סקס חופשי בקהילה האקטיביסטית. המסר הזה חוזר פעמים רבות, בדרכים שונות, אבל (כמעט) מבלי להתמודד עם השאלות שחייבות להישאל: למה המצב הוא לא ככה, ואיך משנים את המצב. נראה מקריאת הפנזין כאילו הסיבה היחידה שאין חופשיות מינית היא שאנשים לא יודעות כמה זה טוב ומהפכני. זו תשובה מאוד חסרה. ללא התמודדות עם השאלות הללו (הלמה והאיך), הפנזין השאיר אותי עם טעם ריקני, חלול.

ליעד מתעסקת קצת ב”למה”, אבל גם היא נעצרת לפני העיסוק ב”איך”.
אם את/ה נמשכת לבנות/בני מינך, או שאת בת שנמשכת לבנים, אני מבין איך ניתן לפנות למישהי/ו ולהביע בה עניין מיני – כאשר הרצון המיני לא בא יחד עם רצון בקשר קרוב אחר (ידידות קרובה או זוגיות). אני לא מבין איך בן יכול להביע עניין מיני בבת מבלי שלפעולה הזאת יהיה סיכוי גדול-מדי להיות פוגעת.

ליעד כותבת שאנשים בקהילה האקטיביסטית פוחדים ממיניות. היא צודקת, לדעתי, בטענה שבנים נמנעים מיוזמה מינית בגלל המודעות שלהם לסקסיזם ולכוחנות כלפי בנות,ושצריך למצוא אלטרנטיבה במקום להיות עצורים מינית. אבל הסיבות הללו להימנעות הן סיבות טובות – גם כאשר אתה לא מאצ’ו ממוצע, הבעת עניין מיני בבת במנותק מהבעת עניין רומנטי עלולה להיות פוגעת. (אני לא מתייחס כאן בהרחבה לפיסקה שמשתמע ממנה שההימנעות המינית הזאת מובילה בהכרח להתנהגויות שוביניסטיות כמו צריכת פורנו או העדפת מיניות כוחנית. אני לגמרי לא מסכים עם הפיסקה הזאת). שאלה נוספת, שליעד והפנזין בכלל אפילו לא מתחילים להתמודד איתה, היא מדוע רוב הבנות בקהילה האקטיביסטית נמנעות מליזום סקס.

בן מכיר בת. היא מושכת אותו. הוא לא מעוניין בקשר זוגי “רציני” איתה. במצב הפוך, הבת היתה יכולה להגיד לבן שהיא רוצה לעשות איתו סקס. אבל בגלל שאנחנו חיים בתרבות מגדרית (כלומר – שיש הבדל בין חווית החיים של זכר ושל נקבה), אין הקבלה שווה בין המצב של שני המינים בסיטואציה כזו. רוב הסיכויים שהבן ירגיש מוחמא. אבל יש סיכוי סביר מאוד שהבת תעלב. כאשר זהו מצב יוצא דופן שמישהי רוצה אותך באופן “רק” מיני, זה צפוי להחמיא. אבל כאשר זהו מצב מאוד מוכר ושמאוד חוזר על עצמו, והרי עבור הרבה בנות החוויה בה מישהו רוצה אותך רק בשביל מין היא חוויה מוכרת עד להחליא, מובן מאוד למה זה יכול לגרום לך להרגיש כמו אובייקט מיני ותו-לא. גם אם את אוהבת מין ונהנית ממין. כמובן שיש בנות שלא ייפגעו מאמירה ישירה כזאת. אבל כדי לדעת אם מישהו תיפגע מהבעת עניין מיני בה, אתה צריך קודם להכיר אותה טוב מאוד ומקרוב (אני לא יכול לפנות למישהי שאני מיודד איתה קצת אבל לא מאוד ולשאול “את תעלבי אם אני אגיד לך שאני רוצה לשכב איתך?”). האופציה השניה – זו של חוסר הכנות – להתקרב אל מישהי כדי ללמוד עליה ולגשש מה דעתה על מין, ואז אם היא לא רוצה מין-ללא-זוגיות אז לנתק איתה את הקשר, היא כמובן הרבה יותר גרועה.

אם יש לך או לליעד או למישהו אחר פיתרון איך אפשר ליזום סקס חופשי עם מישהי בלי ליצור פוטנציאל גדול לפגיעה, אשמח לשמוע. אם לא, אז הפנזין נשאר רק מילים יפות ואידיאליות, שמתפוגגות במפגש שלהן עם המציאות.

אורי:
כשלתי בפאנזין כשלא הגדרתי בדיוק מה זו אהבה חופשית בשבילי. רק בהקדמה רמזתי לשינוי המשמעותי שאני מבקש לעשות בשם, בדימוי ובמשמעות של המושג “אהבה חופשית”. אם לא הייתי עצלן הייתי אומר וכותב בכל פעם “אהבה חופשית מפחד”. וזאת מתוך הבנה שגם רכושנות וקנאה מקורן בפחד. לזו כוונתי, ובמובן זה גם מונוגמיה יכולה להיות חלק מאהבה חופשית (אם כי טרם פגשתי בזוג מונוגמי ששכנע אותי שמקור הבחירה שלהם במונוגמיה איננו פחד) כמו גם נזירות. השאלה היא באמת לא עם כמה א/נשים אתה שוכב אלא למה ואיך. ובאמת שהאתגר הגדול באהבה חופשית היא האהבה ולא הסקס. כלומר, אני רוצה להגיע למצב שבו הפרטנר שלי יתאהב במישהו/י אחר/ת ואני לא אתכווץ, ואני לא אפסיק לאהוב אותו רק בגלל שליבו יוצא אל מישהו אחר, ואני אשמח בשבילו על יכולתו להתאהב ואף אתמוך במימוש האהבה החדשה. זה אולי נשמע מזוכיסטי אבל יצא לי לפגוש כמה וכמה זוגות כאלה, שמאריכים זמן ביחד ואהבתם גדלה ומעמיקה. רמז להצלחתם: קיומה של קהילה תומכת מסביבם ומחויבות לשקיפות (כלומר לביטוי של האמת הפנימית) בין שניהם ועם שאר חברי הקהילה.

אז למה המצב הוא לא ככה? כי בהרבה תחומים אנחנו מחקים את החברה שבה גדלנו ושבה אנחנו נלחמים (ראה לדוגמא את האופי הצבאי של חלק מאנרכיסטים נגד הגדר, או האופי המנוכר של חלק מהפנקיסטים). וזו גם תשובתי (החלקית לעת עתה) לשאלה: מדוע בנות בקהילה האקטיביסטית (או לפחות חלק ניכר מהן) נמנעות מליזום סקס.

אז איך משנים את המצב? בוא נחשוב ביחד. אני הולך לנסות ללמוד את זה בפורטוגל בשנה הקרובה. זה כרוך בהבנה שהמצב הקיים הוא לא בהכרח הטוב ביותר וברצון לשנות אותו. במובן הזה המסר של הפאנזין, גם אם לא הובן במדויק וגם אם לא נותן את התשובה במלואה - הוא חשוב לשם תחילתו של המסע (או המהפכה). כלומר, העלאת המודעות לנושא.

אז איך אפשר ליזום סקס חופשי עם מישהי בלי ליצור פוטנציאל גדול לפגיעה? הנטייה שלי (ויש יאמרו הסטייה שלי) היא להיצמד לאמת. אני רוצה ליצור קהילה-חברה-עולם שבו משפט כמו “את תעלבי אם אני אגיד לך שאני רוצה לשכב איתך?” הוא לגיטימי ומחמיא וכיפי ולא צמוד מגדר ולא מלחיץ. וכך גם התשובה. במקום שבו אני הולך לגור בשנה הקרובה מנסים לבנות בשלושים השנה האחרונות תרבות חדשה של אהבה. כך לדוגמא, משתמשים שם בדרך-כלל ב”שליחי אהבה” (קופידונים) כדי להזמין למפגש מיני. ככה ניתנת למוזמן/ת השהות לבדוק עם עצמו/ה מהי התשובה האמיתית ביותר (אין צורך להשיב מול פניו/ה של המזמין/ה) וגם למזמין/ה ניתנת השהות לבדוק האם ההזמנה מקורה היה באימפולס חולף או רצון מתמשך.

ערב נוסטלגי בבית בבורוכוב. הבית שבעקבות תלונותיי על טיפות צבע אדום שניתזו מהשכנים החדשים מלמעלה לאדנית הרוקט שלי – הפך לקומונה סטייל “קרובים קרובים”, עדיין מתפקד כלב הפועם של חבורת הסטרייטים שהיתה פעם משפחתי. לא הרבה השתנה. גלעד שוב עם הג’ינג’ית, איתי עם אחת שמצד אחד צעירה ומצד שני אוהבת, ע(ו)מר נטש לטובת ההיא מהבסיס, דן עם הגרמנייה הציונית וגילי כמעט היה עם הבוכרית העצובה. טלי אומרת שהיא דווקא מרגישה בנוח עם חבורת בנים מסביבה כי כאן לפחות אין ציפייה לשותפות, כלומר הבדידות או הניכור או הפירוד נעשים יותר נוחים. למרות איומי החיזבאללה עדיין עובר בסיבוב זר קוצים ריחני. המשך »

נכתב עבור הקורס “פורנוגרפיה כסוגה, פורנוגרפיה כסוגיה” של ד”ר עמליה זיו באוניברסיטת תל-אביב

הייצוג המיני אותו אנתח כאן, הוא אתר האינטרנט beautiful agony - (מכאוב יפהפה). האתר מציג ספריה גדולה של כמה מאות סרטוני וידאו קצרים (2-15 דקות), המציגים, גברים ונשים בנפרד, שחווים אורגזמה מינית. בניגוד לייצוגים ואתרים פורנוגרפיים אחרים, beautiful agony שם דגש על הבעות הפנים של הסובייקט והקולות שהוא מפיק בזמן החוויה המינית ועד לאורגזמה. למעשה הצילום של כל הסרטונים מתמקד אך ורק בפניהם (head shot) של המשתתפים ואינו מציג עירום כלל, או את הסיבה לעונג המיני של המשתתפים. הפריים מציג רק אדם אחד בשכיבה או בישיבה במהלך האקט המיני ועד לאורגזמה. חלק מן המשתתפים מדברים ואומרים משהו למצלמה, וחלקם מחייכים אליה. ברור כי לאורך הסרטון ישנה מודעות של המצולמים אל המצלמה ואל הצופה.

המשך »