החיים כנמשל

בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.

אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.

הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.

מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור

גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?

“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).

ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?

מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם

גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.

אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.

בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.

תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.

חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.

מתוך: החופש להיות שונה

מתוך מאות הא/נשים שהגיעו לסאמר יוניברסיטי היא היתה היפה ביותר. פנים של מלאך ושיער של פאנקיסטית (שוב פעם אני נופל בקסם הראסטות. הפעם בלונדיניות). השם הוא יוליאנה אבל כולם קוראים לה יולה. בחרה בקבוצת האקטיביזם החברתי (שהנחיתי) אבל הקפידה על פאסיביזם שקט. כשאת כל-כך יפה שתיקה היא לפעמים מפלט. מקלט מכל המבטים, היצרים, הסטיגמות, הסרטים, האפשרויות.

מבטים ביישניים שנפגשו במסיבה בבודגה ומודיעין איכותי שקיבלתי בזכות וידוי - הובילו להזמנה לטיול. עלינו על הגבעה וישבנו משתוממים מהשקיעה הזו ומהשקט הזה שבו בחור פוגש בחורה, בחורה פוגשת בחור. היא סיפרה איך זה להיות כאן עם הידיעה שבברלין מחכה לה החבר (יחסים פתוחים אבל בינתיים רק בהגדרה). אני סיפרתי לה איך זה שלכפר הקטן שלך פולשת עיר. כשנהיה קר ירדנו ובסוף נפרדנו בנשיקה על הלחי. “את הפרק הבא את כותבת” אמרתי לה.

אחרי יומיים של חיוכים אילמים בינינו, בתום מסיבת הסיום של הסאמר יוניברסיטי, בדרך מהבמה (הנחיתי יחד עם ורה) החוצה (הבטחתי לאסף לישון לצידו בלילה האחרון שלו כאן) – היא קופצת עלי ומצמידה אותי לריקוד לוהט. הראשים מתחככים, האוזניים מתמסרות, גם השפתיים. השיר נגמר והיא בורחת להתיישב ליד הדלת ולהתבונן בכוכבים עם חיוך. היווניה צצה פתאום ומזמינה אותי לריקוד. אני לא מסרב. אני חושב על אסף שהבטחתי לו ואיפה הוא ואיך הוא מרגיש, אני חושב על הסאמר יוניברסיטי שנגמר ואיזה כיף שאין לי תוכניות לארבעת הימים הקרובים, אני חושב אולי לאכול משהו מתוק לפני השינה. ואז – אני חושב שאני חושב יותר מידי ורוקד פחות מידי. הנשמה שלי עדיין רוקדת עם האלה שהתיישבה. השיר נגמר ואני מודה ליווניה, צועד לפינה ומתלונן: “גנבת לי את הלב!”. אנחנו מתחבקים בישיבה של מטה. היא חוצה גבולות ואני מתמסר.

באיזשהו שלב אני חושש שזה יותר מידי עבור האורחים שאולי רוקדים עדיין. אני מזמין אותה לעבור לחלל אהבה והיא מסרבת. אך גם מסרבת להפסיק לגעת ולגעת ולגעת. אני שואל אם היא מודעת לכך שהגוף שלה אומר “כן!”. כן, היא מודעת. ניסיון אחרון שלי לפני שאני מרגיש לגמרי כמו אנס חלקלק – בואי נלך לחדר של הסטודנטים ולא נוריד בגדים. היא מסרבת שוב, ואז אומרת “בוא נלך רק שנינו”. את בטוחה? לא. את מבטיחה לעצור כשיהיה יותר מידי? כן. אני מבטיח לאהוב אפילו יותר (אותה ואת האמת שלה). אני מודה על השיעור - להישאר עם לב פתוח ולבטא את הרצון שלי בבהירות גם אל מול בלבול ופחד.

כאן המצלמה מתמקדת על הוילונות שמתנופפים ברוח וברקע הפסקול של “הפסנתר”. סימפוניה. יש לפעמים שהמילים קטנות מלהכיל. ובכל זאת השמש עולה ויורדת, וכך גם הירח. הכוכבים ממטירים אהבה. לאחר שני לילות אהבה, אנחנו מזמינים ידיד משותף להצטרף אלינו. בבוקר היא אומרת “בן [החבר שמחכה בברלין] יהרוג אותי!”. למשפט הזה יש מטען היסטורי כבד. כעבור שבוע היא שולחת מייל מהדירה של בן ומספרת על האהבה הגדולה והאמת העמוקה שמתחדשת בקשר ביניהם. היא חוגגת את התאהבותה בשלושה גברים שונים באותו זמן. היסטוריה חדשה נכתבת.

המילים הן זעירות, ובכל זאת – תרגום (חופשי עד פרוע) מגרמנית של שיר האהבה שהשאירה אחריה עם אבן למזכרת:

אני מזילה דמעה אחת
אוספת אותה בכף ידי הפתוחה
ומותירה אותה איתך
כשקרן השמש נוגעת בדמעה
אתה יכול לראות את כל ניצוצות אהבתי…
וכשהירח מחבק באורו את הדמעה
אתה יכול לעצום את העיניים
ולהרגיש את ידי על הלחי שלך…
ותהיה דממה. ושלום.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.

נשארתי לבד? מבדיקה של הסטטיסטיקה של הבלוג שלי - מסופקני. הסקרנות חרמנית יותר מהמוסר הגלוי. הקטגוריה הפופולרית ביותר בבלוג הזה היא כמובן “אהבה ומיניות”. גם סטטיסטיקה שערכתי במציאות הלא וירטואלית מגלה שוב ושוב שזה הנושא הבוער, הכואב, המעצים, המשמח והחשוב ביותר עבור רוב בני-האדם. גם עבור 40 הסטודנטים החדשים שהגיעו לכאן לפני שבועיים במסגרת אוניברסיטת מונטה סרו. קבוצה חדשה עמוסת פחדים וציפיות ורצון אמיץ לחקור את האמת ביחד. זו השנה השלישית של מונטה סרו ונראה ששני המחזורים הקודמים הצליחו ליצור שדה משמעותי שמאפשר לקבוצה החדשה להתחיל ממקום מאוד בוגר ונועז.

אז מורידים אותי כיתה ואני מצטרף לקורס של חודש הפורס את הנושאים הבסיסיים של תמרה. אני לומד מבראשית על קהילה, התיאוריה הפוליטית, אקולוגיה, רוחניות, ריפוי, כלכלה אלטרנטיבית, וכמובן - אהבה ומיניות. אני כבר לא רק סטודנט אלא גם חלק מהצוות המוביל את הקורס. בנוסף, חלומי מתגשם ואני ממונה להיות הפוסטליון דלאמור (שליח האהבה) של הקורס. מידי יום מגיעות אלי סטודנטים נרגשות עם בקשות לפגישות אינטימיות. אני שואל, מלווה, מייעץ, בודק ולומד על המין האנושי. לאור הניסיון שאצבור בשבועות הקרובים שמי יוגש באופן רשמי למועצת הנשים החכמות שתחליטנה האם אני ראוי לשמש בתפקיד המרגש עבור הקהילה כולה.

מ’ נכנסת לפורום ומתוודה שהיא רעבה למגע. אפשר לראות התשוקה שלה שהיא כמו אש. אפשר לראות כמה היא יפה. למחרת אני שואל אותה אם נמצא הגבר האמיץ שיזמין אותה. היא אומרת שלא ואני שואל את עצמי מה לא בסדר עם הגברים האלה. אני גם עונה לעצמי – כנראה שהם פשוט מפחדים כמוני. מ’ היא ידידה משכבר וזו סיבה מצויינת להתקרבות של הגופות כמו גם להימנעות מחציית גבולות. אני בוחר לחצות. היא מסתייגת מהמשקל הרוחני (אחרי קבלת שבת) והפוליטי (חזון משותף) שאני מעמיס על הפגישה וגם מתוודה שהמשיכה אלי לא ממש מובנת מאליה עבורה. אנחנו מגלים שהטעם שלנו לפעמים שייך לקטלוגים של קסטרו ואילו ההנאה עצמה קשורה יותר למגע ולקונטקט עצמו שהיה רך, נעים, פתוח ותשוקתי. היא מגבילה את הפגישה לחיבוק, אבל המגע מתעצם ואני מגלה את הסנטר (מרכז, בסיס, יציבות) שלי שמאפשר לי לזרום עם התנודות שלה בין חיבוק לילה טוב לרצון ללכת עמוק יותר מהר יותר.

במקביל, הכנסתי את עצמי למשולש רגיש. זוג מאוהב. שניהם (היא והוא. בנפרד) רוצים לבדוק איתי את מפגש הגופות והנשמות. הוא קנאי שקצת מתפרפר והיא פרפרית שקצת מקנאה. הוא מתוק והיא מתוקה. כשטיילתי איתה לאגם החום שמרנו מרחק נגיעה (הוא ביקש שנחכה עד שיעשה את צעדיו שלו בתחום). נכנסנו למים בתורות, אחד נכנס והשנייה עצמה עיניים, כדי לשמור את אפקט הגילוי המרגש לפגישה המיוחלת. כשהמיוחלת הגיעה גיליתי שילוב חדש עבורי של התרגשות גדולה כמו פעם ראשונה יחד עם רוגע עמוק כמו מתוך ידיעה שנבלה את כל חיינו זה לצד זו. גיליתי מגע של חברות שהיא צעירה מאוד ומבוגרת מאוד, אמון ללא תנאי וגוף מלא תשוקה ורכות שאוצר בתוכו נשמה נדירה.

גילוי משמח במיוחד עבורי בקורס הוא הגידול המשמעותי בשדה ההומו-אירוטי בתמרה. כשבאתי כולם אמרו “עצם זה שתביא את עצמך – ישנה את המצב הלא מאוזן”. והנה, איזה פלא, בלי להתאמץ פונים אלי הסטודנטים הצעירים כפוסטליון וכמאהב ומתוודים על רצונם לחקור את המיניות בין גברים. אני מטלטל בין להיות מורה מנוסה לתלמיד נרגש. אני בהודיה עמוקה על ההבנה המתעמקת בתמרה שהאהבה חופשית היא גם חופשית ממגדר. שאמנם “שלום בין המינים” זה נושא חשוב אבל עשיית שלום בתחום של אהבה ומיניות כוללת חצייה של גבולות נוספים. וגם אני מגלה שככל שאני מייעץ לאחרים אני לומד יותר על עצמי ומרחיב את הגבולות שלי. אהבה ללא גבולות. הלוואי שהאביב הזה יימשך לעד.

היא גרה במושב בורגני עם בעל אבל אני לא מצליח להפחיד אותה. לא בתים מבוץ, לא העדר פרנסה קבועה, לא קהילה פריקית בגולה, גם לא הדמעות שעלו בי מול הגדר של הכור האטומי בדימונה. אפילו אהבה חופשית לא מפחידה אותה. היא מקשיבה בסקרנות.

כשהתקרבנו לבאר-שבע העזתי לשאול אם היא תמיד היתה נאמנה לבעלה. היא לא משתהה ואומרת “ברור שלא!”. יש לה חבר קבוע איתו היא נפגשת בחשאי. כשהבעל מתקשר היא יוצאת מהחדר. כשאשתו מתקשרת גם הוא יוצא. היא ממליצה לי שאם אני בוגד – רק עם נשואים. עדיף עם ילדים. רווק יכול להתאהב ולהתחיל להתקשר בשעות מוזרות. היא מודה שהידיד-יזיז יותר מושך מבעלה, אך מודעת לזה שזה גם בגלל שזה אסור. ואסור זה סקסי.

היא מעריכה ש- 80% מהזוגות בוגדים. בתל-אביב יותר קרוב ל- 100%. לא ממש אכפת לה אם בעלה בוגד בה. זה טבעי. אין לה נקיפות מצפון בכלל. החיים האלה קצרים מידי כדי שלא נהנה מהם, היא אומרת. אבל בעלה חושב שאם תגלה שהוא בוגד – תיפרד ממנו. ככה היא שומרת עליו שלא יבגוד יותר מידי.

היא סומכת עלי שלא אספר. אינטימיות אנונימית. לפני שאני יורד מהאוטו אני נותן לה את הכתובת של הבלוג. אולי היא קוראת את המילים האלה עכשיו. אולי היא תבוא לבקר אותי בחשאי.

(יואל הופמן, כריסטוס של דגים)

כך לדוגמא, המחשבה שקנאה מעידה על אהבה. הורגלתי להאמין שאם אינני מקנא באהובי אינני אוהב אותו. הסקס הפך למבחן הבעלות האולטימטיבי. הנישואין או הצהרה פומבית של הזוגיות מגדירים את המונופול ההדדי על המפגש האירוטי של אלו שהתחייבו זה לזה “עד שהמוות יפריד בינינו”. אבל מה בכלל לרכושנות ולאיכות הקסומה הזו הקרויה אהבה שאמורה לחשוף בפניי את הקדושה שבזולת, את כל מה שלא ניתן למסחר את כל מה שיפה וטוב במין האנושי ובעולם הזה? כיצד בכלל ניתן לנסות לכלוא את האהבה והמשיכה, שהם רגשות משוללי גבולות, בתוך כלובו של מוסד הנישואין? בעיניי, אהבה חופשית ומיניות חופשית הן אנרכיסטיות כי הן מבטלות את תפיסות היסוד הפטריאכליות לגבי בעלות ומאתגרות את עצם ההיררכיה המתחשבנת המקבעת “אהוב/ה מספר אחד”.

אלא שהשקר הפך לחלק בלתי נפרד מהמין שאנחנו עושות. לפעמים אני אומר שבא לי למרות שלא ממש. לפעמים ממש בא לי אבל אני מעניש את הפרטנר שלי (או מנסה למצב את עצמי כ”קשה להשגה”) על-ידי דחיית הסיפוק. וכמעט תמיד אני נתקל בחוסר היכולת לספר לפרטנר שלי פשוט מה עושה לי טוב. הגילוי שאמת זה סקסי הוא רדיקלי כי התרגלתי לחשוב בדיוק הפוך: שלמרות שאני רגיש ועדין אני צריך להיות מחוספס וקשוח כדי להיות סקסי, או שלמרות שאני פשוט חרמן עכשיו אני צריך להיות פיוטי כדי לזכות בסקס. פעם חשבתי שעצם זה שאנחנו ערומים ונוגעים במקומות האסורים – מעיד על האמת החשופה. היום אני רוצה גם לחשוף את הכיסויים, הגדרות, ההגדרות, המסכות והתפיסות שנטמעו בי.

גדלתי בחברה שתוך דורות בודדים עברה מגינוי של סקס כמעשה וולגארי, מלוכלך וחייתי לניצול של סקס ליצירת דימוי שקרי המשרת התמכרויות צרכניות. חברה שמטשטשת בין תשוקה למכונית חדשה ותשוקה לשדיים של אישה. חברה שניסתה למשטר את המין שלי (עם מי, באיזה גיל, כמה ולמה…) אבל העניקה לי כל-כך מעט מידע לכינון חיי מין מספקים. גדלתי בחברה שנזקקת לאלכוהול או לסמים אחרים כדי להתגבר על המבוכה והפחד מהמפגש המיני. כמה פעמים שמעתי את חבריי אומרות “שכבתי איתו/ה רק בגלל שהייתי כל-כך שיכור/ה”, וכמה פעמים שמעתי מהם (או השמעתי אני בפניהן) הצהרת אהבה כנה ומנומקת, תיאור של מפגש מיני שהסתיים בתחושת כישלון, או שיתוף בפנטזיה פרועה וכמוסה?

חשוב להדגיש שמין חופשי איננו מין עם כמה שיותר פרטנרים. מין חופשי יכול להתקיים גם בתנאים של נזירות מינית, של יחסים קוויריים או של מערכת יחסים זוגית. השאלה היא לא עם כמה אני מקיים יחסי מין אלא האם אני שם גבולות לעצמי (או לפרטנר שלי)? האם הקשר עם הפרטנר מרחיק אותי מהעולם או מחבר אותי לעולם כלו? האם אני מסוגל להשתחרר מהפחד “לאבד את בן-זוגי” העומד בבסיס כל-כך הרבה מערכות יחסים? כבר למדתי בחיי שביסודה של נאמנות אמיתית טמון לא חוזה כי אם אהבה, כזו שאינה יודעת בעלות או תנאים. בעיניי, נאמנות ארוכת טווח תלויה דווקא באפשרות שלי לאהוב אחרים. להרחיב, לחדש, להעמיק, לפזר את האהבה שלי. כך אפשר להישאר במצב של האהבה הראשונית מבלי להיצמד אליה או להיות תלותי בה.

עבורי, התמודדות עם האתגרים הללו כרוכה בתמיכתה של קהילה מודעת ומשקפת בעלת חזון פוליטי-גלובאלי. הסיכוי של בני-זוג שחיים לבדם לצלוח את האתגר של האהבה החופשית בפורמט המצומצם של אחד-על-אחד, הוא לא ממש גבוה. כוחות כמו קנאה והפחד מפרידה שצברו את עוצמתם במשך אלפי שנים מצריכים תשובה קולקטיבית שתבטיח מודעות מתמדת ואיתגור הדדי. במובן זה, מהפכה מינית קשורה למהפכה חברתית, רוחנית, אקולוגית ופוליטית. או הפוך: יצירתה של תרבות לא אלימה הנותנת מענה לתחומי החיים השונים, חייבת ליצור מרחבים חדשים ותפיסות חדשות של מיניות.

החזון הפוליטי משמר תפיסה גלובאלית, כך שגם כשאני אוהב בחור/ה אחד/ת, לאהבה שלי איכויות אישיות כמובן אבל אני זוכר שהבחור/ה עצמו/ה הו/יא אוניברסלי/ת. כלומר, אני לא מוותר על לראות אותו (ואותי) כחלק מהאנושות ואת הקדושה ששוכנת בו. לחלופין, אם יש לי בעיה של אימפוטנציה אני רואה בה בעיה של המין האנושי, או לפחות של המין הזכרי, ויודע שפתרון הבעיה עשוי לתת תשובה לגברים רבים (ולנשים רבות). אם אני מגלה את הקשר ההדוק בין מין לאלימות אני יודע שמדובר בתוצר של מציאות היסטורית שניצלה את המיניות ככר למלחמות, השפלות ועינויים, ואני יודע שביכולתי ליצור היסטוריה חדשה. אם אני שוכב עם ערבי או מתעלס עם גרמנייה – אני שולח לתאי הגוף שלי וליקום כלו ידע חדש של ריפוי.

אני רוצה לבדוק האם הסקס מאפשר לי להתגבר על פחדים, מעצורים ותפיסות שהוטמעו בי על-ידי החברה? האם אני נשאר נאמן לאמת שלי והאם אני נשאר בקשר עמוק עם הפרטנר/ים שלי? האם הסקס מאפשר לי מרחב פתוח ובטוח שבו אני יכול להרגיש בבית? גיליתי שעבורי, מין חופשי מבוסס על אמת ועל קשר, במובן של תקשורת אמיתית שלי עם עצמי ושלי עם הפרטנר/ים. כשאני שומר על קשר רציף ועמוק עם הפרטנר שלי במיטה הסקס משתבח, ודווקא הקשר עם האלוהות או הטבע מאפשר לי את סוג התקשורת האישית הזו אליה אני מכוון. גיליתי שכשאני מראה את עצמי (בעיקר בפומבי, מול חברי וחברות הקהילה בה אני חי) – זה יוצר אמון, ואמון הוא תנאי הכרחי להיפתחותו של הלב ולשותפות אמיתית. ולכן אמת היא סקסית.

ארתור שופנהאור היה הראשון שהעז לדבר על ה”לא מודע” אשר מונע על-ידי תשוקות ויצרים. הוא טען שחיי הנישואין הם שקר וגם במיניות אנו אומרים שאנחנו אוהבים רק את בני-זוגנו אבל למעשה יש לנו רצון לשכב גם עם אחרים. אבי הפסיכולוגיה המודרנית זיגמונד פרויד, הושפע משופנהאור ושם את היצר המיני במרכז הבמה. הוא הבהיר כי אנחנו נשלטים על-ידי האינסטינקטים שלנו כולל האינסטינקט המיני. פרויד ניתק את המיניות מהרגש הרומנטי ורומם אותה אל מעבר למטרת הרבייה.