החיים כנמשל

טקסט אורח של אח שלי גלעד בעקבות ספרו של פרום.

הקדמה
החלטתי לסכם את ספרו של אריך פְרוֹם, אומנות האהבה בראש ובראשונה בשל הקרבה הרעיונית והטרמינולוגית לבודהיזם הטיבטי אותו אני לומד מזה שנתיים.
פְרוֹם מנתח בספרו זה את הכשלים של החברה המודרנית בקשר לאהבה, ומציע הצעות כיצד להתמודד עם כשלים אלו כדי להשיג את מטרת החיים – אהבה. אם נחליף את המילה אהבה במילה הארה, נוכל למצוא הן בניתוח הבעיה והן בפתרונות המוצעים לה, את הלימוד של הבודהה כפי שניתן לפני כאלפיים וחמש מאות שנים.
בחיבור זה אני אציג את עיקרי תורתו של פְרוֹם תוך כדי הצבעה על ההקבלות בין תורה זו לבין הבודהיזם. המשך »

כל המלים שנחוצות אחרי רצח שכזה כבר הושמעו נאמרו ונכתבו. לי נשאר להוסיף את הסיפור שלי לשרשרת התשובות לניסיון המתועב לדחוף את החירות אל הארון.

שנת 2000. עוד מעט אני משתחרר מהמדים. לפני כמה חודשים נפרדתי מתמר, חברתי השלישית מאז גיל 16, ואני מרגיש שעכשיו זה הזמן לבנים אחרי שמאז מת’יו ב- י’ב זו רק אופציה לא ממש ממומשת. אהוד ברק בשלטון אחרי לילות ארוכים של גרפיטי ובאנרים בצמתים, לפני בט”צ (”בוקר טוב צה”ל” – תוכנית שהגשתי כל בוקר בחמש) ולכולם ברור שאין עם מי לדבר אבל האמונה הכוזבת שעוד יהיה טוב עדיין לא נרמסה תחת הטנקים של האינתיפאדה השנייה. את המעבר לשנות האלפיים אני מבלה באולפן חירום בקריה שאמור לגבות את האולפנים שביפו שאולי יקרסו יחד עם כל העולם.

אבל עכשיו קיץ. וזה הזמן לאהבת קיץ. במוסף “הארץ” מתפרסם ראיון עם עמיר סומקאי פינק שהיה פעם כתב צבאי בגל”ץ והיום הוא ארכיאולוג שהולך להתחתן עם בן זוגו אחרי 13 שנים ביחד. משהו בי ננגע ואני כותב לו לפנתר הורוד שבפאריס על איך זה להיות הומו בגל”ץ 10 שנים אחרי. משהו בו ננגע ומתפתח בינינו רומן מבוייל שגולש לשיחות ליליות מהטלפון בש.ג. הוא מזמין אותי לחתונה בקיבוץ חוקוק שעל גדות הכינרת.

אני שותה וודקה עם תפוזים כדי להרגיע את ההתרגשות. חגי אלעד בגירסא המחומצנת עולה על הבמה המאולתרת על הדשא ומזמין את המברכים והשרים והדומעים ברינה. אני שוב מתאהב. איציק יושע [זו עת של שמות משפחה] לוקח אותי חזרה לתל-אביב ואני מגיע בזמן ל”מוסיקה לבוקר שבת, שירים שערך דניאל אלישע”. אני פותח את המיקרופון ומספר בקול רועד ש”אתם מאזינים לגלי-צה”ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, עכשיו ארבע דקות אחרי חמש בבוקר, שבת שלום. לי קוראים אורי אילון, ולפני כמה שעות חזרתי מהחתונה הכי יפה שהייתי בה בחיי. לא היתה בחתונה הזו חופה וגם לא הינומה. זו היתה חתונה מיוחדת של יוסי ועמיר, ואני רוצה להקדיש להם את השיר ‘רוצה לחיות איתו לנצח’ של קרח תשע. האזנה נעימה”.

בזמן שהשיר מתנגן הטכנאית מהצד השני של הזכוכית אומרת שהתקשר חייל מהר מירון (או מצפה רמון?) שרוצה לדבר איתי. עמית הורוביץ מספר שהוא מקשיב בהיחבא לגל”ץ תוך כדי שמירה ושיש לו דמעות בעיניים בגלל מה שאמרתי. הוא מספר שבשבוע הבא יצטרפו אליו למצעד הגאווה גם אמא ואבא. אני מציע שניפגש במצעד. אני רוצה לחיות איתו לנצח אבל הוא לא רוצה. אבל זאב רוצה. קורין אלאל ועברי לידר שרים על הבמה בספורטק, עדיין בארון. ביום ראשון אני מוצא על לוח השעם של מחלקת האקטואליה תמונה מעמוד האמצע של “ידיעות אחרונות” שבה אני צועד ליד אביעד קיסוס מתחת לדגלי גאווה. אפי הטכנאי מנס ציונה (או עפולה?) סונט בי במדרגות התחנה.

כשחודש הגאווה מסתיים אני יודע שעכשיו זה תורי. לכבוד יום הולדת 21 אני מבקש מאמא להזמין את אחיותיי בלי גלעד. אני מתקשר לשח”ל (שירות לחולי לב) ומבקש שניידת תחכה למטה. אני מתקשר לדבורה לוז מתהל”ה (תמיכה להורים להומואים ולסביות) ומתייעץ בין השאר אם עדיף לומר “אני הומו” או “אני הומוסקסואל” (אני משתכנע לבגוד באמת ההומואית שלי לטובת השפה ההורית ההומו-סקסואלית). כל תא בגוף שלי רועד מפחד, אבל משהו עמוק יודע שאני עושה את הדבר הנכון. שאני בוחר באמת ושהאהבה תנצח.

אחרי הארוחה אנחנו עוברים לסלון ואני קורא את שלושת דפי המכתב שניסחתי בחודש האחרון. אמא ואבא בוכים. אני מסיים לקרוא ואמא קמה וצועקת זעקות שבר של אם ששכלה את בנה: “לא!!!”. אבא, במקום לחטוף התקף לב דווקא מרגיע שיהיה בסדר ושאנחנו נתגבר. אמא, במקום לקבל באהבה ללא תנאי ממשיכה לשאול את אלוהים “למה?!”. אני מבקש ממנה לחבק אותי והיא מתעלמת. אני שואל אם היא אוהבת אותי והיא צונחת אל מיטתה מכה בכרית בכאב שאין לו מרפא. בסוף היא קמה, מחבקת אותי ואומרת: “ברור שאני אוהבת אותך. אתה היהלום שבכתר. בגלל זה זה כל כך קשה”. בערב הם הולכים לפגוש את דבורה לוז ומתחילים תהליך ארוך שיכלול אחרי שנה וחצי להיות מסוגלים לפגוש את גיל קליין אהובי ואחרי כמה שנים להיות ממש שמחים עם הבחירה שלי.

באותו יום שבת שאלתי את אבא למה כל-כך קשה לו. הוא אמר שזו בחירה בחיים של אומללות, של בדידות, של התמודדות עם עויינות מתמדת. ניסיתי לשכנע אותו שהעויינות היא אצלו בלב ולא במציאות התל-אביבית הנאורה. לצד הפחד שמעורר בי המוות של ניר וליז אני מוצא גם עוצמה בהירה להתבונן בשנאה – בהומופוביה, בשנאת החינם, בשנאה העצמית (הפחד מהומואיות מודחקת שאני מאמין שנמצאת אצל כל אחד ואחת). להתבונן איך הנושא הזה של אהבה ומיניות נוגע כל-כך עמוק בפוטנציאל של אושר גדול ומימוש עצמי לצד כל-כך הרבה פחד, ולהבין שוב שכל עוד לא נלמד לעשות שלום בתחום המושתק והמודחק הזה – לא נוכל לעשות שלום בעולם. הלוואי והסיפור שלי, שרסיס ממנו כתבתי כאן בלילה של ירח כמעט מלא בחג האהבה במסורת היהודית (ט”ו באב) וחג האהבה במסורת התאמריאנית (סאמר יוניברסיטי), הלוואי והסיפור הזה יתרום להשכנת שלום בעולם הזה.

יהי זכרם ברוך.

היום לפני 30 שנים בחרתי להיוולד ליונה וגבעון אילון, בבית-חולים אסותא בתל-אביב. עכשיו אני במקום ששמו “גן-עדן”, מרחק שעה וחצי באופניים מתמרה. יום ראשון היום אבל אין תיירים או משפחות רועשות מסביב, רק אני אוכל מהפרי האסור (שוקולוד לא טבעוני שהשאירו החברים מהלילה שעבר), ערום תחת השמש שחודרת בין הענפים ומשתקפת מהמים אל העלים. הנמלים מסביבי משועבדות לחירות העבודה (“העבודה משחררת”) ואם מקשיבים אפשר לשמוע איך הפרחים הופכים לפירות עסיסיים. אני יוצא לטיול ושולח יד אל התפוח, האגס, האפרסק והשזיף, ומתאפק מול התאנה הפוריה למען תיתן פריה בעתה. גם הסברס מבטיח – בקרוב יקרה לך משהו טוב. שפירית נחה על הבוהן שלי – מזכירה לי שאני לא לבד.

זאת היא עונה כזאת, חבוב… מזלי סרטן אולי מכירים זאת – חופש גדול, ים, מרפסת, מסיבה, חברים וחברות, קטיף של מתנות השנה שחלפה, מה למדתי? מה השגתי? אלא שהיום השאלות שונות והתחושה אחרת. לא זמן קטיף אלא יותר כמו מפגש ראשוני עם אדמה חדשה – ספקות, שאלות, תהיות וחיפוש דרך. איפה לטעת? מה לזרוע? וכמה להשקות?

אני מטיל ספק בכל – באבהותי המתקרבת, בזוגיותי המתמסדת, במקצועי המשתנה. מפקפק בודאות, בתמונת העולם הישנה, בלוח הזמנים המאובן. שום דבר כבר לא מובן מאליו. גם לא התחושה המוכרת כשאני מגלה את הפרצוף הזה שמביט בי במראה. היו לי פעם זהויות, מכרתי את כולן. אני גם לא מאמין יותר למי שאומר שהוא יודע מתי ואיך תסתיים הציביליזציה הנוכחית. אני מביט בכמויות הנפט, בריבית, בגירעון ובמשבר הבא עלינו ויודע שזוהי לא מערכת שתוכל להתקיים ולקיים את שבעת הדורות הבאים, אבל גם יודע שאין לי מושג מה יהיה. לא נעים להודות, ובכל זאת נעים להכיר – דמות חדשה ששואלת במראה: מי אתה ומה אתה רוצה?

לפני 30 שנים יצאתי מרחמה של אמא שלי. אמא שלי שעזבה את העולם הזה לפני 5 חודשים. יום הולדת ראשון בלי אמא.
- הלו, אמא?
- שלום נשמה!
- אני מתגעגע אליך.
- גם אני מתגעגעת נורא. חמישה חודשים זה כבר המון זמן.
- עוד 3 שבועות אני בא לביקור.
- יופי! גלעד כבר הבטיח לאפות לך עוגת גבינה פירורים טבעונית, יעל נורא מתרגשת שתראה סוף-סוף את הילה המתוקה, ושמבלה סיפרה שתגור אצלהם.
- נכון, ומה איתך אמא?
- מאושרת. רוקדת עם הרוח. מביטה בכולכם בסקרנות ומתמלאת בגאווה. אף פעם לא ידעתי שאפשר לצחוק כל-כך הרבה. גם כשאתה נכנס לסרטים שלך ואז נזכר לחפש אותי או להתקשר – אני לא מצליחה שלא לצחוק מכל הסיפורים שלך – מלחמות האהבה עם אניה, האגו הפצוע מההחלטה שלא תנחה את הסאמר יוניברסיטי, כישלון המאבק על העלאת מחירי האלכוהול…. אני רואה שלא קל לך לפעמים, אבל הכל נורא מצחיק אותי. אתה יכול להבין אותי?
- בטח, אמא. אין כמוך. אין, אין כמוך… תגידי, מה יהיה עם אבא?
- הוא יהיה בסדר. זה יקח עוד זמן, אבל אתה תראה. איתו אני מדברת כל יום. לא תמיד הוא מקשיב לי, אבל זה לא נורא. גם הוא מצחיק אותי. לפעמים אני גם בוכה איתו ובוכה איתכם.
- טוב, אני חייב לרוץ לסיים את הברושור של הפי.אר.וי ולארגן את מנחי הקבוצות לסאמר יוניברסיטי.
- אל תשכח לנוח, ילד שלי. אני יודעת שאתה גם נהנה מהאינטנסיביות הזאת, אבל אל תשכח לקחת גם פסק זמן להתבוננות, לכתיבה ביומן או בבלוג. כן, אני עדיין קוראת, רק לא מגיבה. אז אל תשכח להרים טלפון לאמא מידי פעם.
- מבטיח.
- אני מחבקת אותך.
- אני אוהב אותך.

אתמול בלילה מסביב למדורה, עשרים דקות לפני חצות, בנג’מין אמר: “עוד עשרים דקות”. במשך 30 שניות שהרגישו כמו 30 דקות – לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מה יקרה בעוד עשרים דקות?? כשהבנתי שמדובר בי ובקידומת החדשה שלי הבנתי גם שבזמן שלפני שדיבר הייתי במרחב נטול זמן: מקום שבו עשרים דקות, חצות, 30 שנה – לא קיימים, או לפחות לא מסודרים על סרגל. אני כותב את המשפט הזה ביומן שלי ופרפר על זמני (”פרפר בן יום ממשי רך, עף לנצח, נצח של פרפר”) מתיישב על המילה: “מחבקת”.

איכות חדשה שבאה עם השיערות הלבנות היא תחושת הדד-ליין. קצת כמו הסאמר יוניברסיטי או הקווריאפשן בזמנו או כמו חזרות לקראת ההצגה - אינטנסיביות שתסתיים ביום אחד, הבטחה של מנוחה שלמה בתום השלמת הפרוייקט. זה קצת מלחיץ (עברו 30 שנים ומה הספקתי? מה נותר לעשות וכמה זמן נשאר?) אבל זה פרוייקט חשוב ומעניין (פרוייקט חיי).

ודווקא עכשיו דופקים על דלת דירתי שבתל-אביב שני שוטרים ושואלים איפה אני. לא, הם לא קוראים את הבלוג. בסתיו הזה מחכים לי שני משפטים בעבור גרפיטי נגד הגדר מלפני 6 שנים וחסימת כביש נגד אלימות כלפי נשים מלפני שנתיים. ביקור מולדת שכזה – להפוך לאבא, לבצע 80 שעות עבודות שירות, להתייצב מול שופט ולדבר על פמיניזם. אלוהי הפרקליטות או פרקליט האלוהים שולח לי צו: אל תתמכר לגן-עדן, אל תשכח מנין באת, חבר בין העולמות!

עַם הבלוג, הקוראים האוהבים והאהובים, רוצים שאספר על איך זה להיות מאוהב בו זמנית ביולה (שחזרה עם הקיץ) אניה ופליקס. שאספר על איך זה שאני מאושר גם כשיולה הולכת לצייר עם לאסה, אניה טסה לג’ף לסקוטלנד ופליקס חזר לעשן. איך זה שהלב נשאר פתוח, נדיב ומתמסר. לב שמח. איך בלילות עולות עולות בי מנגינות. איך מתגבשת בלבי נאמנות חדשה לאהבה עצמה ולא למושאה. איך בניגוד לתמונה הישנה שבה מכירים, מתאהבים, מתחייבים, מתמסדים, משתעממים, סובלים ונפרדים – דווקא הזמן שעובר עושה לי את זה והופך את מלאכת האהבה למרגשת יותר: איך אני מגלה את המקום שרוצה עזר כנגדי לא רק כדי לנוח אלא גם כדי לגלות את המקומות הכמוסים העיוורים והחשוכים שבי. העם רוצה לשמוע על מה למדתי משלושה שבועות של התנזרות, ועל צעדים נועזים של התקרבות והיפתחות. על המתנה הגדולה שבשחרור הפחד מ”לא”, מסירוב, מדחייה. על חזרה לכיתה א’ בתחום האהבה: “אני יודע שאני לא יודע”. הם רוצים לדעת, או לפחות אני רוצה שירצו לדעת, על איך זה שמצאתי את עצמי לבד ביום הולדתי, שוכב לי על הגב בבטלה גמורה, מוקף רק באגם, עצים וגחלים, מלקק את שאריות הבאבא גנוש מליל אמש.

אבל עכשיו הזמן שלי לנוח ולהתבונן בדד-ליין של יום מותי. ברשימת המטלות של חיי כתוב:
- לשנות את העולם
- לשנות אותי – להתבגר מבלי להזדקן
- להגיע הביתה. לבית האמיתי

מלים מלים ואת משמעותן, יבוא לו גל לשטוף אותן.

אז כיאה למי שבאה מהאקדמיה דנה מרבה להקדים ולהגדיר: מה זו דת (כולל הסבר קצר ומשכנע מדוע המרקסיזם הוא דת וכך גם הלאומנות), מה זו חילוניות (= הומניזם ואקזיסטנציאליזם, שלא ברור איך הבנו או חשבנו שהבנו אותו אז בתיכון בשיעורי ספרות עם רחל אבמוביץ), ומה זה חסד (”יחס דיאלוגי בין שתי פרסונות, יחס שהוא מתנה שניתנת ומתקבלת מתוך רצון חופשי, בעל היבט סובייקטיבי של אהבה במובן הרחב המתבטאת באופן אובייקטיבי”). למי שחושב שלדת יש כבר מונופול על המונח חסד דנה מזכירה שהשפה היומיומית שלנו טעונה דווקא בחסדים רבים: אני תובע מהרשויות בפורטוגל לקבל אישור שהייה באירופה בזכות ולא בחסד, ביבי מבקש 100 ימי חסד ואפילו בני זוג זוכרים זה לזה לפעמים את חסד נעוריהם.

ובכן, מהיהדות (”ואהבת לרעך כמוך”, ר’ עקיבא) עד הנצרות (“האהבה היא קיום התורה במלואה”, פאולוס, האיגרת אל הרומים) – מהותו של האל היא אהבה. ומה זאת אהבה? פאולוס הנוצרי, כמו אמה גולדמן האנרכיסטית, חושב שאם היא לא חופשית היא לא אהבה: “האהבה נדיבה וסבלנית, האהבה אינה מקנאת, האהבה אל תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם”.

גם מרטין בובר המתוק עושה עלייה לתמרה: “אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות מקוננות בלב האדם, ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין האהבה דבקה באני אלא היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת אינו יודע אהבה מהי”. וגם לוינס המאוהב במקום לחלן את האל מקדש את האחר האנושי: “הדרך היחידה לקיים קשר עם האל היא להיענות לפני האחר האנושי, להיות טוב… הצדק בא מהאהבה ועל האהבה להשגיח על הצדק”. אתיקה של אהבה. הללויה! אופס… הללו!

אם כן, נותר רק לתהות אם אלוהים הוא אהבה, ואם רצחנו את אלוהים, אז האהבה מתה? ובכן, הפלא ופלא - גם בבסיס החסד החילוני נמצאת האהבה. זוהי תרכובת ישנה-חדשה של ידידות ואהבה, האתיקה (כפי שמנסח אותה לוינס), הדיאלוג (כפי שמנסח אותו בובר), מתנה ונדיבות. לא לגמרי משכנע ולא לגמרי מחדש, אבל דנה מצביעה על כך שהעיסוק הפילוסופי בחסד החילוני הוא מועט ביותר (מלבד קאנט) בשל התמקדות ההומניזם החילוני באני כישות עצמאית ואוטונומית. הדיבור בגוף ראשון יחיד, העמדת האדם היחיד במרכז היקום, נתפסה על-ידי רבים כהישג הגדול של התרבות המערבית. כעת, חושף הספר, בשלה השעה לפרוץ תפיסה זו לטובת בדיקת קדושתו (החילונית) של הקשר שבין אינדיבידואלים – בחברה או בקהילה סולידרית שבבסיסה לא רק תחרותיות, ניצול, שיקולי רווח ותאוות בצע. [על הקהילה כחממה לחסד, על גאולה חילונית, חסד עם המתים ועוד ציטוטים מהספר בפוסט נוסף בקרוב]

הפתרון של דנה הוא אנריכיסטי כי זהו חסד אינדיבידואלי לגמרי (לא אינדיבידואל בתוך חברה או בתוך מדינה, אלא אינדיבידואל אינדיבידואליסטי) שלא מציע סדר חברתי חדש אלא מושתת על יחס בינאישי שמעצם טיבו איננו ממסדי. במובן הזה, הפתרון שלה הוא גם בובריאני ותמריאני: זיקה נולדת כשיש התכוונות מלאה אל האחר וקבלה שלו ללא סייג, וכך הבאת עצמי לקשר – במתנה – במלוא הווייתי ובלא מסכות. באופן פרדוקסלי, הזיקה תובעת גם אמון שיהא אשר יהא המעשה שזולתי עשוי לעשות הוא יישאר עבורי אותו האדם שבו נתתי אמון. פתיחות כזו, היא כותבת מבלי לדעת על נפלאות הפורום התמריאני, דורשת התגברות על הנטייה ליצור ולשמור לעצמנו תדמית מחמיאה ומגוננת, ועל הפחד שמא תוביל חשיפה מוחלטת כזו להשמדת האני על ידי הכוחות החיצוניים שבפניהם הוא נפתח.

או כמו שבובר ניסח זאת: “חיי אדם נוגעים במוחלט על ידי טיבם הדיאלוגי, שכן עם כל יחידותו אין האדם יכול למצוא לעולם, בשעה שהוא יורד וצולל לתוך תוכו, ישות שלמה בפני עצמה ומשום כך נוגעת במוחלט. אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיות אחרת. אותה עצמיות אחרת אמנם מוגבלת ומותנית היא כמותו, אך בהיותם יחד מתגלה ונחיה הבלתי מוגבל והבלתי מותנה”.

אפשר להשוות זאת לרעיון של התפתחות יצור חי: ההבדל בין שטח הפנים של תא בודד לעומת שטח הפנים של קבוצת תאים שעושה אהבה. מגוון החיבורים בין התאים הוא שקובע את מורכבות הפעילות של היצור הרב תאי. וזה כבר מעורר הרהורים על מה קורה לי, ומה קורה לתאים שלי שמתים - על סף גיל 30 (איך אף פעם לא דמיינתי את עצמי בן 30 פלוס?), עם מחסור בברזל (מתוך הזדהות עם ההריון של רוסנה), באמצע תהליך התבגרות מזורז הכולל אובדן אם ומציאת בית ביקום, בקהילה ובעצמי. ובבית הזה על הקיר תלויה תמונה חדשה: תמונת האהבה המתבגרת שלי - לפיה ככל שאני אוהב יותר אני חזק יותר, מאושר יותר ובטוח יותר, ולא חלש, אומלל ושברירי. במקום לשאול כיצד להגן על האהבה אני מתחיל להבין שהאהבה עצמה היא ההגנה, ולכן אני לומד להיות נאמן לה וליופיה.

סבינה ליכטנפלס
מייסדת קהילת תמרה בפורטוגל
ושותפה להקמת כפר לחקר שלום במזרח התיכון
מגיעה לארץ

מושב יבניאל (צפון הארץ), 28-31 במאי, חג שבועות

כל עוד יש מלחמה במערכות היחסים שלנו, לא יכול להיות שלום עלי אדמות.
צמיחת תרבויות שוחרות שלום ולא אלימות, יכולה להתרחש רק כשהמאבק בין המינים יפסק לתמיד. על הנשים והגברים ליצור מרחבים המזמינים מפגשים ממקום חדש של חושניות וקשב. המרחבים יאפשרו לשני המינים לגלות ולראות אחד את השנייה באופן חדש, ויכילו את עקרון הקוטביות וההשלמה, המשיכה האירוטית והמימוש. מיניות תהיה מעוגנת ברוחניות, סולידריות ורצון לדעת ולהכיר. על מנת לעשות זאת, עלינו ליזום ולפתח תרבות חדשה של שותפות בין המינים.
במשך למעלה משלושים שנה סבינה ליכטנפלס עובדת עם גברים ונשים מרחבי העולם, שיחד לקחו החלטה אמיצה לעבוד ליצירת שלום גם בתחום בסיסי זה של אהבה ומיניות; הם עושים זאת תוך זיהוי מקורות הקונפליקט ופיתוח צורות חיים חברתיות חדשות, המאפשרות לחיי האהבה להתממש במלואם.

מימוש זה כולל את הנסיון להשתחרר משליטתם של הפחדים המלווים כמו הפחד לאבד, הפחד להיבלע או הפחד להיפגע. זהו ניסיון לשים קץ לדרמה הגדולה של האנושות וליצור חיים משותפים המבוססים על אמון, שקיפות ואמת. צורות חיים אלו יובילו לשינוי מהותי בעולם כולו.
הסמינר יאפשר לגברים ונשים, זוגות ויחידים, צעירים ובוגרים, יהודים וערבים, להתוודע למקורות הידע של סבינה ליכטנפלדס והנסיון הרב שנצבר בקהילת תמרה, החוקרת ומתרגלת “אהבה ללא פחד”.

ליצירת קשר והרשמה:
sisterdawn3@aol.com
iditushg@gmail.com
052-5213137
או 050-9596868

ראיון עם סבינה ליכטנפלדס
האתר החדש של סבינה
האתר של קהילת תמרה

“אתה חושב”, המשיך מאכס, “שחיים זה גז, ואחר-כך אמבה, ואחר-כך דגים, ואחר-כך דגים שיוצאים מהמים עם רגליים, ואחר-כך קוף, ואחר-כך מנטש [אדם]. חיים זה לא גז, לא אמבה, לא דג, לא דגים עם רגליים, לא קוף. קצכן שומע מוסיקה ליכט [הקומפוזיטור] ומבין חיים. מאכס עם אישה – מבין. חיים זה סוד. חיים זה סוד”, אמר פעמיים מאכס ונשתתק. נזכר קצכן במה שראה בלילה וחשב לעצמו שאותן אבנים שמטיל חיים הייבענטירייגער עולות רק פעם אחת, ואילו מאכס ואביגיל מתוך שהם עולים הם יורדים, ומתוך שהם יורדים הם עולים. אותה מחשבה נתמשכה בלבו עד שנצטיירה לתמונה. עורבים שחורים מקפצים על החוף. אביגיל, עוטה גלימה לבנה, מרחפת על פני החול ורגליה יחפות. ומתוך המים יוצא דג שארבע רגליים לגופו ופניו פני חיים הייבענטרייגער. הוא מטיל ארבע אבנים באוויר, תופס אותן וקורא אחרי אביגיל, “רוצה לנסות? רוצה לנסות?”.
(יואל הופמן, קצכן, ספר יוסף)

משהו חדש במיניות שלי. קטיף אירוטי של שנה בתמרה (תחילת דצמבר 2007 נחתתי כאן). אותה מיניות שנשרפה בימי הביניים יחד עם המכשפות והוכנסה לכלא של מוסד הנישואין – היתה במרכז המחקר שלי בשנה האחרונה. אותה אנרגיית חיים עוצמתית שהודחקה תחת אורח חיים מבודד, מזויף ומנוכר יצרה בי אלימות, שאט אט מותמרת לאהבה.

עוד שעה אני יוצא לדרך (ספרד, פאריס, לייפציג, פאריס, נתב”ג). את קלפי אתי הילסהום אני מחלק כמזכרת (אשוב אי”ה עם קלפי תהילים). אתמול בפורום של שש שעות גילינו כמה רשת האהבה בתמרה מתפשטת. בקצב הזה, תוך 10 שנים כולם מאוהבים בכולם. זו לא בדיחה. אני מאמין שנועדנו להיות במצב הזה של התאהבות כל הזמן. האם אפשר לאהוב יותר מאדם אחד? ודאי. האם אפשר לאהוב גם נשים וגם גברים? ודאי. האם עוד עשר שנים תהיה כזו קהילה שבה האהבה זורמת בחופשיות מאחד לאחד לאחת… ודאי.

שאלה: אם האישה עבור הגבר היא כשדה התעופה לנחות בה, והגבר לאישה הוא כתחנת הדלק לתדלק בה – מה יהיה אחרי שייגמר הנפט?

שאלה נוספת: במה נשתמש במקום קונדומים כשייגמר הנפט?

שאלה אחרונה: אם הנפט נגמר - איך זה שהמחיר של הדלק יורד (הכי נמוך מאז 2005!)?

הגשם יורד. ויורד. האגם מתמלא ואיתו גם הלב. אני נותן לו לגעת בי בלי מעיל או מטריה בדרך לבודגה. במקום לקלל אני מברך. בשש-בש יוצאות לי הקוביות שאני מבקש. אללה הוא אכבר.

בנג’מין חוזר מקולומביה ומזכיר: “יש לחצות את אוקיינוס הדמעות בדרכנו ליבשה חדשה”.

בבט חוזרת מקולומביה: “פתיחת הלב לחמלה, לאהבה, לרוחניות תהיה כה עמוקה עד שנבין שאין הבדל בין להיות אדם פרטי ללהיות אדם גלובאלי. בידינו האחריות להיות נושאי החיים הללו”.

אני מנחה מסיבה לכבוד סיום שנתיים וחצי של אוניברסיטה שבה לומדים לאהוב. אחרי חצות ומיכאל ואני מסכמים את ההתרגשויות של הערב, הריקודים, המגעים, התובנות. פתאום ירייה מכיוון הכביש. שניים יוצאים מהרכב וקופצים על הערוגות שליד האגם. האור מהמכונית כבה. לאחר עשר שניות המכונית נוסעת. למחרת חיפשנו עקבות ומצאנו פרווה לבנה של ארנב. ציידים. תזכורת לעולם שבחוץ. מה קורה שם במומביי בזמן שאנחנו רוקדים.

Morning attunment, 4/11/2008

Good Morning. Today is the 4th of November 2008.

Today a new president will be elected in the US. Maybe, hopefully, the first black president in the history of a nation which knew so much racism, discrimination and oppression. May this day will be a beginning of a new history for the US and for the whole world which is so effected by this nation.

* * *

13 years ago, on the 4th of November 1995, the Israeli prime minster Yitzchak Rabin was assassinated in Tel-Aviv, by a young Israeli who didn’t agree with Rabin’s willingness to give back the occupied territories to the Palestinians. I was still in high school and i went with my first girlfriend to the demonstration in which he was murdered. The demonstration was about: “Yes for peace! No for violence!”, and Rabin was a hero for me. After the murder I swore “Not to forget and not to forgive!”. This sentence was also used after the holocaust: “Never to forget! Never to forgive!”.

Today, 13 years after, I wish to break my vow and to search for the path of forgiveness. To forgive the murderer who acted out of fear and was a victim of a nationalistic brain washing, to forgive Rabin for his mistakes as part of the system, and to forgive also myself for the aggression and wish of revenge that i still carry with me.

Grace for me means: “Not to forget but yes to forgive”. To give witness but not to judge, to learn from the history but staying in service of the future. From the place of grace i wish not to suppress the anger that pushed me to change the world in which i’m living in, but to transform it. Not to forget the injustice but to forgive the perpetrator who is always also a victim.

That is why I recognize that when i put myself in a war situation with Israeli soldieries in a demonstration in the occupied territories, i actually fight my self. As I served as a soldier in the army, and as i still take part in the system which oppress other people. Taking responsibility for this aspect in my past and in my present brings me closer to express my truth in a compassionate way instead of judging. To remember this aspects (not to forget) but to do it with forgiveness.

* * *

I want to share with you a letter that i got this week from my friend Y’ from Bet-echem. Y’ is a Palestinian 17 years old guy who stayed in Tamera this summer. I adapted him as my son and these days i’m trying to help him to get a visa that will allow him to come back to Tamera in order to be a student here. Y’ wrote:

hello father i love you and i miss you very much so much
Palestine its like before nothing change
its fucking boring
i start to speak with people. to love every body.
about the work i don’t work yet but i’m looking for a work and i will find inshalla
about my family they were so happy because they saw me after 3 months
every body ask me how is tamera-portogal-girls-sex-war-peace-people-every thing
the most important thing you know uri, i don’t have contact with my father even after tamera. some times problem some times no problem. my situation with my father its good but not really but i will change it.
inshalla i will come back to tamera
i will be some thing good for tamera-israel-palestine-the world
kiss kiss kiss for you one for tamera one for the peace one
anee ohave attach (i love you)
Y’

I’m touched by the relationship that i have with Y’ because it combines together the simple friendship and the history that we bring with us. Not only i became a father but my son is a Palestinian. And this brings again this quality of not forget from where we are coming from and yes to forgive: forgive our history and our national identities.

Next week, Y’ will join the meditation and prayer in the village Bilin in Palestine as part of the Global Grace day. Bilin suffered a lot from the building of the separation wall and became a center of struggle against the separation between Israelis to Palestinians.
I want to send Y’ from here in the name of all of us the support he needs in order to survive the challenges of the life in Bet-Lechem:The challenges with the Israeli army, with the economic situation of Palestine and the challenges with his family.

* * *

On Sunday i participated in a special event in the Bodega, our temple of love, in which the pilgrims from Colombia were welcomed. I met there in an erotic way my friend, my lover, Stephanie. She came back from the Pilgrimage in Colombia with some wounds on her beautiful body and also some marks on her beautiful soul. Before making love we spoke up a prayer for healing. Healing for Colombia and healing for us.

The contact between me and Stephanie was a special moment of Grace. A moment that sends new information to the cells and to the world: information of trust. I felt we were embedded in the political wide perspective, and in the depth of the spiritual believe. I can say god was also there with us in the room, as well as the whole humanity. And also just to be contained-embraced in her arms and to give my power as a man – this was Grace.

The wounds on her body were a sign for me for letting ourself to be touched by the painful reality. The truthful, tender, passionate physical contact was a sign for letting ourself to be touched by the sacred matrix. By each other. This combination of not forgetting the world but to allow the healing power of forgiveness – this is grace for me. I give my thank for Stephanie, for the trust and for the healing forces of love.

* * *

I would like to end with a quote from the meditation text that Sabine Lichtenfels wrote for the global grace day:

“May the people who are willing to risk their lives for truth and justice receive the protection they need.
May the voice of justice, truth, compassion and solidarity with all beings be heard all over the world, and may it spread and become a powerful movement that stands for the protection for life and planet Earth.
May we set visible signs which show that the eternal life will win over all systems of wrong power, of destruction and exploitation.
May we become carriers of hope for all who come after us”.

Amen.