לפני שבועיים, בכנס קיימות של מרכז השל, נקלעתי להרצאה של פרופסור יעקב רז בשם “מכוח הרוח”. הכוונה לא היתה לתחנות רוח לחיסכון באנרגיה כי אם ליחסי הגומלין שבין התפיסה הבודהיסטית והתודעה האקולוגית. הוא דיבר ללא התלהמות על זה שלצד הזיהום הסביבתי אפשר למצוא גם זיהום של תודעה, על היוהרה שבהוצאת האדם מהמשוואה של הטבע ושל ההיענות לכוחות היקום, ועל האחריות שלנו לכל היצורים שהם המשך שלנו. במשל הידוע על זרעי החרדל שהאישה שהתרעמה על השכול נשלחה ללקט מבתים שלא ידעו שכול – הדגיש רז את החשיבות שבמתן העדות. אהבתי. היה גם מעניין להתחיל ולסיים במדיטציה באמצע כל הבלגן (יותר מ- 700 משתתפים התייצבו לכנס).
על-פי הספר “בזכות האושר” שכבר צוטט מעל במה זו, אם בודקים את האינדקס של הספרים והמאמרים בפסיכולוגיה מאז 1887 מגלים 136,728 כותרים שנוגעים לכעס, חרדה ודיכאון, לעומת 9,510 בלבד לשמחה, סיפוק או אושר. מה זה אומר? אם זה נכון שמוכרחים להיות שמח אז כדאי להתחיל לחקור ולתעד גם את האושר. אז רגע לפני שאני מעביר אותו הלאה, הנה כמה ציטוטים שעוררו את השראתי מהספר הזה שלמרות שהוא ערוך בחובבנות ועילג לפרקים (כדרכם של ספרים ניו-אייג’ים) מסמן את הפיכתי לבודהיסט. עדיין אהבה היא הדת שלי וסקס זה התפילה שלי, אבל לא רק. אני מצרף בסוף שתי גירסאות לשבועה הבודהיסטית שתרגם פרופסור יעקב רז, כשבועתי שלי.
על האהבה:
“האהבה הרומנטית היא לא מאוד ריאליסטית. זהו תעתוע דמיון שאינו שווה את המאמצים שמקדישים לו” (דלאי למה)
נודה מיד שהמושג “אהבה חפה מדבקות” זר למדי למחשבה המערבית. אבל היעדר דבקות (היצמדות) אין פירושו שאוהבים פחות, אלא רק שהאהבה העצמית אינה ממלאת אותנו באמצעות האהבה שאנחנו מתיימרים לאהוב את הזולת. אהבת הזולת היא שימחה לחלוק את החיים עם האנשים מסביב – ידידים, חברים, אישה או בעל – ולתרום לאושרם. אוהבים אותם בשל מה שהם ולא מבעד למנסרה המעוותת של האגוצנטריות. לא לדבוק בזולת כי אם לדאוג לאושרו; לא לרצות לנכסו, כי אם לחוש אחריות לרווחתו; לא לחכות בעצבנות שיביא לנו סיפוק, כי אם לדעת לקבל בשמחה את אהבתו ההדדית.
… אהבת הזולת היא ביטויו הנשגב ביותר של טבע האדם, כל עוד אין המניפולציות של האגו משחיתות, מאפילות ומעוותות טבע זה. אהבת הזולת פותחת איזו דלת פנימית שלא מותירה מרחב פעולה לחשיבות העצמית, ולפיכך גם לא לפחד. היא מאפשרת לנו לתת בשמחה ולקבל בתודה.
… בקנאה יש יותר אהבה עצמית מאהבה. פחד הנטישה ותחושת אי הביטחון קשורים קשר אמיץ להיעדר חירות פנימית. ההוקרה שאדם מוקיר את עצמו היא האויב הראשי של השלווה הפנימית. שאם לא כן, מי יפריע לנו לשמוח למראה האישה האהובה עלינו מוצאת את אושרה בחברת אחר? זה בוודאי לא קל, אבל אם מישהו באמת רוצה באושרו של מישהו, הוא לא יכול לתבוע לעצמו את הגדרת האופן שבו האחר חייב להיות מאושר.
על האגו:
במקום להתמקד בהרחבת התודעה של מצבנו הפנימי, כפי שעושה הבודהיזם, הפסיכולוגיה שמה את הדגש על שיערוך מצבים חיצוניים או על שליטה והסדרה של הדרך שבה רגשות מוצאות להם ביטוי בהתנהגות. מנקודת המבט של בריאות הנפש חשוב איפוא לעמוד על המשמר בנוגע לאופן שמחשבות צצות וללמוד להשתחרר מכבליהן [מזכיר לי את העבודה שנעשית במסגרת הפורום של תמרה], במקום לנסות לפתח ואחר כך לצפות בסרט הבלתי נגמר של ההיסטוריה הנפשית שלנו, כפי שמציעה הפסיכואנליזה.
… שלא כמו הבודהיזם, רק מעט מאוד שיטות פסיכולוגיות מטפלות בבעיה של צמצום תחושת החשיבות העצמית, צמצום שבמקרה של החכם מגיע עד למחיקה גמורה של האגו. זה ללא ספק רעיון חדש, ואפילו חתרני, במערב שבו ה”עצמי” הוא היסוד המכונן של האישיות.
… האגו הוא גם תגובה רגשית לתחום ההתנסות שלנו, תנועה מנטלית של נסיגה, המושתתת על פחד. מחמת החשש מפני העולם ומפני הזולת, הפחד מן הסבל, החרדה מפני החיים והמוות, אנחנו מדמים לעצמנו שההסתגרות בתוך בועה, בועה של האגו, תגונן עלינו. האשליה שאנחנו נפרדים מן העולם נותנת לנו תקווה שבכך נוכל להתרחק מהסבל.
על הסבל והמוות:
ההיבטים הכי נוראים של הסבל – עוני, רעב, טבח – פחות ניכרים לעיתים קרובות בארצות דמוקרטיות, שבהן הקידמה החומרית איפשרה להקל על רבות מהרעות שפוקדות את המדינות העניות והלא יציבות מבחינה פוליטית. אבל דומה שתושביו של “הטוב שבעולמות” הזה איבדו את יכולתם לקבל את הסבל הבלתי נמנע של המחלה והמוות. במערב מקובל לחשוב על הסבל כיוצא דופן, אי צדק או כישלון. במזרח עושים פחות עניין מהסבל הזה ועומדים מולו ביתר אומץ לב וסבלנות. בחברה הטיבטית לא נדיר לראות אנשים מתבדחים ליד ערש דווי, מה שייחשב במערב להתנהגות מזעזעזת. זהו איננו סימן להעדר רגש, אלא להבנה שייסורים אלו הם בלתי נמנעים, ולביטחון בקיומה של תרופה פנימית לסבל ולמועקה של מי שנותר לבדו.
… בעיניו של המערבי, שהוא הרבה יותר אינדיבידואליסט, כל מה שמטריד את היחיד, מאיים עליו ובסופו של דבר הורס אותו, נתפס כדרמה מוחלטת, משום שהיחיד מהווה עולם לעצמו. במזרח – שבו שוררת תפיסה הוליסטית יותר של העולם, ושבו מייחסים חשיבות גדולה יותר לקשרים בין כל היצורים ולאמונה ברצף של תודעה ששב ונולד מחדש – המוות אינו הפיכה לאין, כי אם מעבר.
שבועת הבודהיסאטוה:
כל ברואי עולם שאין להם מספר – אני נשבע להציל
כל התעתועים שאין להם מספר – אני נשבע לסלק
כל התורות שאין להן מספר – אני נשבע ללמוד
דרך הבודהה שאין לה שיעור – אני נשבע להשלים
*
מי יתן ואהיה למגן לחסרי המגן,
מדריך להולכים בדרך.
לאלה החפצים לחצות את המים
אהיה סירה, דוברה, גשר
אהיה אי לרוצים במחוז חפץ
מנורה לכמהים לאור
לרוצים במקום מנוחה – אהיה מיטה
לצריכים משרת, אהיה עבד
אהיה אבן המשאלות, קערת השפע
מילת עוצמה, תרופה נעלה
עץ הפלאים
ולכל ברוא עולם – פרה שופעת
כמו האדמה הגדולה והיסודות האחרים
איתן כמו השמיים
לכל ברואי עולם
אהיה האדמה והמיכל לחייהם
כך, לכל יצור חי
שאין להם מספר כמו השמיים שאין להם גבול
אהיה להם תמיכה ומזון
דרך טהורה אל מעבר לסבל
, אהבה ומיניות
Powered by FireStats