ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'טקסטים לא שלי'

מונופול

Wednesday, 27 בAugust 2008

בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב.

דרך צלחה!

בראשית היה האטלנטי.

ואז היתה אטלנטיק סיטי.

להשיג הרבה מידע מהרשת על אטלנטיק סיטי, שנת ייסודה, מי היו המייסדים, מתי נבנו בתי הקזינו, מתי יוצר המונופול הראשון.

העיר הציעה אפשרויות רבות.
למעשה, היא הפכה להיות כל כך פופולארית, שכל אזרח באמריקה רצה לקנות אותה. להשתלט עליה ולפתח אותה. לבנות רחובות, בתים ומלונות, גנים ציבוריים, ומה לא. העיר היתה שער לכסף הגדול.
מהר מאוד חיקו אותה ערים רבות אחרות בעולם: ניו יורק, פאריס, לונדון, טוקיו.  רק עיר אחת לא חיקתה אותה. היתה זו מוסקבה. אבל אחרי שנים ארוכות, גם היא הצטרפה לחגיגה.

טוב, אז מי מאתנו לא מכיר את סיפורו של משחק השולחן האולטימטיבי: בנק, כמה שיותר שחקנים, רחובות, בתים ומלונות, תשתיות, עיריה (מסים וכד’), הפתעות, קנסות ובית כלא אחד. וכסף. הרבה כסף.
המשך »

3 ציטוטים

Wednesday, 20 בAugust 2008
קטעים מבלוגים של אחרים שמתעקשים לדבר על סקס במקומת שאסור לדבר על סקס:

בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.

אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.

הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.

מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור

גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?

“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).

ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?

מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם

גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.

אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.

בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.

תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.

חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.

מתוך: החופש להיות שונה

שיתופות

Monday, 16 בJune 2008
אני מתרגש להאיר שני שיתופים משתי חברות בקהילה המתהווה. שתיהן סטודנטיות חדשות במונטה סרו ששלחו השבוע מיילים לקבוצה בארץ בניסיון לשמור על האינטימיות והשקיפות שהתפתחה בשנה האחרונה. שתיהן מתייחסות לנושא המיניות (ושתיהן מזכירות גם אותי!). מאוד מתאים לי עכשיו להשמיע כאן בבלוג שלי גם קול שהוא נשי ולחשוף שאלות, תהליכים וגילויים של אחרות.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.

מכתבים אל מאהב צעיר

Saturday, 07 בJune 2008

לפני צאתי למסע ציידה אותי אחותי הטובה בספר זעיר של המשורר האוסטרי ריינר מריה רילקה: מכתבים אל משורר צעיר (1903-1908). הנה כמה ציטוטים שאספתי ממנו ב”נושא מספר אחד”:

והרי עובדה היא שהחוויה האמנותית קרובה קרבה כה מופלגת לחוויה המינית, למכאוב שבה ולעדנה שבה, עד ששתי התופעות אינן אלא צורות של אותה הערגה ואותה ההיקסמות. לו רשאים היינו לומר “מין” במקום “חרמנות”, מין במובנו הגדול, הרחב, הטהור, ששום החטאה כנסייתית אינה מטילה בו דופי, כי אז היתה אמנותו גדולה מאוד וחשובה עד אין שיעור. כוח הפיוט שבו רב וחזק כמו יצר קמאי, יש בו מקצבים עיקשים משלו והוא פורץ מתוכו כפרוץ מעומק הרים.

מין היא חוויה חושית, לא שונה מההתבוננות הצרופה או הרגש הצרוף שבו פרי יפה ממלא את הלשון; היא התנסות גדולה עד אין-קץ המקנה לנו את ידיעת העולם, את שפעה ואת זוהרה. ולא ההתנסות הזו רעה; הרע הוא שכמעט כולם מנצלים אותה לרעה ומבזבזים אותה ומצמידים אותה כגירוי אל המקומות העייפים של חייהם, כאילו נועדה לפיזור הדעת ולא לאיסוף הכוחות לעבר נקודות פסגה. והרי גם את האכילה הפכו בני האדם לדבר שונה ממה שהיא. מחסור מזה ושפע מזה העכירו את צלילותו של הצורך הזה, וכמותו נעכרו גם שאר נחיצויות שהחיים מתחדשים בהן. עם זאת יוכל היחיד להצלילן למען עצמו ולחיות בצלילות. הוא יוכל להיזכר שמלוא היופי אשר בחיות ובצמחים אינו אלא צורה שקטה ומתמידה של אהבה וגעגועים, והוא יוכל לראות את החיה כראותו את הצמח: סבלנית ומתרצה בהזדווגותה והתרבותה וגדילתה שלא מתוך תשוקה גופנית או סבל גופני, כי אם מתוך היענות לנחיצויות גדולות יותר מן התשוקה והסבל וכבירות יותר מן ההתרצות או ההתנגדות. הו, לו השכיל האדם לקבל את הסוד הזה שהארץ מלאה אותו עד הזעיר שביציריה, בענווה רבה יותר, לו השכיל לקבלו ולשאתו ביתר רצינות ולהרגיש עד כמה כבד הוא במקום להקל במשקלו. לו גילה יראת כבוד כלפי פריונו שהוא לעולם אחד, בין אם ייראה גופני ובין אם ייראה רוחני. שהרי גם היצירה הרוחנית נובעת מן הגופניות, זהה לה במהותה ואינה אלא חזרה חרישית יותר, נפעמת יותר ונצחית יותר על התעלסות הגוף.

נראה לי שיש אמהות גם בגבר, גופנית ורוחנית; גם ההולדה שלו היא מעין לידה, ולידה היא כשהוא יוצר מתוך שפע פנימי שבפנימי. ואולי קרובים המינים זה לזה יותר משנוהגים לחשוב, וההתחדשות הגדולה הצפויה לעולם תהיה אולי בזה שהגבר והעלמה, משוחררים מכל רגש מסולף וחשק אטום, לא יבקשו זה את זה כהפכים אלא כאחים וכשכנים, ויתחברו כבני-אדם כדי לשאת יחד, ברצינות, בפשטות ובאורך-רוח, את המין הקשה שהוטל עליהם.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב.

המתבונן ברצינות ימצא שכמו ביחס למוות שהוא קשה, טרם נודעו גם ביחס לאהבה הקשה לא הבהרה, לא פתרון, לא רמז ולא דרך; שום חקירה ודרישה לא תוכל להמציא כלל משותף ומוסכם לשני הייעודים האלה שאנו נושאים עימנו לוטים במעטפת ומוסרים אותם הלאה מבלי לפתוח אותם למבט. אבל בה במידה שאנו מתחילים לנסות את החיים כיחידים, שני הדברים הגדולים האלה יפגשו אותנו, היחידים, בקרבה רבה יותר. הדרישות שהעבודה הקשה של האהבה מציבה בפני התפתחותנו גדולות ממידת אנוש, ואין בכוחנו כמתחילים להתמודד עמן. אבל אם נחזיק מעמד על אף הכל ונקבל עלינו את האהבה הזאת כמשא וכתקופת חניכה, במקום לאבד את כל אותו משחק קל וקל דעת, שמאחוריו התחבאו הבריות מפני הרצינות היותר רצינית של הווייתם – כי אז תהיה התקדמות מה והקלת מה מורגשת אולי למי שבאים זמן רב אחרינו; יהא זה הרבה.

פרק מתוך הספר

מאמר של יערה שחורי על הספר

דברי אלוהים חיים

Friday, 23 בMay 2008
המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם (חז”ל)

הרב סולביצ’יק כותב בספר “איש האמונה הבודד”:
האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית.

ר’ שמחה בונם מפשיסחה דרש את הביטוי “ואני תפילה” בספר תהילים:
משל לעני שלא אכל שלושה ימים ובגדיו קרועים וכך הוא בא לפני המלך – כלום צריך הוא להגיד לו מבוקשו? כן עמד דויד לפני השם יתברך, כי הוא עצמו היה בחינת תפילה.

פנחס שדה כתב בספר “החיים כמשל” שהתפרסם ב- 1984 (ונכתב בהיותו בן 27 בלבד):
באלוהים אי אפשר למרוד; זאת אומרת, המרידה בו, ההתגרשות מעל פניו, עושה את עצם הקיום לבלתי אפשרי. מהו האדם בלי אלוהים? הוא איננו. כל קיומו נשבר כמו גפרור קטן. מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד (האדם חי תמיד בדד), לסבול, לאהוב, לקוות, להגות, ליצור שירה, בלי ההרגשה שיש מי השומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את יסורי-לבי, היודע את קיומי, החבר לי בבדידותי? אין לבזבז אף רגע על המחשבה שקיומי היה אפשרי בלעדי הרגשה זו. בלעדיה הייתי נשבר, כהרף עין, כמו גפרור קטן. אבל מהו אופיו של כח האמונה המפרנס את החיים? מהותו היא מה שלעיני-בשר נראה כחולשה.
אל הכח המדומה, החיצוני, אל הביטחון-העצמי המדומה, החיצוני, אל היכולת לכבוש כיבושים מדומים, חיצוניים, מגיעים רק כאשר אין היכולת לשאת את החולשה, כאשר אין עוד יכולת לשאת את הייסורים, את האהבה, את האימה, את הגעגועים. כי קל להיות חזק, וקשה להיות חלש. כי, כמו שצריך להיות חכם מאוד כדי לדעת להיות סכל (החוכמה האמיתית, החוכמה הדתית, מתחילה במקום שכל חוכמה נגמרת), כן צריך להיות חזק מאוד כדי לדעת להיות חלש (הכח האמיתי, הכח הדתי, מתחיל במקום שכל כח חדל).

מתוך השיר “מדוע אני עוסק במדיטציה” שכתב אלן גינצברג ב- 1981 ותרגם נתן זך:
אני יושב באמריקה מפני שבודהא ראה גוויה בלומביני
אני יושב מפני שהיפים נשנקו פעם בשמי הגז המדמיע של שיקאגו
… אני יושב מפני שהיה לי חזון וגם לקחתי LSD
אני יושב מפני שאחרי שלונצ’רסקי הודח וסטלין נתן לז’דנוב מגרש
טניס מיוחד נהפכתי לקוסמופוליט חסר שורשים
אני יושב בתוך הקליפה של האני היָשָן שלי
אני יושב למען המהפכה העולמית

מתוך השיר “אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד” של יהודה עמיחי:
גם לתפילת יחיד צריכים שניים:
תמיד אחד שמתנועע
והשני שלא נע הוא האלהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו
זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע
כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

שוב יואל הופמן מתוך “כריסטוס של דגים”:
ומכוחה של הפנייה הזאת (בתוך העיוורון. שבועיים או שלושה לפני מותה.) ראתה מַרְאֶה גדול ובו כל הדברים. היא ראתה את נשמת הקרפיון. ואת נשמת הציפורים. ואת נשמת הסיכות. ואת נשמת פסלי החרסינה. ואת נשמת המגהץ. ואת נשמת הארנק. ואת נשמת הזַנגביל, הווניל והקלפים. והיא ידעה (הו, היא ידעה!) שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים.

ופופר של חנוך לוין מסכם:
אלוהים, אם אדם רוצה להתחתן ולהקים משפחה – אתה חרש. אם אדם מבקש פרנסה לקיום מינימלי – אתה מסתתר. קצת אור, חיוך, רגע של קורת רוח – השמים ריקים. אבל אם שורץ רוצה שאמות – אתה פתאום מתעורר? מי אתה, אלוהים, סוכן של שורץ?

בין יום השואה ליום הנכבה-עצמאות

Wednesday, 07 בMay 2008
לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג’נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ “לנצח את היטלר”. אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן - באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

“כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק”.

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. “הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות” כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש”העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם”. וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

“במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר”.

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן - מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

“אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד”.

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.

רייצ’ל וטניה - עדיין חיות

Tuesday, 18 בMarch 2008

שנה למותה של פרופ’ טניה ריינהרט.

חמש שנים למותה של רייצ’ל קורי.

יהי זכרן ברוך.

אני מדליק כאן נר בצורת מאמר מתוך הספר שכתבה טניה “שקרים על שלום” שהיתה לי הזכות לסייע בהוצאתו לאור:

למנהיגות הפוליטית של מחנה השלום הישראלי שנים של ניסיון בניתוב מרבית המתנגדים לכיבוש לדרך שימור הסטטוס-קוו. אלה הם האנשים שהטיפו במהלך שנות אוסלו שהכיבוש למעשה הסתיים, וכל מה שצריך הוא רק עוד כמה שנים של מו”מ. הם מומחים בשכנוע כל מי שמוכן להקשיב להם שהמלך אינו עירום, ושהבעיה היא רק בעיניים שלנו. אם הרוב הישראלי לא יעמוד על המשמר, מומחים אלה עלולים להצליח שוב.

אך לראשונה מאז אוסלו יש גם תנועת שלום ישראלית גדלה והולכת שאינה מצייתת עוד למנהיגים הפוליטיים של מחנה השלום. הגרעין הקשה שלה מורכב מקבוצות מחאה מקומיות רבות שנעשו פעילות מתחילת ההתקוממות. זהו גרעין השמאל הישראלי שלא התבלבל, והתנגד מיד לפאזה החדשה של הכיבוש. בין חבריו: יש גבול, התנועה פרופיל חדש, כביסה שחורה, קואליציית הנשים לשלום צודק, תעאיוש, גוש שלום, תנועת הסולידריות הבינלאומית, “אנרכיסטים נגד הגדר” ועוד…

עיקרון בסיסי המנחה את פעולתן של קבוצות אלה הוא שהתנועה למען השלום ונגד הכיבוש היא מאבק ישראלי-פלסטיני משותף. מן ההתחלה ארגנו הישראלים והפלסטינים יחד הפגנות שקטות, והושיטו ידיים זה לזה משני עברי המחסומים ונקודות הביקורת של צה”ל. בצד הפלסטיני נשמעים בהדרגה יותר ויותר קולות הקוראים לחזרה אל ההתקוממות העממית והאזרחית ולהתרחקות מהמאבק המזוין. ביניהם ניתן למנות את אוניברסיטת ביר זית וקולות רבים אחרים, הקוראים לתיאום עם פעילים ישראלים נגד הכיבוש, כמו בהתקוממות הקודמת.

בגולה הפלסטינית ניסח אדוארד סעיד מסר ברור ברוח זו. בכתבה שפורסמה במרץ 2001 הוא מצטט מדברי מנדלה: “מאבקם של השחורים בדרום אפריקה שבה את דמיונו וחלומותיו של העולם כולו, כי הוא סלל לחברה כולה – לרבות ללבנים, שנהנו מהאפרטהייד – את הדרך היחידה המאפשרת שמירה על ערכים הומניים בסיסיים”. המאבק הפלסטיני, לדברי סעיד, חייב להיות מבוסס על ההבנה שהעם היהודי כאן, וכאן יישאר. המאבק חייב לשאוף להסדר שיאפשר דו-קיום המבוסס על כבוד אנושי, הסדר ש”ישבה את דמיונו של העולם”.

במרץ 2001, בכפר רנטיס שבסמוך לטול-כרם, התבוננתי בהתפעמות בכמאתיים ישראלים – מנוער ועד זקן – ההורסים במו ידיהם את מחסום האדמה והאבן שהקים צה”ל. היה זה רק אחד מעשרות אירועים מסוג זה שהתקיימו מאז החל סבב הדיכוי הישראלי הנוכחי. האנשים ידעו שמיד לאחר שיעזבו את המקום יחזרו הדחפורים של צה”ל ויבנו מחדש את המחסום. ואף על פי כן, הם נראו מאושרים. הם ידעו שגם הם עוד ישובו. הם ישובו למען העתיד היחיד ששווה לחיות למענו – עתיד המבוסס על ערכים הומניים בסיסיים.

40 ק”מ בדרך למאדים

Monday, 03 בMarch 2008

אני בועט במדיום הזה של בלוג, של כתיבה בכלל, של מילים. מה להם ולחוויה ממנה אני חוזר עכשיו?

בקיץ שבין י”א ל- י”ב נסעתי לחו”ל בפעם הראשונה בלי אבא ואמא, לאנגליה עם יובל (שאז היה עוד יובגיגון) לכבוד 50 שנה לפסטיבל אדינבורו (שהוא סוג של פסטיבל עכו משודרג). צפינו ב- 14 הצגות בעשרה ימים (הטובה שבהן “מחכים לגודו” בגרמנית). בסוף הגענו ללונדון שם חיכו לנו כרטיסים שהזמנו כבר בחודש מרץ לשלוש הצגות של שקספיר בתאטרון הלאומי. פניתי לאיש עם הפפיון ואמרתי: “ווי הב טיקטס פרום מארס”. הוא הביט בי כאילו נחתתי עכשיו ממאדים. יובל תיקן את המארס למארץ’ והפפיון התקשה להסתיר את חיוכו הבריטי.

12 שנים מאוחר יותר אני מוצא את עצמי בדרך למאדים. “מארס” הפך כאן בתמרה לשם קוד לתרבות חדשה, לקפיצה באבולוציה, לסקרנות ופתיחות למציאות חדשה שעדיין לא ניתן אפילו לדמיין. למי יש אומץ לעלות לחללית שנוסעת למאדים? כמה ואילו אימונים צריך להקדים למסע? לך תבנה מדינה עם אוויר דליל, מעט מים וכוח משיכה מוגבל. אם תרצו – אין זו אגדה. זה בא יחד עם חודש מרץ (מארס בעברית תקנית) שבו תמרה מתכננת קפיצה קוונטית. מבנה כלכלי חדש, חידוש של קבוצות הפורום בקהילה ו… קורס מנהיגי קבוצות עם ניחוח היסטורי שמתחיל מחר ומטרתו להגיע פחות או יותר למאדים. הקורס, אליו התקבלתי יחד עם עוד 6 סטודנטים מאושרים, יתרכז באמנות (בעיקר ציור והופעות תיאטרליות בפורום), בחיבור רוחני (לכוח הריפוי ולהשגחה-הדרכה – הקיימים כאן ועכשיו כחלק מהעולם הזה) ובארוס כמובן. הקורס יימשך 3 שבועות של 24 שעות ביממה, ישתתפו בו (כתלמידים) כל מי שהיו מורים/ות שלי עד כה וההתרגשות מן הסתם – רבה ביותר.

הקורס האינטנסיבי שמתחיל מחר (כל-כך אינטנסיבי שאני לא מבטיח לעדכן את הבלוג או לענות למיילים בשלושת השבועות הקרובים) וכרטיס הטיסה לארץ שמחכה לי בסיומו (לא יכול כבר לחכות לחבק את ליעד שילדה אתמול את נעמה!!!) - הבהירו לי שזה עכשיו או לעולם לא. עכשיו. בטח שעכשיו. עכשיו הזמן להגשים את החלום שלי – לרכוב על אופניים מתמרה לאוקיינוס. 40 קילומטרים לסוף היבשת. סוף העולם.

שלוש שעות על האופניים והביצים מתחילות לדבר. מסביב אביב כזה שמטיס אותי לארץ (חרציות, חמציצים, כובע הנזיר ואפילו חובזה). חקלאות פרמקלצ’רית מסורתית כל הדרך (ובכל עיירה מסעדה אחת בחסות חברת סיגריות ותמיד עם חבורת גברים עם כובעים בחזיתה). פרפרים, פרה קשורה בחבל, חזירים, כבשים, זחל שעיר שחוצה את הכביש, שחפים, קרציה – כולם מראים לי את הדרך למאדים.

לוצ’יה, ניקול, ברנט ואני - הגענו. מניחים את האופניים שוכבים על החול מביטים בגלים ומקשיבים לרוח. הים הזה מטיס אותי לחוף גורדון (פלוס צוקים אגדתיים וגלים עוצמתיים), והשקיעה מטיסה אותי למוצ”ש בתל-ברוך (תודה מאוחרת למיכל שלימדה אותי לדומם מנועים ולהקשיב לשקט פעם בשבוע). לקחת פסק-זמן ולא לחשוב. להתמסר לקריאת שני הפאנזינים המרגשים שרוסנה שלחה לי הישר מהחזית של הסצינה האקטיביסטית: “פותחות את הפה” ו”פמזין” – שניהם עוסקים ב.. איך לא - מיניות (אחד של בנות והשני של בנים. ביקורת בונה אינשאללה בקרוב). אחרי לילה במירמר שהוא מתחם המלרוז פלייס הפורטוגלי שתמרה שוכרת (ארבע דקות מהים) חוזרים הביתה. החברות תומכות בי בעליות החדות של ההרים המופלאים. אלי, שלא יגמר לעולם. מדיטציה אקטיבית בירידות התלולות שנותנות דחיפה עד מהירות של כמה עשרות קמ”שים ובודקות את האמון שלי בעולם הזה. אללה הוא אכבר.

* * *

כניסה לפורום בה אני “מגיש את הרשמתי” לקורס מנהיגי קבוצות:
אני רוצה לנסות לנסח את “האני העליון” שלי. לנסות לראות מה הייעוד שלי, מה היכולות והמשאלות העמוקות שלי במלואן: אני חושב שאני יכול להיות מנהיג קבוצה טוב. אני כריזמטי, בעל חזון, רעיונות מקוריים ומחשבה בהירה. ומצד שני, אני גם אוהב להיות בשירות, לממש חזונות קיימים, לדאוג לקצוות בקבוצה. אני גם דובר טוב (באנגלית לא הכי חכם אבל מפצה בעזרת קסם אישי) ומסוגל להיות מנחה טוב (ליצור מרחב מוגן לאמת ולשאול את השאלות המתאימות).
אני יודע שאני גשר. בין ישראל לפלסטין, בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני, בין תמרה לקבוצה בארץ וגם – בין ידע לאנשים. כלומר, אני מורה. לשאלת תחום הלימוד יכולתי לענות: היסטוריה, פוליטיקה או קריאת מציאות, אבל התחום שהכי מעניין עבורי הוא אהבה ומיניות. בתחום הזה, מצד אחד יש לי פתיחות, כנות וסקרנות, ומצד שני אני מודע לכך שאני תלמיד מתחיל. מצד שלישי תחום הקנאה והשאיפה ליצירת מערכת יחסים מאוד לא מפותח אצלי, ומצד רביעי כנראה שיש לי קושי להתחייב ולהתמסר.

* * *

סיפור ליום-הולדתי מאחותי אמה שם-בה אילון:
היו היתה פעם דרך גדולה ורחבה, וההולך בה היה קורע מסכים של שמיים. מאחורי המסך היתה הציפור הגדולה שתפקידה להחזיר אנשים אל ביתם, כלומר אל ליבם, כלומר אל צבעם.
הלך ההולך בדרך ושמע את הקול הגדול והנורא שמעבר למסך, קולה של הציפור הגדולה, ואורו עיניו, כי מצא דרך אל ביתו, ולא רק אל ביתו מצא דרך, כי אם אל בית אשר אנשים רבים ימצאו בו את ביתם, כלומר את ליבם, כלומר את עומק הצבעים מהם נוצרת תמונת הנשמה.
ראוהו ההולכים בדרך הגדולה והרחבה, ויתמהו לפשר האור שבעיניו, ולא יכול היה לספר להם על מסכי השמיים, ועל הציפור הגדולה, ועל הבית ועל הלב, ועל הצבע, כי את שנגלה לו מעבר למסך, את אלו הנסתרות, לא ניתן לתאר במילים.
אסף ההולך בדרך את קרעי מסכי השמיים, ותפר מהם כיס בבגדו. ויצייר מפה גדולה לפי הכיוונים שתכוונהו הציפור הגדולה, וישים את המפה בכיסו. אם ישאלוהו האנשים למקום הבית, יושיט את ידו אל כיסו ויראה לפניהם המפה, והמבין יבין.

האנרכיה זה אני

Tuesday, 01 בJanuary 2008

קטעים נבחרים מתורגמים מתוך פאנזין שמצאתי בניו-יורק שהחזיר לי את חדוות האנרכיזם

האנרכיה זה אני

הסיבה הטובה ביותר להיות מהפכן היא שזו פשוט דרך טובה יותר לחיות. החוקים של המדינה מבטיחים לנו דברים כמו זכות השתיקה, אבל מה לגבי הזכות לחיות את החיים כאילו אין צ’אנס לחיים אחרים, הזכות להישאר ערים כל הלילה לטובת שיחת נפש, הזכות להסתכל אחורה על כל יום בחיי ללא חרטה ובלי מרירות? זכויות שכאלה אנחנו רק יכולות לדרוש לעצמנו בעצמנו. האם זו לא אמורה להיות הדאגה העיקרית שלנו בחיים במקום הפרטים הקטנים של שיגרה והישרדות?

לאלה מאיתנו שנולדו לחיי מאסר מוזהבים בדם ויזע של אסירים ואסירות שאינם ברי מזל, האתגר של לחיות חיים ששווה לחיות אותם וששווה לספר עליהם, מהווה פרויקט חיים. וזה דווקא פרויקט מצוין. כדי להתמודד עם האתגר הזה כל מה שנדרש בכל רגע ורגע הוא לערער על עצם המאסר. כלומר, להבין שכשאנחנו נאבקות – אנחנו נאבקות על חיינו, ואם אנו מסכנות את חיינו זה מפני שאנחנו יודעות שרק כך אנחנו הופכות אותם לשלנו.

אולי את כבר אנרכיסטית?
בכל פעם שאת פועלת מבלי לחכות להוראות או לאישור רשמי - את אנרכיסטית. בכל פעם שאת מפרה חוק מיותר כשאף אחד לא רואה – את אנרכיסטית. אם את לא סומכת על הממשלה, על מערכת החינוך, על הוליווד או על ההנהלה שידעו טוב יותר ממך לגבי דברים שמשפיעים על חייך – את אנרכיסטית. ואת אנרכיסטית במיוחד כשאת מגלה את הרעיונות המיוחדים שלך, את היוזמות ואת הפתרונות היצירתיים שלך.

כפי שאת רואה, זה אנרכיזם שדואג שדברים יפעלו ושהחיים יהיו מעניינים יותר. אם היינו מחכות לרשויות, למומחים ולטכנאים כדי שידאגו לכל דבר לא רק שהיינו חיים בעולם של בעיות שמחכות לפתרון אלא גם בעולם שהוא נורא משעמם. היום אנחנו חיים בעולם הזה, שהוא ללא ספק משעמם, שגבולותיו נקבעים על-ידי מידת הסרת האחריות שלנו. שורשו של האנרכיזם הוא הדחף הפשוט לקחת אחריות ולעשות דברים בעצמך.

היסטוריה של כוח
בראשית היתה הרמוניה: שבטים של בני-אנוש חיים כאחד, מתקהלים, אוכלים, משחקים, ישנים, שרים, עושים אהבה ומספרים סיפורים ביחד. מידי פעם נוצר קונפליקט והשבט נפגש כדי למצוא פתרון ולהגיע להחלטה משותפת. אבל יום אחד מתלקח קונפליקט שלא יכול להיפתר באמצעים הרגילים. השבט מתפרק וחבריו מקדישים את חייהם למען מטרה חדשה – מלחמה נגד האויבים שזה מקרוב היו חבריהם. מאז מתמשכת לה ההיסטוריה של הפטריארכיה – גנרלים ושליטים עולים ונופלים והתחרות וההיררכיה נותרות על כנן.

ואיפה האהבה? היא עדיין כאן באותה צורה שבה התקיימה תמיד. משפחות אוכלות ביחד, חברים חולקים סודות, מתנות ניתנות סתם מתוך ההנאה שבנתינה. אנחנו עדיין סולחות, מתווכחות ומתאהבות. אפילו קורה לעיתים ששבטים חדשים מתקהלים. לא כדי להילחם אלא דווקא כדי לחדש את הימים שלפני מאזן האימה שבו פצצה גרעינית מכוונת כלפי כל אחד ואחת מאיתנו. הרגעים הללו, אפילו כשהם מתקיימים רק בקרב חבורה קטנה, הם תמיד יקרים ועוצמתיים, והם לא פחות מעוררי השראה ומדבקים מאשר האלימות והשנאה.

העולם מחכה עכשיו למלחמה כנגד המלחמה, לצבא של אהבה, לידידות שמסוגלת להגן על קיומה. אנרכיה היא מילה שאנו משתמשות בה כדי לתאר את הרגעים האלה שבהם סמכות חיצונית לא יכולה להכניע אותנו וחיינו מתממשים במלאותם. אנרכיזם הוא המדע של יצירת רגעים שכאלה והגנה עליהם. זהו הנשק שלנו המעורר תקווה לסוף השימוש בכל סוג של כלי נשק.

אבל האם אנרכיזם בכלל עובד?
כל מערכת שעובדת באופן טבעי – כמו יערות גשם, שכנות טובה או פיקניק של חברים – היא הרמונית מיסודה. לעומת זאת כל אי-סדר מערכתי – כמו שורות של שולחנות בכיתת לימוד, טור מדוייק של גרעינים בתירס מהונדס גנטית או שלשות של חיילים במדים – יכול להתקיים רק על-ידי שימוש מאומץ בכוח ובכפייה. חלק חושבים בטעות שאי-סדר הוא פשוט העדר של מערכת או שיטה ומבלבלים בין זה לבין אנרכיה. אלא שאי-סדר הוא המערכת הנוקשה ביותר שכן הוא הופך עצמו למערכתי במהירות ויוצר היררכיות לפי תכונותיו האגואיסטיות והאכזריות. אי-סדר היא הצורה המפותחת ביותר של הקפיטליזם: מלחמת הכל בכל, תשלטי או שישלטו בך, תמכרי או שימכרו אותך.

אי אפשר לומר שברגע שהממשלות יאבדו את כוחן ישכחו כל גלי האלימות שנוצרו בגללן, אבל אבל עד שלא נשתחרר מהן ונלמד כיצד לחיות ביחד ולהסתדר אחד עם השני למעננו (ולא בגלל הרובים שמכוונים כלפינו מצד אלו שמרוויחים מהסכסוך) – לא יוכל לשרור שלום בינינו.

אנרכיה, לא אנרכיזם
אין כזה דבר “אנרכיזם” אלא רק אנרכיה, או יותר נכון – אנרכיות. לצד ההיסטוריה של הכוח התקיימה כל הזמן גם הרוח האנרכיסטית: העבדים שהתמרדו נגד האימפריה הרומית והתעקשו לחיות בחברה המבוססת על שוויון ואחווה, האימהות שגידלו את בנותיהן לאהוב את גופן בניגוד לדימויי היופי שנכפו על-ידי הפרסומות מסביב וגם אוהבים/ות ומאהבים/ות שביטאו ומימשו את מאווייהם/ן הכמוסים על אף שחרגו מהנורמה.

אין המדובר בתיאוריות, גיבורים או ביוגרפיות של פילוסופים מזוקנים – כאן מדובר בחיים שלך. זה גם לא חזון אוטופי עתידי, אלא פשוט דרך להתקיים ולהתקדם, ליצור מערכות יחסים ולהתמודד איתן, לפתור בעיות או לפחות לנסות לפתור אותן. להיות אנרכיסטית לא אומר שאני מאמינה שהאנרכיה תפתור את כל הבעיות בעולם מיד. זה רק אומר שאני מבינה שזה תלוי בנו איך החיים הללו ייראו ואיך ייראה העולם הזה. זה להבין שאף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילנו. זה להודות שגם אם נאהב זאת וגם אם לא – החיים שלנו נמצאים בידיים שלנו, ובידיים אחת של השנייה.

אנרכיה היא הרעיון המהפכני שאף אחד לא כשיר יותר ממני כדי להחליט איך יראו חיי. זאת אומרת לא להכריח את כל הניסיונות והמשאלות שלי להיכנס לתוך סדר היררכי, אלא לקבל אותם ולקבל את עצמי. לא לציית לחוקים חיצוניים ולא להגביל את הרגש, האינסטינקט או הלהט בתוך קופסאות. אין כלוב מספיק גדול כדי לכבול את נפש האדם על כל עומקה וגובהה. זה אומר לחפש דרך חיים שמאפשרת מרחב פתוח להתמודד עם כל הנטיות השונות בתהליך מתמשך של אתגור והתמרה.

אנו רוצות להיות כולנו שליטות ללא עבדים ולא נסתפק בפחות משליטה של כל בני האדם על כל העולם. אין סיבה לומר עלינו שדבר לא קדוש בעינינו! להפך, אנו רואות בכל דבר קדושה. לסרב להיררכיה משמעו להוקיר את הייחודיות והיופי של כל יצור וכל ביטוי ביקום בכל רגע.

יחסים אנרכיסטים וקהילה
אנחנו מברכות על התכונות הטמונות בנו כמו אמינות, נדיבות ועדינות שמאפשרות ידידות טובה. רובנו הוכנסנו למערכת היררכית מאז שנולדנו וזה מקשה את מימוש הרצון לתקשר אחת עם השנייה בצורה חופשית ומשחררת. ובכל זאת – זה קורה כל הזמן! כל אחת מאיתנו מנסה לתת מבלי לדרוש בחזרה וכל אחת מאיתנו מעוניינת להיות אחת שאין צורך להרגיש אשמה איתה. בזכות זה שאנחנו יוצרות יחסים חדשים בינינו - אנחנו יוצרות עולם חדש שהופך לפתע לשלנו, לחלק מאיתנו.

נאמר עלינו שאנחנו מתנגדות לנישואין, אבל ההפך יותר מדוייק: כן, אנחנו מדגישות שאף אחד הוא לא הרכוש של אף אחד אחר, אבל יותר מזה שכולם על כוכב הלכת הזה למעשה נשואים – ואנו מתעקשות שכולם יפעלו בהתאם לכך. כך לדוגמא במקום משפחות המבוססות על קשר דם או אינטרסים כלכליים אנו יכולות להתאסף בקהילות המבוססות על בחירה חופשית.

קהילה שבה א/נשים מכוונים את פעילותיהם ודואגות אחת לשנייה לא צריכה כלא או מפעל כדי “לספק עבודות”. קהילה שבה א/נשים מכירות את ההיסטוריה אחת של השנייה ומבינים את הצרכים אחת של השנייה יכולה להתמודד עם קונפליקטים ללא העזרה של זרים עם מדים ונשק. בקהילה כזו מתאפשר לך לתת ביטוי לכל אינסטינקט, דחף, תשוקה וערגה בזמן המתאים לדעתך ולהעריך את כל מה שגועש בך. זה מתאפשר מתוך מודעות שאת חלק מקהילה שמוקירה אותך ומעניקה לך אהבה ללא תנאים, ושאת מוקירה את האחרות על מכלול תכונותיהן ואיכותיהן, שכן הן משקפות חלקים מאישיותך שלך.

הגדרה עצמית
כל אחת מאיתנו גדלה תחת מכבש של הגדרת גבולות של מגדר, העדפה מינית, מראה חיצוני, מעמד, דת וגזע שבא יחד עם שורה של פריבילגיות ולוחמה פסיכולוגית שיגרמו לנו לשמור על חבילת הזהויות שלנו כפי שהיא. עליונות של האדם הלבן, פטריארכיה (שלטון הגברים) והטרוסקסיזם (הכחשת והטלת סטיגמה על כל סוג של התנהגות, זהות, יחסים או קהילה שאינם הטרוסקסואליים, כלומר סטרייטים) הם העמודים עליהם עומדת הציביליזציה הנוכחית. כאנרכיסטיות אנחנו לוחמות במבני הדיכוי הללו בכל מקום שבו אנו מוצאות אותן – בחברה ובעצמנו. אבל אנחנו שואפות ליותר משחרור בני האדם בעלי הזהויות השונות – אנחנו רוצות שבני האדם ישתחררו מהזהויות עצמן.

אולי את מכירה את הרגעים האלה של אוננות או עשיית אהבה או זיון שבהם את לא אישה ולא גבר, לא שמן/ה או רזה, לא עשיר/ה או עני/ה. אנו מאמינות שגם מחוץ למיטה אין כזה דבר זהות בלתי הפיכה. זהות קבוצתית היא הנצחה עצמית מפוברקת שמובילה לכפייה של אחידות.

יש רק שני מגדרים, כמו שיש רק 12 טונים בכל אוקטבה. זה נשמע הגיוני כשאת מביטה בקלידים של פסנתר, אבל תנסי לפתוח את הפה ולשיר! למרות ש”נשיות” יכולה להיראות כמשהו שנקבע על-ידי הטבע עבור מי שגדל בסביבה שבה כל הנשים גילחו את הרגליים ובתי השחי, זה בסך הכל הכללה שנולדה מדורות של התנהגות סטנדרטית המתוחזקת ומתוגברת על-ידי כל שכפול משועתק. אבל כמו שאין כזה דבר “נשיות טהורה” כך תוכנה של ההכללה הזהותית מגדיר רק כיצד האינדיבידואלים תופסים את התכונות שיש להם כביכול במשותף. כלומר כל הכללה היא העתק שניתן לחקות או לשנות בכל זמן ומצב, או פשוט להשתחרר ממנו.

לכל היותר הכללות כמו מעמד ומגדר יכולות לשמש לביטול עצמי של זהויות ותפיסות מכלילות. חשוב לזהות ולעמת את הדפוסים המדכאים בחייו של כל אינדיבידואל, למצוא את הסיבה המשותפת להדרה של ביטויים מסויימים והיסטוריות מסויימות. כדי להשתחרר מהזהויות ולהסיר את הקטגוריות השונות אנחנו צריכות קודם כל לזהותן. כמובן שאנחנו מגינות על הזכות של כל אחת להחליט לעצמה איך יגדירו אותה, אבל בסופו של דבר אנחנו שואפות למהפכה ולא לרפורמה. כלומר אנחנו לא מסתפקות בהרחבת הזכויות של קבוצת אינטרס כזו או אחרת, או בהרחבת חופש התנועה בין קטגוריה זהותית אחת לשנייה. אנחנו מתעקשות על זכותנו לבנות, לפרק ולבנות מחדש את זהותנו בכל רגע נתון ולהחריב את המערכת הכופה חלוקה וחלוקתיות.

אנרכיסטיות עושות מהפכות (ואהבה), לא מלחמות
חשוב שנהיה מודעות למאבק ול”מאבקיות”. יש לא מעט רדיקלים שמתעסקים בפוליטיקה כי הם יודעים הכל על מאבק ומעט מאוד על כל דבר אחר מלבד המאבק. הם הופכים כל אינטראקציה לקונפליקט בין כוחות הטוב לכוחות הרוע, בוחרים צד ומשרטטים את הגבול כך שזה הם נגד העולם. עבור מסיתים מקצוענים זוהי אפשרות לטפח את הקריירה שלהם, אבל עבור שאר הא/נשים אין לכך ערך.

תמיד יש מלחמות הממתינות למי שיילחם בהן – נגד, נגד, נגד. אנרכיסטיות מהפכניות באמת מתעלות מעל למלחמות. אל תצטרפי למאבק קיים ותהפכי את עצמך לפיון של דפוסי המלחמה. תמצאי דרכים לחתור תחת הנחות היסוד של המלחמה, להביא א/נשים ביחד בצורה שמעולם לא יכלו לדמיין, לערער על כל תפיסת העולם של מאבק.

לחיות את השינוי
במקום לדרוש שינוי אפשר פשוט ליצור מומנטום – לממש את השינוי בעצמך בעזרת הפעולות שלך. כל מה שנוכל להשיג זה מה שנעשה בעצמנו, יחד עם החברים והחברות שלנו, וזה לא מעט: זה שמירה על שפיות בעולם משוגע, זה להחליט איך ייכתב סיפור חייך וזה גם לספר לאחרות שגם להן יש עוצמה ויכולת לשנות. לבטא את התשוקות שלך מאפשר לך להתחבר אליהן. אחרת את מקדישה את אותה אנרגיה בלהתכחש אליהן.

כשאת חיה ומממשת את המשאלות הכמוסות ביותר תגלי שאת מבטאת גם את משאלותיהן של אחרות. מצאי לעצמך פרויקטים שיוצרים מצבים בהם את נוכחת בשלמותך בכל רגע. ואל תחששי מלהיות לא מציאותית. הלא מציאותי הוא בדיוק מה שצריך להתממש ולהפוך למציאותי! אי אפשר ליצור משהו חדש מבלי לחלום.

תתחילי שיחה עם איש זר, תאתגרי את כל מה שחשבת על עצמך במיטה, תשמרי תחושה קבועה באוויר שמשהו מיוחד קורה. תחיי כאילו העתיד תלוי בכל מעשה שלך – וזה מה שיקרה. כשמישהי נוטשת את דעת הקהל ומתנערת מהכל כדי לחיות את החיים שהיא חלמה לחיות – כל העולם זוכה למתנה הזו של החופש. כשאנחנו ממלאות את הרחובות בריקודים הגוף שלנו יכול לזכור שמגיע לו כאלה ריקודים וכאלה מרחבים. שמגיע לנו להיות חופשיות.

עבודה של דן על האתר Beautiful Agony

Saturday, 15 בSeptember 2007

נכתב עבור הקורס “פורנוגרפיה כסוגה, פורנוגרפיה כסוגיה” של ד”ר עמליה זיו באוניברסיטת תל-אביב

הייצוג המיני אותו אנתח כאן, הוא אתר האינטרנט beautiful agony - (מכאוב יפהפה). האתר מציג ספריה גדולה של כמה מאות סרטוני וידאו קצרים (2-15 דקות), המציגים, גברים ונשים בנפרד, שחווים אורגזמה מינית. בניגוד לייצוגים ואתרים פורנוגרפיים אחרים, beautiful agony שם דגש על הבעות הפנים של הסובייקט והקולות שהוא מפיק בזמן החוויה המינית ועד לאורגזמה. למעשה הצילום של כל הסרטונים מתמקד אך ורק בפניהם (head shot) של המשתתפים ואינו מציג עירום כלל, או את הסיבה לעונג המיני של המשתתפים. הפריים מציג רק אדם אחד בשכיבה או בישיבה במהלך האקט המיני ועד לאורגזמה. חלק מן המשתתפים מדברים ואומרים משהו למצלמה, וחלקם מחייכים אליה. ברור כי לאורך הסרטון ישנה מודעות של המצולמים אל המצלמה ואל הצופה.

המשך »


FireStats icon Powered by FireStats