ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'טקסטים לא שלי'

אומנות האהבה - פרום מול הבודהיזם

Thursday, 07 בJanuary 2010

טקסט אורח של אח שלי גלעד בעקבות ספרו של פרום.

הקדמה
החלטתי לסכם את ספרו של אריך פְרוֹם, אומנות האהבה בראש ובראשונה בשל הקרבה הרעיונית והטרמינולוגית לבודהיזם הטיבטי אותו אני לומד מזה שנתיים.
פְרוֹם מנתח בספרו זה את הכשלים של החברה המודרנית בקשר לאהבה, ומציע הצעות כיצד להתמודד עם כשלים אלו כדי להשיג את מטרת החיים – אהבה. אם נחליף את המילה אהבה במילה הארה, נוכל למצוא הן בניתוח הבעיה והן בפתרונות המוצעים לה, את הלימוד של הבודהה כפי שניתן לפני כאלפיים וחמש מאות שנים.
בחיבור זה אני אציג את עיקרי תורתו של פְרוֹם תוך כדי הצבעה על ההקבלות בין תורה זו לבין הבודהיזם. המשך »

מכתב לבן

Thursday, 20 בAugust 2009

העץ שנכרת
ונהפך לנייר,
הוא בעיני לוח-אבן
לומר עליו כה מעט
בהזדמנות שלי לומר כה הרבה.
אך מה יש לומר
מלבד כן וכן?
איזו אבן, איזה נייר צריך לשם כך?
אני אומר זאת בעיני כשאני מתעורר,
השינה אומרת זאת למֶתַי,
ידי אומרת זאת לכל הידיים המורמות
בפשיעה או בחמלה.
איני יכול לדבר בשפת הלאו.
האהבה היא לשוני.
בפחות מזה לא די.
אחרי שנאמר ונעשה
כל מה שאחרים אומרים ועושים
אני עומד באימת קודש ואומר:
הו, אני אוהב אותך.
הו, עולל מבורך של בורותי,
ילד, ילד, ובני שלי,
אמור כן למעני,
כי אני כמעט בין המתים.
לך יש זמן, יותר מזמן,
סיכוי, שנולד מהסיכון שלקחתי…
העץ שעליו תטפס,
שממנו תיפול,
הוא אשר (כרות ומעובד לנייר)
יהיה לוח-האבן שעליו תחקוק את מילותיך –
העץ הזה הוא כמעט כל מה שיש לנו –
לך, לי ולבנך –
אבל לא ממש הכל.
יש גם היער.
העצים הם סוגים אחרים,
לשימושים אחרים –
אך כולם יחד הם העץ היחיד.
אין שום יער בנייר –
הנייר הוא לוח-האבן לומר עליו כן
או חומר לעטוף בו חורבות.
לעיתים תכופות מדי אמרתי את שמי לאלוהים
כעת אני אומר את שמך.
בן בן בן בן, בני,
באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם –
את העץ שלהם, את הנייר,
את לוח האבן ואת האלף-בית.

(וויליאם סרויאן, הרפתקאותיו של ווזלי ג’קסון)

יומן מלחמה משדרות

Sunday, 11 בJanuary 2009
נעמיקה ציון, שדרות

“אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים”, התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. “ככל שהמהלומה כבדה יותר - כך מתרחב הלב”. אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים -  הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול “התמונות שמדברות בעד עצמן”. מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת ‘קול אחר’ משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת ‘קול אחר’ מותקף ע”י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח”כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה”ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד ‘חמאס’, מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: “בנפול אויבך - אל תשמח”. זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו”מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה”ל לסיים את “העבודה”, זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר’ מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: “אתם לא חושבים שאתם נאיבים?”. איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו”מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת  לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה”ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה”ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה “צודקת”. לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: “עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם”, לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

בודהה צדק!

Tuesday, 30 בDecember 2008

לפני שבועיים, בכנס קיימות של מרכז השל, נקלעתי להרצאה של פרופסור יעקב רז בשם “מכוח הרוח”. הכוונה לא היתה לתחנות רוח לחיסכון באנרגיה כי אם ליחסי הגומלין שבין התפיסה הבודהיסטית והתודעה האקולוגית. הוא דיבר ללא התלהמות על זה שלצד הזיהום הסביבתי אפשר למצוא גם זיהום של תודעה, על היוהרה שבהוצאת האדם מהמשוואה של הטבע ושל ההיענות לכוחות היקום, ועל האחריות שלנו לכל היצורים שהם המשך שלנו. במשל הידוע על זרעי החרדל שהאישה שהתרעמה על השכול נשלחה ללקט מבתים שלא ידעו שכול – הדגיש רז את החשיבות שבמתן העדות.  אהבתי. היה גם מעניין להתחיל ולסיים במדיטציה באמצע כל הבלגן (יותר מ- 700 משתתפים התייצבו לכנס).

על-פי הספר “בזכות האושר” שכבר צוטט מעל במה זו, אם בודקים את האינדקס של הספרים והמאמרים בפסיכולוגיה מאז 1887 מגלים 136,728 כותרים שנוגעים לכעס, חרדה ודיכאון, לעומת 9,510 בלבד לשמחה, סיפוק או אושר. מה זה אומר? אם זה נכון שמוכרחים להיות שמח אז כדאי להתחיל לחקור ולתעד גם את האושר. אז רגע לפני שאני מעביר אותו הלאה, הנה כמה ציטוטים שעוררו את השראתי מהספר הזה שלמרות שהוא ערוך בחובבנות ועילג לפרקים (כדרכם של ספרים ניו-אייג’ים) מסמן את הפיכתי לבודהיסט. עדיין אהבה היא הדת שלי וסקס זה התפילה שלי, אבל לא רק. אני מצרף בסוף שתי גירסאות לשבועה הבודהיסטית שתרגם פרופסור יעקב רז, כשבועתי שלי.

על האהבה:

“האהבה הרומנטית היא לא מאוד ריאליסטית. זהו תעתוע דמיון שאינו שווה את המאמצים שמקדישים לו” (דלאי למה)
נודה מיד שהמושג “אהבה חפה מדבקות” זר למדי למחשבה המערבית. אבל היעדר דבקות (היצמדות) אין פירושו שאוהבים פחות, אלא רק שהאהבה העצמית אינה ממלאת אותנו באמצעות האהבה שאנחנו מתיימרים לאהוב את הזולת. אהבת הזולת היא שימחה לחלוק את החיים עם האנשים מסביב – ידידים, חברים, אישה או בעל – ולתרום לאושרם. אוהבים אותם בשל מה שהם ולא מבעד למנסרה המעוותת של האגוצנטריות. לא לדבוק בזולת כי אם לדאוג לאושרו;  לא לרצות לנכסו, כי אם לחוש אחריות לרווחתו; לא לחכות בעצבנות שיביא לנו סיפוק, כי אם לדעת לקבל בשמחה את אהבתו ההדדית.
… אהבת הזולת היא ביטויו הנשגב ביותר של טבע האדם, כל עוד אין המניפולציות של האגו משחיתות, מאפילות ומעוותות טבע זה. אהבת הזולת פותחת איזו דלת פנימית שלא מותירה מרחב פעולה לחשיבות העצמית, ולפיכך גם לא לפחד. היא מאפשרת לנו לתת בשמחה ולקבל בתודה.
… בקנאה יש יותר אהבה עצמית מאהבה. פחד הנטישה ותחושת אי הביטחון קשורים קשר אמיץ להיעדר חירות פנימית. ההוקרה שאדם מוקיר את עצמו היא האויב הראשי של השלווה הפנימית. שאם לא כן, מי יפריע לנו לשמוח למראה האישה האהובה עלינו מוצאת את אושרה בחברת אחר? זה בוודאי לא קל, אבל אם מישהו באמת רוצה באושרו של מישהו, הוא לא יכול לתבוע לעצמו את הגדרת האופן שבו האחר חייב להיות מאושר.

על האגו:

במקום להתמקד בהרחבת התודעה של מצבנו הפנימי, כפי שעושה הבודהיזם, הפסיכולוגיה שמה את הדגש על שיערוך מצבים חיצוניים או על שליטה והסדרה של הדרך שבה רגשות מוצאות להם ביטוי בהתנהגות. מנקודת המבט של בריאות הנפש חשוב איפוא לעמוד על המשמר בנוגע לאופן שמחשבות צצות וללמוד להשתחרר מכבליהן [מזכיר לי את העבודה שנעשית במסגרת הפורום של תמרה], במקום לנסות לפתח ואחר כך לצפות בסרט הבלתי נגמר של ההיסטוריה הנפשית שלנו, כפי שמציעה הפסיכואנליזה.
… שלא כמו הבודהיזם, רק מעט מאוד שיטות פסיכולוגיות מטפלות בבעיה של צמצום תחושת החשיבות העצמית, צמצום שבמקרה של החכם מגיע עד למחיקה גמורה של האגו. זה ללא ספק רעיון חדש, ואפילו חתרני, במערב שבו ה”עצמי” הוא היסוד המכונן של האישיות.
… האגו הוא גם תגובה רגשית לתחום ההתנסות שלנו, תנועה מנטלית של נסיגה, המושתתת על פחד. מחמת החשש מפני העולם ומפני הזולת, הפחד מן הסבל, החרדה מפני החיים והמוות, אנחנו מדמים לעצמנו שההסתגרות בתוך בועה, בועה של האגו, תגונן עלינו. האשליה שאנחנו נפרדים מן העולם נותנת לנו תקווה שבכך נוכל להתרחק מהסבל.

על הסבל והמוות:

ההיבטים הכי נוראים של הסבל – עוני, רעב, טבח – פחות ניכרים לעיתים קרובות בארצות דמוקרטיות, שבהן הקידמה החומרית איפשרה להקל על רבות מהרעות שפוקדות את המדינות העניות והלא יציבות מבחינה פוליטית. אבל דומה שתושביו של  “הטוב שבעולמות” הזה איבדו את יכולתם לקבל את הסבל הבלתי נמנע של המחלה והמוות. במערב מקובל לחשוב על הסבל כיוצא דופן, אי צדק או כישלון. במזרח עושים פחות עניין מהסבל הזה ועומדים מולו ביתר אומץ לב וסבלנות. בחברה הטיבטית לא נדיר לראות אנשים מתבדחים ליד ערש דווי, מה שייחשב במערב להתנהגות מזעזעזת. זהו איננו סימן להעדר רגש, אלא להבנה שייסורים אלו הם בלתי נמנעים, ולביטחון בקיומה של תרופה פנימית לסבל ולמועקה של מי שנותר לבדו.
… בעיניו של המערבי, שהוא הרבה יותר אינדיבידואליסט, כל מה שמטריד את היחיד, מאיים עליו ובסופו של דבר הורס אותו, נתפס כדרמה מוחלטת, משום שהיחיד מהווה עולם לעצמו. במזרח – שבו שוררת תפיסה הוליסטית יותר של העולם, ושבו מייחסים חשיבות גדולה יותר לקשרים בין כל היצורים ולאמונה ברצף של תודעה ששב ונולד מחדש – המוות אינו הפיכה לאין, כי אם מעבר.

שבועת הבודהיסאטוה:

כל ברואי עולם שאין להם מספר – אני נשבע להציל
כל התעתועים שאין להם מספר – אני נשבע לסלק
כל התורות שאין להן מספר – אני נשבע ללמוד
דרך הבודהה שאין לה שיעור – אני נשבע להשלים

*

מי יתן ואהיה למגן לחסרי המגן,
מדריך להולכים בדרך.
לאלה החפצים לחצות את המים
אהיה סירה, דוברה, גשר

אהיה אי לרוצים במחוז חפץ
מנורה לכמהים לאור
לרוצים במקום מנוחה – אהיה מיטה
לצריכים משרת, אהיה עבד

אהיה אבן המשאלות, קערת השפע
מילת עוצמה, תרופה נעלה
עץ הפלאים
ולכל ברוא עולם – פרה שופעת

כמו האדמה הגדולה והיסודות האחרים
איתן כמו השמיים
לכל ברואי עולם
אהיה האדמה והמיכל לחייהם

כך, לכל יצור חי
שאין להם מספר כמו השמיים שאין להם גבול
אהיה  להם תמיכה ומזון
דרך טהורה אל מעבר לסבל

ציטוטים (לקראת ביקור בארץ)

Sunday, 23 בNovember 2008
על אחד הקירות השחורים במוזיאון השואה בוושינגטון היה תלוי ציטוט של אלברט איינשטיין:
“התשוקה לידע, האהבה לצדק והחתירה לעצמאות אישית – אלה היבטים של המסורת היהודית שמאפשרים לי לראות בהשתייכותי לעם היהודי כמתנה של אוצר גדול. ההיסטוריה כפתה עלינו מאבק לא קל, אבל כל עוד שנישאר משרתים מסורים של האמת, הצדק והחופש נהיה לא רק העם העתיק ביותר בימינו, אלא נמשיך כמקודם להשיג בעזרת עבודה יצרנית יצירות התורמות להאדרת האנושות”.

כשחזרתי לארץ שמעתי את אחד הנערים בקבוצה של נוער דתי-לאומי בנחל שופטים:
“מי שמאמין באלוהים שייתן כאפה לניר”.

אני מתגעגע לכנען של עמוס קינן שכתב פעם:
“הקיץ הוא העונה בה אנחנו לא יודעים לחיות בארץ הזו – עמים בדרך כלל לומדים איך לחיות בארצם. לנורבגי ולפיני לא קר בחורף ולערבי לא חם בקיץ. אנחנו הבאנו הנה הרבה מאוד, אבל לקחנו מכאן מעט מאוד. לא שאלנו את רוח השרב איך ליצור איתה דו-קיום. לא שאלנו את השמש היוקדת מה היא מציעה לנו, לא שאלנו את הסלעים ואת האדמה אולי יש להם תשובה”.

בקיץ הקודם, בטיילת תל-אביב, בתום שקיעה, שמעתי בחורה עם פופיק חשוף:
“איזה כיף שנגמר הקיץ! הדבר היחיד טוב בקיץ זה כוכב נולד ומזגנים”.

נלסון מנדלה אמר בנאום ההשבעה שלו לנשיא ב- 1994:
“הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו מפני חוסר היכולת. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד שואל את עצמו: מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק מקסים ומוכשר? למעשה מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה? אנחנו ילדים של האלוהים. כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן, אנחנו לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו בכדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא רק גלום בחלק מאיתנו, כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות את אותו הדבר. כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים”.

ואלונה קמחי מוסיפה:
“אין דברים שמפחידים אותי. אני אומרת את זה לא מעודף ביטחון אלא מפאטליזם שמקורו בייאוש”.

בזכות האושר

Wednesday, 19 בNovember 2008

במעגל האבנים העתיק שליד העיר אבורה אני עוצם עיניים ומתמסר לשמש הנעימה. בהשפעת הספר “בזכות האושר” של מאתייה ריקאר (ששלח לי אחי הטוב ביותר שכששאלתי אותו אם צם ביום כיפור ענה לי שהוא לא יהודי אלא בודהיסט) אני אומר לעצמי העליון שלי: “הנה, האושר שלי הוא כל-כך פשוט – תן לי רק קרן שמש ואני מאושר”. בתום המשפט ענן בא והשמש נעלמה. מסקנה? למצוא את האושר הפנימי הנצחי שלי שאינו תלוי בשמש.

דוגמא נוספת: יולה, האהבה הגדולה של חיי, הגיעה אל הכפר עם בן-זוגה האנרכיסט. יחד עם מערכת היחסים המצטופפת באוטובוס קטן המטלטל בין גרמניה למזרח-התיכון דרך אפריקה הגיעו גם הקנאות, הדרמות והפחדים. האהבה הישנה נהייתה חיוורת, פתאום היא נראתה פחות מושכת, פתאום היא כבר לא רצתה. ענן כיסה את שמש חיי. מסקנה? למצוא את המקום שבי שנשאר נאמן לאהבה ולא רוקד לצלילי הפסקול של הדרמה שלה.

חזרה לספר שמלווה את תהליך ההתקרבות שלי לבודהיזם שהתחיל אולי בגיל ההתבגרות אבל קיבל דחיפה בתום הקורס “יוניברס הולוגרפי” שגילה לי, הפעם בצורה סמי מדעית, שהממשי הוא לא ממש ממשי ושאין שום דבר שם מחוץ לתודעה.

אז מה זה אושר? אם תשאלו את שופנהאואר: “כל אושר אינו אלא שלילה. ביסודם אין הם שביעות הרצון וקורת הרוח אלא הפסקה של כאב או של חסר”. ואילו פרויד מגלה ש”מה שמכנים אושר הוא תוצאה של סיפוק פתאומי של צורך שהגיע למתיחות גדולה, ומעצם טבעו אינו אפשרי איפוא אלא כתופעה אפיזודית”.

בהקשר הזה אהבתי את הציטוט הבא מהספר: “בערות היא למעשה אינטליגנטית. אלא שזו אינטליגנציה חד-כיוונית: האדם מגיב אך ורק להשלכות של עצמו במקום לראות פשוט מה שניצב מולו”. אני לא רוצה לומר שיש לי או לבודהיזם את המתכון לאמת האחת והיחידה, אבל שוב ושוב אני מגלה עד כמה הפילוסופיה המערבית אוהבת לסבול, עד כמה הפסיכולוגיה הפרוידיאנית מתעקשת להיתקע בתסביכים אדיפליים. אני מגלה גם עד כמה תפיסת האושר שלי מורכבת מבולשיט הוליוודי ועד כמה כל התרבות המערבית הסוגדת לאינדיבידואל מוכנה להקריב את הדבר החשוב ביותר: האושר.

בערות הפכה למחלה פופולרית אבל דיכאון אפילו יותר (30% מהאוכלוסייה! ועד 2020 צפויה להפוך למחלה השכיחה ביותר בעולם). לא צריך להיות פסיכיאטר (ואולי צריך להיות לא פסיכיאטר) כדי להבין שלא יעזרו כל הפרוזאק, זולופט, פאקסיל, אלוויל, אסנדין אנאפרניל, איזוקרבוקסזיד, פנלזין, טרניליציפרומין, והוולבוטרין (כנראה שמישהו עושה מזה הרבה כסף!), כל עוד משהו בבסיס הערכי החברתי דפוק, עקום, רקוב.

אז קוראי הבלוג הזה כבר קרוב לודאי זנחו את התפיסה לפיה כסף, רכוש, אישה יפה, מכונית, בית, סטטוס חברתי – הם המרכיבים של אושר. אבל כשאני מחפש אקטיביסטים מאושרים בניסיון להאיר את אופי הפעילות שהוא הפוך מבר-קיימא אני נתקל בהתנגדות לעצם השאלה. כאילו לא באנו לעולם כדי להיות מאושרים, אפילו אם אולי באנו לעולם כדי לדאוג שכולם (פלסטינים, תרנגולות, תאילנדים, קווירים, אימהות חד-הוריות…) יהיו מאושרות. הדלאי לאמה אמר: “לחפש את האושר ובו בזמן להישאר אדיש לסבלו של הזולת, זוהי טעות טראגית”. ואני אומר (שוב) שגם הפוך: לתת לסבל הזולת לגעת בי ובו בזמן להישאר אדיש לאושרי שלי - זוהי טעות טראגית.

אז חזרה לשאלה: מה זה אושר?  “סוקהא הוא מצב המלאות העמידה שמתגלית כשהיא משתחררת מהעיוורון השכלי והנפשי ומן הרגשות הדוחפים אותנו למחלוקת. זוהי גם החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. ולבסוף זוהי השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המטיבה שקורנת כלפי הזולת”. הפילוסוף רובר מזרחי מגדיר כך: “האושר הוא הצורה והמשמעות הכללית של החיים שנתפסים ונחווים כמלאים ובעלי משמעות”. ואילו אריסטו משחיז: “האושר מושלם מכל דבר אחר, כי בוחרים אנו בו תמיד לשמו הוא ולעולם לא כאמצעי לדבר אחר”.

וזה מזכיר לי את יולה. כלומר, את כוחה של האהבה שמשמשת בעולמנו כל-כך הרבה כאמצעי (לסקס, להתגברות על הניכור או הבדידות, ככלי לריצוי הסביבה) אבל בכל זאת כשהיא חופשית באמת מחוזים והתחשבנויות אנו בוחרים בה לשמה ולא כאמצעי לדבר אחר. ובהקשר הזה מצאתי משפט במניפסט הבודהיסטי הזה שיכול היה להיכתב בתמרה: “מטרת החיים היא אכן אותה מלאות של כל רגע המלווה באהבה לכל יצור ויצור, ולא אותה אהבה פרטית שהחברה בימינו מטביעה בנו לתמיד. האושר האמיתי נובע מטוב חיוני שמבקש ממעמקי הלב שכל אחד ימצא טעם לחייו. זאת אהבה זמינה תמיד, ללא התרברבות או התחשבנות. הפשטות הבלתי משתנה של לב טוב”.

אבל הכי אני מתרגש מטקסטים או רעיונות שמחברים את האהבות הגדולות של חיי: האנרכיזם, הבודהיזם ותמרה. כך למשל, לוקה ופרנצ’סקו קאוולי ספורצה כותבים: “החירות הפנימית שלנו אינה מכירה גבולות פרט לאלה שאנחנו שמים או שאנחנו מוכנים שישימו לנו. חירות זאת מביאה עימה גם עוצמה גדולה: היא יכולה לחולל תמורה ביחיד, לאפשר לו לפתח את כל כישרונותיו ולחיות כל רגע של חייו במלאות גמורה. כאשר מתחוללת התמורה הזו ביחידים, כשתודעתם מגיעה לבגרות, גם העולם משתנה, שכן העולם מורכב מיחידים”.

* בונוס למוארים:
ביקורת פוליטית מרגשת של דרור בורשטיין ב”הארץ”

שני פרקים מתוך הספר

יום החסד הבינלאומי

Monday, 03 בNovember 2008
בעוד שבוע, בתשעה בנובמבר, יחול יום החסד הבינלאומי שהוא יום של מדיטציה, תפילה ופעולה למען הפלת חומות בעולם. בישראל-פלסטין אפשר לציין את היום הזה ביחד בבילעין. נפגשים ביום ראשון ב- 10:00 בבוקר בצומת שילת. אפשר להתחבר גם ממקומות אחרים בעולם. הנה מדיטציית החסד שכתבה סבינה ליכטנפלדס:

היכן שהיה כאב, תנו לריפוי להתעורר
היכן שהיה כעס, תנו לכוח השינוי להופיע
היכן שהיה פחד, תנו לביטחון ולאמון לגדול
היכן שהיו אויבים, תנו להתעוררות של חמלה הדדית לצוץ.
היכן שהיה דיכוי, תנו לחופש לשלוט
היכן שאומות חוו פירוד, תנו לאהבת כדור הארץ להוביל לאחריות משותפת.

באנו כתזכורת:
אם ברצוננו לאפשר לכדור הארץ לשרוד אזי על כל חומות ההפרדה ליפול.
החומות שבין אנשים, בין ישראל ופלסטין, בין אירופה ואפריקה, בין מה שנקרא העולם הראשון ולבין מה שנקרא העולם השלישי.
וכמו כן גם החומות שהקמנו בתוך נפשנו, החומות בין המינים, והחומות בין בני אדם וכל היצורים החיים.

יהי רצון שכל העקורים ימצאו בית.
שחכמת הילידים הטהורה תקבל הכרה והערכה.
שהאנשים המוכנים לסכן את חייהם עבור אמת וצדק יקבלו את ההגנה הדרושה.
שקולם של הצדק האמת החמלה והסולידאריות עם כל היצורים החיים יישמע בכל רחבי העולם. שיתפשט ויהפוך לתנועה עוצמתית המייצגת את שמירת החיים על פני כדור הארץ.

יהי רצון שהזרע של קהילות שלום יצמח ויפרח. ושהקהילות העצמאיות הראשונות יהוו סימן, ויראו שאפשר לפתח מערכות חברתיות המהדהדות עם חוקי האהבה והחמלה האוניברסאלים, ועם השפע והאמת של החיים.

יהי רצון שנהפוך לנושאי תקווה עבור אלו שיבואו אחרינו. שנניח סימן מוחשי לכך שהחיים הנצחיים יגברו על כל המערכות המבוססות על כוח מוטעה, על הרס ועל ניצול.

באנו כתזכורת ליופי המקורי ולאמת של החיים:
לכל יצור חי יש את הזכות להיות חופשי ולהתפתח, הזכות לאהוב והזכות הטבעית לאמת ולאמון.
בואו ניתן דוגמא להתגברות על אלימות בכל מקום בו נמצא.
בואו נצדד בחיים ובאהבה כך שהפחד יוכל להיעלם מעל פני האדמה.
בואו ניצור מעגל כוח חובק עולם שיגן על כל הבריאה.

יהי רצון ותפילה זו או דבר טוב ממנה יבוא לידי הגשמה.
תודה ואמן.

מונופול

Wednesday, 27 בAugust 2008

בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב.

דרך צלחה!

בראשית היה האטלנטי.

ואז היתה אטלנטיק סיטי.

להשיג הרבה מידע מהרשת על אטלנטיק סיטי, שנת ייסודה, מי היו המייסדים, מתי נבנו בתי הקזינו, מתי יוצר המונופול הראשון.

העיר הציעה אפשרויות רבות.
למעשה, היא הפכה להיות כל כך פופולארית, שכל אזרח באמריקה רצה לקנות אותה. להשתלט עליה ולפתח אותה. לבנות רחובות, בתים ומלונות, גנים ציבוריים, ומה לא. העיר היתה שער לכסף הגדול.
מהר מאוד חיקו אותה ערים רבות אחרות בעולם: ניו יורק, פאריס, לונדון, טוקיו.  רק עיר אחת לא חיקתה אותה. היתה זו מוסקבה. אבל אחרי שנים ארוכות, גם היא הצטרפה לחגיגה.

טוב, אז מי מאתנו לא מכיר את סיפורו של משחק השולחן האולטימטיבי: בנק, כמה שיותר שחקנים, רחובות, בתים ומלונות, תשתיות, עיריה (מסים וכד’), הפתעות, קנסות ובית כלא אחד. וכסף. הרבה כסף.
המשך »

3 ציטוטים

Wednesday, 20 בAugust 2008
קטעים מבלוגים של אחרים שמתעקשים לדבר על סקס במקומת שאסור לדבר על סקס:

בני ציפר:
… אלא שיש לצעירים ישראלים איפה להוציא החוצה את המרץ ואת האגרסיות שלהם. בצבא כמובן. אבל גם אסור לשכוח שלצעירים יהודים יש גם חופש מיני גדול יותר, והם לא צריכים להגיע למצב שהם מתפוצצים מבפנים מבחינה מינית כמו צעירים ערבים, הגדלים בחברה שמרנית מאוד, שבה צריך לחכות לחתונה כדי לקיים יחסי מין סדירים עם אשה. בחברה שמרנית כמו החברה הפלשתינית, צעירים גם מחויבים לציית לסמכות המשפחתית של האב או של ראש המשפחה, וחובת הציות הזאת גם היא דבר שאפשר להשתגע ממנו בגיל הזה ובכל גיל בעצם.

אני חושב, אגב, שגם הצעירים הדתיים שלנו, שמוגבלים מאוד בקיום יחסי מין לפני הנישואים, מגיעים לאותו מצב של התפוצצות פנימית, שמנהיגי העולם הדתי יודעים לתעל אותה להשגת מטרות פוליטיות. קחו דוס צעיר ולוהט שמת להזדיין, ושילחו אותו להתעמת עם מג”בניקים ושוטרים על גבעה צחיחה בשומרון. קחו אותו ותנו לו לעשות לינץ’ קטן בכמה פלשתינאים צעירים מקריים ברחוב. לא פלא שהמין כל כך ממושטר גם אצל השמרנים הערבים וגם אצל השמרנים היהודים. הרי זה אמצעי שליטה נהדר. עד שהשליטה אובדת והגולם קם על יוצרו וזה מה שקרה במקרה של הבחור עם הבולדוזר.

הפתרון יכול להיות כל כך פשוט. כמו שפעם אמרו הביטניקים: עשו אהבה, לא מלחמה. הכוונה הייתה כמובן לא לאהבה במובן העמוק של המלה אלא לסקס. והנה עברו כארבעים שנה מאז המהפכה של ה”ביט”, ואף אחד לא למד דבר.

מתוך: עשו סקס, ולא יהיה טרור

גלעד רייך:
שלוש השנים שבהן הייתי מבקר המחול של עיתון “גלובס” לימדו אותי קצת על הצביעות המסוימת הכלולה בכל ביקורת. חשבתם פעם איך, למרות שמחול הוא אמנות שעוסקת, בין השאר, ביופיו של הגוף, לא קראתם מעולם תיאור פרטני, אינטימי ומלא תאווה על אחת הרקדניות? איך יכול להיות שבאמנות שבה אנשים שנראים מצויין ומתפשטים על הבמה באופן קבוע אף אחד לא כותב על משיכה, על סקס, על חזות עירומים או זיעה נוטפת?

“חושני”. תמיד המבקרים כותבים “חושני”. זו מין מילה כזו שכאילו באה לתאר משהו שקשור ב”מיניות”. גם “מיניות” היא מילה שמבקרים אוהבים. זה כמו לדבר על מין, אבל לא ממש, כי הרי “מיניות” מתקשרת ל”תולדות המיניות” של פוקו, ופחות לדבר הזה שאנשים, גם אלו שנמצאים על הבמה, עושים כל הזמן (או לפחות שואפים לעשות).

ומה שנכון למחול, נכון כמעט לכל תחום. המבקרים והכתבים חיים בסביבת השחקנים, האמנים הפלסטיים, מעצבות האופנה ואנשי הקולנוע. לרוב הם בוחנים אותם ממש מקרוב. חלקם מדברים איתם, חלקם גם מבלים איתם בלילות. ומה מזה נשאר כשאתם קוראים את הטקסט, מנסים להבין אם כדאי או לא כדאי ללכת לתערוכה הזו או להצגה ההיא? כמה מהקוראים המעטים (והאיכותיים!) של ביקורת המחול יכלו לנחש שהייתי כרוך אחרי רקדנית מאוד מאוד ספציפית באחת מלהקות המחול הגדולות, שהזמנתי אותה לצאת, שהערצתי אותה מרחוק, שבמשך כמה בכורות ראיתי רק אותה?

מתוך: הדברים שאסור למבקר לכתוב עליהם

גלית בן שמחון:
תראו את הקהילה ואני בתוכה, כמה חבטות וכפות חטפנו ואנחנו לדעתי מאושרים יותר מכל אלו שלא העיזו לעשות שום דבר שונה/נועז בחיים שלהם. אנחנו קווירים , חלקנו עם בעיות נפשיות, אבל מי לא. לפחות מתמודדים כול יום עם מי שאנחנו. שואלים שאלות. ומתקדמים כל הזמן הלאה.

אנחנו סוטים/סוטות , יו… ממש נכון. אז מה? יש לנו חוש הומור נפלא. מתלבשים טוב (טוב לא כולם. צריך לשפר משהו בסטייל בקרב חלק מהלסביות) אוהבים עד הסוף, חיים טוב עם עצמינו, תורמים לקהילה, יש לנו אחריות לסביבה. אנחנו אנשים טובים.

בכולנו יש שונה, כולנו בעצם דו- מיניים. אבל מעבר לזה, יש שפה פנימית שלמה הוליסטית, מכילה, דואלית, מאפשרת, דו-מינית, חד מינית, שעוד לא התחלנו להבין אותה. והיא נמצאת בבסיס הקיום של החיים שלנו. מעבר לנורמות ולחוקים ולכללים עליהם גידלו אותנו.

תתחילו ללמוד את הדיאלוג הזה. תנו לעצמכם חופש מעצמכם, מהתדמית, האגו שלכם. תראו מה תגלו. שיש בכם צדדים אחרים, נשיים, גבריים, שונים, דפוקים ומפחדים. אנחנו כבר לא ילדים, תלותיים וחסרי מודעות. קחו חופש מעצמכם.

חרטתי על עורי קעקוע שמשמעותו חופש. כדי שלא אשכח את הדבר החשוב ביותר בחיים. חופש.

מתוך: החופש להיות שונה

שיתופות

Monday, 16 בJune 2008
אני מתרגש להאיר שני שיתופים משתי חברות בקהילה המתהווה. שתיהן סטודנטיות חדשות במונטה סרו ששלחו השבוע מיילים לקבוצה בארץ בניסיון לשמור על האינטימיות והשקיפות שהתפתחה בשנה האחרונה. שתיהן מתייחסות לנושא המיניות (ושתיהן מזכירות גם אותי!). מאוד מתאים לי עכשיו להשמיע כאן בבלוג שלי גם קול שהוא נשי ולחשוף שאלות, תהליכים וגילויים של אחרות.

* * *
לילית ואני / מ’

התהליך שאני עוברת מוביל אותי להכיר יותר ויותר בכמיהות ובעוצמות המיניות שלי. עוצמות שכאישה למדתי להדחיק, להצניע ולמתן בגלל הרקע הדתי שלי, הדיכוי החברתי והמיני של הנשים, הפחד להיות מנוצלת, ויותר מכל החשש להפחיד את הגברים ולהרחיק אותן ממני. תמרה נתנה לי תחושת ביטחון וחופש להעיז ולהיות מי שאני.

בחודש וחצי האחרונים היו לי מספר מפגשים מיניים עם שלושה גברים וביניהם גם אורי, ואולי זאת הזדמנות להודות לו על המפגש האחרון שהיה ספונטני, אירוטי, מהנה ושטוף שמש.

עם אחד הגברים, שטאפן, התפתח לו קשר של אהבה שהתחיל כקשר אירוטי. קשר שהוא חגיגה וקבלה של אנרגיה מינית אקטיבית של אישה. שלי. ביחד אנחנו מתחילים לחקור מה זה אומר להיות בקשר אינטימי ואינטנסיבי מאוד שהוא גם פתוח. אני מגלה רמות חדשות של אמון ואהבה כלפי הבחור הזה וגם חששות ומין חומה פנימית מגוננת שבנויה מלבנים של אדישות וממלט של ‘אני בכלל לא מכירה אותו’. מה שמרגש אותי בעיקר הוא הרצון האמיתי של שנינו לנסות ולחקור את האמת האירוטית שלנו וגם את האמת של הלב והאהבה.

* * *

צעדים במיניות / רוסנה

בתוך השדה המיני של תמרה מצאתי עצמי מול הפחד לפתח אטצ’מנט (היצמדות) למישהו ולהיכנס לדרמה רגשית. הפחד הזה הוביל אותי אל הקצה השני: הפנמתי את הכלי של חוסר הזדהות בכל תא של גופי. הרגשתי מנותקת מעצמי ומהרגשות שלי. הלב שלי היה חסום. כך מצאתי עצמי במפגש מיני עם גבר יפה תואר שעיניו ידעו לספר לי שגם בתוכו יש משהו מנותק. יצאתי מהמפגש הזה ללא שום זיכרון תחושתי של מה שקרה בינינו: הלב לא ידע לומר שהייתי באינטימיות עם מישהו, הגוף לא זכר את המגע, כאילו מעולם לא היה. רק בראש יכולתי להריץ תמונות של תנועות מכניות, כמו בסרט. נבהלתי.

שבוע מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללילה עם אורי. הלב החסום עדיין לא ידע להפיק תגובה מתלהבת אבל הראש ידע לומר שאני שמחה על ההזדמנות לרפא את העבר: מפגש מיני קודם שהיה בינינו באדמאמא לפני כשנתיים הסתיים בדרמה רגשית, ללא תמיכה של קהילה מסביב. הראש גם זכר שיש בליבי המון אהבה לאיש יקר זה. בצהרי אותו יום זכיתי לשיחת טלפון מאמה שמבה, שאמרה שתתפלל עבורנו. בליל שישי עם הרבה כוכבים, בתוך המגע האוהב, הלב שלי התחיל להיפתח מחדש. היה שם רוך ועוצמה, ביישנות וחברות. מתוך ערבוב מסקרן של חדש ומוכר הלך ונוצר הריפוי.

בערב למחרת סביב שולחן האוכל הוא כבר שיתף חוויות מהמפגש הבא שלו, עם סיימון בבודגה. והכל היה בסדר: ללא אטצ’מנט, ללא קנאה, ללא דרמה. בלב התחילו ניצנים של תקווה: אהבה חופשית מפחדים יכולה להיות אפשרית עבורי. הידיעה שנחיה יחד באותה קהילה הסבה לי אושר ובטחון: לא היה שום צורך לנסות לכלוא אותו, יש לנו את כל החיים יחד.


FireStats icon Powered by FireStats