החיים כנמשל

לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג’נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ “לנצח את היטלר”. אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן - באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

“כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק”.

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. “הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות” כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש”העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם”. וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

“במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר”.

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן - מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

“אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד”.

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.

לכבוד פסח אני מבער חמץ בארכיון הניירת שאספתי באובססיביות אנאלית. ערימה גדולה של מכתבים, עיתונים, מאמרים, סיכומים – נערמת ליד הדלת. קליפה נוספת נושרת ממני בתהליך השינוי וההתמרה.

בין הארגזים מצאתי חוברת שכתבתי בכיתה ג’ לכבוד “40 שנה למדינה”. בשער הדבקתי תמונות של חיים הרצוג, דויד בן גוריון, דגל ישראל וסמל של הצבא. בעמוד הראשון רשמתי בצייתנות את ההכתבה: “זכותנו על ארץ ישראל באה לנו מכוח הבטחת ה’ לאבותינו”. קשה להאמין אין האמנתי למורה כשהכתיבה לנו בבית-ספר מוקף חומה בלב שכונת רמת-אביב: “לא נהיה עוד עבדים. נבנה את ארצנו, נרעה את צאננו, נעבד אדמותינו”.

ש.ב.
1. למד בע”פ את ההימנון
2. מה היתה תקוותו של עם ישראל תמיד?

תשובה
2. תקוותו של עם ישראל היתה לחזור לארץ ולהיות עם חופשי

“מתי ואיך הומצא העם היהודי“, ספר חדש של שלמה זנד, מנתח את מכונת הפטריוטיות הזאת באופן היסטורי. הספר נפתח בציטוט של החוקר קרל דויטש (שחמק מהנאצים לארה”ב): “אומה היא קבוצת אנשים המאוחדת על-ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה”. מכאן זנד מפרט כיצד קהילת דת ממציאה לעצמה היסטוריה קולקטיבית והופכת לעם. שני השלבים באבולוציה הזהותית (דת ועם) מהווים קהילות מדומיינות, אולם ללאום יש כלים חדשים לדמיוּן ההשתייכות אליו, כמו למשל חוק חינוך חובה (ותעיד על כך החוברת מכיתה ג’), שכבת האינטלקטואלים (ובמיוחד ההיסטוריונים) ואף זכות הבחירה (”רעיון הלאום הכיל את הדמוקרטיה כמו פרפר בתוך גולם” ליאה גרינפלד).

זנד כותב: “אם הזהות היא פריזמה שדרכה הפרט ממשמע את העולם, ומהווה בעצם תנאי להיותו סובייקט, הרי שהזהות הלאומית היא פריזמה מודרנית שדרכה המדינה ממשמעת אוכלוסייה מגוונת ונותנת לה לחוש כי הוא סובייקט היסטורי אחיד וייחוד”. כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב.

כמו אחיו הגדול, הספר “החשבון הלאומי” של בועז עברון, מהווה הספר של זנד בעיטה באשכיו של הרעיון הציוני שהעתיק את התפיסה האנטישמית לפיה היהדות היא גזע. הוא מכחיש לא רק את יציאת מצריים כי אם גם את הגלייתם של היהודים לאחר חורבן בית המקדש, ומביא עדויות למוצאם של היהודים האשכנזים דווקא מהעם הכוזרי שהתגייר. ייתכן דווקא שהפלסטינים שדבקו באדמת הארץ כפלחים הם הם צאצאיהם של היהודאים המקוריים.

חזרה לחוברת שהכנתי לפני 20 שנה (אלוקים אדירים!). בעוד שעל החלוצים כתבתי: “חייהם היו צנועים וקשים: מעט אוכל, לבוש קרוע אך הרבה מצב רוח”, על הפלסטינים לכלכתי: “הבדוים חשבו שעם הקמת המושבות תהיה אפשרות לבוז ולגנוב, אך המתיישבים החדשים קמו להגן על חייהם ורכושם בכוח עצמם”. וגם - “הערבים פרעו את ישובי הגליל ולא נתנו לפטח את האיזור”. קצת אחרי סיכום מעלליו של היטלר, הוספתי: “הצבא שלנו מגן על ארצנו הוא אמיץ וגיבור ובראשו הרמטקל”.

פתאום אני מתמלא בחמלה כלפי קרבנות שטיפת המוח הישראלית. ממש לא מובן מאליו עבורי איך אדם קורע ממנו את הרעיונות, הסיפורים והזהויות שהוכתבו לו מלידה. חזרתי לביקור מולדת וגיליתי שנפטרתי מהאינסטינקט המתגונן והתוקפני שלי כלפי תופעת כל הארץ דגלים דגלים. אין בי כעס יותר כלפי התנועה שהצליחה להפוך את התנ”ך לספר היסטוריה, לייצר ולצרוב בתודעתי מיתוסים מופרכים ולנשל את בניו ובנותיו המקוריים של חבל ארץ יפהפה זה. כפי שסיכם זנד: “אם ניתן היה לשנות בצורה כה רדיקלית את המדומיין ההיסטורי, מדוע לא לבקש לעצב באמצעות הרבה דמיון גם מחר ממין אחר? אם עברו של הלאום היה בעיקרו חלום, מדוע לא להתחיל ולחלום את עתידו מחדש, רגע לפני שיתגלגל לכדי חלום בלהות?”.

אני מאחל לעצמי ולקוראות וקוראי הבלוג הזה – חירות אמיתית.

אמן.

את הטקסט הזה כתבתי ל”וואלה תרבות” בעקבות הספר “הזכות לעצלות” שכתב פול לפארג ב- 1883 והתפרסם בעברית באיחור של 120 שנים (בהוצאת נהר ספרים). נזכרתי בו כששכבתי במיטה עם עין חבושה, הקשבתי לחבריי מעשבים את הגינה של האשרם הפוליטי (בו אני מתגורר עכשיו) וחשבתי על תגובתו המחודדת של שי לפוסט הקודם (בעניין הפריבילגיה שבלצאת ממעגל המשכנתא-ילדים-כלב-טלוויזיה).

פעם חלמתי להיות בדואי. להפוך את החופשות המוקצבות בסיני לדרך חיים, לוותר על העבודה היומיומית ועל האחיזה בקרקע ולהתמכר לתענוגות המדבר והים ולחיי הנוודות המורים פשוט ללכת לאיפה שטוב לנו. הוגה הדעות פול לפארג הוא אמנם יהודי שנולד בקובה וחי בצרפת אבל למעשה הוא בדואי. הבדואי המרקסיסט הראשון

הרעיון שבבסיס הספר הוא זר לשיח החברתי בישראל הנלחם על “הזכות לעבוד”, ואולי דווקא בשל כך אין אקטואלי ורלוונטי ממנו. פול לפארג טוען כי הזכות לעבוד רומסת את זכותו של האדם לחירות ולמימוש עצמי ומביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. העצלות לעומת זאת מבורכת שכן היא מאפשרת לאדם לממש באמת את יכולותיו (ללא תיווך של מעביד) ותשוקותיו (ללא שיקולי שכר ורווח). לכן מטיף לפארג למעבר ליום עבודה בן 3 שעות בלבד, ומיישב את הבעיה הכלכלית שתיווצר כביכול בעזרת ריסון ייצור היתר (המביא לעודפי סחורה) ומיתון צריכת הפרולטריון (הלא היא תרבות הצריכה).

אם העבודה היא האל הרע, המצאת המכונה מתוארת בספר כאל הטוב שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ויעניק לכל הברואים המון שעות פנאי כדי להשתכר ולהזדיין. לכאורה ערכים בורגניים שפלים, אך לפארג מוקיע את הבורגנות על שזנחה את מימוש התשוקות והעניקה את השחרור מהעמל למתי מעט. גם מהפרולטריון שמכר את נשמתו לתחרות הקפיטליסטית הוא אינו חוסך שבטו ומתארו כעדר כבשים מנוונות הצועד בשמחה אל הטבח הכלכלי והרוחני. הפרולטריון הוא זה שנלחם בתום המהפכה הצרפתית על הזכות לעבוד 12 שעות ביממה, והוא זה שטבע את הסיסמא האכזרית: “מי שלא עובד – לא אוכל!”. שלא יתפלא כעת כשבטנו מקרקרת.

אך שעות הפנאי שיצרו המכונות לא נוצלו למימוש צרכים רוחניים או לשקידה על המהפכה המיוחלת, והשעבוד נמשך באמצעים שונים גם בסיום הקטיף, מחוץ למפעל או אחרי המשרד. מאז ועד היום נראה כי המדינה הקפיטליסטית משתמשת בהעדר הביטחון הכלכלי-חברתי כדלק למחייתה, ושומרת שהחרדה מאובדן הפרנסה תהיה חזקה יותר משאיפתו הבסיסית של האדם לממש עצמו ולעסוק בדבר מה פרודוקטיבי. האזרח נותר עם התשוקה החולנית לעבוד, שהיא פרי הטפותיהם של הכלכלנים, אנשי המוסר והכמרים (בניגוד לרבנים שנראה שכבר קראו את הספר והשתכנעו). אלה הרחיקו אותנו מאריסטו ואזרחי יוון העתיקה שידעו להתענג באמת ואף אחד לא יכול לחלוק על תרומתם לתרבות, למדע ולהיסטוריה האנושית.

בגיל 69 התאבד לפארג יחד עם אשתו (בתו של קארל מרקס), לפני שהזִיקנה תגזול ממנו את “שמחת החיים ותענוגות הקיום” כפי שניסח זאת במכתב הפרידה. הזכות לעצלות נחשבת במקומותינו ללא פחות בזויה מאשר הזכות למות. זו כמו זו נתפסת כמנת חלקם של התבוסתנים. נתיר לבדואים שלא יעבדו ולפילוסופים המשוגעים שיקצרו את חייהם בשל שיקולי איכות חיים, ונמשיך אנחנו להשתתף בתחרות שלא בחרנו בה ושבוודאי לא ננצח בה.

* * *

ביקורת על הספר בהארץ

כתבה היסטורית בגלריה (שץ מבריק כהרגלו ופרס מיוחד למי שיזהה מי זה א’)

לינק לספרייה החופשית בה מסתובב עותק חופשי של הספר

שלוש שנים למאבק בבלעין. 2,500 מגיעים להפגנה השבועית ביום שישי. כמה נפצעים. אני מזמין את הסטודנטים להקרנה של הסרט הדוקומנטרי “אי-נוחות זמנית” שמביא את סיפורו של תחילת המאבק הלא-אלים בגדר ההפרדה. שבת בערב משולה כאן לערב יום שישי ודרושה מחוייבות עמוקה כדי להקדיש את השעות שלפני השינה למראות של עקירת עצי זית, חוטי תיל ועיניים כבויות מול בנייה של כלא ענק. אני משתף שהסיפור של מסחה הוא סיפור משמעותי בביוגרפיה של המאבק נגד הכיבוש וגם בביוגרפיה הפרטית שלי. איך חציתי את הגבולות שלי, איך מצאתי בלב שלי מצד אחד התחייבות לשים לכל זה קץ ומצד שני תקווה לחיי שיתוף שאפשר לאחוז בהם ובה (בתקווה. במלעיל. יבין מי שצפה בסרט וזוכר איך נאזי בלבל בחן בין ההמנון של מדינת ישראל לבין ההפך שלו - האמונה שיהיה טוב).

פליי. נאזי שהוא חקלאי אוהב אדם ושהיה הסיבה לכל זה. טניה ריינהרט שמותה לא מאפשר לי למחוק את המייל האחרון ששלחה לרשימת התפוצה של מסחה. רוסנה שעוד מעט תגיע לכאן כסטודנטית. האוכל (שם, באוהל בלילה, החלטתי להיות טבעוני), ההפגנות (אחד מרגעי השיא בסרט היא הפגנה רבת משתתפים – 300. תראו איך התעצמנו מאז), התחושה של לעשות משהו שעוד אף-אחד אחר לא עשה קודם (לישון עם האויב). בית הדין הבינלאומי בהאג פוסק שהגדר לא חוקית, בג”ץ מורה לשנות את התוואי, ואנחנו ממשיכים לעשות חברים בין הדמעות של הגז המדמיע וקירות תאי המעצר.

את שתי הספות הכחולות והזולות שבסלון הבורגני שלי ושל האקס המיתולוגי קנינו בשוק הרהיטים של הכפרים מסחה ובידיה. בנסיעה למסחה בצוהרי שבת ההיא של ספטמבר 2000, שבועות ספורים לפני ששרון עלה להר הבית. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה השוק ההומה נסגר על-ידי כוחותינו שחסמו את הדרכים למסחה וממנה. ב- 2003 חזרתי למסחה לא כצרכן אלא כאקטיביסט, בימים שבהם המשאיות והדחפורים עבדו במרץ אבל בכלי התקשורת הישראליים קשה היה למצוא אף לא כתבה אחת שסיקרה את מפעל הסיפוח העצום. דממת אל-חוט שנדמה שהובקעה רק לאחר שנורו שתי היריות לעברו של גיל נעמתי שיחד עם “אנרכיסטים נגד הגדר” פתח את השער החסום בגדר מול מסחה.

יחד הקמנו על התוואי העתידי אוהל מחאה נגד הגדר אותו אכלסו יומם ולילה ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים. המחשבה היתה להילחם בניסיון להפריד בין אוכלוסיות על-ידי מפגש בלתי אמצעי מסביב למדורה. הפעילים הטבעונים עמדו אבלים מול לולי התרנגולות של הכפר, הבנות הפמיניסטיות התלבטו האם לכסות את הרגליים והשמאלנים יפי הנפש שהיו רגילים להפגנות בכיכר רבין גילו שאפשר ללכת לישון בשטחים ולקום בחיים. לפלסטינים היה זה אתגר לא פחות גדול לפעול במשותף עם אנרכיסטים שבזים לדת וללאום, עם לסביות רדיקליות שבהפגנות במסחה נשאו שלטים כמו “טרנסג’דר ולא טרנספר” ועם סתם בוגרי צה”ל שבעברם ניצבו מהצד השני של הרובה.

בכיתי היום שלוש פעמים בגלל שירים. אולי זאת השבת הגשומה הזו שלא נותנת לצאת למרחבים, ואולי אלה הגעגועים לשפה העברית המאתגרת, ואולי זה פשוט הזמן לבכות. ביצוע מצמרר (אוי לקלישאה) של רות דולורס וייס ל”משירי ארץ אהבתי” (שכתבה לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת), וביצוע מתוק עד כאב של רונה קינן ל”אהבה ראשונה” (שכתב אבא עמוס והלחין שמוליק קראוס. אין לינק. שלחה לי פרטי. שיחיו הקנאים), והסרט הזה של דניאל סיון ויוני מסי שהוא שיר הספד שמפיח תקווה, שהפך את הבטן שלי בגלל שמסחה והתקופה הזו ב”אנרכיסטים נגד הגדר” היתה האהבה הראשונה שלי, זו שלנצח לא אשכחנה. בגלל עליבותה של מכורתי, ותיבת הנגינה איתה אני נד ממדינה למדינה לתנות דלותה הזוהרת.

המסע מחוץ לתמרה עשה לי חשק לגלות קצת את המדינה בה אני חי. קשה להאמין איך מדינה קטנה (10 מיליון תושבים) ויחסית נחשלת (אחת העניות ביותר במערב אירופה) היתה בעבר אימפריה שחלשה על ארבע יבשות. השפה הפורטוגזית המדוברת במדינות שונות באפריקה ובדרום אמריקה מעידה על מי שהיתה פעם האחות הצולעת של ספרד. ומצד שני קשה להאמין גם איך תוך שלושים שנים מדינה שמתעקשת לשמר דיקטטורה פשיסטית על סף תום האלף השני הופכת להיות חברה מכובדת באיחוד האירופי ויעד מועדף לתיירים חובבי שמש וים.

אכן, לאורך ההיסטוריה היווה האוקיינוס המקיף את המדינה מקור של חדווה, געגועים, כמיהה וגם סבל עבור הפורטוגלים. אלה שלא יצאו למסעות הכיבוש ונשארו מאחור הרגישו שהם מפספסים משהו ולכן תחושת ההחמצה העגמומית היא חלק מהארסנל הלאומי. נסיעה מוסיקלית מפורטוגל לספרד מבהירה את ההבדל: מפאדו בלוזי ספוג יגון לפלמנקו סוער וסקסי. נסיעה היסטורית בחזרה מבהירה שהספרדים למדו שללא מהפכה רועשת הפשיזם ימשיך לעבור ולכן הם חוגגים את החיים בנקודות הקיצון, ואילו הפורטוגלים למדו להיות צייתניים ומופנמים, כי גם אם בסוף צריך לעשות מהפכה אפשר לעשות אותה בשקט.

בפורטוגל אפשר למצוא שרידים המעידים על חיי אדם במקום מלפני 500 אלף שנים וגם הרבה שרידים מהאימפריה הרומית שהשתלטה על האיזור והעניקה לו את שמו. במאה השמינית פלשו המוסלמים  ושלטו באיזור למשך 800 שנים של תור זהב לשירה הומו-אירוטית ובכלל. הנוצרים שפוררו לאט את השלטון המוסלמי הרחיבו את הגבולות והגדילו את הקולוניות: תחילה למטרות מיסיונריות קתוליות ולאחר מכן למען הקפיטל.

הגילויים והכיבושים באפריקה, הודו, סין, יפן, ברזיל ועוד הפכו את פורטוגל לאימפריה עצומה. במשך 500 שנים היוותה ציר מסחר אינטנסיבי שלא היה כמותו בהיסטוריה האנושית. מחקלאות מקומית הפך האזור הדרומי בו אני חי, אלגראבה, למוקדש לכרמים ועצי זית (לייצוא יין ושמן). גם שיעבוד דרום אמריקה לטובת גידול קני סוכר – התחיל מכאן, ואפילו עצי התפוז בארץ הקודש הגיעו מסוחרים פורטוגלים (שהביאו אותם כנראה מסין) ומכאן לתפוז בערבית קוראים: בורטוגל.

במחצית השנייה של האלף השני התרחשו דרמות רבות: איחוד עם ספרד ופרידה ממנה (גם כיום הפורטוגלים מתלוננים על כיבוש של חברות ספרדיות), אינקוויזיציה אכזרית (יותר מ- 1,000 הועלו על המוקד ועוד אלפים רבים של מוסלמים ויהודים אנוסים שהמשיכו להירדף בשל “טוהר הדם”), השתחררות ברזיל מעול הכיבוש (מהפכה ללא שפיכות דמים שהיוותה את תחילת שקיעת האימפריה) ורעידת אדמה וצונאמי קטלני בליסבון (יותר מ- 100,000 נספו, כמחצית האוכלוסייה).

ב- 1974 נמאס כבר לכולם מהשלטון הפשיסטי שסיסמתו היתה: “האל, המולדת והמשפחה”, תחת הנהגתו של הדיקטטור סלזר שהתעקש להילחם בלאומים המתעוררים ברחבי הקולוניות. הפורטוגלים חיכו לאות למהפכה בדמות השיר “אחרי הפרידה” (שגם ייצג את הדמוקרטיה החדשה בתחרות האירוויזיון באותה שנה אבל זכה ל- 3 נקודות בלבד). כשהושמע ברדיו - הצבא הפורטוגלי שם פרחי ציפורנים בקנים (להבהיר את אופיה הלא-אלים של המהפכה) ושחרר את פורטוגל מציפורני השלטון הדיקטטורי.

סירובו של הספר הפורטוגלי שקיצץ את שיערי בעיירה אוליהו עם מדי תכלת מקצועיים (לאחר שלושה חודשי גידול פרא) לחייך, הזכיר לי את שכבת הגיל שלא מתרשמת מהדמוקרטיה  ולא מבינה מה היה כל-כך נורא ברודן סלזר. בספר “מהפכה בפורטוגל”, מצטט מיכאל הר סגור (ששהה בפורטוגל בזמן המהפכה) זקן פורטוגלי המתגעגע לאַחדות האימפריה. “אתם מאוחדים מתוקף ההיסטוריה שלכם?”, שאל הרסגור. “לא”, ענה הפורטוגלי, “מתוקף הביצים שלנו”. אבל זוהי נוסטלגיה גריאטרית. הסיפור של פורטוגל מעורר השראה אמיתית.

מעורר השראה כי הנה מדינה שמתפרקת מנכסיה הקולוניאליים, מצליחה לקלוט בחזרה מיליון מתנחלים ולפורר שלטון דיקטטורי ללא שפיכות דמים. כי הנה לכם דוגמא היסטורית להתכווצות טריטוריאלית המחייבת שינוי זהות טראומתי שמבהירה שזה דווקא אפשרי. כי אפילו צבא יכול להיות מהפכני ולסרב לכיבוש ולמלחמה ולא רק מטעמי הגדלת כוחו הפוליטי. כי גם מחוץ לסלון מזל ברור שהאנרכיה שאחרי ההפיכה היתה טובה בהרבה מהדיכוי הדיקטטורי (שדווקא לא היה אלים. סתם מדכא).

הייתי בן 16. קו 24 מרמת-אביב מוריד אותי בין כיכר מלכי ישראל לכיכר רבין. אני עולה בשדרות ח”ן ונעלם במדרגות של מרכז שיבננדה ליוגה. במדור הכניסה חופשית של עכבר העיר היה כתוב שיש ערב פתוח. המורה הג’ינגי’ת סיפרה על הבן שלה שלא יכול לשבת בשירותים בלי עיתון. לא הבנתי מה הבעיה, הרי לקרוא זה טוב. היא הסבירה שהוא לא יכול לבלות זמן של שקט פשוט עם עצמו. הבטחתי לעצמי לקדש את זמן האיכות שלי עם עצמי. בתום הערב קניתי בורקס טבעוני מחיטה מלאה ואכלתי אותו בשקט, מתמוגג מכל ביס. על הקיר היה תלוי ציטוט של הבעש”ט: “רצונך להיות אהוב - היה אוהב”. הבטחתי לעצמי לאהוב. אני זוכר את החיוך שהיה לי כשחיכיתי בתחנת האוטובוס.

מאז נתן לי המקום הזה מתנות רבות. עוד ועוד הבטחות שהתממשו. שורש החשיבה החיובית שלי נמצא שם, כמו גם ההחלטה להיטיב עם הגוף שלי מתוך אהבה לרוח שלי והידיעה החמקמקה אך בהירה כמו אלף שמשות של אחדות מוחלטת. חתיכת “סיבוב” כמו שאומרים החבר’ה ברומזם לבחירה שלי בשוליים הסהרוריים. מאז ימי בנימינה בשיבננדה אני מחפש את הריח הזה של הקטורת הזו שליוותה את השיעורים. עשרות פעמים אני רוכש חבילה כחולה עליה מדבקה כסופה מיוחדת ואזהרה בסנסקריט ובאנגלית מזיופים, ונופל שוב ושוב בפח של קטורת מזויפת.

זוהי אולי מטאפורה לכמיהה, שאין לה תשובה, לחזור לגיל הזה של 16 כשהזהויות היו גמישות והדרמות היו כה מקסימות עד כדי כתיבת שירים ובכי מול שקיעה בתל-ברוך. ואולי זו מטאפורה לזיוף של עולם הניו אייג’ שמפזר ריחות נעימים כדי ללכוד אותך ביצר צרכני שאין לו פורקן. ואולי זו הקטורת שרכשתי היום בחנות האוריינטלית שבעיירה הפורטוגזית אוליהו שהזכירה לי להודות למקום הזה שקורא לי לחזור.

* * *