החיים כנמשל

איך בכלל מסכמים שלושה חודשים שכאלה? אני לא מתחיל אפילו. רק מסיים. האם אני נוסע לחופשה או חוזר ממנה – שאל אותי אחי. עניתי לו על אוטומט שזו היתה חופשה ועכשיו אני חוזר לשגרה, לעבודה, לבית. האמנם? אולי טושטש אצלי הפער בין החיים לחופשה. יש לי חופש כל יום: החופש שבמסגרת והחופש להחליט. אז אני יוצא למסע לארץ המסעות.

ביום החסד הבינלאומי אני משתף ברגעי החסד שגיליתי במרכז יום לקשישים שבקסטל: כל יום ליויתי את עזרא לביתו שנמצא כ- 5 דקות הליכה מחדר האוכל. אלא שעזרא מתקשה ללכת ונעזר בהליכון ובי. אז אנחנו הולכים לאט לאט. ביום הראשון זה לוקח לנו בערך רבע שעה ואני מפספס את ההסעה הביתה. ביום השני אני מפציר בו ללכת מהר יותר, מעודד אותו מול כל מדרגה וגורר לפניו את ההליכון. ביום השלישי אני עושה שינוי פנימי ומחליט פשוט ללכת בקצב שלו. לוותר על ההסעה ולוותר על המחשבה שהתפקיד שלי הוא לגרום לו ללכת מהר יותר. אז אנחנו הולכים ביחד. ויש פתאום זמן לדבר (כשמדברים עוצרים), וגם להביט בנמלים שמתרוצצות מתחתינו וגם ללטף את הכתף שלו בתום עלייה או ירידה קשה.

ציטוטים נבחרים מראיונות שאני עורך עם זקני הקסטל שיהיו בריאים שהגיעו ממרוקו, כורדיסטאן ועיראק, במסגרת 80 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור שקיבלתי ברוך השם בגלל גרפיטי (“להפיל את חומת האפטהייד”) שריססתי לפני 6 שנים מול משרד הביטחון בתל-אביב (וכמו שזהבה גלאון אומרת: רק טיפת מזל)

נולדתי בכורדיסטן, בכפר קלוניה. הכל היה הרים מסביב, לא ראינו שמיים. היינו בית יחיד של יהודים בין מוסלמים. היו לי חברים וחברות מוסלמים וכיבדו אותנו. היינו חקלאים. זורעים אורז וירקות. כל מה שאכלנו זרענו בעצמנו. היו מסביב המון מעיינות. לא היה שם בית חולים. עד שהתחתנתי לא ראיתי בחיים שלי אפילו רכב. בגיל 14 התחתנתי. הכרתי אותו כקרוב משפחה, הוא היה בן דוד של אמא שלי, אבל לא כל-כך שמחתי, בכלל לא רציתי להתחתן. לא היה כזה דבר: אני לא רוצה או כן רוצה. מה שההורים מחליטים - עושים. אף פעם לא הייתי מאוהבת. בעלי לא נתן לי אהבה. עשה לי צרות. ראה שאני תמימה אז הלך עם בחורות. גם בארץ התאהב באחרת אלמנה. אהבה זה לא כל-כך טוב. אחרי אהבה מתחרטים. תודה לאל יש לי ילדים, יש לי בית. אני רק דואגת לבריאות שלי.

נולדתי בעיר זכו, בצפון עיראק. גרנו ליד נהר ואני וחברות שלי היינו הולכים לשחק במים. היה לי כיף, כל היום משחקים. אבא שלי היה אורג שמיכות. הייתי עובדת איתו ומכינה לו חוטים מצמר, והוא היה אורג את החוטים שאני הכנתי. בגיל 12 לקחו את אחי לצבא בבגדד. קראו לו זכריה והוא שינה את השם שלו לזכי בשביל הצבא העיראקי. שלא יזהו אותו בתור יהודי. היינו חברים של המוסלמים, חוגגים איתם רמדאן. היתה לי חברה נוצריה שבאה לחגוג איתנו בפסח.

נולדתי בעיר לימילל שבמרוקו. זוכרת נהר עם מים קרים כמו קרח. היה לנו מעיין גדול שהביא מים לכל העיר. הרבה מים. לא היו סוגרים ברזים. שום מים לא ישוו למים של הבאר. גם לא מי-עדן. לא היה חשמל. היו מדליקים עששיות ומבשלים על פחמים. היה פחות שפע של ירקות, עגבניות היה רק בעונה, אבל היו ירקות כל-כך טעימים שגם בלי בשר זה היה טעים. לא כמו עכשיו ירקות בלי טעם. זוכרת ביום חמישי כמה שכנים שוחטים כבש מתחלקים ובמוצאי שבת מה שנשאר זורקים כי לא היה מקרר.
ראיתי את בעלי ברחוב וברחתי. לא רציתי להסתכל עליו. הייתי קטנה. אפילו אחרי שהתחתנתי ברחתי אז הוא לקח אותי לעיר אחרת שלא אוכל לברוח. במרוקו היו ערבים ואנחנו היהודים היינו יפים אז היו מפחדים שיקחו אותנו ערבים או נוצרים. היו יהודים שהתחתנו עם ערבים והבריחו אותם.

נולדתי בדוהוק, בכורדיסטאן. עברנו לבגדאד כי לא היתה לי אמא. אבא מסר אותי לאשתו של אח שלו. היא היתה אמא טובה בשבילי. בגיל 8 מסר אותי לבוסית של משק בית. שמה אנשים אינטליגנטיים לומדים באוניברסיטה. הם היו מפונקים אז הייתי מביאה להם כוס מים, או כוס מיץ פטל, או נעליים שלהם. גם הייתי מצחצחת להם את הנעליים. הייתי עוד ילדה קטנה אבל היו מעבידים אותי שלא יהיה לי גוף רקוב. אחר כך התחילו לתת לי משכורות: 3 מטבעות בחודש. הספיק לי ללחמניה עם עמבה וכוס מיץ.

בעלי היה מת לבוא לארץ-ישראל. בבית-כנסת סיפרו שיש עלייה. לקחו אותנו מרבאט לקזבלנקה, שם חיכינו חודש במחסן עם הרבה עולים חדשים התחבאנו שם, אחר-כך באוניה 3 ימים לצרפת במרסל שם חיכינו חודש, ומשם לחיפה 5 ימים באוניה. מה זוכרת דבר ראשון מהארץ? גועל נפש! שמו לנו אבקה כאילו אנחנו מלוכלכים. זה הקבלה. זרקו אותנו 17 משפחות במבשרת, היינו הראשונים שמה. לא היה אוטובוס, לא חשמל במשך 5 שנים, לא מים, לא תריסים. היו יריות עלינו מירדן ליד המרכז קליטה. הביוב היה בחוץ, היה ריח. שועלים בלילה. הייתי בוכה למה לא רגילה לזה. אבל גם היתה שימחה: שכנים שעוזרים אחד לשני ומדברים. עכשיו כל אחד סוגר עליו דלת.

אני הייתי הכי ממזרה ורמאית מכל האחיות במרוקו. הייתי משתוללת. תודה לאל שאין לי ילדים כמוני. אמא גזרה לי שיערות אבל מה לא עשתה לי הייתי מנצחת. הייתי הולכת לבית קולנוע ברבט ובית קפה עם כל הערבים העשירים. שמה מסתובבת עם מוסיקה וסרטים עם אום-כל-תום. שם הכרתי בחור קלפן. אהבתי אותו. רציתי להתחתן איתו. אז אמא שאלה אותו אם הוא יודע לשחק קלפים, ושיחקה איתו רונדה. והוא היה מנצח אותה חבל על הזמן. ואז היא ראתה כמה הוא טוב והזהירה אותי שלא אלך איתו. הייתי בורחת מבית ספר והולכת אליו. נדבקתי בבחור הזה והיא הבינה שהיא צריכה להביא לי בחור אחר. אז כשהייתי בת 16 שיחקתי 5 אבנים ואמא הביאה לי אחד יתום שגדל עם סבתא שלו. ניסיתי לברוח אבל בסוף התחתנתי איתו. תמיד אני נזכרת בבחור ההוא מהבית-קפה עד היום. חושבת אולי הוא בגילי עכשיו.

מכרנו כמה חפצים שיהיה כסף לנסיעה ולאוכל, יום שלם למוסל ומשם בלילה רכבת לבגדאד. לקחנו רק נעליים ובגדים. פחדנו שהערבים יתחרטו. חיכינו בתור 7 חודשים אחרי כל העיראקים והכורדים. שמו אותנו בבית כנסת. היו ימים שלא יכולנו לבשל היינו אוכלים לחם עם טחינה או חלבה. תמיד עושים סלט כמו פיקניק. בבית כנסת נולדה תינוקת לאשתו של אחי (חיתנו אותו מהר שלא ילך לצבא). לא היה מספיק אוכל לאישה אז לא היה לה מספיק חלב לתינוק. אז נתנו לתינוקת לשתות תה. מהשימחה שלנו על ארץ ישראל לא היה לנו קשה. לא ידענו שיש פה ערבים. אם היינו יודעים שיש פה מלחמות לא היינו באים. בחיים שלנו לא ידענו מה זה רצח. כשראינו שילדים שלנו שאנחנו מגדלים ומפנקים הופכים לבני 18 והולכים מתים - התחרטנו.

אפשר לזהות את השינוי בכתיבה או בדיעות: היום אומר (בפראפראזה על אריך פריד) - הזעם על אי הצדק אינו מספיק, צריך להתמיר אותו. היום הרבה יותר מעניין לי למצוא את החוטים שמחברים מאשר את אלה שמפרידים. היום אני פחות מפחד להשתמש בפחות סימני קריאה וביותר סימני שאלה (האם באמת פוליטיקה מוניציפלית יכולה לשנות? האם באמת יש הבדל בין אובמה למקיין?).

באיזה שנה, על-פי לוח השנה העברי, רבין נרצח? איזה חודש בא אחרי חשון? לא זוכרים? לא נורא. כמה סמלית היא העובדה שרובנו זוכרות את סדר חודשי לוח השנה העברי (היהודי ליתר דיוק) על-פי שיר של נעמי שמר. בדיוק במקום שבו ההפרדה בין הציונות לדת התפוגגה בחסות גוש אמונים, והתחלנו את שירנו מהתחלה. אם המתנחלים הם ממשיכי דרכם של החלוצים שייבשו ביצות – אז מה נשאר לנו? להם יש “תסביך משיחיות”, ואילו לציבור החילוני שאוחז בפיסת האדמה הזו נשאר רק סעיף הלאום בתעודת הזהות. זה לא מספיק כדי לפתח תרבות ומסורת. וכך אפילו לוח השנה לפיו אנחנו כותבים צ’קים, קובעים פגישות ומקבלים את המשכורת או את דמי האבטלה, לוח השנה לפיו אנחנו חיים - מתאדה בחלל הציבורי, הממלכתי, הקולקטיבי.

ביום השנה הראשון לרצח הייתי עדיין בתיכון. המנהל (שהיה יהודי חובש כיפה) איים שיעיף אותי מבית-הספר בגלל המאבק שניהלתי לציון הרצח ב- 4 בנובמבר. י”א בחשון הזיז לי ממש כמו תלמידות אולפנה חרד”לית אליהן טולטלנו באותו יום, שכן ממורשת רבין נותר רק מסר אחד חד וברור: חייבים לדבר עם הדוסים. על-פי היומן שלהם. כמו פרס על כך ששלחו את הרוצח. בדיעבד אני מבין שלהחלטה לעקור את הרצח מהספֵירה שבה התרחש ולשתול אותו בחשון היה חלק משמעותי בהתנתקות שלי מפסטיבל הזיכרון השנתי. ההחלטה שמהווה את תחילתו של מפעל ההדחקה, ההשתקה, ההשכחה שבלעדיו לא היינו יכולים לצלוח את רצח האב שחווינו. בלעדיו היינו צריכים ממש להתמודד עם מה שקרה. כשאתה הרוצח - זה אומר חשבון נפש, כשאתה הנרצח – זה אומר זעם.

ללא ההעתקה המזויפת של תאריך הרצח היינו צריכים לזכור את היום שבו התקיימה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל, הפגנה פוליטית של השמאל בישראל. היינו צריכים לזכור שבנושאים מסוימים המאחד בינינו הוא לא הדם או הדת, אלא האמונות העמוקות שלנו שמותחות חוט בינינו כבני-אדם. למשל, אני זוכר את הנערים הערבים שהניפו אז, ב- 4.11.95, את דגלי פלסטין ליד המזרקה. היום כבר אין להם מקום בכיכר.

ללא המצאת ה- י”א בחשון היינו צריכים לזכור שיש אנשים שחיים כאן איתנו אבל על-פי לוח שנה שונה לגמרי. אנשים שהדין שלהם רודף והמוח שלהם מתוכנת בידי רבנים. היינו אולי זוכרים את כל האנשים שהיו שותפים לרצח הזה. היינו זוכרים שזה היה רצח פוליטי. כלומר, שמחנה פוליטי אחד כיוון אקדח אל לבו של מחנה פוליטי אחר. אותו מחנה שתמיד הוא ורק הוא זה שלוחץ על ההדק - מיונה אברושמי, דרך עמי פופר ועד ברוך גולדשיין. היינו צריכים חס וחלילה להתמודד עם כל השנאה והכעס המוצדקים שעכשיו מופנים רק כלפי אדם אחד שמחייך בתחתונים.

נער הנרות התמים והכואב שהייתי – התבגר. היום אני מבין שרבין לא גיבור, ולמעשה הוא אחראי על הרבה יותר מקרי רצח מאשר יגאל עמיר. במובן הזה אני מרגיש מוּדר מהפסטירבין השנתי בדומה לאנשי הימין שחולקים על משנתו מהצד השני של הקונצנזוס. אני זוכר לרבין את הידיים והרגליים שהורה לשבור, אני זוכר לו את תנופת ההתנחלויות והכבישים העוקפים, את ההפצצות בלבנון, את תחילתו של הכיבוש ואת אחזקתו. אני זוכר את כל מה שהשמאל הציוני, ואני יחד איתו, סירבנו לראות לאורך שנות אוסלו העליזות שברפיח כלל לא שמעו עליהן. וראו זה פלא, על-פי אותה שיטה הדבקה במילים והצהרות ומתעלמת מגופות ילדות מחוררות, ממשיך אותו השמאל לראות גם בשרון גיבור של שלום. שוב קונה את נוסחת מר ביטחון שהתפכח.

למרות ובשל זאת, היום הוא היום בו אני זוכר את הרצח, בטקס הפרטי שלי הכואב והמפוכח. היום, ובכל ארבעה בנובמבר, אספר לילדי: כשהייתי ילד כמוך, השלטון נרצח ואני חוויתי זאת כאילו רצחו לי אבא. מסקנה: אל תשליך יהבך על השלטון. היה אתה המלך של עצמך. אל תכבוש. אל תאמין לכל מה שאני מספר לך. אל תרצח.

הידיעה הדרמטית הגיעה לאוזניי: רונה ומיכל, שתי גיבורות ילדותי מהסעה 2 ביסודי, הן עכשיו בהריון. הן היו הסמל לשנינות, לבגרות, לחריפות הפוליטית, לנשיות הבלתי מושגת. עכשיו הן בנות 30, ובתזמון מדוייק הן הופכות לאימהות. שיהיה במזל טוב.

אז למה הבטן שלי התהפכה כשהבשורה נחתה במייל בוקס שלי? מחשבה אחת שופטת את השעון הביולוגי ואת הבורגנות שלוקחת את הטובות ביותר.

ויש לתת דרור למחשבה הזו כמו גם לעוגיה שאכלתי באיזשהו יום כיפור ולא סיפרתי עליה אפילו לא לאלוהים. או כמו קריאות ה”מלחמה!!” שזעקתי עטוי בצעיף צהוב בהיכל יד אליהו (ששינה את שמו כך שמעתי וכעת קרוי על שמו של חכם סיני). או כמו האהבות שהבטחתי ל- ר’ רק כדי שתיתן לי לגעת בשדיה. או כמו מאות הגופים הזכריים שיצאו מאיי.או.אל, צ’ק מי אאוט, אטרף ונכנסו לחדרי ולא הותירו סימן בעולם. כמו סימונה של מכונית אלמונית בחריקת המפתח שלי. כמו ההצטרפות לשירת הרעים “טים, הומו, ברח!”. כמו המחשבה על כמה גדלתי מהקטנתו של בוחבוט הבוכרי. וגם אני רציתי להיות חייל בצבא ההגנה לישראל.

חטאתי, אשמתי, בגדתי, עיוותי, הרשעתי. כמה קל לזהות את חטאי (החטאות) העבר ואת חטאי (החטאות) אחרים) וכמה חשוב לזהות את חטאיי (החטאותיי) בהווה. לזהות גם את מקור הסליחה. מי שידע למחול ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל, אני הולכת לדרכי. ואלה מילים שנכתבו לאור הנר המסרב להשלים עם התקצרות הימים ועם ההקפדה הגרמנית על האיסור הפורטוגזי על הדלקת אש בעונה זו.

ויש לתת דרור גם למחשבה שמעולם לא ראיתי את רונה יפה כל-כך כמו אז ברחוב מקרי בתל-אביב, עגלגלה, שלמה ומושלמת. המחשבה על שתי הילדות האלה (אולי ילדים?) מעוררת כיסופי משיח (כמו אבא של דודו טופז) או לפחות קנאה טובה. שטוב לה לילדה עם הורים שכאלה וטוב לו לעולם עם ילדות שכאלה. וגם אם יתמרדו יום אחד ויאמינו שבני אדם לא נולדו לגור בקופסאות בטון ולבהות בקופסאות פלסטיק – תדענה שאהבת האם היא שורש המרד כמו גם הנוסחא לשינוי עצמו.

“אלוהים, חשב קצכן, ילד את העולם ומת. ועכשיו מבקש העולם את אלוהים לשווא. ילד אינו זוכה לראות את אמו אלא לשעה קלה, כשהוא תינוק, ואחר-כך, כל שאר ימות חייו, מבקש הוא את אמו שאין לה דמות, והאם שאין לה דמות מבקשת את ילדה”. (ספר יוסף, יואל הופמן)

באתי מאהבה ואליה אני בא. זה הסוד שהוא רק רמז. באמת שיהיה במזל טוב. בקרוב אצלי.

לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג’נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ “לנצח את היטלר”. אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן - באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

“כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק”.

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. “הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות” כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש”העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם”. וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

“במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר”.

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן - מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

“אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד”.

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.

לכבוד פסח אני מבער חמץ בארכיון הניירת שאספתי באובססיביות אנאלית. ערימה גדולה של מכתבים, עיתונים, מאמרים, סיכומים – נערמת ליד הדלת. קליפה נוספת נושרת ממני בתהליך השינוי וההתמרה.

בין הארגזים מצאתי חוברת שכתבתי בכיתה ג’ לכבוד “40 שנה למדינה”. בשער הדבקתי תמונות של חיים הרצוג, דויד בן גוריון, דגל ישראל וסמל של הצבא. בעמוד הראשון רשמתי בצייתנות את ההכתבה: “זכותנו על ארץ ישראל באה לנו מכוח הבטחת ה’ לאבותינו”. קשה להאמין אין האמנתי למורה כשהכתיבה לנו בבית-ספר מוקף חומה בלב שכונת רמת-אביב: “לא נהיה עוד עבדים. נבנה את ארצנו, נרעה את צאננו, נעבד אדמותינו”.

ש.ב.
1. למד בע”פ את ההימנון
2. מה היתה תקוותו של עם ישראל תמיד?

תשובה
2. תקוותו של עם ישראל היתה לחזור לארץ ולהיות עם חופשי

“מתי ואיך הומצא העם היהודי“, ספר חדש של שלמה זנד, מנתח את מכונת הפטריוטיות הזאת באופן היסטורי. הספר נפתח בציטוט של החוקר קרל דויטש (שחמק מהנאצים לארה”ב): “אומה היא קבוצת אנשים המאוחדת על-ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה”. מכאן זנד מפרט כיצד קהילת דת ממציאה לעצמה היסטוריה קולקטיבית והופכת לעם. שני השלבים באבולוציה הזהותית (דת ועם) מהווים קהילות מדומיינות, אולם ללאום יש כלים חדשים לדמיוּן ההשתייכות אליו, כמו למשל חוק חינוך חובה (ותעיד על כך החוברת מכיתה ג’), שכבת האינטלקטואלים (ובמיוחד ההיסטוריונים) ואף זכות הבחירה (”רעיון הלאום הכיל את הדמוקרטיה כמו פרפר בתוך גולם” ליאה גרינפלד).

זנד כותב: “אם הזהות היא פריזמה שדרכה הפרט ממשמע את העולם, ומהווה בעצם תנאי להיותו סובייקט, הרי שהזהות הלאומית היא פריזמה מודרנית שדרכה המדינה ממשמעת אוכלוסייה מגוונת ונותנת לה לחוש כי הוא סובייקט היסטורי אחיד וייחוד”. כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב.

כמו אחיו הגדול, הספר “החשבון הלאומי” של בועז עברון, מהווה הספר של זנד בעיטה באשכיו של הרעיון הציוני שהעתיק את התפיסה האנטישמית לפיה היהדות היא גזע. הוא מכחיש לא רק את יציאת מצריים כי אם גם את הגלייתם של היהודים לאחר חורבן בית המקדש, ומביא עדויות למוצאם של היהודים האשכנזים דווקא מהעם הכוזרי שהתגייר. ייתכן דווקא שהפלסטינים שדבקו באדמת הארץ כפלחים הם הם צאצאיהם של היהודאים המקוריים.

חזרה לחוברת שהכנתי לפני 20 שנה (אלוקים אדירים!). בעוד שעל החלוצים כתבתי: “חייהם היו צנועים וקשים: מעט אוכל, לבוש קרוע אך הרבה מצב רוח”, על הפלסטינים לכלכתי: “הבדוים חשבו שעם הקמת המושבות תהיה אפשרות לבוז ולגנוב, אך המתיישבים החדשים קמו להגן על חייהם ורכושם בכוח עצמם”. וגם - “הערבים פרעו את ישובי הגליל ולא נתנו לפטח את האיזור”. קצת אחרי סיכום מעלליו של היטלר, הוספתי: “הצבא שלנו מגן על ארצנו הוא אמיץ וגיבור ובראשו הרמטקל”.

פתאום אני מתמלא בחמלה כלפי קרבנות שטיפת המוח הישראלית. ממש לא מובן מאליו עבורי איך אדם קורע ממנו את הרעיונות, הסיפורים והזהויות שהוכתבו לו מלידה. חזרתי לביקור מולדת וגיליתי שנפטרתי מהאינסטינקט המתגונן והתוקפני שלי כלפי תופעת כל הארץ דגלים דגלים. אין בי כעס יותר כלפי התנועה שהצליחה להפוך את התנ”ך לספר היסטוריה, לייצר ולצרוב בתודעתי מיתוסים מופרכים ולנשל את בניו ובנותיו המקוריים של חבל ארץ יפהפה זה. כפי שסיכם זנד: “אם ניתן היה לשנות בצורה כה רדיקלית את המדומיין ההיסטורי, מדוע לא לבקש לעצב באמצעות הרבה דמיון גם מחר ממין אחר? אם עברו של הלאום היה בעיקרו חלום, מדוע לא להתחיל ולחלום את עתידו מחדש, רגע לפני שיתגלגל לכדי חלום בלהות?”.

אני מאחל לעצמי ולקוראות וקוראי הבלוג הזה – חירות אמיתית.

אמן.

את הטקסט הזה כתבתי ל”וואלה תרבות” בעקבות הספר “הזכות לעצלות” שכתב פול לפארג ב- 1883 והתפרסם בעברית באיחור של 120 שנים (בהוצאת נהר ספרים). נזכרתי בו כששכבתי במיטה עם עין חבושה, הקשבתי לחבריי מעשבים את הגינה של האשרם הפוליטי (בו אני מתגורר עכשיו) וחשבתי על תגובתו המחודדת של שי לפוסט הקודם (בעניין הפריבילגיה שבלצאת ממעגל המשכנתא-ילדים-כלב-טלוויזיה).

פעם חלמתי להיות בדואי. להפוך את החופשות המוקצבות בסיני לדרך חיים, לוותר על העבודה היומיומית ועל האחיזה בקרקע ולהתמכר לתענוגות המדבר והים ולחיי הנוודות המורים פשוט ללכת לאיפה שטוב לנו. הוגה הדעות פול לפארג הוא אמנם יהודי שנולד בקובה וחי בצרפת אבל למעשה הוא בדואי. הבדואי המרקסיסט הראשון

הרעיון שבבסיס הספר הוא זר לשיח החברתי בישראל הנלחם על “הזכות לעבוד”, ואולי דווקא בשל כך אין אקטואלי ורלוונטי ממנו. פול לפארג טוען כי הזכות לעבוד רומסת את זכותו של האדם לחירות ולמימוש עצמי ומביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. העצלות לעומת זאת מבורכת שכן היא מאפשרת לאדם לממש באמת את יכולותיו (ללא תיווך של מעביד) ותשוקותיו (ללא שיקולי שכר ורווח). לכן מטיף לפארג למעבר ליום עבודה בן 3 שעות בלבד, ומיישב את הבעיה הכלכלית שתיווצר כביכול בעזרת ריסון ייצור היתר (המביא לעודפי סחורה) ומיתון צריכת הפרולטריון (הלא היא תרבות הצריכה).

אם העבודה היא האל הרע, המצאת המכונה מתוארת בספר כאל הטוב שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ויעניק לכל הברואים המון שעות פנאי כדי להשתכר ולהזדיין. לכאורה ערכים בורגניים שפלים, אך לפארג מוקיע את הבורגנות על שזנחה את מימוש התשוקות והעניקה את השחרור מהעמל למתי מעט. גם מהפרולטריון שמכר את נשמתו לתחרות הקפיטליסטית הוא אינו חוסך שבטו ומתארו כעדר כבשים מנוונות הצועד בשמחה אל הטבח הכלכלי והרוחני. הפרולטריון הוא זה שנלחם בתום המהפכה הצרפתית על הזכות לעבוד 12 שעות ביממה, והוא זה שטבע את הסיסמא האכזרית: “מי שלא עובד – לא אוכל!”. שלא יתפלא כעת כשבטנו מקרקרת.

אך שעות הפנאי שיצרו המכונות לא נוצלו למימוש צרכים רוחניים או לשקידה על המהפכה המיוחלת, והשעבוד נמשך באמצעים שונים גם בסיום הקטיף, מחוץ למפעל או אחרי המשרד. מאז ועד היום נראה כי המדינה הקפיטליסטית משתמשת בהעדר הביטחון הכלכלי-חברתי כדלק למחייתה, ושומרת שהחרדה מאובדן הפרנסה תהיה חזקה יותר משאיפתו הבסיסית של האדם לממש עצמו ולעסוק בדבר מה פרודוקטיבי. האזרח נותר עם התשוקה החולנית לעבוד, שהיא פרי הטפותיהם של הכלכלנים, אנשי המוסר והכמרים (בניגוד לרבנים שנראה שכבר קראו את הספר והשתכנעו). אלה הרחיקו אותנו מאריסטו ואזרחי יוון העתיקה שידעו להתענג באמת ואף אחד לא יכול לחלוק על תרומתם לתרבות, למדע ולהיסטוריה האנושית.

בגיל 69 התאבד לפארג יחד עם אשתו (בתו של קארל מרקס), לפני שהזִיקנה תגזול ממנו את “שמחת החיים ותענוגות הקיום” כפי שניסח זאת במכתב הפרידה. הזכות לעצלות נחשבת במקומותינו ללא פחות בזויה מאשר הזכות למות. זו כמו זו נתפסת כמנת חלקם של התבוסתנים. נתיר לבדואים שלא יעבדו ולפילוסופים המשוגעים שיקצרו את חייהם בשל שיקולי איכות חיים, ונמשיך אנחנו להשתתף בתחרות שלא בחרנו בה ושבוודאי לא ננצח בה.

* * *

ביקורת על הספר בהארץ

כתבה היסטורית בגלריה (שץ מבריק כהרגלו ופרס מיוחד למי שיזהה מי זה א’)

לינק לספרייה החופשית בה מסתובב עותק חופשי של הספר

שלוש שנים למאבק בבלעין. 2,500 מגיעים להפגנה השבועית ביום שישי. כמה נפצעים. אני מזמין את הסטודנטים להקרנה של הסרט הדוקומנטרי “אי-נוחות זמנית” שמביא את סיפורו של תחילת המאבק הלא-אלים בגדר ההפרדה. שבת בערב משולה כאן לערב יום שישי ודרושה מחוייבות עמוקה כדי להקדיש את השעות שלפני השינה למראות של עקירת עצי זית, חוטי תיל ועיניים כבויות מול בנייה של כלא ענק. אני משתף שהסיפור של מסחה הוא סיפור משמעותי בביוגרפיה של המאבק נגד הכיבוש וגם בביוגרפיה הפרטית שלי. איך חציתי את הגבולות שלי, איך מצאתי בלב שלי מצד אחד התחייבות לשים לכל זה קץ ומצד שני תקווה לחיי שיתוף שאפשר לאחוז בהם ובה (בתקווה. במלעיל. יבין מי שצפה בסרט וזוכר איך נאזי בלבל בחן בין ההמנון של מדינת ישראל לבין ההפך שלו - האמונה שיהיה טוב).

פליי. נאזי שהוא חקלאי אוהב אדם ושהיה הסיבה לכל זה. טניה ריינהרט שמותה לא מאפשר לי למחוק את המייל האחרון ששלחה לרשימת התפוצה של מסחה. רוסנה שעוד מעט תגיע לכאן כסטודנטית. האוכל (שם, באוהל בלילה, החלטתי להיות טבעוני), ההפגנות (אחד מרגעי השיא בסרט היא הפגנה רבת משתתפים – 300. תראו איך התעצמנו מאז), התחושה של לעשות משהו שעוד אף-אחד אחר לא עשה קודם (לישון עם האויב). בית הדין הבינלאומי בהאג פוסק שהגדר לא חוקית, בג”ץ מורה לשנות את התוואי, ואנחנו ממשיכים לעשות חברים בין הדמעות של הגז המדמיע וקירות תאי המעצר.

את שתי הספות הכחולות והזולות שבסלון הבורגני שלי ושל האקס המיתולוגי קנינו בשוק הרהיטים של הכפרים מסחה ובידיה. בנסיעה למסחה בצוהרי שבת ההיא של ספטמבר 2000, שבועות ספורים לפני ששרון עלה להר הבית. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה השוק ההומה נסגר על-ידי כוחותינו שחסמו את הדרכים למסחה וממנה. ב- 2003 חזרתי למסחה לא כצרכן אלא כאקטיביסט, בימים שבהם המשאיות והדחפורים עבדו במרץ אבל בכלי התקשורת הישראליים קשה היה למצוא אף לא כתבה אחת שסיקרה את מפעל הסיפוח העצום. דממת אל-חוט שנדמה שהובקעה רק לאחר שנורו שתי היריות לעברו של גיל נעמתי שיחד עם “אנרכיסטים נגד הגדר” פתח את השער החסום בגדר מול מסחה.

יחד הקמנו על התוואי העתידי אוהל מחאה נגד הגדר אותו אכלסו יומם ולילה ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים. המחשבה היתה להילחם בניסיון להפריד בין אוכלוסיות על-ידי מפגש בלתי אמצעי מסביב למדורה. הפעילים הטבעונים עמדו אבלים מול לולי התרנגולות של הכפר, הבנות הפמיניסטיות התלבטו האם לכסות את הרגליים והשמאלנים יפי הנפש שהיו רגילים להפגנות בכיכר רבין גילו שאפשר ללכת לישון בשטחים ולקום בחיים. לפלסטינים היה זה אתגר לא פחות גדול לפעול במשותף עם אנרכיסטים שבזים לדת וללאום, עם לסביות רדיקליות שבהפגנות במסחה נשאו שלטים כמו “טרנסג’דר ולא טרנספר” ועם סתם בוגרי צה”ל שבעברם ניצבו מהצד השני של הרובה.

בכיתי היום שלוש פעמים בגלל שירים. אולי זאת השבת הגשומה הזו שלא נותנת לצאת למרחבים, ואולי אלה הגעגועים לשפה העברית המאתגרת, ואולי זה פשוט הזמן לבכות. ביצוע מצמרר (אוי לקלישאה) של רות דולורס וייס ל”משירי ארץ אהבתי” (שכתבה לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת), וביצוע מתוק עד כאב של רונה קינן ל”אהבה ראשונה” (שכתב אבא עמוס והלחין שמוליק קראוס. אין לינק. שלחה לי פרטי. שיחיו הקנאים), והסרט הזה של דניאל סיון ויוני מסי שהוא שיר הספד שמפיח תקווה, שהפך את הבטן שלי בגלל שמסחה והתקופה הזו ב”אנרכיסטים נגד הגדר” היתה האהבה הראשונה שלי, זו שלנצח לא אשכחנה. בגלל עליבותה של מכורתי, ותיבת הנגינה איתה אני נד ממדינה למדינה לתנות דלותה הזוהרת.