החיים כנמשל

שלום למי שמבחין כמוני
בשכרון הנהרה, נהרת הפרפר
בחשכת המנהרה

שלום למי שחולק אתי בכוס
בדחיסות הלילה הגולש משני המושבים
שלום לך, צל הרפאים שלי

השלום: דבריו של הנוסע בתוך עצמו
לנוסע מעברו השני של המקום
השלום, יונים של שני זרים שחולקים
המיה אחרונה על סף התהום

השלום, געגועים בנפרד של שני אויבים
לפיהוק על רציף השיעמום
השלום, אנחת שני אוהבים רוחצים
באור הירח העמום

השלום, התנצלות החזק לפני
החלש ממנו בנשק, אך לא בטווח הראות
השלום, השתברות חרבות נוכח היופי
בטבע, שם הטל יכול לברזל בקלות

השלום, יום ביתי ונלבב
וקליל – צעד, שאינו אויב של אף אחד

השלום, רכבת מלכדת את נוסעיה השבים
או הולכים לתור את פירורי העד

השלום, הכרה פומבית באמת:
מה עשיתם בצל הרפאים של הנרצח?
השלום, ללכת לעבוד בגינה,
איפה ניטע את השתיל הרך?

השלום, לראות את המגנט של עיני השועל
המפתות תאווה של אשה מהססת
השלום, האוי התומך בצמרות
שיר אנדלוסי, בלב גיטרה שותתת

השלום, לקונן על נער שנקבה חור בלבו
גמת חן של אשה, לא פצצה ולא כדור
השלום, לשיר את מנגינת חייו באיבו
על מיתר השבלת השזור.

עוד מעט 2:00 בלילה ומחר בבוקר אסע לשבוע תמריאני בשטחים.
לו היה לי זמן לכתוב פוסט חדש הייתי כותב על ד’ ג’ ו- י’.
לו היה לי גם כסף וכישרון הייתי עושה עליהם סרט.

הנה לכם סיפור על זוג מקסים שנפרד לאחר שמונה שנים של התבגרות משותפת. הבחורה הולכת לעבר השקיעה עם אחד מחבריו הטובים שעד לא מזמן היה גם השותף לקומונה שאירחה חבורה שכזו שישבה ערב ערב לפנטז מהפכות. הבחור והחבר לא מדברים. החבורה מתפרקת לשני מחנות ולאחר מכן ליחידים. כולם מתבודדים אל זוגיותם החדשה ורק הבחור נשאר רווק. לבדו. לא, הוא לא צריך עכשיו הטפות על אהבה חופשית. הוא רק צריך קצת שקט לאסוף את השברים. סוף.

גם רונה סיפרה לי היום שהיא היחידה מבין כל חבריה וחברותיה שגרה עדיין עם שותפים/ות. כל השאר עברו לגור לבד או עם בני-זוגם/ן. ממש חתרנית.

“אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו להתחתן אחד עם השני” (מתוך המחזה “המובן מאליו”, יוסף אל-דרור)

הנה זה בא. הרחם לוחץ. הבדידות חונקת. המסיבה נגמרת. מה היה בה בכלל, בחבורה הזו, שגרם לנו להבטיח אמונים? באיזו תמימות נאחזנו כשהאמנו שאנחנו נהיה שונים. מהורינו, ממורינו, משכנינו, מזאתי מהשכבה שפעם היתה מציירת פיות בשירותים והיום תחום עיסוקיה כלוא בין חיתולים לשיפוצים.

4 חודשים בגלות והכל השתנה והכל נשאר בדיוק אותו דבר. אחרי בילוי של יומיים בשירותים בעקבות ווג’י בורגר בשדה התעופה במדריד, יצאתי עם מנה לסרט המקסים “עץ לימון”. אחרי שטעמנו מחמיצותו של הכיבוש המשכנו לערב האחרון של הבר הלסבי “מינרווה”. כדי שלא נדע עוד צער קינחנו בבית שהיה ביתי שהיה ביתה של החבורה כדי לשמוע שהאהבה מתה.

יהי זכרה ברוך.

שני ציטוטים המוקדשים לשני לבבות שבורים: זה שלי וזה של הבחור

“כה ציפיתי ליום והגיע
אך מדוע בוכה בי הלב
מי הפך את שמחת פגישתנו
לעצבון הפרידה הנוקב

מי הצר האורב לי בדרך
המרעיל בארות נחמה
האמנם רחשי גם אליך
תנתך חמתי הסתומה

האמנם לשכך את הזעם
של האל התובע כל בכור
אעקוד על גבי המזבח
גם אותך רחשי הטהור”

(רחל)

“לפעמים הלב מחשב להישבר.
אין שיעור לקדושה הזאת. איך העור לופף את הבשר.
איך האוויר מקיף את כדור האדמה. ואיך
מעבר לאוויר, הגופים הגדולים מרחיקים
בלא קול, אל תוך האפלה”

שנה למותה של פרופ’ טניה ריינהרט.

חמש שנים למותה של רייצ’ל קורי.

יהי זכרן ברוך.

אני מדליק כאן נר בצורת מאמר מתוך הספר שכתבה טניה “שקרים על שלום” שהיתה לי הזכות לסייע בהוצאתו לאור:

למנהיגות הפוליטית של מחנה השלום הישראלי שנים של ניסיון בניתוב מרבית המתנגדים לכיבוש לדרך שימור הסטטוס-קוו. אלה הם האנשים שהטיפו במהלך שנות אוסלו שהכיבוש למעשה הסתיים, וכל מה שצריך הוא רק עוד כמה שנים של מו”מ. הם מומחים בשכנוע כל מי שמוכן להקשיב להם שהמלך אינו עירום, ושהבעיה היא רק בעיניים שלנו. אם הרוב הישראלי לא יעמוד על המשמר, מומחים אלה עלולים להצליח שוב.

אך לראשונה מאז אוסלו יש גם תנועת שלום ישראלית גדלה והולכת שאינה מצייתת עוד למנהיגים הפוליטיים של מחנה השלום. הגרעין הקשה שלה מורכב מקבוצות מחאה מקומיות רבות שנעשו פעילות מתחילת ההתקוממות. זהו גרעין השמאל הישראלי שלא התבלבל, והתנגד מיד לפאזה החדשה של הכיבוש. בין חבריו: יש גבול, התנועה פרופיל חדש, כביסה שחורה, קואליציית הנשים לשלום צודק, תעאיוש, גוש שלום, תנועת הסולידריות הבינלאומית, “אנרכיסטים נגד הגדר” ועוד…

עיקרון בסיסי המנחה את פעולתן של קבוצות אלה הוא שהתנועה למען השלום ונגד הכיבוש היא מאבק ישראלי-פלסטיני משותף. מן ההתחלה ארגנו הישראלים והפלסטינים יחד הפגנות שקטות, והושיטו ידיים זה לזה משני עברי המחסומים ונקודות הביקורת של צה”ל. בצד הפלסטיני נשמעים בהדרגה יותר ויותר קולות הקוראים לחזרה אל ההתקוממות העממית והאזרחית ולהתרחקות מהמאבק המזוין. ביניהם ניתן למנות את אוניברסיטת ביר זית וקולות רבים אחרים, הקוראים לתיאום עם פעילים ישראלים נגד הכיבוש, כמו בהתקוממות הקודמת.

בגולה הפלסטינית ניסח אדוארד סעיד מסר ברור ברוח זו. בכתבה שפורסמה במרץ 2001 הוא מצטט מדברי מנדלה: “מאבקם של השחורים בדרום אפריקה שבה את דמיונו וחלומותיו של העולם כולו, כי הוא סלל לחברה כולה – לרבות ללבנים, שנהנו מהאפרטהייד – את הדרך היחידה המאפשרת שמירה על ערכים הומניים בסיסיים”. המאבק הפלסטיני, לדברי סעיד, חייב להיות מבוסס על ההבנה שהעם היהודי כאן, וכאן יישאר. המאבק חייב לשאוף להסדר שיאפשר דו-קיום המבוסס על כבוד אנושי, הסדר ש”ישבה את דמיונו של העולם”.

במרץ 2001, בכפר רנטיס שבסמוך לטול-כרם, התבוננתי בהתפעמות בכמאתיים ישראלים – מנוער ועד זקן – ההורסים במו ידיהם את מחסום האדמה והאבן שהקים צה”ל. היה זה רק אחד מעשרות אירועים מסוג זה שהתקיימו מאז החל סבב הדיכוי הישראלי הנוכחי. האנשים ידעו שמיד לאחר שיעזבו את המקום יחזרו הדחפורים של צה”ל ויבנו מחדש את המחסום. ואף על פי כן, הם נראו מאושרים. הם ידעו שגם הם עוד ישובו. הם ישובו למען העתיד היחיד ששווה לחיות למענו – עתיד המבוסס על ערכים הומניים בסיסיים.

לאחר מסיבת הפרידה הסופנית, לפני הנסיעה לתמרה.

הסתובב לו הראש. הוא איבד את זה לגמרי.
איכות השיחות איתו היו נדירות. היכולת לתת ולקבל גם יחד.
הוא התקשה לקבל מחמאות והיה מכור להן.
הוא החליט להיפרד מהמרכז ובחר בשוליים.
כמה אדם יכול לדבר על עצמו?
הוא שינה את חיי.
הוא מורה. הוא מנהיג. הוא משוגע.
אורי היה צנוע ובעל אגו גדול.
עוד מעט כבר ארבע בבוקר, השמש עולה.
פתאום עולה בי רצון לכבות את הסלולרי ולהיעלם עד הנסיעה.
פתאום עולה בי רצון לסוע למסיבת החנוכה באדמאמא במקום לפרדילדו.
אולי זה בגלל המבוכה הגדולה.
אולי הבכתי את עצמי כך בפומבי כדי להבטיח שלא אראה את פרצופי עוד במקום שבו כבר לא הרגשתי שייך?
ואולי רציתי להיזכר עד כמה אני שייך. בעבותות.
הקרבה אל המוות גורמת לניפוי משמעותי של חברים ולהכרת תודה לאלה ששרדו את המסננת.
דנה מאורנג’ התחננה שרק אקשיב לניסיונותיה לשכנע אותי לשמור על הקו.
אין לי צורך בקו של מכשיר סלולרי. זה לא מוזר. את מוזרה דנה.
המצווה בה שמיים התחילו שוב השניים צריכים לגמור.
שיא חדש בנרקסיזם.
אושיה. מנהיג. אנרכיסט. דרמה קווין. פולני. חנון.
היתה לו שמלה בורדו כמו הגלביה של דן בן-אמוץ.
ובכל זאת יש כאן החלטה מודעת להספיד את אשר הייתי עד כה. אם סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר ועומק השלום הוא כעומק הנסיגה – עומק הפרידה מעיד על הרצון לפצוח בחיים חדשים. לחקור מבראשית את כל התובנות והזהויות והאמונות שדבקו בי עם השנים.
אורי עורר אותי לחיות את החיים באהבה, בחמלה, ברגישות וכבוד אנושי, ביצריות ויצירתיות.
וזה המקום להודות למי שהיה חלק ממני.
לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן.
הוא היה רזה.
אין חניה בעיר הזו. מוטב ללכת לחניון ולא לצפות לשיחות משמעותיות.
ומי יישאר לנקות בתום האירוע?
היה כאב חבוי ורגעים מכושפים.
פליט. גולה. אזרח העולם. פעיל שלום. היפי. מאמין. הוזה. הזוי.

אתמול בבוקר כ- 50 שוטרים פינו את הבניין ברחוב בן-עטר שפעם שימש כמקווה להיטהרות ובשלוש השנים האחרונות שימש בית לטוהרה ולטומאה לפאנקיסטים, אקטיביסטיות, אמנים, מסיבות, הופעות, הקרנות סרטים וסיפורי גבורה. במחי פינוי 9 דיירים וריתוך הדלת הושם קץ להיסטוריה האנרכיסטית שהתקיימה במתחם. הנכס, שעמד שומם במשך שנים עד שפלשו אליו אקטיביסטים הומלסים, צפוי להימכר ולהפוך לבניין דירות פלורנטיני חדש.

כמה סמלית היא התבוסה מול בעלי ההון דווקא בתקופה שבה מתעוררת העיר אל מול תנאי הדיור הבלתי אפשריים. אני מצדיע לכל מי שהיתה שותפה לניסיון ההירואי לחיות בחינם באחד מעשרות המבנים הנטושים שבעיר. אני סולח לסקוואט על שלא היה המקום הכי פתוח/מזמין, הכי שכונתי/חברתי, הכי גיי-פרנדלי/קווירי, הכי קומונאלי/כיפי, הכי פוליטי/מודע והכי נקי בעיר. אני מודה לו ולעשרות דייריו לאורך השנים שאירחו אקטיביסטיות מחו”ל, איכסנו ציוד שימושי להפגנות ועזרו כשהיה צריך.

איך מוסד חשוב שכזה, הסקוואט היחיד והותיק בתל-אביב, מפונה כמעט ללא התנגדות? מה היעד הבא לפלישה? האם הפינוי הוא חלק מקריסת תנועת הסקוואטים באירופה? האם יש לי זכות להתעסק בנושא כבעל בית?

את ג’ פגשתי לראשונה במטבח של אדמאמא לפני שנה וחצי. הוא שתה תה ג’ינגר ולימון ואני שאלתי לכמה זמן הוא מתכנן להישאר. הוא אמר שאולי לחודש. אחר-כך הוא התחיל לחפור בור עגול באדמה ואני שאלתי למה. הוא אמר שזה פרוייקט ניסיוני של בניית בית בוץ בצורת איגלו. הצטרפתי לחפירות כי יצר ההרפתקנות שלו (”מעניין אם התקרה תחזיק מעמד”) מצא חן בעיני. ידעתי עליו רק שפעם היה ריינבואיסט מקצועי והיום הוא מתקרב לאלוהי היהודים ולאמא אדמה.

הכוונה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים הבעירה את רחובות עיר הקודש. דיוויד, רוסנה ואני, שביחד עשינו ניסיון (כושל?) להקים קומונה אנרכיסטית בת-קיימא, התכוננו למלחמה. ג’, שכבר נקשר אלינו ואל הרוח המהפכנית שהבאנו לחווה, התקשה להסתיר את הפחד שלו ממעשה אלימות כלפינו ועוד יותר מזה - התקשה להסתיר את העובדה שאיננו רוצה או יכול לבקר את אלו המנסים לפגוע בצועדות. בסוף רוסנה, דיוויד ואני קיבלנו מכות לא מהחרדים אלא מהשוטרים שעצרו אותנו בגן הפעמון בניסיוננו (הכושל?) לשיר בכל זאת “ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!”. באחד הויכוחים ג’ ניסה להסביר לי שזה כאילו שמישהו היה מזיין את האתון שלנו כל לילה. ההשוואה של האהבה שלי למעשה כפייה כלפי בעלי-חיים הרתיחה אותי ויצאתי בדרמטיות מהקראוון. לקחתי כמה ימי חופש בתל-אביב הליברלית וחשבתי לעזוב את האוהל שלי בקהילה הפונדמנטליסטית הדרומית.

בתל-אביב, בג’וז ולוז, פגשתי מכר ש”אחת מחברותיו הטובות ביותר היא לסבית”. סיפרתי לו למה אני בתל-אביב. הוא הקשיב בדממה. אחר-כך אמר: ” אבל מה באמת אפשר לענות לטענה הזו לגבי החמור? לא, באמת, דיברתי עם איזה מתנחל לא מזמן והוא שאל אותי אם אני מצדיק משכב זכר למה אני לא מצדיק גם אבא ששוכב עם הילדה שלו, ובאמת לא ידעתי מה לענות לו”. בלבי הודיתי לו על שלימד אותי שלבורות, לטמטום ולהומופוביה איך גבולות מוניציפליים. יצאתי מהפאב המעושן וחיפשתי את הירח. הבניינים הסתירו לי אז חזרתי לאדמאמא.

ג’ חיכה לי עם התנצלות ואני חיכיתי לו עם סבלנות מחודשת להתמודד עם הפחדים, השנאה והדיעות הקדומות שלו. המשכנו לחיות ביחד ואני גיליתי את ג’ מתוך השיחות מסביב לתנור העצים, הג’וינטים עם המרווה, הבצבוץ עד השקיעה, משחקי המאפיה והמסיבות ההזויות באוהל. גיליתי שהוא יפה תואר אך מתנזר ממין מזה כמעט שנה, שהוא כן וישיר בצורה נדירה אך נרתע מביטויי אינטימיות, שהוא בעל יכולות מלאכה ונתינה מופלאות אך צנוע ונחבא אל הכלים [נחבאות זו אף מונעת ממני לנקוב כאן בשמו המלא]. גיליתי עד כמה הוא אנרכיסט. חלקנו את החזון לגבי עולם של קהילות, כמו גם את הרצון הגדול למצוא את הדבק שמשאיר א/נשים ביחד. החומות בינינו נסדקו, התנמכו והתמוטטו וההערכה ההדדית גדלה. אפילו האהבה.

שלשום נסעתי לאדמאמא למסיבת הפרידה מג’. את תקופת הנזירות המיר לטובת חברה שמחכה לו עכשיו בסין. את השפעת האלכוהול ניצל בין השאר לרמיזות הומו-אירוטיות ולריקוד חסידי לתפילת ההודיה הידועה: “אני כבר לא הומופוב!”. למחרת יצקנו ביחד את רצפת הבית שזכה בינתיים לכינוי “הארמון”. באמצע הריקודים באוהל הפסקתי את המוסיקה לטובת נאום. הודיתי לו על התקווה שהעניקה לי מערכת היחסים בינינו לגבי היכולת להשתנות. לטובה. לעבור טראנספורמציה. התמרה. אם אני השתניתי, אדמאמא השתנתה והוא השתנה - אז למה שהעולם לא ישתנה?

ישראל סגל היה המורה הראשון שלי בעולם התקשורת אחרי שחרורי מגל”ץ. יחד עם קובן היינו המערכת של “סגל יוצא לתרבת” - תוכנית תרבות בשבת בבוקר בערוץ 2. אני זוכר לו את הפרגון המלא שהעניק לצעירים ממנו בארבעים שנים, את האופי הדמוקרטי באופן מוחלט שכל-כך לא אופייני לעולם התקשורת, ואת הסקרנות האמיתית לכל דבר שגילה לראשונה. על החורים המקסימים שהיו לו במה שנקרא “השכלה כללית” (בגלל הרקע החרדי ממנו בא) הוא פיצה בהומור ובתמימות שלו.
היינו מנהלים ויכוחים פוליטיים מתפלפלים. למרות שהזדהה עם השמאל המתון היה נראה שהוא מוקסם מהאופציה הרדיקלית. אחר-כך היינו מתראים בהפגנות בכיכר רבין והוא היה מחייך כאילו אנו חולקים סוד קטן. כשיצאתי מהארון בפניו (לראשונה במקום עבודה) תגובתו היתה תומכת. מאלה שבכלל לא עושים עניין אבל מזכירים שוב ושוב שהם לא עושים עניין…
את התחקירים הארוכים שכתבנו לא תמיד קרא, אבל להצעות הנועזות שהעלנו תמיד הקשיב. כך עלו לשידור תוכנית לזכר חנוך לוין, ראיון עם טניה ריינהרט והגשת פינות שנתנו לנו זמן מסך בעודנו בחיתולים.
אני שולח לו חיבוק פרידה וגם תודה מאוחרת. על כל מה שלימד אותי ובמיוחד על האופציה להיות בו זמנית ילד רע וסבא טוב.
יהי זכרו ברוך.

בתחתית בניין מגורים ברחוב ריינס נמצא מרתף קלסטרופובי נטול חלונות. המרתף הזה היה הבית שלי לכמה שנות התבגרות. קראו לו קודה. פאב סודי שהתפרסם בדרך העתיקה והנשכחת המשלבת פה ואוזן. האור האדום שיצא מבקבוקי הקולה הצבועים וקטעי השקט בהחלפת הצד בקסטות עם מוסיקת הג’אז הפכו את המקום הזה לרחם. כזה שאפשר לשהות בו יותר מתשעה חודשים אבל לא דקה אחת אחרי חצות. מקום שאפשר להיוולד מתוכו אל תוך נדיבות של אנונימיות, אינטימיות ובייגלה.

המשך »