החיים כנמשל

הידיעה על מותה הפתאומי של קריסטינה שלחה אותי עם תמיר, שרון ואניה לעיר סינטרה שליד ליסבון כדי לתמוך בחברנו מיכאל שאיבד את אהובתו. שיר של יונה וולך ליווה אותי בשלושת הימים האלה עם מיכאל ועם נשמתה של קריסטינה ועם המשפחה שלה שהגיעה מגרמניה:

גם הים נסוג
ויש לו אולי
רגשי אשמה
כמו לי
פתאום
והכל חוף
ויש צדפים לאסוף
וחיות
וצריך לחזור
מהנסיגה
ולאסוף

איזו מין יונה וולך זו. גם אותי לימדו בתיכון על הפרובוקציות עם התפילין ועל הסקס האחר, אבל רק אחרי הלימודים גיליתי כמה האישה הזו עמוקה ולאיזה מקור אמונה אדיר היא מחוברת בכזו צניעות וחמלה. לא בכדי זו שהכי רדיקלית וסקסית וקווירית היא גם הכי רוחנית. כאן אפשר היה לספר על אהבתה של קריסטינה לנצרות, לילדים, למזרח התיכון (התמונה שלמעלה נשלחה מטקס שערכו לזכרה ילדים מבית ג’אלה), על אומץ לבה לחקור גם את המקומות החשוכים וגם לחגוג את החיים האלה. במקום זאת אני בוחר להתבונן בצוקים מהם נפלה, אחד המקומות העוצמתיים ביותר שראיתי בחיי, ולחפש נחמה בנקיק השיר.

בנקיק נסתר בצוקים
אילה שותה מים
מה לי ולה,
אלא צוקי ליבי
אלא מעיין חיי
אלא נסתר.

איילה, מה לי ולה
מה לי ולה
מה לי ולה
איילה מה לי ולה
אלא אהבתי

מה הם צוקי לבי? זו המיניות המחברת בין מעלה למטה ומעמידה אותנו מול מרחבי אין קץ ומול הפחד מליפול והאומץ לקפוץ לתהום הלא נודע.
מהו מעיין חיי? זו המודעות, המקור לייחוד האנושי, שבה משתקפים החיים כשהמים אינם עכורים. לעולם לא אשכח את הדרך אל המעיין.
מהו הנסתר? זו הרוח הגדולה הנסתרת מהעין, הכמוסה והמפיחה חיים בחומר. אל הנסתר - אל האחד הגדול.
אהבתי? כאן אין מטפורה או דימוי. זו האהבה. פשוט כמו האהבה.

יהי זכרה ברוך.

מכתבים לאמא שלי יונה אילון במלאת שנה ללכתה

גלעד:

אמא,
לקראת שנה ללכתך ישבתי וחשבתי מהו הדבר העיקרי אותו אני למדתי ממך.
מה שאני למדתי ממך הוא שיש לנו זמן קצוב פה, והוא לא גדול.
למדתי גם, שלנו ניתנה הבחירה מה לעשות עם הזמן הזה - כיצד לנצלו.

מחר, כאשר נשיר לכבודך ולזכרך, נשיר גם את השיר הבא שכתב נתן יונתן:
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות.
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.

[…]

שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר

מי ייתן ונזכור לנצל עד תום כל רגע בחיים נדירים אלה.
שנפתח את האיכויות של חוכמה וחמלה.
תודה אמא.

דנה:

אמא אהובה שלי.

עברה שנה מאז שעזבת את המימד הזה ועברת למימד אחר. אני מרגישה שיש לי את הקשרים, החברים, המשפחה והאהבות שיש לי בעולם הזה, ואת הקשרים שיש לי בעולם האחר. ואת נמצאת בקשר איתי. מותחת את הקשר עד אין סוף. מושכת את נפשי אל המרחבים בהם את שם.

שם-בה – זה השם שקיבלתי כשעשיתי מדיטציה לפני כמה שנים, ואת קראת לי בשנים האחרונות בחיבה:  שמבלה’. שם-בה שהעולם ששם נמצא בתוכה. שהשמיים נמצאים בתוכה, ויש בתוכי משהו מהעולם הזה ששם. מהעולם הזה שבו נמצאות הנשמות. שבו את עכשיו. התברכתי בחוט הארוך הזה שמושך את הנשמה אל מה שמעבר לה.  שמאפשר לי להרגיש קרובה אלייך כל כך. שמזכיר לי שהמימד החומרי איננו חזות הכול. שמזכיר לי שאפשר להיות בקשר עוד בעולם הזה עם העולם הבא . בזוהר כתוב שהעולם הבא הוא העולם שמגיע אלינו כל הזמן. שהוא לא רק אחרי העולם הזה בסדר כרונולוגי אלא שהוא בא לתוכנו ומזכיר את ניחוחו של האין סוף ופותח את הלב. ואת באה אלי מהעולם הבא.  מעולם האמת. שלום אמא. טוב שבאת. ברוכה את בבואך וברוכה את בצאתך.

אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה לפעמים כשאני חושבת עלייך, כשאני מתגעגעת לצליל קולך, להתלהבות שלך, לחיבוק. לעצה טובה, לשיתוף בחלומות. לפעמים אני מזילה דמעה עם אבא שמתגעגע כל כך. אבל יותר מזה אני מוצאת את עצמי שמחה איתך בתוכי. עם זכרך בתוכי. עם מהותך בתוכי. עם ידיעת האם שבתוכי. כל כך הרבה אנשים חסרים אהבת אם מסביבי.  ואני יודעת. אני חבוקה באהבת אם כל הזמן. נתת לי מתנה יקרה מאד. מתנת אהבת האם. ועם מותך התאחדת עם המהות של האם הגדולה. אהבתך השופעת כלפי לא חדלה עם מותך. אהבתי אלייך לא חדלה עם מותך, ואני מרגישה את עצמי נחה בתוך החיבוק הזה הגדול, שהוא את, פעמים רבות.

אני רוצה להקריא קטע מתוך השיר  קדיש יתום של עלי אלון “קדיש קדיש קדיש, שפרושו קדוש קדוש קדוש. יתגדש ויתקדש שמה רבא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול שהוא העולם, יתהדר ויתעלה ויתהלל עולמנו זה, תתגדל ותתקדש אימי אשר נתנה לי חיים בעולם הזה. במקום הזה. טבור עולמי, שאליו אני קשור בטבור האם. אמן

ליד מיטתי כתבתי את מילות הקדיש על הקיר. וכל השנה האחרונה קמתי לתוך הקדושה שבקדיש. לתוך אמירת הקדיש לעילוי נשמתך.  האם אנחנו באמת יכולים לעזור למי שכבר נפטר ועבר מהעולם? האם מילות הקדיש לעילוי  נשמתך באמת העלו את נשמתך ? ולאיזה רקיע עוד את רוצה לעלות? לאן את עוד רוצה להגיע? כל כך הרבה רקיעים חצית בחייך. כל כך הרבה גבהים של התרוממות הנפש הרוח והנשמה.

והנה עוד קטע שאני אוהבת שכתב יואל הופמן: “אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: “העולם הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה”. הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך.”היכן”, חשב ברנהרט בלבו, “מצויה פאולה עכשיו?”

ואני חושבת אמא איך את מתאחדת עם הסדר הגדול של היקום. ואני חושבת אמא שמותך אינו עניין פשוט כל כך, ובכל זאת אמא אני מוצאת אותך בתוכי. ויש בזה משהו פשוט עד מאד.

תמיד חתמת על מכתבייך אלינו במילים : אוהבת לנצח נצחים.
תודה לך אמא על אהבתך. תודה לך אמא על הנגיעה בנצח.

ממני:

“לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” אמר קהלת.

שנה. זמן לשנים-עשר מחזורי ירח.
זמן להתבונן בשקדיה ובסחלב שפורחים שוב.
זמן לחגוג איתך שקיעות, זריחות, לידות, אהבות.
זמן להתגעגע.
זמן לנשום.

שנה. זמן לגלות את מימדי אינותך.
זמן להיאבק בשיכחה ולתת מקום לזכרונות שמציפים.
זמן לפגוש אותך ברוח שמלטפת אותי בין ענפי האקליפטוס.
זמן להעז לגעת שוב בחודש האחרון לחייך: ברגעי האימה וברגעי החסד.
זמן להיזכר איך חתכת לכבודי רבעי תפוח עץ.

שנה. זמן להפוך לאבא ולאהוב תינוק כמו שאהבת אותי.
זמן ללוות את אבא - בוכה וצומח מתוך הדמעות.
זמן להתקרב לגלעד, לדנה וליעל.
זמן לתמוך ולהיתמך.
זמן להעריך ולהודות על הביחד שלנו.

תודה אמא על החיים. תודה על האהבה ועל השמחה.
תודה אמא על נשמתך הגדולה והזוהרת למרחקי אין קץ.
תודה אמא על שאת נוכחת תמיד, גם בשנה הזו, מלווה אותי במשעולים, שמחה איתי.

קוהלת מסכם: “ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו”.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן.

היא היתה הבחורה הכי יפה בסצינה האנרכיסטית.
כל כך יפה עד שנראה כאילו לא היה אכפת לה בכלל ממראה חיצוני.
היא היתה הכי אנרכיסטית.
כל כך אנרכיסטית שלמדה רפואה אלטרנטיבית.
היא היתה קשוחה בכנותה, ילדותית בסקרנותה, נדירה בפתיחותה.
נפגשנו לראשונה בקוויראפשן באמסטרדם ליד התעלה.
היא היתה כל כך קווירית עד שלא היה אכפת לה להגיע לאירוע קווירי עם בן זוגה ההולנדי.
לא היינו הכי קרובים. תמיד נפגשנו בהפגנות או עם חברים משותפים.
אף פעם לא אמרתי לה כמה היא יפה בעיניי.
והלב מחשב להישבר, והראש שואל למה דווקא היא, והגוף מסרב לסרטן,
והנשמה מסרבת להיפרד מטל הקטנה הגדולה העצומה הקטנה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

כל המלים שנחוצות אחרי רצח שכזה כבר הושמעו נאמרו ונכתבו. לי נשאר להוסיף את הסיפור שלי לשרשרת התשובות לניסיון המתועב לדחוף את החירות אל הארון.

שנת 2000. עוד מעט אני משתחרר מהמדים. לפני כמה חודשים נפרדתי מתמר, חברתי השלישית מאז גיל 16, ואני מרגיש שעכשיו זה הזמן לבנים אחרי שמאז מת’יו ב- י’ב זו רק אופציה לא ממש ממומשת. אהוד ברק בשלטון אחרי לילות ארוכים של גרפיטי ובאנרים בצמתים, לפני בט”צ (”בוקר טוב צה”ל” – תוכנית שהגשתי כל בוקר בחמש) ולכולם ברור שאין עם מי לדבר אבל האמונה הכוזבת שעוד יהיה טוב עדיין לא נרמסה תחת הטנקים של האינתיפאדה השנייה. את המעבר לשנות האלפיים אני מבלה באולפן חירום בקריה שאמור לגבות את האולפנים שביפו שאולי יקרסו יחד עם כל העולם.

אבל עכשיו קיץ. וזה הזמן לאהבת קיץ. במוסף “הארץ” מתפרסם ראיון עם עמיר סומקאי פינק שהיה פעם כתב צבאי בגל”ץ והיום הוא ארכיאולוג שהולך להתחתן עם בן זוגו אחרי 13 שנים ביחד. משהו בי ננגע ואני כותב לו לפנתר הורוד שבפאריס על איך זה להיות הומו בגל”ץ 10 שנים אחרי. משהו בו ננגע ומתפתח בינינו רומן מבוייל שגולש לשיחות ליליות מהטלפון בש.ג. הוא מזמין אותי לחתונה בקיבוץ חוקוק שעל גדות הכינרת.

אני שותה וודקה עם תפוזים כדי להרגיע את ההתרגשות. חגי אלעד בגירסא המחומצנת עולה על הבמה המאולתרת על הדשא ומזמין את המברכים והשרים והדומעים ברינה. אני שוב מתאהב. איציק יושע [זו עת של שמות משפחה] לוקח אותי חזרה לתל-אביב ואני מגיע בזמן ל”מוסיקה לבוקר שבת, שירים שערך דניאל אלישע”. אני פותח את המיקרופון ומספר בקול רועד ש”אתם מאזינים לגלי-צה”ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, עכשיו ארבע דקות אחרי חמש בבוקר, שבת שלום. לי קוראים אורי אילון, ולפני כמה שעות חזרתי מהחתונה הכי יפה שהייתי בה בחיי. לא היתה בחתונה הזו חופה וגם לא הינומה. זו היתה חתונה מיוחדת של יוסי ועמיר, ואני רוצה להקדיש להם את השיר ‘רוצה לחיות איתו לנצח’ של קרח תשע. האזנה נעימה”.

בזמן שהשיר מתנגן הטכנאית מהצד השני של הזכוכית אומרת שהתקשר חייל מהר מירון (או מצפה רמון?) שרוצה לדבר איתי. עמית הורוביץ מספר שהוא מקשיב בהיחבא לגל”ץ תוך כדי שמירה ושיש לו דמעות בעיניים בגלל מה שאמרתי. הוא מספר שבשבוע הבא יצטרפו אליו למצעד הגאווה גם אמא ואבא. אני מציע שניפגש במצעד. אני רוצה לחיות איתו לנצח אבל הוא לא רוצה. אבל זאב רוצה. קורין אלאל ועברי לידר שרים על הבמה בספורטק, עדיין בארון. ביום ראשון אני מוצא על לוח השעם של מחלקת האקטואליה תמונה מעמוד האמצע של “ידיעות אחרונות” שבה אני צועד ליד אביעד קיסוס מתחת לדגלי גאווה. אפי הטכנאי מנס ציונה (או עפולה?) סונט בי במדרגות התחנה.

כשחודש הגאווה מסתיים אני יודע שעכשיו זה תורי. לכבוד יום הולדת 21 אני מבקש מאמא להזמין את אחיותיי בלי גלעד. אני מתקשר לשח”ל (שירות לחולי לב) ומבקש שניידת תחכה למטה. אני מתקשר לדבורה לוז מתהל”ה (תמיכה להורים להומואים ולסביות) ומתייעץ בין השאר אם עדיף לומר “אני הומו” או “אני הומוסקסואל” (אני משתכנע לבגוד באמת ההומואית שלי לטובת השפה ההורית ההומו-סקסואלית). כל תא בגוף שלי רועד מפחד, אבל משהו עמוק יודע שאני עושה את הדבר הנכון. שאני בוחר באמת ושהאהבה תנצח.

אחרי הארוחה אנחנו עוברים לסלון ואני קורא את שלושת דפי המכתב שניסחתי בחודש האחרון. אמא ואבא בוכים. אני מסיים לקרוא ואמא קמה וצועקת זעקות שבר של אם ששכלה את בנה: “לא!!!”. אבא, במקום לחטוף התקף לב דווקא מרגיע שיהיה בסדר ושאנחנו נתגבר. אמא, במקום לקבל באהבה ללא תנאי ממשיכה לשאול את אלוהים “למה?!”. אני מבקש ממנה לחבק אותי והיא מתעלמת. אני שואל אם היא אוהבת אותי והיא צונחת אל מיטתה מכה בכרית בכאב שאין לו מרפא. בסוף היא קמה, מחבקת אותי ואומרת: “ברור שאני אוהבת אותך. אתה היהלום שבכתר. בגלל זה זה כל כך קשה”. בערב הם הולכים לפגוש את דבורה לוז ומתחילים תהליך ארוך שיכלול אחרי שנה וחצי להיות מסוגלים לפגוש את גיל קליין אהובי ואחרי כמה שנים להיות ממש שמחים עם הבחירה שלי.

באותו יום שבת שאלתי את אבא למה כל-כך קשה לו. הוא אמר שזו בחירה בחיים של אומללות, של בדידות, של התמודדות עם עויינות מתמדת. ניסיתי לשכנע אותו שהעויינות היא אצלו בלב ולא במציאות התל-אביבית הנאורה. לצד הפחד שמעורר בי המוות של ניר וליז אני מוצא גם עוצמה בהירה להתבונן בשנאה – בהומופוביה, בשנאת החינם, בשנאה העצמית (הפחד מהומואיות מודחקת שאני מאמין שנמצאת אצל כל אחד ואחת). להתבונן איך הנושא הזה של אהבה ומיניות נוגע כל-כך עמוק בפוטנציאל של אושר גדול ומימוש עצמי לצד כל-כך הרבה פחד, ולהבין שוב שכל עוד לא נלמד לעשות שלום בתחום המושתק והמודחק הזה – לא נוכל לעשות שלום בעולם. הלוואי והסיפור שלי, שרסיס ממנו כתבתי כאן בלילה של ירח כמעט מלא בחג האהבה במסורת היהודית (ט”ו באב) וחג האהבה במסורת התאמריאנית (סאמר יוניברסיטי), הלוואי והסיפור הזה יתרום להשכנת שלום בעולם הזה.

יהי זכרם ברוך.

דנה:
קומי לך אימי יפתי ולכי לך.
עופי יונה. עופי.
דעי את עצמך באחד. דעי את עצמך כהתמזגות עם אלוהים אליה ייחלת כל כך בשבועות האחרונים.
ואל יבהלוך רעיונותייך וחלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מיתתך שלמה לפני ריבונו של עולם ויאירו לפניו עינייך. ותאיר לפניו נשמתך.
הרפי ודעי את אלוהים
קומי לך אימי יפתי ולכי לך

המשך »

נסים אלוני (1926-1998)

אני לוקח פסק זמן מדרמת מציאות חיי לטובת המציאות האחרת, המדומיינת והקסומה של התאטרון. אני קורא בספר המושמץ של שרית פוקס “נמר בוער – מותו וחייו של נסים אלוני” ונזכר איך עולם התאטרון הציל את חיי בשנים המאתגרות של גיל ההתבגרות. בזמן שעייפנו מצ’כוב אהבנו לאהוב את בקט (ואני עדיין מחכה לגודו) ואת האבסורד של יונסקו שסיפקו לנו את הנחמה הנדרשת לתחושת התלישות של הניינטיז:

“בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד” (אלבר קאמי)

האהבה לתאטרון ישראלי (או יותר נכון: עברי) סיפקה לנו את הקשר העמום למקום הזה, למולדת האבודה, לארץ המובטחת. מחנוך לוין לנסים אלוני, מ”גשר” לעכו – היינו, תלמידי בתי הספר האליטיסטים “אמנויות” ו”תלמה ילין”, מוקסמים כחברי מועדון מעריצים אקסלוסיבי (אני זוכר את שני מכתבי האהבה ששלחתי לסשה דמידוב ולגל מבית-צבי).

ספר על נסים אלוני שמוקדש למקים הרשות לניירות ערך?! אז נכון שיש בה בפוקס משהו עיתונאי-רכילאי-פסיכולוגיסטי שסותר את הרוח האלונית המרחפת על פני התוהו ובוהו, ובכל זאת – היה לי כזה עונג לקרוא את הפרקים האינטימיים בחייו של האיש שהערצתי מרחוק. להבין שהשתתפותו בקרבות מלחמת 1948 (”מלחמה היא רצח עם המנון ודגל”) גרמה לפגיעה אנושה בנפשו:

“אנא, דוקטור, כלום מקרה אחד ויחיד אני? כלום אני הראשון שקיבתו בסדר ומשהו אחר אינו בו כסדרו? משהו איום מהלך עלי פחדים ומוציאני מדעתי יום-יום, שעה-שעה, דקה אחר דקה, עד שאני חייב לברוח ולרוץ באין כל אפשרות להגיע למקום כלשהו, משום שאין לאן להגיע, משום שמקום כזה אינו בנמצא כלל. מפני שנס אני מפני האש ואילו היא בוערת בכל פינה ובכל קרן, האש הזאת, ואין מנוס ממנה! דוקטור, האם אני הוא המטורף וכל השאר בריאים ונורמליים? או אולי, דוקטור, ההפך הוא הנכון”.

וגם להבין עד כמה גם המלחמה בתחום האהבה הרגה אותו. הבחור היה שוביניסט, אלים, מנוכר, קנאי, נקמני, אגואיסט, אובססיבי ותאוותן חסר תקנה. אכזר מכל המלך. כמו מול ברכט (שהעריץ) אני מוצא את עצמי מנסה לגשר בין הדמות לאמן, בין היצירה מעוררת ההשראה לביוגרפיה המשפילה. ב”כלה וצייד הפרפרים” הוא רומז לקשר בין שתי המלחמות:

“כל ילד יודע לאיזה מעשים נוראים מסוגלים האנשים… אחרי החתונה! בכלל… מגיעים למצבים שבשום אופן אי-אפשר היה אפילו לשער שהם יתגשמו… כמו החלוצים שבאו להתחתן עם הארץ”.

אני זוכר איך בכיתה י’א עלינו לדירת הגג של אלוני ליד תחנת המשטרה בדיזינגוף. זה היה אחרי השבץ ובכל זאת המוח עבד כמו גם ביטויי חרמנות כלפי לינוי הבלונדינית. אחר כך התייצב יחד עם העוזרת (בדיעבד מאהבתו) הפיליפינית להצגת “הנפטר מתפרע” ששרון ביים. אני הייתי אופנבך ולינוי היתה מי. אחרי שנפטר קיבצנו קובן ואני (כבר חיילים בגלי-צה”ל) את כל חבריו ל”מסך אחרון” - תוכנית דוקומנטרית לזכרו.

כאנרכיסט מונרכי אלוני בז לתת-התרבות האמריקקית (”הדמוקרטיה היא חברת עבדים שהשלטון מתעתע בה בהבטחות לאושר אחיד”,) אבל במקביל תיחזק בלי בושה ידידות אוטיסטית מנוכרת עם יוסל ברגנר והתמכרות משותפת לסיגריות, אלכוהול וכדורים ממריצים ומרגיעים. מכל הרומנים, הריבים, המילים שלו עולה תמונה של אדם מפוחד. מפחד לא רק מהגלובליזציה הריקנית כי אם מהריק שנמצא שם אחרי שהגלובליזציה הולכת. הפחד מהשלום כי הוא לוקח מאיתנו את המלחמה. הפחד מהמוות כי הוא מזכיר לנו לחיות:

“אבל עדיין, בוי, כמו תמיד, בוי, הרצח מפעים את הדמיון! והגווייה של החייל הצעיר עדיין מלכדת אומות! עדיין הופכת גשר לאיזה מסתורין… אז השלום הגיע – מפחיד! לא שומעים שום פצצה – משהו לא בסדר! יכול מאוד להיות שהמלחמה אזלה ליום יומיים”.

ולסיום ציטוט של אמא שלי: “מלחמה זה לא רק בתותחים. מלחמה על החיים זה גם לשתות מרק ולדבר עם הילדים שלי”.

נדב אהובי סיבך אותי עם שרשור לינקים. ובכל זאת הכל קשור. אז לכבוד החשיפה לקהל קוראים חדש שלא אמור להתעניין במה קורה לי בקישקעס – אני מעלה כאן בלחץ של 72 שעות טקסט שמבוסס על עבודה שכתבתי בקורס “שירה ורדיקליות” עם אהרון שבתאי באוניברסיטת תל-אביב ב- 2002. וגם מעביר את “הלינק שלא נגמר” לידידי הגולה ד”ר אייל גרוס. שמתמהמה וגם לפלסטלינית. תהנו.

אלן גינזברג (1926-1997)

בוב דילן זה סיפור על האינדיבידואל שנאבק נגד כל
מלאכת הבריאה.
בטהובן זה על אגרוף קמוץ של אדם אחד בין ענני
הברקים.
האפיפיור זה על הפלות ורוחות של מתים.
הטלוויזיה זה על אנשים שיושבים בבית ומסתכלים על
הדברים שלהם.
אמריקה זה על להיות ארץ גדולה מלאה בוקרים
אינדיאנים כושים ואמריקאים.
רוסיה זה על צארים סטלין משטרה חשאית
וקומוניסטים יחפים בשלג.
אבל זה לא רוסיה זה רק הקונספט על רוסיה.
קונספט זה כיצד להביט אל כדור הארץ מהירח מבלי
להגיע לשם לעולם…
… אבל למי אכפת על מה כל זה?
לי אכפת! לאדגר אלן פו אכפת! לשלי אכפת! לבטהובן
ולדילן אכפת!
האם גם לך אכפת? יש לך דיעה או שאתה רק עוד יצור
אנושי עם עשר
אצבעות ושתי עיניים המשך »

סבתא פאני יקרה,

עברו שנתיים והים אותו ים והערבים אותם ערבים. והבקרים מתקרבים ומתרחקים, מתקררים ומתחממים. המחירים אצל הירקן הגנב עולים ויורדים ועולם כמנהגו מסתובב אלפי סיבובים. עברו שנתיים ואת סבתא מסרבת להיקבר בשקט. מתעוררת לשקיעה של יום שישי, טועמת איתי פרי ראשון בעונה, צוחקת עלי שאני עדיין מאמין שעולם אחר אפשרי, מזכירה לי תמיד שעולם אחר אפשרי.

את הבית בדב הוז מקשטים עכשיו פוסטרים של פאנק לפנים. על הסורגים תלויים גרביים ולפעמים אפשר לשמוע נביחות כלבים ויללות חתולים. את הים שלך סבתא ממשיכים לבקר בבקרים מזדקנים ומזדקנות. גם אני, סבתא, לא תאמיני, מזדקן. אל תצחקי, זה רציני. הנה קווי המתאר החדשים של הקרחת. והנה עייפות של אחרי הצהריים.

את זוכרת סבתא איך הלכנו לקלנוע לצפות ביחד ב”הר ברוקבק”? ואת אמרת שמי שעשה את הסרט הוא אמיץ ואני חשבתי שלי יש את הסבתא האמיצה ביותר בעולם. את זוכרת סבתא איך הלכנו להצגה של חנוך לוין בקאמרי ואת אמרת שהמשחק באמת מצויין אבל לא הכל בחיים כל-כך מכוער. ואני חשבתי איזה פלא זה שאנחנו מביטים ביחד בעיניים פקוחות לרווחה בהזדקנות, בבדידות, בחוסר התוחלת. מוטקה מ”אורזי המזוודות” הספיד כך:

“אנחנו נפרדים היום מהניה גלרנטר, מה אנחנו יכולים להגיד עליה? שהיתה אישה צנועה. הגונה. מה עוד? מסורה למשפחתה ולִבנה. היא לא הפריעה לאיש מאיתנו, עברה את החיים בשקט. שקט יחסי, כמובן, כי באוזני המקורבים לה ביותר התלוננה תמיד על מיחושים ומחלות. אבל חוץ מזה, שקט גמור. אף לא הגה. אין עקבות אחריה. ואני שואל את עצמי מה שאולי גם אתם שואלים את עצמכם. הרי חוץ מהפחד ממחלות היה מוכרח להיות בה עוד משהו, דברים שלא נאמרו, חיים שלא נחיו. הרי לא באנו לעולם כדי להתלונן על מחלות. גם לא באנו לעולם לספור כסף. ולא באנו לעולם לשחק ברידג’.

ובכל זאת, את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלוא כשאנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכל נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות”.

הי סבתא, עברו שנתיים והשנה אני לא אוכל להתייצב לאזכרה ולנקות את המצבה שלך ושל סבא. השנה אני בפורטוגל, כמו שודאי קראת כבר בעיתון. ואם עדיין הכי חשוב שאני מאושר אז את יכולה להיות מאושרת. טוב לי כמו שמעולם לא היה לי. שילוב של רוגע מלמצוא את המקום הנכון לי יחד עם אתגר מתמשך שלא נותן לנוח. השבוע הבנתי למה בחרת למות בעונה הזו שבה רק הרימונים נותרים על העצים. כל הפירות הטובים מתו לעת עתה וגם לי אין כוח למות מקור בחורף הזה שמתחיל עכשיו.

בהעדרך, סבתא, הידיעה על מותו של גיבור ילדותי אייבי נתן הגיעה אלי באיחור של חודש ימים. הרי את כל החדשות החשובות באמת את היית מעבירה אלי. והנה – כל הגיבורים שלי נעלמים לעשות גבורות ונצורות בעולם אחר. אז אם את יכולה, סבתא, תני לו לאייבי נשיקת פרידה ממני. תגידי לו שגם אני מתבייש שלא שלחתי לו מעולם את המכתב ההוא שעדיין שמור במגירה.

סבתא פאני, לפני כמה חודשים נפגשנו כל הנכדים למפגש היסטורי בסלון בדב הוז. גילינו כמה התרחקנו וכמה נשארנו קרובים. הנינים הגדולים שלך כבר נכנסים לגיל ההתבגרות והקטנים כבר לא כל-כך קטנים. אבא עדיין שר לעצמו כשהוא מחפש חנייה ברחוב שלך ואמא עדיין קורנת ועדיין מתמודדת בגבורה עם תהליך הבראתה.

אני מתגעגע, סבתא. זוכר את היד שלך שלא הרפתה בבית-החולים כשנפרדתי ממך לשבועיים נצחיים באדמאמא. זוכר את ריח הבשמים, הזיעה והבישולים. זוכר את הסיפורים מפולין ומפלשתינא. זוכר את הקמטים, התלונות, ההזדקקות, הפחד, האור שכבה. זוכר את החוכמה המחודדת של השיחות הפוליטיות, ואת הלב החומל של שיחות הנפש. זוכר את השיכחה. זוכר את נשמתך הצרורה בחיי.

נוחי בשלום סבתא.
אורי.

שלום למי שמבחין כמוני
בשכרון הנהרה, נהרת הפרפר
בחשכת המנהרה

שלום למי שחולק אתי בכוס
בדחיסות הלילה הגולש משני המושבים
שלום לך, צל הרפאים שלי

השלום: דבריו של הנוסע בתוך עצמו
לנוסע מעברו השני של המקום
השלום, יונים של שני זרים שחולקים
המיה אחרונה על סף התהום

השלום, געגועים בנפרד של שני אויבים
לפיהוק על רציף השיעמום
השלום, אנחת שני אוהבים רוחצים
באור הירח העמום

השלום, התנצלות החזק לפני
החלש ממנו בנשק, אך לא בטווח הראות
השלום, השתברות חרבות נוכח היופי
בטבע, שם הטל יכול לברזל בקלות

השלום, יום ביתי ונלבב
וקליל – צעד, שאינו אויב של אף אחד

השלום, רכבת מלכדת את נוסעיה השבים
או הולכים לתור את פירורי העד

השלום, הכרה פומבית באמת:
מה עשיתם בצל הרפאים של הנרצח?
השלום, ללכת לעבוד בגינה,
איפה ניטע את השתיל הרך?

השלום, לראות את המגנט של עיני השועל
המפתות תאווה של אשה מהססת
השלום, האוי התומך בצמרות
שיר אנדלוסי, בלב גיטרה שותתת

השלום, לקונן על נער שנקבה חור בלבו
גמת חן של אשה, לא פצצה ולא כדור
השלום, לשיר את מנגינת חייו באיבו
על מיתר השבלת השזור.