החיים כנמשל

רציתי לכתוב על פאריס – איך העצים והפרחים משתנים בפארק האהוב שליד עידן ואלכס האהובים, ואיך אחד מבחוריה היפים של העיר היפה הזו התפשט עד הסוף מול עינינו המשתאות והסלולריים השלופים מחוץ לבית הקפה הסטודנטיאלי על גדות הנהר. רציתי לכתוב על הנסיעה מפאריס לליסבון - איך שרדתי 24 שעות באוטובוס עמוס בפורטוגלים זקנים המסרבים לטכנולוגיה החדשה של מטוסים: איך שרדתי את ריח הזיעה של הבחור שישב מלפני, ואת בכיו של התינוק שישב מאחורי, את הקרנת סרט האימה על שלל צלילי ריסוק האיברים, את הרדיו שלא פסק לשדר פרסומות בפורטוגזית מהרמקול שמעל אוזניי, את השמן שהתיישב לידי לפני שהלילה ירד והוריד איתו את חלומי לישון בשכיבה, את ההכרזות על זמני ההפסקות בפורטוגזית בלבד, את הזקנה שעשתה לה מנהג לפצוח בסטנד אפ קומדי בישיבה אחרי כל הפסקה, את כאב הגב, את העורף התפוס, את כפות הרגליים הקפואות, את הישבן המעוך, את ריח הפלוצים של אחרים ובושת הפלוצים שלי עצמי. איך שרדתי את “המיליון השביעי” - ספרו של תום שגב על השואה והישראלים, ספר על שורש הפסיכוזה של ישראל שממשיכה למרר את חיינו מתוך בחירה להיות קורבן. על חוסר האונים עד כדי חוסר רגישות עד כדי ציניות של ממש של הממסד הציוני אל מול המתרחש באירופה הנאצית, על רוחב ועומק בקשת הנקם בתום המלחמה ועל פרשת השילומים הדרמטית (אבנים בכנסת!). ספר עב כרס שליווה אותי לאורך שעות רבות של ישיבה באוטובוס. רציתי לכתוב על איך זה ללכת עם יולה מחובק ברחובות ליסבון מתחת למטריה שבורה שמצאנו בזבל, להתרטב מהגשם אחרי סרט על סיפורי אהבה בניו-יורק ולשמוח, להתבונן בעצב שעל פניהם של האנשים הנוסעים לעבודתם במטרו בבוקרו של יום ולשיר להם. רציתי לכתוב על הנחיתה בתמרה, על המקום היפה ביותר בעולם, על שקיעותיו, כוכביו, אגמיו, אנשיו. על תחושת הבית שמציפה אותי בפורום הראשון והגילוי שזהו שורש היופי: המעגל שמתבונן ביחד באמת החשופה שבמרכזו, שחוקר ביחד, שלא מסתתר. רציתי לכתוב על שלושת השבועות הראשונים - על איך זה להיות מורה לתלמידים שרוצים ללמוד על גלובליזציה, אנטי-גלובליזציה, קפיטליזם, התחממות כדור הארץ, זכויות בעלי חיים ואנרכיזם. על איך נראה פורום של נערים בגיל 12-14. על איך נראית ילדות שהיא רחוקה מכל מה שסבב אותי כילד.

והנה כתבתי. ובכל זאת, זה סוג של פוסט פרידה (כמה אני אוהב דרמות!). ובכל זאת המלך הוא עירום. כי עכשיו כאן בתמרה כשהלב נפתח לרווחה אני רואה שפגעתי וזה המבחן הסופי. הכעסתי, העצבתי ופגעתי באנשים שאני אוהב. כי לא תמיד הכל צריך להיעשות במרחב הציבורי ויש מקום לפתיחת דיאלוג אינטימי בטרם הסודות נחשפים על במה פרוצה. כי אין לי בעלות על האמת ולא על אמירת אמת. כי בסופו של דבר זה לא על אמירת אמת אלא על אהבה, זה לא על קהילה אלא על קהילת בני האדם.

שתי קריאות אלטרנטיביות של הסיטואציה שם באמסטרדם: 1) היתה לי שיחה נועזת בכנותה ומהנה בפלירטוטה עם נ’. מרגע שהסם החל את השפעתו היא החלה להתעניין באורות (וזה דווקא הגיוני עם סמי הזייה) ואני נשארתי מבועס ואת הבעסה שלי הוצאתי על חברים שנהנו מדברים שלא הייתי מסוגל להנות מהם רק בגלל הבעסה שלי. 2) נכנסתי לסרט. חלק מתופעות הלוואי של סמי הזייה. סרט פנימי, ויזואלי, תודעתי שלא ניתן להסבר מילולי או לתיקשור עם הסביבה. נשארתי לבד בסרט מבודד שהפריד אותי ממה שהתרחש מסביב.

אז אני מתנצל באיחור על הדרך והצורה והתוכן של הביקורת שלי כלפי החברים שלי באמסטרדם. סליחה. תודה על שפתחתם לי דלת נדיבה שכזו וסליחה שאני כזה טמבל.

וזו פרידה כי השילוב של עוגמת הנפש מהפוסט עצמו יחד עם עייפות מחיפוש השפה שתגשר בין העולמות או התרבויות, יחד עם החלטה נחושה לצמצם את מספר שעות הבילוי שלי מול מחשב בשנה הקרובה - מביא אותי להנמיך את האש כאן בבלוג. לקראת ראש השנה של הגויים זה זמן לחשבון נפש, לקראת החורף הקר זה זמן להתכנס פנימה, לסרב לאורחים המבקשים לבוא לביקור ולהעמיק את ההתבוננות במי ובמה שנשאר. חג אורים שמח. נתראה בשמחות.

את טריסטריאן פגשתי בקצה האגם שבלוזאן שבשווייץ. בקצה השני נפגשו בוש, בלייר וכל החבר’ה. מאז נפגשנו בכל ג’י-8 וגם בקוויראפשן בברצלונה למרות שהיה סטרייט למדי. הוא מימן את נסיעותיו בעזרת מכירת פטצ’ים (פיסות בד מודפסות בתעמולה אנרכיסטית). הוא רצה לפרסם ספר על חייו כדון קישוט הנלחם מול תחנות הרוח האימתניות של הקפיטליזם. לפני כמה חודשים הוא פתח אי-מייל חדש ואנונימי וסיפר על כוונתו להגיע לישראל-פלסטין. ביום שבת קיבלתי מייל מאיה: טריסטיאן נפצע אנוש בהפגנה נגד הגדר בכפר נעלין. מטול של גז מדמיע פגע בראש שלו. בגוגל אפשר ללמוד שהתקשורת הישראלית לא מתרגשת מהעובדה שטריסטריאן נמצא בין חיים למוות בחסות צבא ההגנה לישראל.

את ט’ פגשתי בקוויראפשן באמסטרדם למרות שבאנו מאותה הסצינה הקטנה בתל-אביב. היא השתזפה על גדות הנהר ואני בדיוק הפסקתי להתעניין בנשים. היא היתה יפה. אחת היפות. כזו שהיתה יכולה להיות דוגמנית אבל בחרה להיות עוד יותר יפה בזכות כמה קילוגרמים מיותרים כביכול ובזכות בגדים שמצאה בזבל ובזכות חיוך מיסתורי שכזה שאומר – “אני לא משחקת את המשחק שלכם!”. בביקור האחרון שלי בארץ היא סיפרה שנפרדה סוף סוף מהחבר הארי שליווה אותה עוד מהנהר ושהיא ממשיכה ללמוד רפואה אלטרנטיבית. כדי להתעסק בצמחי מרפא בסצינת הפאנק הצינית צריך להיות באמת אלטרנטיבית. לפני כמה ימים קיבלתי מייל מחבר משותף: “ט’ חולה בסרטן”.

והנה שוב המוות מורה לחיים, ממש כמו שביקשתי – לא מרפה, הורס את המסיבה לטובת מסיבה אחרת של מודעות שנוגעת באמיתות העמוקות של חיינו. אלוהים, שמור על טריסטיאן. אלוהים, שמור על ט’.

י’ הציע לי היום בבוקר קפה וכשסירבתי אמר: “לא קפה, לא סיגריות, לא אלכוהול, מזל שאתה מזיין!”. וחשבתי שבדיוק במסיבה הזו אני לא רוצה לרקוד - שבה מין הוא עוד “הנאה אסורה” או ביטוי של האגואיזם שלנו (מול העבדים בעולם השלישי או מול האיזון האקולוגי של כדור הארץ) או סתם אמצעי מלאכותי להשתקת אנרגיית החיים והמודעות שלי. וזה אולי המקום להתוודות על נדר חדש שלקחתי (אחרי שהנדר ה”קשה” להתנזר משוקולד וחטיפים תעשייתיים הפך לאורח חיים פשוט וכיפי) - להימנע משיכרות או סטלה עד ליל הסדר (ארבע כוסות) ואז לחדש את הנדר עד הסאמר יוניברסיטי (שזה אירוע גדול בקיץ שאני בין מארגניו). וזה אולי המקום לציין שלא הפגיעה בבריאותי מטרידה אותי באמת (אחרת הייתי מתמיד בתרגול היוגה היומי כפי שמפציר בי אחי הטוב) אלא ההתמכרות והבריחה ממודעות, הויתור על עצמאותי. את הנדר הזה לקחתי בימים האחרונים עם אמא כשהבלבול שלה מהתרופות ומסופם של החיים והמילים והמשפטים היה עבורי מראה קשה למשככי הכאבים הקלים שאני משתמש בהם מעת לעת (לעיתים רחוקות ובכל זאת לעיתים).

במקום להשתכר עד לא ידע בפורים התחפשתי בדמיוני לאיש עסקים תאב בצע. בעל בית מושחת ונצלן שעושה כסף על חשבון הדיירים העניים שנאלצים להשתעבד לעבודות דחק בשירות בעלי ההון במקום להשקיע את מרצם  בשחרור פלסטין, בשמירה על זכויות בעלי חיים ובמיגור ההומופוביה. זה היה ניסיון להתמודד עם האחריות שלי לעימות המכאיב שנוצר ביני לבין הדיירים בדירתי שבתל-אביב שהיו פעם חברים ורק אולי גם עדיין. אני נוטה להאשים את המסגרת הקפיטליסטית ביצירת יחסי אי-שוויון מנוכרים שאינם ברי קיימא, ובכל זאת – מה אני הייתי יכול לעשות אחרת? איפה המקום שלי בשנאה ובכעס ובאכזבה שמופנים אלי? איפה אני פועל מתוך הפחד – שלא יהיה לי מספיק כסף ללימודיי, לנסיעותיי לתמיכה בילד שיוולד בקיץ? כמה אני מעדיף הגדלה של הכנסתי על חשבון טובת חבריי?

בסופו של התהליך המעניין והמתיש הזה הבשורה על המחלה של ט’ והפציעה של טריסטיאן הכניסה את הכל לפרופורציות. החלטתי לשחרר את כל ההחלטות, הדרישות והכעסים שצברתי ולשאול את הדיירים לתנאי חוזה חדשים שהם בעצמם ינסחו. מראש הסכמתי עם עצמי שלא להתווכח יותר ולהסכים גם לתנאים שכביכול לא מתאימים לי. להפתעתי שלושתם הציעו את התנאים המקוריים שדרשתי מהתחלה, אלה שגרמו לקונפליקט. מסקנה? המעבר מהמקום התגובתי למקום שלוקח אחריות הוא משמעותי לסיום המלחמה. אלא שהמלחמה עדיין שם כל עוד ישנם עדיין כעסים חבויים שלא מצאו את ביטויים בחוזה, וגם למלחמה הזו אני רוצה לשים קץ, אולי גם דרך ביטוי התהליך שלי בפוסט הזה.

למדתי על שלוש התגובות האנושיות האינסטינקטיביות לפחד: התקפה, בריחה או העמדת פני מת. אני חי במציאות שבה כל התקפה היא מדומיינת בלבד. אני לא בישראל ולא בפלסטין ולא בקולומביה. אני לא בעיר ואני לא מיעוט נרדף. אני חי בגן-עדן. מסביבי תנאים כמעט מושלמים של שלום. בין בני-אדם לטבע ולבעלי-חיים, בין בני לאום/דתות/גזעים שונים, בין העולם החומרי לעולם הרוחני, בין גברים לנשים. האם אדע לנצל את התנאים הללו כדי להחליף את הבריחה בביטוי האמת שלי והענקת האמון? במקום לתקוף להיות חלק מקבוצה שחיה חיים של תמיכה הדדית? במקום להעמיד פני מת או מטומטם להשתתף בקהילה שבה אני חי ובעולם בו אני פועל באופן אחראי?

לו הייתי כותב פוסט הייתי מנסה לתאר איך החיים נוזלים בין האצבעות. הייתי כותב על הכאב שאין לו עד או עדות. על געגועים שאין להם שובע. על פחד מהסוף שאין לו סוף.

לו הייתי כותב פוסט הייתי מחבר בין החיים שרוצים לצאת ממני לחיים שרוצים להיפרד ממני. הייתי מספר על הפחדים. אני לא מפחד למות אני רק מת מפחד. על הפחד להגיד שלום. על הפחד לא להספיק להגיד שלום. על הפחד לא לומר את הדברים שהיו צריכים להיאמר. על הפחד לשחרר ועל הפחד לא לשחרר, לא לסלוח – להיאחז לעד. וגם על הפחד מלהיכלא בתוך דירת צמודת קרקע עם חצר וגנן, על הפחד לאבד את האמון (“עשה מה שאתה אומר ואמור מה שאתה עושה”), על הפחד לא לדעת איך לתמוך, הפחד להיכשל כבן כאבא כחבר כאדם.

לו הייתי כותב פוסט הייתי כותב על החירות הזאת לשיר לחיות ולא למות. על אינטימיות משפחתית שמתאפשרת רק לעיתים נדירות. הייתי כותב על עיתים נדירות של אמת. הייתי כותב על העת הזו של ההווה המפוצל שלי שהוא קרוע בין זכרונות העבר (“ואיך יחיה אדם ואיך יוכל להם לביעותי הווה ולרוגז הבאות, באין לו כנף מחסה, באין לו חיק האם של זיכרונות?”) לכל מה שהעתיד נושא איתו – ההפתעות וההפתעות הידועות מראש והכואבות מלב. הייתי כותב על סיפור אהבה שאין כמוהו בהיסטוריה שיש בו חבר שהתעקש על אהבה, מקהלה, מריבה, מלחמה, סקס, אמא פולניה ואמא חרדית ושומר בכניסה למושב. סיפור אהבה שהביא אותי לעולם.

הייתי אוסף כמה מהמשפטים שעושים לי לבכות עכשיו: “הגשמתי את עצמי”. “אהבה שהיא מעבר לגבולות שבין ישראל ופורטוגל ובין חיים למוות”. “לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער”.

הייתי עונה להדר חברתי שאמרה לי שהיא כועסת שלא מפנים מספיק משאבים לגילוי תרופה לסרטן. הייתי אומר לה שהיא מתחמקת מלהסתכל לסרטן הזה בעיניים: לא סתם הוא דופק על הדלת של כל משפחה. הוא רוצה להגיד לנו משהו. בדרך הכואבת והמייסרת שלו הוא רוצה להזכיר לנו לחיות. לא לשרוד ולא להתפשר, אלא להתעקש לחשוב ולהתעקש להרגיש.

לא, אין לי עניין להטיף. לא עכשיו. רק להתחייב לעצמי מול העדים והעדות הקדושים (כן אלוהים אתם!): אני רוצה להקדיש את חיי לריפוי של 3 סיבות התמותה המובילות בחברה שלנו: סרטן, מחלות לב והרפואה המודרנית (כלומר מוות מצריכה של תרופות). אני לא דוקטור אבל אני נשבע לשקם את הלב במסגרת שינוי אורח החיים שלי. לא רק להצטרף לצבא הסיוע ההומניטרי אלא להקדיש את חיי לריפוי החשיבה שמביאה לצורך בצבא של סיוע הומניטרי. לנסות לשים קץ למלחמה הקטנה ביותר.

אני רוצה לחיות את חיי מאוהב, וכמו בירח דבש להיות במודעות מתמדת ועמוקה. אני רוצה לחיות בקהילה אמיתית של חברים טובים שחולקים אהבה, אושר ושפע, משחקים ביחד ביצירתיות ומחוברים תמיד זה לזה, לאנושות, לכל היצורים החיים, לכדור הארץ ליקום ולאלוהות. זו התרופה שגיליתי לסרטן.

הייתי מדומם לרגע את קהילת 50 טריליון התאים שבגופי. שירפו.

הייתי מכריז על הפסקת אש אמיתית.

הייתי שותה מהמים של עזה.

הייתי בוכה מעל המחשב הנייד עד שהיה טובע באוקיינוס של דמעות.

הייתי צועק על אלוהים.

הייתי קורא ספר על חינוך אנטרופוסופי בגיל הרך.

הייתי נשבר. ומוסיף עוד ללכת.

- אותו הדבר הקרוי ‘דרך’ איפה הוא נמצא?

- אין מקום שבו הוא לא נמצא.

סוף הסיפור

לא, זה לא הסוף.

מה היה? / אימן אגברייה
מה היה בזכרון הציפורים
מלבד עצים
לפני שלמדנו קרוא ומעוף,
מה היה בזכרון העצים
מלבד יער
לפני שאבדנו אחד את השני.
מה היה בזכרון היער
מלבד אדמה
לפני שהתחלנו להתאהב בבדידות.
מה היה בזכרון האדמה
מלבד שמים
לפני שנהינו אלוהים.
מה היה בזכרון השמים
מלבד געגוע
לפני שהפסקנו להתפעל מהנמלים
והתחלנו להאמין למטוסים.
(מתוך “לצאת!” אסופה נגד המלחמה)

על תחנת האוטובוס במבשרת
ציון
גרפיטי שחור מתפלל:
“אל נקמות הופע”.

בדיזינגוף סנטר
המון נערות ונערים
לבושים על-פי האופנה היפנית המשוכפלת, משועתקת, גזורה
והמון אנרכיסטים
אוכלים במקדונלדס

*
קוקטיל/ינאי ישראלי
הצבע הפוליטי של הרקיע דוהה
על גג בתל אביב,
נמהל ביין שקיעה מעל הים, בתעתוע
מגדל האופרה עד חסן בק.

יפים הנערים אנשי הקבע,
שרירים מבצבצים מתחת לחולצות
צבעוניות, בריקודם
ישחקו לפני הנערות עד זוב

הצחוק מן השפתים, את צעירותם.
ערב רך הולך ורב סביב, העיר מדליקה
תשוקות קטנות בבשר החשכה.
רק תעלות הביוב זוממות להתפקע,

להציף בזעם האילם את שאינו פוסק לרגע,
עורקי התנועה והגוף החם
מן הדבר ההוא שאין
מדברים בו כאן.

יפות הנערות,
חצאיות מעניקות השראתן לרוח,
מסתחררות כלהק מסוקי תקיפה.
*

יש כמה דברים שלא משתנים בתל-אביב:
הברסלבי שמוכר חוברות תמורת תרומה
הקירח שמוכר כדורי שוקולד תמורת מנות אוכל לנזקקים
הג’נגלר שמקפיץ שבעה כדורים על הקו בין החוף לים ותמיד נופל לו
והשומר ב”אורנה ואלה”.

יש לי סימפטיה לאנשים שמתעקשים
גם ללכת ברחבי העיר
גם לדבר בטלפון סלולרי משודרג
וגם להימנע מלדרוך בחרא שעל כל שעל.

בטיול בצפון
ע(ו)מר מופתע מהעדר הסאב-טקסט מסביב:
“קניון המותגים”
“מסעדת האוכל”
אנחנו מתעקשים ללכת לאיבוד בהרים
ובסוף כלב שנובח גם נושך אותי
מעורר מחשבות על פציפיזם.

אמא/ שייקה פייקוב
אמא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אמא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים

אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם

אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד

אמא אותך הן אהבתי מכל
גם אם גרמתי צרות
על כן פה בשיר קבלי ברכותי
ואלף אלפי תודות

אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד

חלום משפחתי לבלוג המשפחתי: אני בחופשה בחו”ל במוזיאון עם כמה חברים וחברות מתמרה. ההורים מצטרפים עם יעל אחותי ואודיה אחייניתי. הם יוצאים לטיול מחוץ למוזיאון ואני נרדם. אני מתעורר כשמתחיל סיור במוזיאון אבל המשפחה כבר רוצה לעזוב. אני מבקש שיבדקו את התערוכות שמציגות לפני שמחליטים. אני ממהר להתעורר אבל בקושי רואה כי שמתי טיפות עיניים. אני לא מוצא את מברשת השיניים הצהובה, את משחת השיניים ההודית ואת סכין הגילוח הוורוד. לבקשת המדריכה במוזיאון אני מתחפש לאישה ומפחד שזה עושה בושות לאודיה, אבל היא דווקא רוצה להישאר. כבר לקחתי עבורם (המשפחה) שני מכשירים עם אוזניות. אני צוחק עם המדריכה שיש לי שני הורים ולכן אני צריך שתי אוזניות. אני לא מבין איך היא מבינה עברית כשאני שואל אותה “האו מני אחים ואחיות דו יו הב?”. היא לוקחת אותי באוטובוס לשירותים להשתין ובדרך אני רואה דרך החלון את אמא ויעל.

*
דב חנין הפסיד
מה זה נוגע לי?
זה נוגע לי
כבעל דירת שלושה חדרים שאוכל מהזבל
זה נוגע לי
כסקאוטר שקורא הארץ

*
אש אחת שמשתקפת בירח העגול שמעלי
אש אחת שמשתקפת מתוך ענפי האקליפטוס הבוערים
ואש אחת שבתוכי
אש אחת

*
3 שאלות לבן (-זוג של יולה):
למה אתה לא מתגלח-מסתפר-חופף-חוגר מכנסיים-מישיר עיניים?
למה אתה מדבר על “הטרו-נורמטיביות” ולא מזמין אותי לבודגה?
למה אתה יפה כל-כך ודומה לי כל-כך?

*
יולה,
זה לא את
זה אני

*

שבועיים בלי סקס
תודה לכינים
שהתנחלו לי בביצים
“עץ התה ורוזמרין”
לחש לי הפציפיסט הטבעוני
אבל אני
ביצעתי טיהור למיטתי שבין אניה לשטפני
וכן – חיסול כימי בשלושה שלבים
בכל זאת התאפשר מחקר במשחק מקדים

*
האם הצפרדעים שחיות בשלולית
מאושרות פחות
מהצפרדעים שחיות באגם?

*
האליטות החדשות
אוסמה ואובמה
בארבע בבוקר
הגנרטור שוב קרס
ואת נאום הניצחון
ראיתי בסי.אן.אן של החלומות
מפיו של נלסון מנדלה
שהתמוטט שיכור בשידור חי

*
אז איך זה שאני מרגיש רחוק?
חצי שנה ללא פלאפל ראוי לשמו
הלוואי ומשהו השתנה
מה הטעם?

*
ארה”ב קוראת לי לתור אחר יבשת חדשה של אפשרויות בלתי מוגבלות
גרמניה מזמינה להעמיק את האהבה
ספרד מבקשת לא לוותר על האנרכיסטים
צרפת לוחשת: “מון שרי”…
אנגליה מתגעגעת
שוויץ מפתה
אני ממתין לטרמפ

*
נשבעתי לך אמונים
עץ טוב ומיטיב
לא להפסיק את המשחק באמצע
ביחד איתך להתגבר על הפחד
ולקפוץ

*
נולדתי לשלום עם מצריים
גדלתי עם הילד שזרק אבן על טנק
שאלתי את אמי שגיהצה את המדים לאחי -
למי שייך הדגל הרקום שהתנוסס על עמוד החשמל?
בבר-המצווה התגייסתי לרבין
וב- י”ב איחלתי כל יום שישי “שבת שלום” לפרס
בחגיגות ה- 30 לכיבוש התייצבתי לצוותא
ומחשש לסיווג הביטחוני מחאתי כפיים ליעל דיין שמחאה על האיקסים שצייר טרטקובר על הפוסטר של אבא בעיר העתיקה
עת השתחררתי
שחר של יום חדש
עלה על נשמתם
של 13 אזרחים כחולים
האמנתי לבן-עמי, שריד וגם גוז’נסקי
פלירטתי גם עם בשארה
פעם כתבתי על הפתק הלבן: “תשוחרר טלי פחימה!”
ופעם אחרת: “חייבים לבטל את כביש חוצה ישראל!”
בבחירות הבאות
אני משורר גלות
הפתק כבר קטן מלהכיל
את כל מה שיש לי לי להגיד

*
הגשם מתעכב
למרות אל גור
פריחה שנייה וסנדלים
באמצע נובמבר
רק הידיים שלי מתעקשות להיות קרות
אולי בגלל שבמקום למסוק זיתים
אני מתקתק אותיות

אחד אמר שזה בגלל שאנחנו בעצמנו עדיין לא יודעים מה זו “אהבה חופשית”. אחר אמר שזה סימן שעלינו לעסוק בכלכלה חדשה ולא באהבה ומיניות. אחד אחר אמר שהבעיה היא שאנשים מצלמים את עצמם עושים מעשים טובים כדי לקבל תרומות. אחרת אמרה שזה בגלל שלא שאלו אותה לפני שהשבנו בחיוב על פנייתו של העיתון, ושזה על דרך קבלת החלטות. אחרת אמרה שזה על האגו שרוצה יחסי ציבור. אחר אמר שהיה צריך לחלק אחרת את מלאכת האירוח. אחרת אמרה שזה כדי לחבר אותנו להיסטוריה של הפרוייקט (התקשורת הגרמנית) ולהכין אותנו לעתיד (ביטאון החמאס?). אחת אחרת אמרה שזו הזדמנות ללמוד על הטראומות של החברה שמציפות את הציניות. אחרת נוספת אמרה שיצאנו בזול ושהבדיחה היא על הכתבת וש”הארץ” הוא כבר לא מה שהיה פעם. אחד טען שזו מראה בשבילנו לגבי איך אנחנו מקבלים אורחים. אחד אחר הצליח לקרוא בין השורות והסתקרן ונכנס לאתר ולבלוג ונתעוררה בו השראה. אחר התלונן שחסרה לו ביקורת התקשורת הפוליטית של אביב לביא שעכשיו כותב על מזון אורגני וסביבה כמו גם הפעילות הפוליטית שלי של טרום-אדמאמא. ורק אחד אמר: „עזוב, בוא נשחק שש-בש”.

המון מילים. אני סופר תגובות ומיילים ומילים. סופר סתם, אבל עדיף מלעטוף דגים. הלימוד שלי לעת עתה: קודם כל להביט בחטאיי בזמן שכתבתי על אחרים. למשל, להיזכר בכתבה הראשונה שכתבתי ב”הארץ” שחשפה את העובדה שדודו דותן לא רשאי להגיש את תוכנית הרדיו שהגיש אז ברשת ב’. חודש לאחר מכן הוא נפטר מדום לב בגיל 53. גם אני לא אומר שהרגתי אותו, אבל אני לומד להעניק לכל עוגמת הנפש ההיא את המודעות הראויה. להצטער באיחור של 7 שנים. לכרוע להרף על חוף הסליחה.

אחר כך אני מתפנה לבדוק את תהומות הייאוש וחוסר האמונה שלי – הפחד שלי שההתנגדות תהיה כה חזקה עד כדי מחיקת הפרוייקט, ואולי אפילו פחד מוות (רצח על רקע כבוד המשפחה?). מתוך תהליך ההתפכחות וההתבגרות הזה מתחדד החזון מחדש ומשריש שורשים עמוקים יותר. מרגשי אשם אני עובר ללקיחת אחריות והעמקת האמון שלי בקבוצה ובתהליך. בפורום הראשון (בנושא האירוח שלהם) - למדתי לבקש עזרה, בפורום השני (אחרי פירסום הכתבה) - מנחת הפורום שיחררה אותי בסוף ללא “מילים של תקווה”. לא תמיד מוכרחים להיות שמח. אז אומר תודה על הכתבה ועל הלימוד שהיא זימנה לי.

ולבסוף – מה זה אומר “נחוצה כתיבה חדשה”? אני רוצה לשנות את הכתיבה שלי כך שעיקרון השקיפות יהיה מעוגן בתפיסת עולם הוליסטית ולא יתפרש רק כפרובוקציה. אני מחפש את המילים החדשות ואת התדר הנכון. למצוא כתיבה של חמלה, תמימות וענווה. הכי קרוב שאני מכיר זה יואל הופמן. אבל אני לא יואל. ובכל זאת - נצור לשונך מרע. פחות סנסציוני, פחות ציני, פחות מתנגח, אולי פחות פופולרי. ובכל זאת לכתוב את השינוי שאני רוצה לקרוא בעולם.

אני רוצה לנסות לצייר במילים את גן העדן עלי אדמות בטרם טעמנו מעץ הדעת (”טוב ורע“). לא לוותר על הרצון או האמונה בשינוי העולם, אבל להשיל שאריות שיפוטיות שדבקה בי. כמה אושר אני שואב מפנייה של שלושה אקטיביסטים שונים משולי השוליים שכתבו לאחרונה שברצונם ללמוד בתמרה. אני בא ממקום שמחלק את העולם לטובים ורעים (בסגנון גורג’ בוש, רק שהוא הרעים). אני רוצה להשתחרר מהטוב והרע הזה, מבלי לוותר על דיאלוג. אני רוצה להקשיב יותר, להיות יותר סקרן למה שמסביבי, אולי לשאול יותר ולענות פחות. אולי לתת יותר מקום לרווח שבין המילים. אולי לשתוק.