אז מה השגיאות? תמיר ולא טמיר, סבינה ולא סבין, ריקו הוא שוויצרי ולא גרמני, החברה של תמיר היא מאוסטריה ולא מגרמניה, במצגת לא היו “שקופיות בעיקר של בבט”, במסע בארץ לא ציירנו על חומת ההפרדה (אלא על קיר בית-ספר מקומי) ובכלל לא הגענו לכותל המערבי, הכתבת הוזמנה לארוחת בוקר ב- 8:30 ולא ב- 7:00 (מה זה חשוב? “ודייק” לימדנו אבשלום קור), “סדנאות מדיטציה” אין כאן (למרות שיש לא מעט אנשים שמודטים), ולהגיד שבתמרה “מתרגלים חיים ללא רכוש” זה מצחיק אבל לצערי ממש לא נכון. עד כאן עובדות, דיוקים ונתונים. בקטנה.
את הסגנון האישי-יומני אני דווקא מחבב אבל את הציניות שעוטפת את הכל לא הייתי יכול לשנות. וחבל. החומה בפלסטין הפכה ל”פטיש גרמני”, התיאוריה הפוליטית שבבסיס הפרוייקט התכווצה ל”פטנט גרמני חדש לשלום” ו”חומרים מערביים רעילים” אסורים כאן לשימוש לא בגלל שאנחנו גרמנים אלא בגלל שאנחנו שותים אותם בסוף במי התהום שלנו. בתמרה אין “גורואים”, אבל אפשר להתווכח על מה זה גורו. המקים/המייסד/המורה הרוחני חולה – זה נכון. זה שחברי הקהילה “מסתפקים בהאזנה להקלטות ישנות שלו” - זה מעליב.
קל לכתוב “הצמחים יחוו טראנסים” וש“שואלים את הנוף מה הוא רוצה” – ולא להזכיר את שיתוף הפעולה עם מומחה הפרמקלצ’ר האוסטרי ספ הולצר שבזכותו אנחנו מפריחים אזור שנמצא בסכנת החרבה מדברית. ה”סולר וילג’” הוא יותר מ”חממה שממנה בוקעים צלילים של מוסיקה שלווה”, וזה כולל את אחת ההמצאות החדשניות שעומדות בבסיס החזון האקולוגי האוטרקי שמשתמש בחומרים פשוטים (ולא פאנלים של חברות ענק) להפקת אנרגיה זמינה מקרני השמש.
“החברים חוזרים ומדקלמים את עקרונות השקיפות, והשלום, והשיתוף וה- PRV”. אז מה זה בעצם שקיפות? אפשר דוגמא? ולמה אנחנו מאמינים ששלום פנימי קשור לשלום חיצוני? ולמה ה- PRV יכול לשמש כנקודת אקיופנטצ’ר גלובלית? לא ציפיתי לפלייר אבל אני מאמין שאנחנו תמיד בוחרים או יכולים לבחור מה חשוב. מה חשוב לנו באמת, וגם מה מעניין. אפשר למלא חמישה עמודים בפרטים כמו כמה עולה טרמפ במרצדס מהרכבת אל תמרה, או זה שאחד הסטודנטים לא שמע על הצמח המזמר, או זה שאחת הנשים בתמרה לא מגלחת את שיערות בית השחי שלה. ואז באמת שאין מקום לשאול למה הפרוייקט המזרח תיכוני הוא “כמו סיפור אהבה”? ולמה סבינה ליכטנפלדס “חשה אחריות גדולה” למתרחש שם? איך זה שבתיאור פרויקט יהודי-פלסטיני-גרמני, עם כל הבדיחות על הגרמנים, הפצע של השואה לא ננגע בכלל? אולי מאותה סיבה שהנושא של אהבה חופשית ומיניות חופשית זכה לרמת טיפול רכילותית. אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם.
הכתבת כותבת (מצחיק לשמור על עילום שם בפומביות הזו) שהצטערה שלא שאלה את סבינה לגבי הבודגה, ואותי מעניין לשאול – למה היא לא שאלה. איתי היא דיברה על “הבדלי תרבויות” שהקלו עליה להיות ישירה עם מ’ מבית-לחם (שסיפר “שכל אחד נכנס עם שרמוטה לחדר”) ולא עם הנשים הגרמניות המנוסות והחכמות שאיתן נפגשה (ששמרו על “טון חינוכי שהוא לא סקסי בעליל”). אכן, הבדלי תרבויות. מה עומק האמת שהתרבות שלנו מרשה לנו? לקרוא לבודגה, למקדש האהבה, לאקדמיה לארוס “פינת ליטוף אנושית” נשמע אולי שנון, אבל גם מריח לי כמו פחד לקרוא לילד בשמו ולהסתכל לו בעיניים ולשאול אותו למה הוא כאן ואיך זה קשור לחיים שלי.
על הראיון הקצר שערכה עם סבינה התלוננה באוזניי שהיה “ברמה של פלייר”. אבל מי אחראית לשאול “מתי נוסד הפרוייקט” במקום “מה זו הבודגה”? אז נכון שאני “מעורב עד צוואר בהקמת הכפר המזרח תיכוני” (נשמע כמו קנוניה!), ואני הוא זה שביקש שתקרא שניים מתוך “ערימת חוברות הסברה ופליירים וקלטות די.וי.די”. אבל עשיתי זאת רק כדי להימנע מרמת ראיון של פלייר שעוסק בפרטים ביוגרפיים במקום בעומק התכנים והרעיונות. גם לכל שלוש ההרצאות הקהילתיות שהתקיימו היא הצליחה לא להגיע (ופספסה דיאלוג מרגש בין מקים קהילת “סקם” המצרית לאחד הפלסטינים).
יותר מכל אכזב אותי התיאור המגחיך של הקבלת שבת וה”ראיון” עם מ’ (בבלוג שלי הוא י’). אלה שתי נקודות שאני יודע שנגעו בה. בקבלת שבת היא באמת הסירה את השריון ואפשר היה לראות את זה בגוף שלה שרקד ובפנים שלה שקרנו. ועם מ’ אני יודע שקשרה קשר שהוא מעבר ללהציג אותו רק כחובב בשר וקוקה קולה. היא פיספסה כאן סיפור דרמטי (או טראגי) מעורר השראה ובחרה לתת במה להתפארות כוזבת (אך כל-כך מובנת) של נער 17. בא לי לשאול אותה מה זה אומר שהוא “מגלם בגופו הנערי את לבו המפעם של הקונפליקט”?
למה אנחנו לא שואלים את השאלות שיש לנו? ממה אנחנו מפחדים? אולי מהתשובה? שחס וחלילה לא תיגע בי ותערער את שלוות חיינו המרפרפת, האסוציאטיבית והעמוסה לעייפה. קל יותר להתחפר בהתייחסות מתנשאת, מבטלת וצינית אל כל מה שנחשד ברוחניות. “כמו אחרי כל דבר בתמרה נפתח טקס שרינג במעגל” - מאיפה המשפט הזה בא? אולי פשוט כמו שכתבה “לא היה קל לשאת את השלום”. הרי תיאורים כמו “לא פשוט להימלט מהכפר המוזר”, “עיירה ציורית מנומנמת” ו”קולוניה גרמנית המתנהלת בלוח זמנים נוקשה כמו מפעל ב.מ.וו”. מתארים את הלך הרוח שלה יותר מאשר את המקום עצמו.
פחד ובדידות בתמרה מצד אחד וגם העדר גבולות מצד שני. אפשר להתווכח אם זו תכונה ישראלית או עיתונאית או וואטאבר. שניהם, העיתונאית והצלם, לא כיבדו את העובדה שלבודגה מגיעים רק עם הזמנה. וגם לא קיבלו את ההסבר שבשבילנו להזמין עיתונאי לפורום זה כמו בשבילה להזמין עיתונאי לטיפול פסיכולוגי אינטימי. אל מול הבקשה שלי שיאכלו במטבח של האורחים ולא בזה של הסטודנטים (שהופרד במיוחד כדי לספק אזור לימודי בטוח) הפטירו “גם אנחנו סטודנטים”. הם גם התלוננו על האוכל (”כמה אורז אפשר לאכול?”) ועל החדרים (”למה לא קיבלנו חדר עם מרפסת?”). ולעומת זאת, כשעניתי באנגלית להתווכחותם בעברית על התשלום בנוכחות שלוש נשים דוברות אנגלית – התרתחו מזעם (”אתה רוצה להוציא אותנו ישראלים מתמקחים?”).
הנה, ירדתי לרמה העיתונאית לה אני בז. אני כותב את הפוסט הזה בהזדהות רגשית טוטאלית, רגשי אשם וכעס. מלחמה. כאילו לא למדתי כלום. ובכל זאת אני מתעקש ללמוד משהו. כי בסופו של דבר היא בסך-הכל בחורה חמודה ומיוחדת ואפילו היה לי מרגש לגלות פרח כזה בלב המיינסטרים והלוואי והיינו נפגשים לא כאיש יחסי ציבור ועיתונאית. וזה בסך-הכל מראה משמעותית בשבילי על העיתונאי חורץ הגורלות בשקל שהייתי ושעודני וזו גם תזכורת לתרבות העירונית הצינית הצרכנית המכורה שאנחנו אמורים למצוא שפה שתאפשר דיאלוג בינינו. ובאמת לפעמים אנחנו – אני! - רק מדקלמים ולא חיים לפי העקרונות הנעלים שלהם אנחנו מטיפים. ובאמת הוילות של האצולה התמריאנית משקיפות אל הקרוואנים ובתי הבוץ. ובאמת שאם היינו שלמים יותר עם המיניות שלנו לא היינו מפחדים כל-כך לקחת עיתונאים למקדש האהבה שלנו.
ולסיום - היא קראה את הבלוג שלי (ולא את האתר של תמרה), וגם זו מראה עבורי כי אחי כתב לי ש”הכתבה משקפת את הבלוג שלך שאמור לשקף את תמרה. כלומר לפי דעתי, הבלוג שלך והכתבה מתאימים זה לזה”. תרבות כתיבה חדשה נחוצה. כתיבה וחתימה טובה.