החיים כנמשל

אחד אמר שזה בגלל שאנחנו בעצמנו עדיין לא יודעים מה זו “אהבה חופשית”. אחר אמר שזה סימן שעלינו לעסוק בכלכלה חדשה ולא באהבה ומיניות. אחד אחר אמר שהבעיה היא שאנשים מצלמים את עצמם עושים מעשים טובים כדי לקבל תרומות. אחרת אמרה שזה בגלל שלא שאלו אותה לפני שהשבנו בחיוב על פנייתו של העיתון, ושזה על דרך קבלת החלטות. אחרת אמרה שזה על האגו שרוצה יחסי ציבור. אחר אמר שהיה צריך לחלק אחרת את מלאכת האירוח. אחרת אמרה שזה כדי לחבר אותנו להיסטוריה של הפרוייקט (התקשורת הגרמנית) ולהכין אותנו לעתיד (ביטאון החמאס?). אחת אחרת אמרה שזו הזדמנות ללמוד על הטראומות של החברה שמציפות את הציניות. אחרת נוספת אמרה שיצאנו בזול ושהבדיחה היא על הכתבת וש”הארץ” הוא כבר לא מה שהיה פעם. אחד טען שזו מראה בשבילנו לגבי איך אנחנו מקבלים אורחים. אחד אחר הצליח לקרוא בין השורות והסתקרן ונכנס לאתר ולבלוג ונתעוררה בו השראה. אחר התלונן שחסרה לו ביקורת התקשורת הפוליטית של אביב לביא שעכשיו כותב על מזון אורגני וסביבה כמו גם הפעילות הפוליטית שלי של טרום-אדמאמא. ורק אחד אמר: „עזוב, בוא נשחק שש-בש”.

המון מילים. אני סופר תגובות ומיילים ומילים. סופר סתם, אבל עדיף מלעטוף דגים. הלימוד שלי לעת עתה: קודם כל להביט בחטאיי בזמן שכתבתי על אחרים. למשל, להיזכר בכתבה הראשונה שכתבתי ב”הארץ” שחשפה את העובדה שדודו דותן לא רשאי להגיש את תוכנית הרדיו שהגיש אז ברשת ב’. חודש לאחר מכן הוא נפטר מדום לב בגיל 53. גם אני לא אומר שהרגתי אותו, אבל אני לומד להעניק לכל עוגמת הנפש ההיא את המודעות הראויה. להצטער באיחור של 7 שנים. לכרוע להרף על חוף הסליחה.

אחר כך אני מתפנה לבדוק את תהומות הייאוש וחוסר האמונה שלי – הפחד שלי שההתנגדות תהיה כה חזקה עד כדי מחיקת הפרוייקט, ואולי אפילו פחד מוות (רצח על רקע כבוד המשפחה?). מתוך תהליך ההתפכחות וההתבגרות הזה מתחדד החזון מחדש ומשריש שורשים עמוקים יותר. מרגשי אשם אני עובר ללקיחת אחריות והעמקת האמון שלי בקבוצה ובתהליך. בפורום הראשון (בנושא האירוח שלהם) - למדתי לבקש עזרה, בפורום השני (אחרי פירסום הכתבה) - מנחת הפורום שיחררה אותי בסוף ללא “מילים של תקווה”. לא תמיד מוכרחים להיות שמח. אז אומר תודה על הכתבה ועל הלימוד שהיא זימנה לי.

ולבסוף – מה זה אומר “נחוצה כתיבה חדשה”? אני רוצה לשנות את הכתיבה שלי כך שעיקרון השקיפות יהיה מעוגן בתפיסת עולם הוליסטית ולא יתפרש רק כפרובוקציה. אני מחפש את המילים החדשות ואת התדר הנכון. למצוא כתיבה של חמלה, תמימות וענווה. הכי קרוב שאני מכיר זה יואל הופמן. אבל אני לא יואל. ובכל זאת - נצור לשונך מרע. פחות סנסציוני, פחות ציני, פחות מתנגח, אולי פחות פופולרי. ובכל זאת לכתוב את השינוי שאני רוצה לקרוא בעולם.

אני רוצה לנסות לצייר במילים את גן העדן עלי אדמות בטרם טעמנו מעץ הדעת (”טוב ורע“). לא לוותר על הרצון או האמונה בשינוי העולם, אבל להשיל שאריות שיפוטיות שדבקה בי. כמה אושר אני שואב מפנייה של שלושה אקטיביסטים שונים משולי השוליים שכתבו לאחרונה שברצונם ללמוד בתמרה. אני בא ממקום שמחלק את העולם לטובים ורעים (בסגנון גורג’ בוש, רק שהוא הרעים). אני רוצה להשתחרר מהטוב והרע הזה, מבלי לוותר על דיאלוג. אני רוצה להקשיב יותר, להיות יותר סקרן למה שמסביבי, אולי לשאול יותר ולענות פחות. אולי לתת יותר מקום לרווח שבין המילים. אולי לשתוק.

בשל תענית הכתיבה (צום של מלים) שלקחתי על עצמי לאחר פרשת “הארץ” (מסקנות ועדת החקירה הממלכתית יפורסמו בקרוב) אני חוזר כעת לראש השנה. במבנה דמוי כיפה התחלקנו על בננה לשלשות – על האחד הוטל לשכנע שמגיע לו לחיות שנה נוספת, ועל השניים – להיות המלאכים שמחליטים באיזה ספר לכתוב אותו. מי שלא שיכנע קיבל עשרה ימים להכין תוכנית משכנעת יותר.

לפני הערב התרגשתי כל-כך להקשיב לשלמה ארצי שמיכאל הביא במכשיר קטן שנושא כל-כך הרבה ניגונים מרטיטים ולחתוך תפוחים ולסדרם במגש גדול עם דבש מהדבורים של תמרה. ככה עשיתי כל שנה בבית אמא. בתום הערב חשבתי לרוקן את הקומפוסט (להוריד את הזבל היתה המשימה המסורתית השנייה שלי) אבל היה כבר חושך והירח התכסה כיאה לכסה. כשמיכאל תקע בשופר הגדול אני נחציתי לשניים ונזכרתי בסיפור האנטי-ציוני, הפמיניסטי והשוביניסטי שסיפר יוסי בנאי במסיבת הסיום שלנו בבית הספר לאמנויות:

מעשה בחסיד אחד שבא פעם אצל רבו ואמר: רבי, מתגעגע אני לילך אל ארץ הקודש ואיני יכול לבוא שמה. שאל הרב: ומפני מה? השיב החסיד: מפני האישה. חושד אני על עצמי שאם אתפנה  ממנה ואפילו לארץ הקדושה – לא אבקש עוד לשוב אצלה. אמר הרב: אם כן- למה לא תשאל בדעתה? תמה החסיד על רבו ואמר: והרי כבר למדנו מפי חכמים שנשים דעתן קלה. הצטחק הרב ואמר: ובכל זאת לך אצלה.

לא יצאה שעה קלה וכבר שב החסיד במרוצה. ובכן, שאל הרב, מה אמרה האישה? השיב החסיד ואמר: כל כך נתרגשה עד שאמרה שאיני צריך לחשוש לה. שיותר משהיא נעצבת שאני הולך מאצלה, שמחה היא על הארץ הקדושה שעתיד אני לחיות עליה. ועכשיו רבי, עכשיו שיודע אני את ליבה, אינני חושש עוד. כי אל כל מקום שאלך מאצלה – סופי לשוב אליה. כי לב תמים זה שנתן אלוקים בקירבה, כל הארץ הקדושה אפשר אינה ראויה לה.

ואמנם עד שלא יצא החסיד למסעותיו,ואף שנתכוון להתפקד מבית אשתו ימים רבים – לא התאפק ושב אצלה עוד באותה ספינה.
ואם כך החסיד – אנו הבריות לא כל שכן?! לעולם אין אנו נפרדים. תמיד שבים, אל המקומות, אל ההרים, משם זרחו לנו הכוכבים, משם עלו אלינו המאורות.

ולמה אני חוזר עכשיו אל יוסי בנאי ואל כיתה ט’? זו בדיוק השאלה שלי. למה אני תמיד חוזר אל הימים ההם. מה נצרב שם בילדות ובנערות שלא מרפה לעולם? אולי זו החוויה הקהילתית שהתקופה ההיא זימנה לי וההתבודדות וההתנכרות שההתבגרות מזמנת. תחושת השייכות (גם אם פיקטיבית), המשפחתיות (גם אם לא קלה), הסולידריות-הרעות-האחווה (שמתבטאות כל-כך טוב בשירות הצבאי למשל). ובכל זאת, עם שלמה ארצי עשיתי אהבה לבד. רק אני והוא והדמעות של גיל ההתבגרות. הרי אפילו בהופעות ההמוניות הוא שר רק אלי.

האהבות הראשונות שלי אותן אזכור לעולם. לילה ויום ולילה. וגם בחלומות – שוב ושוב חוזרים אלי חבר ילדותי האהוב שי שמאז היסודי ראיתי אותו רק בשער מגזין כלכלי עם עניבה, וגם – סצינות זעם על אמי האהובה שאינני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעוררה בי כעס אמיתי במציאות עצמה. מה נותר מזיכרונות השנים בהן נתעצבה תמונת המציאות שלי כשהיא עצמה (התמונה או המציאות) מתהפכת?

כמעט חצי שנה מחוץ לארץ הקודש. שיא שלי בגלות שהפכה לבית. ובכל זאת שיא שנותן את אותותיו. בכל זאת שלמה ארצי.

אז מה השגיאות? תמיר ולא טמיר, סבינה ולא סבין, ריקו הוא שוויצרי ולא גרמני, החברה של תמיר היא מאוסטריה ולא מגרמניה, במצגת לא היו “שקופיות בעיקר של בבט”, במסע בארץ לא ציירנו על חומת ההפרדה (אלא על קיר בית-ספר מקומי) ובכלל לא הגענו לכותל המערבי, הכתבת הוזמנה לארוחת בוקר ב- 8:30 ולא ב- 7:00 (מה זה חשוב? “ודייק” לימדנו אבשלום קור), “סדנאות מדיטציה” אין כאן (למרות שיש לא מעט אנשים שמודטים), ולהגיד שבתמרה “מתרגלים חיים ללא רכוש” זה מצחיק אבל לצערי ממש לא נכון. עד כאן עובדות, דיוקים ונתונים. בקטנה.

את הסגנון האישי-יומני אני דווקא מחבב אבל את הציניות שעוטפת את הכל לא הייתי יכול לשנות. וחבל. החומה בפלסטין הפכה ל”פטיש גרמני”, התיאוריה הפוליטית שבבסיס הפרוייקט התכווצה ל”פטנט גרמני חדש לשלום” ו”חומרים מערביים רעילים” אסורים כאן לשימוש לא בגלל שאנחנו גרמנים אלא בגלל שאנחנו שותים אותם בסוף במי התהום שלנו. בתמרה אין “גורואים”, אבל אפשר להתווכח על מה זה גורו. המקים/המייסד/המורה הרוחני חולה – זה נכון. זה שחברי הקהילה “מסתפקים בהאזנה להקלטות ישנות שלו” - זה מעליב.

קל לכתוב “הצמחים יחוו טראנסים” וש“שואלים את הנוף מה הוא רוצה” – ולא להזכיר את שיתוף הפעולה עם מומחה הפרמקלצ’ר האוסטרי ספ הולצר שבזכותו אנחנו מפריחים אזור שנמצא בסכנת החרבה מדברית. ה”סולר וילג’” הוא יותר מ”חממה שממנה בוקעים צלילים של מוסיקה שלווה”, וזה כולל את אחת ההמצאות החדשניות שעומדות בבסיס החזון האקולוגי האוטרקי שמשתמש בחומרים פשוטים (ולא פאנלים של חברות ענק) להפקת אנרגיה זמינה מקרני השמש.

“החברים חוזרים ומדקלמים את עקרונות השקיפות, והשלום, והשיתוף וה- PRV”. אז מה זה בעצם שקיפות? אפשר דוגמא? ולמה אנחנו מאמינים ששלום פנימי קשור לשלום חיצוני? ולמה ה- PRV יכול לשמש כנקודת אקיופנטצ’ר גלובלית? לא ציפיתי לפלייר אבל אני מאמין שאנחנו תמיד בוחרים או יכולים לבחור מה חשוב. מה חשוב לנו באמת, וגם מה מעניין. אפשר למלא חמישה עמודים בפרטים כמו כמה עולה טרמפ במרצדס מהרכבת אל תמרה, או זה שאחד הסטודנטים לא שמע על הצמח המזמר, או זה שאחת הנשים בתמרה לא מגלחת את שיערות בית השחי שלה. ואז באמת שאין מקום לשאול למה הפרוייקט המזרח תיכוני הוא “כמו סיפור אהבה”? ולמה סבינה ליכטנפלדס “חשה אחריות גדולה” למתרחש שם?  איך זה שבתיאור פרויקט יהודי-פלסטיני-גרמני, עם כל הבדיחות על הגרמנים, הפצע של השואה לא ננגע בכלל? אולי מאותה סיבה שהנושא של אהבה חופשית ומיניות חופשית זכה לרמת טיפול רכילותית. אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם.

הכתבת כותבת (מצחיק לשמור על עילום שם בפומביות הזו) שהצטערה שלא שאלה את סבינה לגבי הבודגה, ואותי מעניין לשאול – למה היא לא שאלה. איתי היא דיברה על “הבדלי תרבויות” שהקלו עליה להיות ישירה עם מ’ מבית-לחם (שסיפר “שכל אחד נכנס עם שרמוטה לחדר”) ולא עם הנשים הגרמניות המנוסות והחכמות שאיתן נפגשה (ששמרו על “טון חינוכי שהוא לא סקסי בעליל”). אכן, הבדלי תרבויות. מה עומק האמת שהתרבות שלנו מרשה לנו? לקרוא לבודגה, למקדש האהבה, לאקדמיה לארוס “פינת ליטוף אנושית” נשמע אולי שנון, אבל גם מריח לי כמו פחד לקרוא לילד בשמו ולהסתכל לו בעיניים ולשאול אותו למה הוא כאן ואיך זה קשור לחיים שלי.

על הראיון הקצר שערכה עם סבינה התלוננה באוזניי שהיה “ברמה של פלייר”. אבל מי אחראית לשאול “מתי נוסד הפרוייקט” במקום “מה זו הבודגה”? אז נכון שאני “מעורב עד צוואר בהקמת הכפר המזרח תיכוני” (נשמע כמו קנוניה!), ואני הוא זה שביקש שתקרא שניים מתוך “ערימת חוברות הסברה ופליירים וקלטות די.וי.די”. אבל עשיתי זאת רק כדי להימנע מרמת ראיון של פלייר שעוסק בפרטים ביוגרפיים במקום בעומק התכנים והרעיונות. גם לכל שלוש ההרצאות הקהילתיות שהתקיימו היא הצליחה לא להגיע (ופספסה דיאלוג מרגש בין מקים קהילת “סקם” המצרית לאחד הפלסטינים).

יותר מכל אכזב אותי התיאור המגחיך של הקבלת שבת וה”ראיון” עם מ’ (בבלוג שלי הוא י’). אלה שתי נקודות שאני יודע שנגעו בה. בקבלת שבת היא באמת הסירה את השריון ואפשר היה לראות את זה בגוף שלה שרקד ובפנים שלה שקרנו. ועם מ’ אני יודע שקשרה קשר שהוא מעבר ללהציג אותו רק כחובב בשר וקוקה קולה. היא פיספסה כאן סיפור דרמטי (או טראגי) מעורר השראה ובחרה לתת במה להתפארות כוזבת (אך כל-כך מובנת) של נער 17. בא לי לשאול אותה מה זה אומר שהוא “מגלם בגופו הנערי את לבו המפעם של הקונפליקט”?

למה אנחנו לא שואלים את השאלות שיש לנו? ממה אנחנו מפחדים? אולי מהתשובה? שחס וחלילה לא תיגע בי ותערער את שלוות חיינו המרפרפת, האסוציאטיבית והעמוסה לעייפה. קל יותר להתחפר בהתייחסות מתנשאת, מבטלת וצינית אל כל מה שנחשד ברוחניות. “כמו אחרי כל דבר בתמרה נפתח טקס שרינג במעגל” - מאיפה המשפט הזה בא? אולי פשוט כמו שכתבה “לא היה קל לשאת את השלום”. הרי תיאורים כמו “לא פשוט להימלט מהכפר המוזר”, “עיירה ציורית מנומנמת” ו”קולוניה גרמנית המתנהלת בלוח זמנים נוקשה כמו מפעל ב.מ.וו”. מתארים את הלך הרוח שלה יותר מאשר את המקום עצמו.

פחד ובדידות בתמרה מצד אחד וגם העדר גבולות מצד שני. אפשר להתווכח אם זו תכונה ישראלית או עיתונאית או וואטאבר. שניהם, העיתונאית והצלם, לא כיבדו את העובדה שלבודגה מגיעים רק עם הזמנה. וגם לא קיבלו את ההסבר שבשבילנו להזמין עיתונאי לפורום זה כמו בשבילה להזמין עיתונאי לטיפול פסיכולוגי אינטימי. אל מול הבקשה שלי שיאכלו במטבח של האורחים ולא בזה של הסטודנטים (שהופרד במיוחד כדי לספק אזור לימודי בטוח) הפטירו “גם אנחנו סטודנטים”. הם גם התלוננו על האוכל (”כמה אורז אפשר לאכול?”) ועל החדרים (”למה לא קיבלנו חדר עם מרפסת?”). ולעומת זאת, כשעניתי באנגלית להתווכחותם בעברית על התשלום בנוכחות שלוש נשים דוברות אנגלית – התרתחו מזעם (”אתה רוצה להוציא אותנו ישראלים מתמקחים?”).

הנה, ירדתי לרמה העיתונאית לה אני בז. אני כותב את הפוסט הזה בהזדהות רגשית טוטאלית, רגשי אשם וכעס. מלחמה. כאילו לא למדתי כלום. ובכל זאת אני מתעקש ללמוד משהו. כי בסופו של דבר היא בסך-הכל בחורה חמודה ומיוחדת ואפילו היה לי מרגש לגלות פרח כזה בלב המיינסטרים והלוואי והיינו נפגשים לא כאיש יחסי ציבור ועיתונאית. וזה בסך-הכל מראה משמעותית בשבילי על העיתונאי חורץ הגורלות בשקל שהייתי ושעודני וזו גם תזכורת לתרבות העירונית הצינית הצרכנית המכורה שאנחנו אמורים למצוא שפה שתאפשר דיאלוג בינינו. ובאמת לפעמים אנחנו – אני! - רק מדקלמים ולא חיים לפי העקרונות הנעלים שלהם אנחנו מטיפים. ובאמת הוילות של האצולה התמריאנית משקיפות אל הקרוואנים ובתי הבוץ. ובאמת שאם היינו שלמים יותר עם המיניות שלנו לא היינו מפחדים כל-כך לקחת עיתונאים למקדש האהבה שלנו.

ולסיום - היא קראה את הבלוג שלי (ולא את האתר של תמרה), וגם זו מראה עבורי כי אחי כתב לי ש”הכתבה משקפת את הבלוג שלך שאמור לשקף את תמרה. כלומר לפי דעתי, הבלוג שלך והכתבה מתאימים זה לזה”. תרבות כתיבה חדשה נחוצה. כתיבה וחתימה טובה.

התנאים היו לכאורה מושלמים: גיליון חג חגיגי של מוסף “הארץ” (כלומר, במה אינטיליגנטית, מכובדת ומעמיקה), הכתבת היא בת-זוג של חבר הילדות שלי ד’ (כלומר, לב פתוח ורקע דומה) ושני העורכים הם חברים טובים ואהובים (כלומר, אין מצב להתנגחות מיותרת או צהבהבות מכזיבה). כתבת עומק ראשונה על “תמרה” בעיתון השלישי בגודלו בישראל. פתיחת דלת לחברה הישראלית או לפחות למעמד הבינוני-גבוה, או לפחות משהו להתגאות בו בפני תורמים פוטנציאליים.

קצת אחרי שהכתבת הגיעה הסתמן כבר שהתנאים למעשה אינם מושלמים: העדר מסגרת תומכת (כמו קורס) שמאפשרת להעמיק, שפות וציפיות שונות, ואיזשהו עימות מובנה במערכת היחסים שבין עיתונאית לאיש יחסי ציבור. לקח לי זמן לגלות שאני עוסק ביחסי ציבור ולא באירוח, וכשגיליתי התחלתי קצת לפחד. מחוסר דיוק, מטעויות, מחשיפת יתר, מבושות שיגרמו לפרוייקט להתקשות בגיוס כספים וליצור קשרים עם מוסדות שמרניים. פחדתי שתכתוב תמרה עם ט’. פחדתי שתצטט את י’ מבית-לחם על מה זה בודגה או שליח אהבה.

אז כתבתי לחברי העורך בניסיון לצמצם נזקים בקשה יוצאת דופן: ביקשתי לאפשר לי לקרוא את הכתבה לפני פירסומה ולהיות מסוגל להציע תיקונים לאי דיוקים עובדתיים. לא זכות וטו, וללא הסתייגות מנימה צינית או ביקורת לגיטימית. רק ניסיון לצמצם שגיאות אפשריות ונזקים אפשריים. העורך היה חברי הטוב ביותר עד לא מזמן. למדנו ביחד בתיכון, שירתנו ביחד בצבא, חלקנו דירת שני חדרים ביחד, עמדנו ביחד מתחת לתאומים בניו-יורק, שנירקלנו ביחד מתחת למים בסיני, שתינו כמה דברים, חלמנו ביחד על מהפכה, התבגרנו ביחד וצמחנו ביחד באהבה גדולה. לא היה לי ספק שלמרות שזה “לא מקובל” – האמון שבינינו גדול יותר.

אבל התשובה היתה שלילית. הוא כתב לי שהוא לא רוצה להיכנס איתי לדיאלוג שמציב אותו בעמדה שבה הוא מתלבט בין מילה שלי למילה של הכתבת ובין הקשר שלו איתי לתפקיד שלו בסיטואציה הזו. ושדיון בינו לביני יכול רק להזיק גם לקשר בינינו וגם לעבודה העיתונאית. הסר דאגה מלבך, הוא ביקש, אתה יכול להיות רגוע.

כמובן שאני יכול להבין את נקודת המבט שלו. ובכל זאת – הבחירה בנקודת המבט הזו – עדיין מעליבה, מאכזבת, מקוממת, מדכאת. בין השאר כי היא ממחישה לי את הפער. הפער בין המקום שבו אני חי לתרבות ששומרת נאמנות לחוקים אתיים שמישהו אחר כתב, מעדיפה את הבוס על פני החבר, “מקצועיות” על פני אמון. חשבתי שאולי המקצוע (או הגילדה) הם בגדר תחליף לתחושת השייכות לשבט שאיבדנו. נזכרתי שגם אני מצאתי חמימות תחת הפטריארך עמוס שוקן. ידעתי שכל החיים האלה זה על אמון, ואני קיבלתי אי-אמון מחבר.

הכתבה התפרסמה היום אבל עדיין לא עלתה לאתר.
אם למישהו יש סורק – אני סקרן.

אמת או חובה. ערב נדיר שכזה עם שני אורחים שהצטרפו במקרה או שלא במקרה. היא אוסטרלית  שמצאה נחמה בתום הערב בזרועותיו של אינתי הצעיר, והוא בן של פליט פלסטיני, מבריק ואמיץ עד כדי התאהבות מיידית. למחרת אני מספר במשמרת הבישול על החוויה המעניינת ועל הקושי שאני מזהה אצל אנשים לשאול שאלה. הרי השאלות תמיד קיימות, אבל האומץ לשאול לפעמים נחבא. מיכאל השוויצרי מיד מאתגר ושואל: אמת או חובה? במשך שלוש שעות אנחנו לא מפסיקים לחקור, להתוודות, ללמוד על האמיתות של החברים שלנו והחיים שלנו. אני יוצא מארוחת הערב עם שני דייטים שחיכו כבר כמה חודשים בגלל ביישנות ועם תובנה לגבי החובה ליצור חללים של אמת.

אור או חושך. ביום שבו האור והחושך חלקו את היממה בדיוק חצי-חצי, עלינו למעגל האבנים בשעת הזריחה. חצי הירח האלולי שזרח בחצי הלילה (פעם הגשתי בגל”ץ את “הולך בחצות”, מעין בלוג רדיופוני שנזכרתי בו כשהלכתי לישון וראיתי את הלבנה הצהובה מתעוררת) היה בבוקר בחצי הדרך, כלומר במרכז השמיים. השמיים עצמם היו בהירים למעט שני עננים וחצי. ובכל זאת, חזינו בצד אחד בזריחה מעוננת ובצד השני בחצי קשת מרהיבה. השמיים מספרים כבוד אל. בלילה אפשר היה לראות מסביב כמעט רק זוגות זוגות, איך כולם מחפשים את החצי השני, איך האנרגיה השוויונית הזו של היום והלילה מסדרת אותנו לתיבת נוח לא מודעת. היינו עשרה, חמישה גברים וחמש נשים, שניסו לשבור את הדואליות לא לחצי כי אם לאלפי רסיסים. כל שבר הפך לזרע של תרבות חדשה.

טוב או רע. בני היקר י’ מבית-לחם הזמין אותי למסיבת גואה. “אתה מלמד אותי איך להיות סטודנט טוב, הלילה אני מלמד אותך איך להיות ילד רע”. סבבה, דווקא מתאים לי. ארגז בירה, שישה גברים ושתי בחורות, ווליום מקסימלי. אנחנו בגואה. אין צורך בחולצות. אין צורך בגבולות. רוקדים כמו משוגעים במשך שעות ומפסיקים רק כדי להחזיר לגוף את הנוזלים שהוא משחרר  לרצפת העץ. לעיתים נדירות דיאלוג נוצר בין שני גופים שרוקדים זה לזה. ברוב הזמן זה רק אני והמוסיקה שלא מאפשרת הרבה מחשבה אלא פשוט לוקחת. לגואה. וכשלמחרת השרירים התפוסים שלי אמרו תודה לתרבות המחתרתית של חבורת הצעירים, בני היקר הודה לאללה על שאב ובן יכולים לרקוד ככה ביחד.

הווה או עתיד. למשך יומיים הנחנו את המחוייבויות, המיילים והשיגרה ונסענו ל”מירמר” - קומפלקס הדירות המלרוז פלייסי (כולל בריכה) שתמרה משכירה 6 דקות הליכה מהים. בנג’מין, ורה, מנטה בן השנה, קייט, ונדה, תמיר, מומו, ריקו ואני. המטרה: לתכנן את הקורס הקהילתי האינטנסיבי של כפר החקר לשלום שיחל בינואר ויימשך עד מאי. נגענו בעתיד. בזה של 2009 ובזה שאחרי. בזה שלנו ובזה שאחרי. סיעור מוחות של יומיים ללא כל הגבלה. בלילה הרשינו לעצמנו לשתות ולעשן כאילו לא באנו לעבוד או כאילו עבודת טשטוש הגבולות, הסרת המסיכות ובניית האמון היא לא פחות חשובה מכמה יעלה הקורס. ביום שני הקרוב נחגוג כאן את ראש השנה היהודי, ודווקא השנה ינואר מסמל עבורי לראשונה התחלה חדשה וחגיגית ומרגשת.

בריאות או חולי. בזמן האחרון אני מרגיש מצויין ובכל זאת הגוף מאותת אחרת: סדק בעור כף הרגל השמאלית ועוקם בברך הימנית שהופכים כל הליכה לצעדה שבה כל צעד מזכיר את צער העולם. צער לך וצער לי – על כך מעידות הרגליים. פצעים בחך שהופכים כל ארוחה לחגיגה של עונג וכאב. לפני כמה ימים בדרך מהאשראם הפוליטי חזרה לקמפוס ביקרתי בשלושה שירותים. והגב התחתון מזכיר כתמיד שמצפון תיפתח הרעה. מה לא בסדר? אני קורא את האוסף המקרי של התמונות הקצרות ומגלה ריבוי של סקס, סמים וטל מוסרי. אני מבטיח לעצמי להפחית את כמות צריכת הטל מוסרי בחיי. חצבים פורחים וציפורים אינספור. ואם אתה סתם ציניקן - בכל זאת זה צובט בלב.

לפני שבועיים התקיים יום קהילה בנושא המשבר הכלכלי של תמרה. הצוות שמתמודד עם המינוס האימתני החליט להפוך את הנושא לשקוף-פתוח-ידוע עבור כלל חברי הקהילה. מעכשיו כל אחד ואחת מאיתנו יודעת כמה בדיוק תמרה משלמת בחודש על אוכל, כסף כיס לחברי הקהילה, ריבית על הלוואות מהבנקים, מסים לפורטוגל, חומרי בנייה, תקשורת, תחזוקה, גז, נפט, עטים ונייר. המצב הכלכלי נחת בלבי שכבר מזמן גמלה בו ההחלטה להוציא את החסכונות שברשותי מבבילון הצפויה לקרוס בקרוב. החלטתי להשקיע את הכסף בתמרה – כהלוואה ללא ריבית אך עם מצפון קצת יותר שקט וציפייה לעתיד קצת יותר טוב. התעכבתי כמעה במימוש ההחלטה והנה אלת הכסף הביאה אותה בהפוכה והקריסה עלי את הבנקים, הבורסות ו- 30% מחסכונותיי. מה גדלו מעשיך יה. מאוד עמקו מחשבותיך. הללויה.

נובמבר 2000. פראג. ארבעה ימים עם אהובי גיל בסיום טיול השחרור שלי ברחבי ארה”ב ואירופה. אני זוכר את קפקא והמהר”ל אבל בעיקר את הריב שהיה לנו בנושא כסף. לו היה קשה לקבל את מתנת יום ההולדת הנדיבה בצורת כרטיס טיסה, ולי היה אולי קשה להיפרד מהחופש שזכיתי לו בחודש שקדם לצ’רטר הרומנטי. בפאב תת-קרקעי אני משאיר את התיק והולך לשירותים כדי לחזור ולגלות שהזוג החביב שהתחבר איתנו לקח את התיק שלי, כולל יומני היקר שאסף את כל זיכרונות הטיול, השחרור, החופש. אנחנו מתקשרים לאשתו של אביו של גיל ומתוך הבהלה, הדחיפות ושעת הלילה המאוחרת – היא מבטלת את כרטיס האשראי שלו ולא שלי. אנחנו מוצאים את עצמנו בעיר זרה, עם מטבעות בלבד ובלי יכולת להוציא מים מהסלע, כסף מהקיר.

למה נזכרתי בפראג באמצע החיים? כי זו היתה נקודת היציאה שלי ממסלול מערכת היחסים הצמודה עם כרטיס האשראי. כשקלטתי עד כמה גדולה התלות שלי בחתיכת הפלסטיק הזו ידעתי שאני רוצה לנסות ללמוד לחיות בלעדיו. המימוש אולי לקח עוד כמה שנים, אבל ההחלטה כבר נתקבלה. ככה גם היה עם הסלולרי ועם המשקפיים - איבדתי אותם, איבדתי את הצפון ובחרתי למצוא את עצמי בעצמי. והנה כעת זו נקודת הפרידה שלי מהבורסה, מהבנקים, מעולם שבו כסף לא מסמל דבר במציאות עצמה מלבד מספרים.

פריבילגיה של עשירים? בהחלט. ובכל זאת - יש לי חברים שירשו רק חובות, יש לי חברות שעיקלו להן את כל רכושן, יש לי חברים עם כמה ילדים ומשכנתא… ועדיין לא השתכנעתי בצורך להשתעבד למערכת הזו. הרי רוב חבריי הם כמוני בורגניים אידיאליסטיים שמתפשרים ומשתעבדים מבחירה ולא מהכרח. הם בוחרים לשבת בבתי-קפה ולשלם עשרה שקלים עבור כוס תה, הם בוחרים לשלם אלפי שקלים עבור 4 קירות ותקרה, הם בוחרים לממן את אם:פם, תנובה ונסטלה, הם בוחרים לקחת סמים, להיכנס לדיכאון ולשלם לפסיכולוג או להתנדב במטה של דב חנין.

זו לא רק שיפוטיות (יסלח לי אלוהי הדברים הקטנים) אלא בעיקר חשבון נפש שלי וגם קריאה ללקיחת אחריות. חברה יקרה מתל-אביב כתבה לי במייל: “אני במקום די סבבה, אני חושבת, עם החיים… יש לי עבודה עכשיו שאני אוהבת, עם אנשים נחמדים. מקווה שזה ימשיך ככה. אני מרגישה שנכנסתי למין בלנדר מואץ של התבגרות. מדי פעם יש מין הבזק חרדה כזה - משהו בסגנון ‘אז אלו הם החיים?’- אבל הוא נעלם די מהר. זה אולי יישמע לך מופרך שאני מדברת ככה אבל אני מרגישה שהרחם שלי מגן עליי מהנטייה לשאול שאלות שאין עליהן תשובה”.

לא, זה לא נשמע לי מופרך אבל זה נשמע לי מדכא. עבודה טובה, אנשים נחמדים, התבגרות ורחם – הכל סבבה, ובכל זאת מדכא. כי באיזשהו מקום אנחנו מפסיקים לשאול את השאלה: אז אלו הם החיים? אז אלו הם באמת החיים? אז באמת אלו החיים שבחרתי? שאני בוחר? שאני רוצה לבחור לעצמי? לילדים שלי? הפחד מהתשובה גדול מהסקרנות הטבעית כלפי מה שמעבר למסגרת אליה התרגלתי, גדול מהטלת הספק גם כלפי המובן מאליו, גדול אפילו מהאמונה שאני יכול להיות מאושר באמת. בחיים האלה ממש. אני קורא את מה שכתבתי ופעם זה נשמע נורא בנאלי ופעם זה נשמע כאילו נכתב בדמי. זוהי אם כן התמצית הבנאלית של חיי לעת עתה. בגיל ההתבגרות חיפשתי (כמו כולם) משמעות, עכשיו אני מחפש (כמו כולם?) אושר. מסרב להתייאש. בדמייך חיי.

בלי להרגיש עברה שנה מאז הפוסט הראשון.
יומולדת ראשון לבלוג שלי. כבוד.

אז שלחתי מייל לאבא גיא לשאול על המספרים (גם אני כמו כל היהודים וגומר).
הוא אמר לי שהגודל לא קובע ושאם לא עומד לי זו הזדמנות מעולה לחקור צורות חדשות של התקשרות.

אז ככה, יש לי 74 פוסטים ו- 543 תגובות. בערך שישים עמודים נקראים בממוצע ביום.
אני כותב פוסט בממוצע פעם ב- 5 ימים (משתדל פעמיים בשבוע אבל לפעמים נסחף אל מציאות לא וירטואלית).

סה”כ דפים שנצפו: 22810
סה”כ ביקורים איכותיים: 8582

רייטינג לפי מדינות
* ישראל 77% (מסתבר שלא רק משפחת אילון קוראת!)
* פורטוגל 8% (שהפכה למעצמת גולים פוליטיים)
* ארצות הברית 6% (מי זה שם?)
* גרמניה 3% (הלו יוסקלה)
* צרפת 2% (בונז’ור עידן)
* הולנד  0.89% (שפיגל מידי פעם ושרון אולי)
* בריטניה 0.64% (גיל גל געגועים)
* תאילנד  0.31% (ברכה גולשת?)
* איטליה  0.28% (אין לי שמץ)
* פרו  0.27% (ממש סקרן)
* ארצות אחרות 1.32% (דני אינטרנשיונל)

תודה שאתה כאן. תודה שאת כאן.

3 מראות קשות בהר הנגב:

“מונופול זה משחק לא חינוכי” אני מסכם את תבוסתי בסיבוב ארוך בחדר של הילדים. בגרסת 2008 במקום כסף מזומן כל משתתף מקבל כרטיס אשראי. אחייני בן השמונה מנהל איתי משא ומתן עקשני ומפולפל על חברת החשמל. אשתו של אחי מתפרצת: “אוי תפסיק כבר! לא כולם חיים בתמרה! אתה יודע, בעולם שמחוץ לבועה שלך אנשים הולכים למכולת!”.

“אני מוכן לפנות את החדר בזמן המבוקש” אני חורג מהקונצנזוס המשפחתי לטובת עשיית שלום עם מנהל האכסנייה שמבקש להתפנות מוקדם יותר ממה שסוכם. אמי הורתי עוקצת: “רק אתה טהור! אותך יכתבו בספר הלבן ואת כלנו בספר השחור”.

בעקבות הפאנזין שכתבתי: “החיים כנמשל 3” (כולל תמונות אירוטיות נועזות) - אחותי יעל מספרת לאמה (ואני מקשיב מתוך שינה): “הרגשתי שהוא מפעיל אלימות כלפי. יש דברים שאני מעדיפה לא לדעת או לא לראות”.

2 מראות קשות בפורום בתמרה:

אני כותב במחברת שלי: “אני כבר לא הסטודנט המצטיין”. בורי, מנחת הפורום, תפסה אותי ברגע של מבוכה טופח על שכמה כדרכם של גברים מובכים המנסים להקטין את האישה העוצמתית שמולם. כמה קטנות וחמקניות הן המחוות המצ’ואיסטיות שעדיין חבויות בי. לא נעים לעמוד מול מראה שכזו, ועם זאת – משהו בי מתעצם מעצם האפשרות לחדד מודעות ולהעמיק את תוכנית ההתנתקות מאלפי שנות פטריארכיה.

ס’ אומר לכ’ שההחלטה שלה לאמץ ילד בקרוב היא משמחת (גם פוליטית) ומרגשת (גם אישית) אבל בשלב הזה כדאי היה להביא את הנושא בתור שאלה ולא בתור החלטה. הוא מדגיש שהוא מודע לקושי לקבל את העובדה שגם בהחלטה לגבי הנושא הכי אישי ואינטימי יש צורך לשתף את הקהילה, שתיקח חלק בגידול של הילד ותהיה חייבת להתמודד עם ההשלכות השונות של ההחלטה. כ’ לא מפסיקה לבכות למשך 24 שעות. קשה לה להתמודד עם מה שהיא תופסת כערעור על זכותה להיות אמא.
למחרת ס’ מתוודה: “כששכבתי עם ל’, אתמול בלילה, בשלב החדירה הצעתי שלא נשתמש בקונדום. אנחנו מכירים כל-כך הרבה זמן ויש לי אמון מלא בה ואני יודע שאין לה מחלות. זה גם היה בסוף המחזור שלה כך שהסיכוי להיכנס להריון הוא אפסי. ואז, ברגע הלוהט ביותר והאינטימי ביותר של הסקס היא אמרה לי שזה בדיוק מה שאמרתי לכ’. שלקחת את הסיכוי האפסי הזה ללא החלטה קהילתית זה לא אחראי. היא צדקה, ואני גיליתי איך המראה הקשה שנתתי לכ’ חזרה אלי כמו בומרנג”.