החיים כנמשל

“מי נוסע איתך?” זו השאלה שנשאלתי על-ידי כל מי שסיפרתי לו שאני נוסע לכנס במדריד. כל-כך מובן מאליו כאן שלא יוצאים למסע כזה לבד. באוטובוס חזרה ממדריד לליסבון, כשתחת החום הגבוה החלו מחשבות על בית-חולים, פתאום זה נראה לי הגיוני. גם עם קדחת השופינג לקראת החג שסמלו נטבע בהשראת פרסומת לקוקה-קולה - לא קל להתמודד לבד. גם לא עם יצר ההרס העצמי של השמאל.

זה היה אמור להיות הכנס הגדול ביותר בתולדות השמאל הרדיקלי. כל הדמויות שהערצתי בנעוריי מנטע גולן ועד אורי דיוויס היו שם. משלחות של פעילים אמיתיים (לא פוליטיקאים) מלבנון, סוריה, עירק, ירדן, מצרים, ישראל ופלסטין. עשרות הרצאות וסדנאות שמתחילות מהנחת המוצא הלא-ציונית ונייר עמדה שהיה אמור להתפרסם בתום הכנס שבין השאר תומך בזכות השיבה. צפויים היו להגיע 2,000 משתתפים.

לאירוע הפתיחה התייצבו כ- 100 איש. למחרת, כששוטרים מקיפים את התאטרון, הוכרז על פיזורו של הכנס. שולחנות הכיבוד העמוסים נותרו יתומים במסדרונות. כך גם הטי-שרטים והפליזים עם הלוגו, החדרים במלון (אנרכיסט בכל חדר), מאות המתנדבים, המתרגמים, העובדים והפעילים שהשקיעו את השנה האחרונה בחייהם להפקתו של הכנס. תקציב של מאות אלפי יורו ירד לטמיון.

סיפור המעשה: משרד החוץ הפורטוגלי הצטרף לששת הארגונים הלא ממשלתיים שמִמנו את הכנס שהוקדש כלו לחברה האזרחית ומאבקה למען שלום צודק במזרח התיכון. בניגוד להסכם, שליחי שר החוץ מורטינוס ניסו להשפיע על תכני הכנס ועל אופיים של המוזמנים. כך קרה שבמקביל למשלחת הישראלית הרדיקלית המכובדת (בייצוג יתר של נשים, מזרחיים וצעירים) הוזמנה גם משלחת ישראלית שכללה, לא עלינו, את אנשי מרכז פרס לשלום.

כשהפלסטינים שמעו זאת, שלושה ימים לפני תחילת הכנס, הם הודיעו על החרמתו. הלבנונים והסורים הצטרפו לחרם. גם שאר המשלחות הודיעו שלא ישבו עם הציונים באותו חדר. הלא ישיבה כזו היא מתן לגיטימציה לכיבוש שכן זהו צעד לנורמליזציה במצב ובזמן שמחייב דה-נורמליזציה. משרד החוץ הציב אולטימטום: או ששניים מהמשלחת הציונית מדברים בפאנל הגדול או ששוטרים יסגרו את התאטרון. בשלב הזה התבצע ניסיון חצי כושל להעביר את הכנס לאולם קטן בלב אזור תעשייתי שומם. שם נחתם הסיפור עם פאנל מאולתר של העיראקים.

ניתן לראות את השתלשלות המאורעות כניצחון כוחות האור על האופל. הוכחנו את עצמאותה של החברה האזרחית והוכחנו סולידריות עם אחיותינו הפלסטיניות. הניסיון לכפות עלינו תכנים מיותרים נתקל בהתנגדות עיקשת. אבל ניתן גם לראות עם הפיאסקו הזה כהפסד גדול של השמאל הרדיקלי והערכים למענם אנו נלחמים. אפשר גם לזהות את הדפוסים המוכרים המובילים בסופו של דבר להרס עצמי: העיסוק האובססיבי בפוליטיקה פנימית, התחרות העיקשת על מי יותר קיצוני, ויותר מכל - הנטייה להתפצל ולהתבדל ומולה ההתלכדות סביב השנאה לאויב משותף.

אני מלא בהערכה אל האנשים שמחאו כפיים כשהוכרז על ביטולו הפרטיזני של הכנס, אבל עדיין מעוניין לשאול: מה היה קורה אם במקום להחרים היתה מגיעה המשלחת הפלסטינית? ואם שניים מהמשלחת הציונית היו משתתפים בפאנל? ואם המנחה היתה חושפת את העובדה שהם על הבמה בגלל לחץ של משרד החוץ? ואולי ניתן היה להשתיקם בעודם על הבמה? ואולי
אפילו אפשר היה לתת להם לדבר ולהנות מהעובדה שהם נחשפים לתכנים אלטרנטיביים?

יש גם דיווח באנרג’י (מופת של עיתונאות גרועה שקרית ומגוייסת), בוואי-נט ובהארץ (הכותרת: בוועידה בספרד ארגוני השלום הצליחו לעשות רק דבר אחד: מלחמות) וגם מאמר של מיכאל וורשבסקי (שמסביר, אולי טוב ממני, את הסיבות למלחמה).

או: כיצד ומדוע נשבר לי האגודל?

פרק א’: ההפגנה
ובו יסופר על תחושה מוזרה של דה ז’ה וו. הלא לפני שבוע צעדנו אותם/ן א/נשים פחות או יותר משם לפה לזכר קורבנות הטראנספוביה, וכעת אנו צועדות מפה לשם. ומה זו הדרישה הלא ריאלית ולא הומאנית לצעוד בשלשות בהפגנה המונית נגד אלימות כלפי נשים?
ובכל זאת, הזדמנות מצוינת לפגוש קומרדים ותיקים (רק למה זאת עם המגאפון צועקת כל הזמן?).

פרק ב’: החסימה
ובו יסופר על היכולת לזהות [בחוץ] נטייה מיותרת לקונפליקט. כי כשהגענו לרחבת קלנוע מקסים חלק מאיתנו נעמדו על הכביש. נהג מעוצבן צפר ובתגובה כמה הכו את רכבו. זיהיתי אז אנרגיה של כעס שאין לה לאן לפרוץ ויוצאת סתם על נהג שאולי מכה את אשתו ואולי לא.
ובכל זאת, כשחברותיי חסמו את קינג ג’ורג’ הצטרפתי אליהם עוד בטרם ידעתי מה הסיבה [עצרו את יאנה שדווקא עמדה על המדרכה ואנחנו חסמנו את הניידת שבה הוחזקה] כי זו באמת הזדמנות מצויינת לשבת ולדבר אחרי הליכה מפרכת…

פרק ג’: המעצר
ובו יסופר על היכולת לזהות [בפנים] נטייה מיותרת לקונפליקט. שכן כשהתיישבתי היה לי ברור (ואף הבהרתי מסביב) שכשהשוטרים באים אני מתחפף. יש לי דייט לגלידה עם נועה וסופי שנוסעת מחר לאנגליה ולאחר-כך יש לי קונדום בארנק ולמחרת יש לי יום שלם של בירוקרטיה לקראת הנסיעה. אין מצב שאני מקריב את כל אלה לטובת התנועה הפמיניסטית.
ובכל זאת, כשהם באו נצמדתי לאלכס שהיה מכוסה פנים [יעני רעול, ועל כך הוכה לאחר מכן בתחנת המשטרה - “מה אתה חושב שכאן עזה?!”], וכשבאו לקחת אותי [לא אמרתי דבר כי אני אינני יהודי/הומו/קומוניסט] התעקשתי לאחוז באלי שנותר על הכביש ולא להתפנות מרצוני למדרכה. כי ככה חינכו אותי, כי אני לא אוותר להם, כי אעשה דווקא. וככל שיענוני כן אפרוץ וככל שיעקמו לי את האגודל כך אחיזתי באלכס תחזק.

פרק ד’: תחנת המשטרע
ובו יסופר על דיאלוג בחשיכה. בדרך להליך המוכר לעייפה במרחב ירקון התפרצה רוסנה לניידת ואמרה בשקט: תשחררו אותו או שתעצרו גם אותי. השילוב של השקט שלה עם גופה הצנום והעיניים הטובות שהישירו מבט – הותירו את המערכת חסרת אונים. בזה אחר זה הגיעו שוטרים ושוטרות בניסיון לשכנע אותה בטוב וברע לפנות את הניידת. בסוף הצליחו. בטוב.
כשהגענו למרחב ירקון התאחדה החבורה וכך זכתה בעוצמתה המירבית. יחד איתנו עצור רונן שבגלל ריב על חגיגת לכוד בסיפורי נקם עם בעל פיצוציה. הוא גר עם הוריו בבת-ים אבל הלילה כל רצונו היה לישון בבארבי. לא הבר מ”החיים על-פי אגפא” אלא המוסד לתשושי נפש. עם רונן אני מנהל שיחה עמוקה על מנהיגים מושחתים, דימויי יופי שקריים, סמים – בעד ונגד, הצורך הכפוי בהקמת משפחה, עין תחת עין, עיוורון וסליחה.

פרק ה’: הלילה
ובו יסופר על איך הזמן טס כשנהנים. אחרי חקירה הזויה תחת דיוקנותיהם של הרב כדורי והרבי מליובאוויטש [הכתבתי לחוקרת: “אחת מכל 3 נשים בישראל עוברת אונס בחייה”] אנו מובלים באזיקים לאבו כביר. דרישתי לחובש (האגודל נפוח וכואב) לא נענית. אלכס שר לנו את שירו של האסיר מכלא 6 והלב עולה על גדותיו. אנחנו משאירים את יאנה ל- 12 שעות של בדידות [שהיא האויב האכזרי ביותר בעת שנלקחת חירותך], ומובלים לתחנת המשטרה בגלילות שם נישן למשך כ- 45 דקות. אחד הרוסים בחדר חוזר מנומנם מהשירותים הממוקמים ליד מיטתי ומתעניין “אז מה הביא אתכם לכאן?”. זו שאלה שהיא על סף הלא לגיטימית בכלא (כך אני מגלה מהשתיקות הרבות שאני זוכה להן כשאני שואל) אבל אנחנו גאים לספר. הגאווה הזו נתקלת במגוון תגובות בין מבט של “אשכנזים מפונקים שאין להם מה לעשות בחיים” לניסיון להוכיח לנו שאין כזה דבר אישה מוכה וכל הנשים מסוכנות.
לפנות בוקר, בזינזאנה המסורגת, ללא שרוכים אך עם רונן שלא התקבל הלילה לבארבי (“זה לא מלון פה!”), בדרך לבית המשפט – השמש עולה על נתיבי איילון. הרדיו משמיע שיר על “פרידום” ואני חושב שבאמת לא צריך הרבה יותר מזה.

פרק ו’: במרתפי בית-המשפט
ובו יסופר על הציפייה לצדק במחילות הביוב הרוחשות. זהו הפרק המאתגר ביותר. 28 אסירים מחכים לגזר-דינם, דחוסים בחדר קטן ובו שירותים מסריחים ומקור מים מרתיע שמרטיב הכל. באמצע כל הטירוף (ריבים שמתלקחים בשנייה, מחנק, חזרה של אסירים שנגזרו עליהם שנים של כלא…) שלושתנו מתעגלים למשחק מרגש של “אמת או אמת”. האמיתות הכמוסות ביותר מדוברות בלב המקום המושתק. נגיעות אמיצות בכלוא ובאסור. אנו גם לומדים על הסטטיסטיקה (שמדירה אותנו): 80% ערבים (רובם שוהים לא חוקיים המזרימים רבבות שקלים ביום של ערבויות המופרות לצורך חיפושי פרנסה) 10% רוסים ו- 10% יהודים מזרחיים.

פרק ז’: המשפט
ובו יסופר על סולידריות והעדרה. מה רבה היתה ההפתעה למצוא עו”ד עויין מטעם הסנגוריה הציבורית. אחר-כך גילינו שחלק מארגוני הנשים התנערו מאיתנו גם בכלי התקשורת. החלטנו לייצג את עצמנו. חשוד 4: “מבחינתי כל דבר מלבד לשחרר אותנו כעת, ברגע זה, ללא תנאים מגבילים, יהווה פרס לאלימות. לאלימות של השוטרים כלפינו ולאלימות של גברים כלפי נשים שבגינה הפגנו אתמול. העובדה שבילינו לילה במעצר היא בעיניי אבסורד, וגם העובדה שאנו דנים בכך כעת בבית-המשפט זה בעיניי פשוט אבסורד” [מתוך הפרוטוקול].
השופטת סירבה לבקשת המשטרה להשאירנו במעצר בית לשבוע אבל העיקה עם ערבויות שעיכבו את שחרורנו בשעות אחדות. את השעה האחרונה ביליתי לבדי ומכאן תחילת ההבנה בדבר הקושי של יאנה שבידדוה בשל מגדרה.

פרק ח’: החופש
ובו יסופר על חיבוקים חמים, בננה וחומוס באבו-אדם.

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

(לאה גולדברג)

אתמול בבוקר כ- 50 שוטרים פינו את הבניין ברחוב בן-עטר שפעם שימש כמקווה להיטהרות ובשלוש השנים האחרונות שימש בית לטוהרה ולטומאה לפאנקיסטים, אקטיביסטיות, אמנים, מסיבות, הופעות, הקרנות סרטים וסיפורי גבורה. במחי פינוי 9 דיירים וריתוך הדלת הושם קץ להיסטוריה האנרכיסטית שהתקיימה במתחם. הנכס, שעמד שומם במשך שנים עד שפלשו אליו אקטיביסטים הומלסים, צפוי להימכר ולהפוך לבניין דירות פלורנטיני חדש.

כמה סמלית היא התבוסה מול בעלי ההון דווקא בתקופה שבה מתעוררת העיר אל מול תנאי הדיור הבלתי אפשריים. אני מצדיע לכל מי שהיתה שותפה לניסיון ההירואי לחיות בחינם באחד מעשרות המבנים הנטושים שבעיר. אני סולח לסקוואט על שלא היה המקום הכי פתוח/מזמין, הכי שכונתי/חברתי, הכי גיי-פרנדלי/קווירי, הכי קומונאלי/כיפי, הכי פוליטי/מודע והכי נקי בעיר. אני מודה לו ולעשרות דייריו לאורך השנים שאירחו אקטיביסטיות מחו”ל, איכסנו ציוד שימושי להפגנות ועזרו כשהיה צריך.

איך מוסד חשוב שכזה, הסקוואט היחיד והותיק בתל-אביב, מפונה כמעט ללא התנגדות? מה היעד הבא לפלישה? האם הפינוי הוא חלק מקריסת תנועת הסקוואטים באירופה? האם יש לי זכות להתעסק בנושא כבעל בית?

מספר שאלות חשובות והצעות לתשובות אפשריות (מתוך פאנזיני החדש שיצא לאור השבוע)

מה קרה בפאריס במאי 1968?
זו היתה מהפכה שלא זכתה לשם. היא התחילה מהתקוממות נגד ההפרדה המגדרית במעונות והיא נגמרה עם 10 מיליון פועלים שובתים. לא ניתן היה להשיג דלק, סוכר או סיגריות, לא היתה טלוויזיה וגם העיתונים שבתו. אפילו החזאים שבתו. סך מכירות הספרים בפאריס עלה ב- 40% בחודשים מאי ויוני כי פשוט לא היה הרבה מה לעשות מלבד לקרוא, לדבר ולהפגין. היו גם המון סקאוטים, אורגיות, גרפיטי, פוסטרים והמון זבל. כן, גם המפנים של הזבל שבתו.

המשך »