ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'אנרכיזם ואקטיביזם'

New Activism is Needed

Thursday, 31 בJuly 2008

A speech by Uri Ayalon for the Summer University, Tamera, 2008

SALAM ALEKUM, SHALOM ALECHEM, peace upon you. I invite you to listen to my heart beats. These are the heart beats of excitement and thankfulness. I thank for the honor to speak on this big stage, and i specially thank for the honor to share one stage with my teacher, my comrade and my friend Sami Awad. May these heart beats will be the rhythm of a new transformation, may these heart beats will be the sound track of a new revolution. המשך »

מעשה בעוגה

Thursday, 03 בJuly 2008
על חמלה, צביעות, נפרדות, שיפוטיות ותגובתיות

אני נכנס למטבח
דנה וסיסיליה מכינות עוגה לכבוד יום הולדתה של ונדה
היא מריחה נפלא
אני מרסק את רסק תפוחי העץ כמו שאמא כתבה במתכון ששלחה
כמו שעשתה תמיד ואני הייתי לוקח צלוחית עמוסה ואוכל כמו תינוק
“אל תשים קינמון” היא כתבה לי או “אולי רק בקטע קטן – לנסות איך זה”

אני מגלה כתמים לבנים בעוגה ושואל מדוע
דנה מתוודה שזה מוצר חלבי
המטבח הוא טבעוני
גם בגלל שזה מקום המתיימר להיות הילינג ביוטופ וגם בגלל העכברים
החיוך שלי נעלם
אני יוצא מהמטבח המחולל שלי

אני מגיע ללילה הכתיבה של הקורס האינטנסיבי בו אני כותב עכשיו
אני מקשיב למוסיקה הקלאסית שברקע אבל לא מצליח להירגע
משהו בוכה בי
ולא מפסיק
דנה וסיסיליה מגיעות עם התה והקפה מהמטבח של הקמפוס (העוגה עדיין בתנור)
אני קם, מצלצל בפעמון ומספר את הסיפור.

מוסטפא אומר שהוא מכיר את התחושה שמשחקים לך במטבח אבל רק הייתי צריך לחכות כי זו היתה הפתעה
אניה אומרת שאני נראה כמו אדם זקן
מרה אומרת שהיא אוהבת את הרדיקליות שלי אבל העוגה תיאכל במילא ושאני צריך ללמוד לתעל את האנרגיות שלי למקומות חיוביים יותר
דנה אומרת שהיא חושבת להפוך לטבעונית רק בשבילי
לוקאס אומר שלמרות שהפרעתי עם העוגה, זה על ג’וי וזה על בסקטבול ושאנחנו נהיה הראשונים שנשכנע את המבוגרים לעשות שינוי
איב אומר שהוא מבין ללבי ושזה על אמון. אמון בחזון. שאומרים דבר אחד ועושים דבר אחר. זה נושא משמעותי לכל הקהילה ולא נפתור אותו הלילה. הוא מבקש שאמשיך להביא את הנושא אבל גם לא להזדהות. הוא רוצה להסיר את העננה מהחדר, גם ממני.

המחשבות על לעזוב את המטבח גדלות ומתנפחות ל- לעזוב את הקהילה.
אני עוזב מחר.
לוקח את המזוודות ובורח.
הפתעה? כמה קטנים אנחנו שהדרך שלנו להפתיע מצטמצמת רק לקמח וסוכר בתנור.
אני זקן? כמה זה ברור שהיא אומרת זאת ממבוכה. כי אין לה מה לומר.
העוגה תיאכל במילא? גם הכיבוש בפלסטין במילא יימשך. ואולי הוא לא יימשך אם אנחנו נפסיק לשתף איתו פעולה?
האם באמת האנרגיות שלי מתועלות לדברים שליליים כשאני מעלה את המודעות של הקהילה שבה אני חי לצביעות שלה?
כמה זה קשה להימנע ממוצרי חלב בקהילה טבעונית?? להיגמל מסמים - זה לא קל. להפסיק לשקר באהבה – זה ממש לא קל. אבל מה הבעיה לאפות ולאכול פאקינג עוגה טבעונית.

פתאום הפסקול של “הדוור” ברקע ואני נמס.
הרי לרסק התפוחים של אמא תמיד הייתי מוסיף גלידת וניל. גלידת וניל. עם חלב כמובן. לא ידעתי מה קורה מאחורי הקלעים של הרפתות. ואולי ידעתי והעדפתי להעמיד פנים שאיני יודע? ואולי ידעתי אבל המודעות לא היתה מפותחת מספיק כדי שזה ישפיע על חיי? וכמה שנים לקח מרגע שידעתי עד שהפסקתי? ואם היתה לי קהילה משקפת ותומכת האם זה היה לוקח לי פחות זמן – לעשות את מה שאני אומר, להיות אותנטי, ללכת אחרי האמת העמוקה שלי, לחיות חיים של חמלה ושל קודש, להיות אחד עם הבריאה.

איב שם את הפסקול של “ריקוד מושחת” וכולם רוקדים מסביבי
נורא שמחים ומאושרים שסוף סוף יש משהו שמסיר את העננה
או נותן אשליה של הסרת העננה
אני ממשיך לכתוב כי אין לי שום מקום בלב ששמח עכשיו
כי הגוף שלי קפוא ואפילו מים ביקשתי מאניה להביא לי
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני לא יכול לרקוד גם כשעצוב?
מה אני שווה כפעיל שלום אם אני משקר?
כולם מסתכלים עלי לראות אם אני מיישר קו עם הריקוד, עם הג’וי של הקבוצה, עם חוסר ההזדהות.
ריח הסיגריות חודר לחדר והמוסיקה מחרישת אוזניים. כשזה בדיסקוטק – אפשר ליהנות מזה. כשזה בתמרה – כל הגוף כואב.
אניה פורצת בצחוק גדול. ניהליזם מוחלט.
עכשיו גם ריח של עוגה. היא כאן. ואני תחת מתקפה.
מלחמה של פעילי שלום.
לא אכנע. אמשיך לדבוק בהתנחלות שבלב החדר ולהזכיר לכולם שיש יצורים חיים שסובלים בגלל שהם נהנים מעוגה.

אני קם לראשונה כדי להתנצל בפני ונדה. “לא ידעתי שזו הפתעה. לא רציתי להרוס. רסק התפוחים הוא מתנתי ויותר מאוכל – אני מעניק לך את האמון שלי ואת האהבה והאיחולים והתפילות שלי לשנה טובה”.
ונדה מזכירה לי שכל אחד עושה ככל שביכולתו. היא אומרת כמה מילים, כמו אוצר של חמלה, ואני מיד סולח.

הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה.

בין יום השואה ליום הנכבה-עצמאות

Wednesday, 07 בMay 2008
לפני שבוע הלכתי עם נטע לים של סבתא פני. בסוף רחוב גורדון, כשנפרש מולנו הכחול הגדול נשמעה הצפירה לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. השילוב הזה של תיירים תמהים, צפירה של מלחמה, רחש הים התיכון ותמונות השואה שצפות כאינסטינקט הנובע מאילוף של מערכת החינוך בה התחנכתי – שם את האבסורד הישראלי בתוך סרט קצר שחושף הכל. הגלים שהמשיכו לדהור כאילו כלום סיפרו לי על יותר מ- 170 מיליון נרצחים שנספו בג’נוסיידים (רצח עם) במאה ה- 20. סינים, רוסים, ארמנים, צוענים, רואנדים, נאמיבים, דארפורים, מזרח טימורים, יוגוסלבים… באו לי בהזייה. נעמדו כמוני בצפירה. והעולם שותק ואני בים.

בטיסה מפאריס לכאן סיימתי את הספר המרגש והאמיץ “לנצח את היטלר”. אברהם בורג – לא מה שחשבתם. בורג נפרד בספר מהדבקות ברעיון הציוני מתוך התבוננות אמיצה בשורשי הסכסוך – בין השאר בתסביך ההתקרבנות היהודית ובמעגל האימים של מקרבן-קורבן (מפרעה דרך גוליית, אדריינוס, אספסיינוס, חמלניצקי, היטלר ועד ערפאת כמובן), בשורשי השואה – בין השאר בשנאת הזר ובתהליך הקולוניאלי, וכן - באחריות של המדיניות הישראלית לעליית האנטישמיות ובמשיכה האירוטית שלנו למוות. וכך הוא כותב:

“כבר הרבה שנים אני חש כי נוכחותה הבלתי פוסקת של השואה בחיינו, כמעט בכל התחומים, הופכת את הקיום היומיומי לשזור בה בלי הפרדה. הישראליות והשואתיות ירדו כרוכות יחדיו לעולם והן מלאות זו בזו. מהרגע הראשון של גרמניה הנאצית ועד לאקטואליה העכשווית של ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שעובר הזמן השואה נוכחת בקרבנו הרבה יותר משהיתה כאן ברגעיה וברגעינו הראשונים. תחילה לא הבינו, אחר כך לא יכלו לעשות כלום, אז בא האלם הגדול ומיד לאחריו הניצול הפוליטי והמדיני, ומאז הכל מוצף כאן בלא הפסק”.

בורג אפילו מעז להשוות בין תקופת הדגירה והקינון של הנאציזם בגרמניה (לפני עליית היטלר לשלטון) לבין ההווה הישראלי אל מול השכן הפלסטיני. אז וגם עכשיו – שלטה תרבות של הדחקה, כחש ושקר. “הנוהג של הונאה עצמית נעשה כל-כך שכיח, כמעט תנאי מוסרי הכרחי להישרדות” כתבה חנה ארנט על החברה הגרמנית שעצמה עיניה. ואילו אריק הופר מזכיר ש”העמדות הפנים הגדולות ביותר שלנו אינן מיועדות להסתיר את הרע והמכוער שבנו, אלא את הריקנות. הדבר שהכי קשה להסתיר הוא משהו שאיננו נמצא שם”. וכמה גדולה היא הריקנות המסתתרת מאחורי הכחשת אחריותנו למתרחש כעת בעזה, בבלעין וביפו.

כמוני, גם בורג נמנע מאכילת פגרי בעלי חיים, מתנגד מוחלט וחסר פשרות לעונש מוות באשר הוא ומערבב שירים עבריים מאלתרמן ועד חווה אלברשטיין יחד עם סוגיות תלמודיות וציטוטים מקראיים. אלא שבזמן ששורש עולמי המוסרי והתרבותי מושרש בתפיסה תבונית, שורש עולמו המוסרי והתרבותי של בורג נמצא בדת היהודית. ואולי בעצם גדלנו שנינו מאותו שורש של אהבת השם. אהבת האמת.

“במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל לא הצלחנו להציב חלופה ערכית נשגבת שתוכיח שדווקא העם היהודי, שאופיין באוניברסליזם, יכול להיות גשר בין עמים ומקומות גם בעת ריכוזו הלאומי, וכי השכלנו להבין אלפי שנים ומאות שנים דורות לפני כל נביאי הגלובליזציה את הכוח הנפלא הטמון בריבוי פנים וברב-תרבותיות. במובן קיומי עמוק, ההסתגרות של ישראל בתוך עצמה, הניתוק הרוחני המהותי שלנו כלפי אומות העולם כולן, להוציא ארצות הברית של אמריקה – הם הכניעה למתקפה של היטלר”.

ועוד לא הזכרתי את יחסיו המורכבים של בורג עם האבא הגדול והאמא הגדולה ואת הפרידה היפה והמרגשת מהם בספר. ועוד לא אמרתי הכל. אולם כאן יש לסיים ולהביא מלים נשיות יותר ואופטימיות יותר. מלים של אתי הילסהום שנספתה בשואה והשאירה אחריה מצבה רוחנית בדמות יומן, ואחריהן - מלות תפילה של אחותי אמה שם-בה לכבוד יום הנכבה-עצמאות הזה.

“אלוהים, אלה זמנים קשים מדי לאנשים פגיעים כמוני. אני יודעת שעוד יבואו זמנים אחרים, זמנים אנושיים. אני רוצה כל כך להישאר בחיים, כדי שאוכל להעניק לאחרים את כל הרגשות האנושיים הנשמרים בתוכי, למרות כל מה שעובר עליי יום יום. ואין לנו דרך אחרת להתכונן לקראת הזמנים החדשים, אלא על ידי כך שנחייה אותם כבר עכשיו בליבנו. ואי שם בתוכי מצויים אור וכוח ואהבה, שאינם מותירים מקום למרירות. אני רוצה כל כך להשאר בחיים, לתת יד לבניין הזמנים החדשים, לתרום את העוצמה שבי, כי אין לי ספק שזמנים חדשים יבואו, הרי אני חשה שהם גדלים בתוכי מיום ליום.
…לפעמים אני כורעת תחת הנטל המוטל על כתפיי, אבל בו בזמן אני גם חשה צורך לשלב את ידיי, ולדעת הכול, ולשאת הכול ולהרגיש שכחוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים . בשלב מסויים צומח משהו בתוכך, ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד”.

יהי רצון שנמצא ביום העצמאות הזה
את הנקודה העצמאית והייחודית
שבתוכנו
המאפשרת לנו להיות מי שאנחנו
להיות אנחנו עצמנו
ללא תלות במה יחשבו עלינו
או במה שמצפים מאיתנו.
וללא תלות בתמיכה או באישור חיצוני
ומתוך נקודה זו
עצמאית חופשיה ומשוחררת
לחזור אל התלות העמוקה שלנו
אחד בשני.
כפרטים וכאומות.
שממנה נובעת אחריות גדולה.

חומה ומחדל

Thursday, 10 בApril 2008

ביקורת שכתבתי על הספר החדש: “חומה ומחדל, גדר הפרדה – ביטחון או חמדנות” מאת: שאול אריאלי ומיכאל ספרד, שאמורה להתפרסם היום במדור הספרות של “7 לילות” ב”ידיעות אחרונות”.

כל החומות בהיסטוריה, מצויין בספר, או שנפלו או שהפכו לאטרקציה תיירותית. במובן הזה, הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתו של המוביל הארצי אולי יקבע את גבולות אי-השפיות שלנו, אבל בכל מקרה הוא בסך-הכל זמני. וזהו גם גורלו של הספר החשוב, המקומם וה… זמני הזה. כדאי להתאמץ ולקרוא אותו מהר, כי עוד שנים מעטות, כשתיירים סינים יצבאו עם מצלמותיהם על שאריות הבטון האחרונות שבפאתי קלקיליה, הספר הזה יישמר רק בספריות של החוג למדעי המדינה או החוג למשפטים כדי לספר לסטודנטים התמימים כמה טיפשים, יהירים ומושחתים היינו פעם. ספר היסטוריה.

שאול אריאלי, שהוא מה שנקרא “אל”מ במיל.”, כתב את רוב רובו של הספר וגם הגה את הרעיון לכתיבתו. מיכאל ספרד שהוא האביגדור פלדמן הבא של משפט זכויות האדם בישראל, כתב רק 4 פרקים. זה חבל, כי הכתיבה הלקונית של אריאלי נדמית לפעמים כמו הרחבה של המצגות הארוכות איתן הוא מסתובב שנים במחשב הנייד שלו. ובנוסף נראה גם שהאגו שלו לא חמק מדפי הספר ולכן מוזכרות אפיזודות ביוגרפיות שונות שאינן רלוונטיות ממש לקורא שאינו נמנה על קרובי משפחתו. כתיבתו של ספרד לעומת זאת מפיחה רוח חיים בכיבוש המשמים הזה, ושיאה הוא הפרק המבריק שכתב על מאבקו של הכפר בילעין, שהוא בין דרמת מתח למותחן דרמטי.

הטיעונים של אריאלי וספרד נעים על הציר שבין הפרכת נימוקי הביטחון, כמו - תוואי נחות מבחינה טופוגרפית, עשרות שערים המבטיחים חיכוך מתמיד, צמידות לבתים פלסטינים העלולים לשמש מחסה למפגעים ועוד המון דוגמאות שרובן נעלמו משום מה מעיניו של בג”ץ והציבור הישראלי, לבין הוכחת הנימוקים המדיניים לתוואי, שהם למעשה שיקולי סיפוח היסטוריים, נדל”ניים ופוליטיים. בשולי הדברים מגלה הספר את הסיפורים הדרמטיים באמת: כיצד ההתנתקות מעזה היתה למעשה תרגיל מבריק להקפאת התהליך המדיני ולהכשרת השרץ של הגדר; חשיפת המנוע האמיתי לתוואי הגדר של שרון שטמון בחזון ה”טרנספר מרצון”; ושרטוטם של קווי המתאר מעוררי החלחלה של משטר האפרטהייד, שבעברית כובס לכדי “משטר ההתרים”.

נראה שכפל הכותבים והעדר עריכה קפדנית מביאים לחזרתיות מעייפת ואף לטעויות עובדתיות. כך לדוגמא, בספר מצויין כאילו התחיל המאבק העממי נגד הגדר ב- 2004, אולם כבר באפריל 2003 התחילה הפעילות המשותפת ליהודים ופלסטינים בכפר מסחה שאדמותיו סופחו לטובת ההתנחלויות הסמוכות. בעוד סיפורו הדרמטי של הכפר מסחה (שהסתיים בירי המפורסם על מפגינים ישראלים שחתכו את הגדר) נשמט מהספר, מתוארים בו בפרוטרוט השלבים השונים שעבר תוואי הגדר: מסיפוח של 45% משטח הגדה ל- 8% בלבד. מהרעיון של ברק ליצור גדר על הקו הירוק באורך 313 ק”מ להקמתו של הנחש המתפתל של שרון באורך של 790 ק”מ (שמספח 364,000 מתנחלים בעלות של בסך-הכל 15 מיליון שקלים לכל קילומטר). מההצעה להפריד בין ישראלים לפלסטינים להחלטה להפריד בין פלסטינים לפלסטינים (כ- 238,000 מהם כלואים ב- 21 “מובלעות” שיצרה הגדר).

עומס המספרים והפרטים בספר מוכיח “התמצאות יפה בשטח”. אך מהו “השטח” של כותביו? ובכן, זהו בג”ץ, הצבא והממשלה. ובכך שני חסרונות משמעותיים: ראשית, יכולתם של ספרד ואריאלי להביא את מאחורי הקלעים של אלה מוגבלת למדי. שנית, אין הם מעיזים לגעת בפצע המוגלתי מתוכו צמחה גדר ההפרדה - הפסיכוזה הישראלית. במקום זאת נשארים הקצין והעו”ד צמודים לעיקרון ההפרדה כשבויים בפחד הדמוגרפי, ולכן דוברים בעצמם בשפתם של בית-המשפט, הצבא והפוליטיקאים.

דווקא הגדר, יקבעו ההיסטוריונים עוד עשרות שנים, סימנה את תחילתו של עידן חדש בסכסוך הישן הזה. דווקא הגדר שחונקת את הסיכוי לעצמאות כלכלית או פוליטית בצידה המזרחי, החזירה את רעיון האחדות המדינית לשני העמים למרכז הבמה הפוליטית. בימים אלה אחוז היהודים מתוך אלה החיים כאן בין הים לירדן הוא בסך-הכל 56%. זהו נתון זמני ביותר המחייב אותנו לתרגל בקרוב מאוד חיי מיעוט. ולכן למרות חשיבותו של הספר “חומה ומחדל”, דרוש ספר נוסף שילמד אותנו לא רק כיצד בונים או לא בונים גדר. דרוש ספר, ואולי ספרייה חדשה ובכלל שפה חדשה, שמהם נוכל ללמוד כיצד חיים כאן ביחד.

הזכות לעצלות

Tuesday, 18 בMarch 2008
את הטקסט הזה כתבתי ל”וואלה תרבות” בעקבות הספר “הזכות לעצלות” שכתב פול לפארג ב- 1883 והתפרסם בעברית באיחור של 120 שנים (בהוצאת נהר ספרים). נזכרתי בו כששכבתי במיטה עם עין חבושה, הקשבתי לחבריי מעשבים את הגינה של האשרם הפוליטי (בו אני מתגורר עכשיו) וחשבתי על תגובתו המחודדת של שי לפוסט הקודם (בעניין הפריבילגיה שבלצאת ממעגל המשכנתא-ילדים-כלב-טלוויזיה).

פעם חלמתי להיות בדואי. להפוך את החופשות המוקצבות בסיני לדרך חיים, לוותר על העבודה היומיומית ועל האחיזה בקרקע ולהתמכר לתענוגות המדבר והים ולחיי הנוודות המורים פשוט ללכת לאיפה שטוב לנו. הוגה הדעות פול לפארג הוא אמנם יהודי שנולד בקובה וחי בצרפת אבל למעשה הוא בדואי. הבדואי המרקסיסט הראשון

הרעיון שבבסיס הספר הוא זר לשיח החברתי בישראל הנלחם על “הזכות לעבוד”, ואולי דווקא בשל כך אין אקטואלי ורלוונטי ממנו. פול לפארג טוען כי הזכות לעבוד רומסת את זכותו של האדם לחירות ולמימוש עצמי ומביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. העצלות לעומת זאת מבורכת שכן היא מאפשרת לאדם לממש באמת את יכולותיו (ללא תיווך של מעביד) ותשוקותיו (ללא שיקולי שכר ורווח). לכן מטיף לפארג למעבר ליום עבודה בן 3 שעות בלבד, ומיישב את הבעיה הכלכלית שתיווצר כביכול בעזרת ריסון ייצור היתר (המביא לעודפי סחורה) ומיתון צריכת הפרולטריון (הלא היא תרבות הצריכה).

אם העבודה היא האל הרע, המצאת המכונה מתוארת בספר כאל הטוב שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ויעניק לכל הברואים המון שעות פנאי כדי להשתכר ולהזדיין. לכאורה ערכים בורגניים שפלים, אך לפארג מוקיע את הבורגנות על שזנחה את מימוש התשוקות והעניקה את השחרור מהעמל למתי מעט. גם מהפרולטריון שמכר את נשמתו לתחרות הקפיטליסטית הוא אינו חוסך שבטו ומתארו כעדר כבשים מנוונות הצועד בשמחה אל הטבח הכלכלי והרוחני. הפרולטריון הוא זה שנלחם בתום המהפכה הצרפתית על הזכות לעבוד 12 שעות ביממה, והוא זה שטבע את הסיסמא האכזרית: “מי שלא עובד – לא אוכל!”. שלא יתפלא כעת כשבטנו מקרקרת.

אך שעות הפנאי שיצרו המכונות לא נוצלו למימוש צרכים רוחניים או לשקידה על המהפכה המיוחלת, והשעבוד נמשך באמצעים שונים גם בסיום הקטיף, מחוץ למפעל או אחרי המשרד. מאז ועד היום נראה כי המדינה הקפיטליסטית משתמשת בהעדר הביטחון הכלכלי-חברתי כדלק למחייתה, ושומרת שהחרדה מאובדן הפרנסה תהיה חזקה יותר משאיפתו הבסיסית של האדם לממש עצמו ולעסוק בדבר מה פרודוקטיבי. האזרח נותר עם התשוקה החולנית לעבוד, שהיא פרי הטפותיהם של הכלכלנים, אנשי המוסר והכמרים (בניגוד לרבנים שנראה שכבר קראו את הספר והשתכנעו). אלה הרחיקו אותנו מאריסטו ואזרחי יוון העתיקה שידעו להתענג באמת ואף אחד לא יכול לחלוק על תרומתם לתרבות, למדע ולהיסטוריה האנושית.

בגיל 69 התאבד לפארג יחד עם אשתו (בתו של קארל מרקס), לפני שהזִיקנה תגזול ממנו את “שמחת החיים ותענוגות הקיום” כפי שניסח זאת במכתב הפרידה. הזכות לעצלות נחשבת במקומותינו ללא פחות בזויה מאשר הזכות למות. זו כמו זו נתפסת כמנת חלקם של התבוסתנים. נתיר לבדואים שלא יעבדו ולפילוסופים המשוגעים שיקצרו את חייהם בשל שיקולי איכות חיים, ונמשיך אנחנו להשתתף בתחרות שלא בחרנו בה ושבוודאי לא ננצח בה.

* * *

ביקורת על הספר בהארץ

כתבה היסטורית בגלריה (שץ מבריק כהרגלו ופרס מיוחד למי שיזהה מי זה א’)

לינק לספרייה החופשית בה מסתובב עותק חופשי של הספר

בלעין חביבתי, מסחה אהובתי

Sunday, 24 בFebruary 2008
שלוש שנים למאבק בבלעין. 2,500 מגיעים להפגנה השבועית ביום שישי. כמה נפצעים. אני מזמין את הסטודנטים להקרנה של הסרט הדוקומנטרי “אי-נוחות זמנית” שמביא את סיפורו של תחילת המאבק הלא-אלים בגדר ההפרדה. שבת בערב משולה כאן לערב יום שישי ודרושה מחוייבות עמוקה כדי להקדיש את השעות שלפני השינה למראות של עקירת עצי זית, חוטי תיל ועיניים כבויות מול בנייה של כלא ענק. אני משתף שהסיפור של מסחה הוא סיפור משמעותי בביוגרפיה של המאבק נגד הכיבוש וגם בביוגרפיה הפרטית שלי. איך חציתי את הגבולות שלי, איך מצאתי בלב שלי מצד אחד התחייבות לשים לכל זה קץ ומצד שני תקווה לחיי שיתוף שאפשר לאחוז בהם ובה (בתקווה. במלעיל. יבין מי שצפה בסרט וזוכר איך נאזי בלבל בחן בין ההמנון של מדינת ישראל לבין ההפך שלו - האמונה שיהיה טוב).

פליי. נאזי שהוא חקלאי אוהב אדם ושהיה הסיבה לכל זה. טניה ריינהרט שמותה לא מאפשר לי למחוק את המייל האחרון ששלחה לרשימת התפוצה של מסחה. רוסנה שעוד מעט תגיע לכאן כסטודנטית. האוכל (שם, באוהל בלילה, החלטתי להיות טבעוני), ההפגנות (אחד מרגעי השיא בסרט היא הפגנה רבת משתתפים – 300. תראו איך התעצמנו מאז), התחושה של לעשות משהו שעוד אף-אחד אחר לא עשה קודם (לישון עם האויב). בית הדין הבינלאומי בהאג פוסק שהגדר לא חוקית, בג”ץ מורה לשנות את התוואי, ואנחנו ממשיכים לעשות חברים בין הדמעות של הגז המדמיע וקירות תאי המעצר.

את שתי הספות הכחולות והזולות שבסלון הבורגני שלי ושל האקס המיתולוגי קנינו בשוק הרהיטים של הכפרים מסחה ובידיה. בנסיעה למסחה בצוהרי שבת ההיא של ספטמבר 2000, שבועות ספורים לפני ששרון עלה להר הבית. עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה השוק ההומה נסגר על-ידי כוחותינו שחסמו את הדרכים למסחה וממנה. ב- 2003 חזרתי למסחה לא כצרכן אלא כאקטיביסט, בימים שבהם המשאיות והדחפורים עבדו במרץ אבל בכלי התקשורת הישראליים קשה היה למצוא אף לא כתבה אחת שסיקרה את מפעל הסיפוח העצום. דממת אל-חוט שנדמה שהובקעה רק לאחר שנורו שתי היריות לעברו של גיל נעמתי שיחד עם “אנרכיסטים נגד הגדר” פתח את השער החסום בגדר מול מסחה.

יחד הקמנו על התוואי העתידי אוהל מחאה נגד הגדר אותו אכלסו יומם ולילה ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים. המחשבה היתה להילחם בניסיון להפריד בין אוכלוסיות על-ידי מפגש בלתי אמצעי מסביב למדורה. הפעילים הטבעונים עמדו אבלים מול לולי התרנגולות של הכפר, הבנות הפמיניסטיות התלבטו האם לכסות את הרגליים והשמאלנים יפי הנפש שהיו רגילים להפגנות בכיכר רבין גילו שאפשר ללכת לישון בשטחים ולקום בחיים. לפלסטינים היה זה אתגר לא פחות גדול לפעול במשותף עם אנרכיסטים שבזים לדת וללאום, עם לסביות רדיקליות שבהפגנות במסחה נשאו שלטים כמו “טרנסג’דר ולא טרנספר” ועם סתם בוגרי צה”ל שבעברם ניצבו מהצד השני של הרובה.

בכיתי היום שלוש פעמים בגלל שירים. אולי זאת השבת הגשומה הזו שלא נותנת לצאת למרחבים, ואולי אלה הגעגועים לשפה העברית המאתגרת, ואולי זה פשוט הזמן לבכות. ביצוע מצמרר (אוי לקלישאה) של רות דולורס וייס ל”משירי ארץ אהבתי” (שכתבה לאה גולדברג והלחינה דפנה אילת), וביצוע מתוק עד כאב של רונה קינן ל”אהבה ראשונה” (שכתב אבא עמוס והלחין שמוליק קראוס. אין לינק. שלחה לי פרטי. שיחיו הקנאים), והסרט הזה של דניאל סיון ויוני מסי שהוא שיר הספד שמפיח תקווה, שהפך את הבטן שלי בגלל שמסחה והתקופה הזו ב”אנרכיסטים נגד הגדר” היתה האהבה הראשונה שלי, זו שלנצח לא אשכחנה. בגלל עליבותה של מכורתי, ותיבת הנגינה איתה אני נד ממדינה למדינה לתנות דלותה הזוהרת.

חצי פגישה

Wednesday, 13 בFebruary 2008

מבט אחד מהיר. עוד שבועיים אארח כאן את האורחים הראשונים שלי (מחוץ לעונה שבה תמרה פתוחה לאורחים!). סטף ורוזי הבריטים בדרכם לכאן על אופניים מברלין. סטף מתרגם, פרמקלצ’ריסט ואוהב בנים ורוזי מתקנת אופניים, מתקנת עולמות ואוהבת בנות. אנחנו מכירות מקוויראפשן ברצלונה וביחד נלחמנו נגד הג’י-8 בסקוטלנד. אני מתרגש וקצת מפחד מהמפגש הזה בין תמרה לעולם האנרכיסטי-אקטיביסטי-קווירי שעד עכשיו התאפשר רק בפאנזינים שכתבתי ובמרחב הוירטואלי המצומצם של הבלוג הזה.

מפחד כי המפגש הזה הוא בעל פוטנציאל התלקחות אידאולוגית. באופן כללי אקטיביסטים מקצועיים נוטים שלא להסתפק בביקורתיות בריאה ועלולים לאמץ נקודת מבט שלילית ופסימית על העולם שבסך הכל מקבץ שורה של חסרונות ועוולות. באופן ספציפי, אני רואה את עצמי כגשר בין העולם הפוליטי לעולם הרוחני וכאן עומדת בפניי משימה מאתגרת. מעבר לעובדה שדרושים יותר משני ימים כדי להבין לעומק את מה שקורה כאן, איך אסביר שכאנרכיסט אני מקבל באהבה את אפקט הגורו, ההיררכיה המובנית, חיבוקי האבנים ושירים של היפים? כדי להתכונן למפגש הזה אני מציע כאן חיבור בין השניים. לא מזמן תירגמתי וערכתי טקסט שהוא מעין קריאה תמריאנית של האנרכיזם. אחרי כמעט שלושה חודשים כאן אני מציע קריאה אנרכיסטית של תמרה.

ראשית, תמרה מציעה מודל בר-קיימא לחיי קהילה. אם אנחנו באמת אנרכיסטים לא רק נתנגד לקיומה של המדינה אלא גם נשאף ליצירת האלטרנטיבה שתאפשר לנו להמשיך לחיות בפנאן גם בלי השירותים שהמדינה מספקת לנו. קבוצות אנרכיסטיות כה רבות התפרקו בגלל העדר היכולת לחיות ביחד. הן אחזו באמונה שלמה באותם ערכים ואידאולוגיה והיו נורא צודקות אבל לא היה מי שישטוף כלים, או פשוט לא היה כיף אחת עם השנייה. תמרה בודקת כיצד קהילה מתפקדת ומציעה פתרונות יצירתיים המתבססים על ניסיון ומחקר של 30 שנים.

גם בצד האידאולוגי תמרה היא אנרכיסטית: עצם האמונה שא/נשים ללא נשק יכולים לנצח צבאות, תאגידים וממשלות, ועצם השאיפה ל”עתיד ללא מלחמה”, “כדור-ארץ חופשי” ושלום אמיתי. לא בכדי מקימי הפרויקט מגיעים מהשמאל הרדיקלי של תנועת מרד הסטודנטים, ורבים מהצעירים בתמרה מגיעים מההפגנות האנטי-פשיזם (בגרמניה), סצנת הסקאוטים ופעולות ישירות נגד הקפיטליזם. כמו האנרכיזם - התפיסה התמריאנית שמה את חירותו של הפרט והתפתחותו במרכז ולא מקריבה את הפרט לטובת הקולקטיב או האידאולוגיה, וכמו האנרכיזם תמרה מדגישה את הקשר בין הדיכויים וטוענת כי שורשה של האלימות כלפי נשים, בעלי-החיים, כדור-הארץ, עניים, מהגרים לא-חוקיים… – הוא אותו שורש. לכן גם המענה לכך צריך להיות הוליסטי, כלומר כזה שיתייחס לתחומי החיים השונים: תזונה טבעונית, מבנים חברתיים ומשפחתיים חדשים וכלכלה אוטרקית המתבססת על מקורות אנרגיה אלטרנטיביים.

זה גם החיבור לרוחניות שתופסת מקום חשוב בתמרה. אין כאן סוג אחד של רוחניות אלא ניסיונות שונים להתחדשות של יהדות, איסלאם, נצרות, בודהיזם, פגאניזם, מסורות מטריאכליות ועוד. בבסיס התפיסה הרוחנית נמצאת האחדות. ההכרה או האמונה שכלנו אחד. הפלסטיני והיהודי, האדם והפרה, החומר (גוף) והרוח (נפש), המין האנושי והאלוהות. אחד. בבסיס התפיסה האנרכיסטית נעוצה אותה תפיסה אחדותית המתבטאת במשפט הנפלא “אף אחד אינו חופשי עד שכולם חופשיים”. מכאן גם שאם אני לא אהיה חופשי אף אחד לא יהיה חופשי, ואם לא יהיה שלום בי – לא יהיה שלום בעולם. זה בא מהאנרכיזם, לא משרי אריסון.

האנרכיזם שלי לא רק מתנגד למוסד המדינה, לקפיטליזם ולמלחמות - אלא גם לפטריארכיה והתגלמותה במוסד הנישואין והמשפחה הגרעינית. בתחום הזה תמרה מציעה מהפכה עמוקה. אהבה חופשית ומיניות חופשית הן אנרכיסטיות כי הן מבטלות את תפיסות היסוד הפטריאכליות לגבי בעלות ומאתגרות את עצם ההיררכיה המתחשבנת המקבעת “אהוב/ה מספר אחד”. אהבה ומיניות אנרכיסטיות לא בודקות עם כמה אנשים אני שוכב אלא האם אני שם גבולות לעצמי או לפרטנר שלי? האם אני מסוגל להשתחרר מהפחד לאבד את בן-זוגי העומד בבסיס כל-כך הרבה מערכות יחסים? האם הקשר עם הפרטנר מרחיק אותי מהעולם או מחבר אותי לעולם כלו?

אז נכון שההיררכיה כאן בולטת, יש שני מנהיגים רוחניים ולכל ענף יש מנהיג מוגדר וסמכותי ולאף אחד אין רצון להחליט בקונצנזוס. אבל השוני הגדול מההיררכיה שאני מכיר ממקומות אחרים הוא השקיפות, העידוד למנהיגות והמודעות המתמדת להפרדת ההנהגה מהאגו. אני זוכר את התנהלותה של הקבוצה שעבדה במשך שנה על הפקתו של אירוע הקוויראפשן בתל-אביב. היה ברור לנו שאין כאן מנהיגים (כי כלנו אנרכיסטים) והיה גם ברור לכולנו מי המנהיגים. אלה שלקחו יותר אחריות הם אלה שהובילו, הפעילו אחרים ויזמו רעיונות חדשים. אני זוכר את האכזבה שלי ממוגבלותם של הכלים לעידוד החברים השקטים, אלה עם הביטחון העצמי הנמוך והניסיון המצומצם בסוג פעילות שכזה - לקחת יותר אחריות. במובן הזה ההיררכיה של תמרה מרגישה לי יותר אנרכיסטית מאופן העבודה של קבוצות אנרכיסטיות שהכרתי. ברור לכולם מי מנהיג, הוא פתוח לביקורת פומבית (בצורת מראות) והוא מחוייב לשקיפות כלפי הקבוצה. כך העבודה המשותפת מתבססת על אמון שחברי הקבוצה מעניקים למי שלקח אחריות שמשמעותה לדאוג לכלל חברי הקבוצה.

שני המקימים של תמרה מעוניינים לפרוש לגמלאות אבל לא נמצאו עדיין מספיק א/נשים שיקחו אחריות במקומם. אין גבול לאפשרויות השינוי בהיררכיה התמריאנית: בקורס מנהיגי הקבוצות הקרוב (שאמור להכשיר מובילי פורום ומנהיגי פרויקטים) ישתתפו ותיקי הקהילה לצד סטודנט מתחיל שכמוני (אינשאללה). רק לאחרונה הפנמתי את העובדה שאני חי בגן-עדן כי באמת אין גבול לאפשרויות כאן. הכל כרוך רק בלקיחת אחריות וכל שאר התנאים (תמיכה מקצועית, חברתית, פיזית…) כבר קיימים. כעת יש בי רצון גדול לקחת יותר ויותר אחריות בהנהגת קבוצת הסטודנטים, בהקמת והובלת קבוצה שמטרתה לתמוך מכאן בהקמת כפר חקר לשלום, ובהובלת המטבח הסטודנטיאלי (”קיטשן פאפא”) למשך תקופה (שבה אנסה להעמיק את ההבנה מדוע הוא טבעוני ולהגדיל את הצריכה המקומית).

כאן גיליתי את יכולתי לתת אמון במנהיג חיובי. סבינה למשל, היא עבורי פשוט מורה טובה לחיים. אני יודע שהאמונה שלה שא/נשים יכולים לסמוך עליה ולהיות מובלים על-ידה (במסע הפילגרמיג’ בארץ לדוגמא) לא מבוססת על הרצון שלה לשלוט באחרים אלא להפך – על הידע והניסיון שצברה בלתמוך באחרים להפיק את המיטב מעצמם. לכן כשצריך להחליט איך להתמודד עם ג’יפ צבאי שעוצר שיירה של 70 צועדים, אין לי צורך דחוף לרוץ לחיילים או להתכנס למעגל כדי להחליט ביחד מה לעשות. אני סומך עליה שתחליט, ואם אחלוק על החלטתה אני יודע שיהיו לנו מספיק אפשרויות בעתיד ללמוד ביחד על הנימוקים השונים לכאן או לכאן.

יש עוד צדדים אנרכיסטיים בתמרה כמו השתחררות מהזדהות עם זהויות (לאומיות, דתיות, משפחתיות, וברבדים מסויימים גם מגדריות), ההתעקשות על אמירת האמת, ההתעניינות האמיתית בזולת, הבדיקה וההפרדה בין מבנים חברתיים שהוטמעו בנו על-ידי החברה לכאלה שאנו בוחרים בהם מרצוננו. אבל הצד החשוב ביותר והאנרכיסטי ביותר הוא לקיחת כל הנ”ל לכדי יצירתה של אלטרנטיבה קונקרטית ומממשית בהווה. אנרכיה כאן ועכשיו.

האנרכיה זה אני

Tuesday, 01 בJanuary 2008

קטעים נבחרים מתורגמים מתוך פאנזין שמצאתי בניו-יורק שהחזיר לי את חדוות האנרכיזם

האנרכיה זה אני

הסיבה הטובה ביותר להיות מהפכן היא שזו פשוט דרך טובה יותר לחיות. החוקים של המדינה מבטיחים לנו דברים כמו זכות השתיקה, אבל מה לגבי הזכות לחיות את החיים כאילו אין צ’אנס לחיים אחרים, הזכות להישאר ערים כל הלילה לטובת שיחת נפש, הזכות להסתכל אחורה על כל יום בחיי ללא חרטה ובלי מרירות? זכויות שכאלה אנחנו רק יכולות לדרוש לעצמנו בעצמנו. האם זו לא אמורה להיות הדאגה העיקרית שלנו בחיים במקום הפרטים הקטנים של שיגרה והישרדות?

לאלה מאיתנו שנולדו לחיי מאסר מוזהבים בדם ויזע של אסירים ואסירות שאינם ברי מזל, האתגר של לחיות חיים ששווה לחיות אותם וששווה לספר עליהם, מהווה פרויקט חיים. וזה דווקא פרויקט מצוין. כדי להתמודד עם האתגר הזה כל מה שנדרש בכל רגע ורגע הוא לערער על עצם המאסר. כלומר, להבין שכשאנחנו נאבקות – אנחנו נאבקות על חיינו, ואם אנו מסכנות את חיינו זה מפני שאנחנו יודעות שרק כך אנחנו הופכות אותם לשלנו.

אולי את כבר אנרכיסטית?
בכל פעם שאת פועלת מבלי לחכות להוראות או לאישור רשמי - את אנרכיסטית. בכל פעם שאת מפרה חוק מיותר כשאף אחד לא רואה – את אנרכיסטית. אם את לא סומכת על הממשלה, על מערכת החינוך, על הוליווד או על ההנהלה שידעו טוב יותר ממך לגבי דברים שמשפיעים על חייך – את אנרכיסטית. ואת אנרכיסטית במיוחד כשאת מגלה את הרעיונות המיוחדים שלך, את היוזמות ואת הפתרונות היצירתיים שלך.

כפי שאת רואה, זה אנרכיזם שדואג שדברים יפעלו ושהחיים יהיו מעניינים יותר. אם היינו מחכות לרשויות, למומחים ולטכנאים כדי שידאגו לכל דבר לא רק שהיינו חיים בעולם של בעיות שמחכות לפתרון אלא גם בעולם שהוא נורא משעמם. היום אנחנו חיים בעולם הזה, שהוא ללא ספק משעמם, שגבולותיו נקבעים על-ידי מידת הסרת האחריות שלנו. שורשו של האנרכיזם הוא הדחף הפשוט לקחת אחריות ולעשות דברים בעצמך.

היסטוריה של כוח
בראשית היתה הרמוניה: שבטים של בני-אנוש חיים כאחד, מתקהלים, אוכלים, משחקים, ישנים, שרים, עושים אהבה ומספרים סיפורים ביחד. מידי פעם נוצר קונפליקט והשבט נפגש כדי למצוא פתרון ולהגיע להחלטה משותפת. אבל יום אחד מתלקח קונפליקט שלא יכול להיפתר באמצעים הרגילים. השבט מתפרק וחבריו מקדישים את חייהם למען מטרה חדשה – מלחמה נגד האויבים שזה מקרוב היו חבריהם. מאז מתמשכת לה ההיסטוריה של הפטריארכיה – גנרלים ושליטים עולים ונופלים והתחרות וההיררכיה נותרות על כנן.

ואיפה האהבה? היא עדיין כאן באותה צורה שבה התקיימה תמיד. משפחות אוכלות ביחד, חברים חולקים סודות, מתנות ניתנות סתם מתוך ההנאה שבנתינה. אנחנו עדיין סולחות, מתווכחות ומתאהבות. אפילו קורה לעיתים ששבטים חדשים מתקהלים. לא כדי להילחם אלא דווקא כדי לחדש את הימים שלפני מאזן האימה שבו פצצה גרעינית מכוונת כלפי כל אחד ואחת מאיתנו. הרגעים הללו, אפילו כשהם מתקיימים רק בקרב חבורה קטנה, הם תמיד יקרים ועוצמתיים, והם לא פחות מעוררי השראה ומדבקים מאשר האלימות והשנאה.

העולם מחכה עכשיו למלחמה כנגד המלחמה, לצבא של אהבה, לידידות שמסוגלת להגן על קיומה. אנרכיה היא מילה שאנו משתמשות בה כדי לתאר את הרגעים האלה שבהם סמכות חיצונית לא יכולה להכניע אותנו וחיינו מתממשים במלאותם. אנרכיזם הוא המדע של יצירת רגעים שכאלה והגנה עליהם. זהו הנשק שלנו המעורר תקווה לסוף השימוש בכל סוג של כלי נשק.

אבל האם אנרכיזם בכלל עובד?
כל מערכת שעובדת באופן טבעי – כמו יערות גשם, שכנות טובה או פיקניק של חברים – היא הרמונית מיסודה. לעומת זאת כל אי-סדר מערכתי – כמו שורות של שולחנות בכיתת לימוד, טור מדוייק של גרעינים בתירס מהונדס גנטית או שלשות של חיילים במדים – יכול להתקיים רק על-ידי שימוש מאומץ בכוח ובכפייה. חלק חושבים בטעות שאי-סדר הוא פשוט העדר של מערכת או שיטה ומבלבלים בין זה לבין אנרכיה. אלא שאי-סדר הוא המערכת הנוקשה ביותר שכן הוא הופך עצמו למערכתי במהירות ויוצר היררכיות לפי תכונותיו האגואיסטיות והאכזריות. אי-סדר היא הצורה המפותחת ביותר של הקפיטליזם: מלחמת הכל בכל, תשלטי או שישלטו בך, תמכרי או שימכרו אותך.

אי אפשר לומר שברגע שהממשלות יאבדו את כוחן ישכחו כל גלי האלימות שנוצרו בגללן, אבל אבל עד שלא נשתחרר מהן ונלמד כיצד לחיות ביחד ולהסתדר אחד עם השני למעננו (ולא בגלל הרובים שמכוונים כלפינו מצד אלו שמרוויחים מהסכסוך) – לא יוכל לשרור שלום בינינו.

אנרכיה, לא אנרכיזם
אין כזה דבר “אנרכיזם” אלא רק אנרכיה, או יותר נכון – אנרכיות. לצד ההיסטוריה של הכוח התקיימה כל הזמן גם הרוח האנרכיסטית: העבדים שהתמרדו נגד האימפריה הרומית והתעקשו לחיות בחברה המבוססת על שוויון ואחווה, האימהות שגידלו את בנותיהן לאהוב את גופן בניגוד לדימויי היופי שנכפו על-ידי הפרסומות מסביב וגם אוהבים/ות ומאהבים/ות שביטאו ומימשו את מאווייהם/ן הכמוסים על אף שחרגו מהנורמה.

אין המדובר בתיאוריות, גיבורים או ביוגרפיות של פילוסופים מזוקנים – כאן מדובר בחיים שלך. זה גם לא חזון אוטופי עתידי, אלא פשוט דרך להתקיים ולהתקדם, ליצור מערכות יחסים ולהתמודד איתן, לפתור בעיות או לפחות לנסות לפתור אותן. להיות אנרכיסטית לא אומר שאני מאמינה שהאנרכיה תפתור את כל הבעיות בעולם מיד. זה רק אומר שאני מבינה שזה תלוי בנו איך החיים הללו ייראו ואיך ייראה העולם הזה. זה להבין שאף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילנו. זה להודות שגם אם נאהב זאת וגם אם לא – החיים שלנו נמצאים בידיים שלנו, ובידיים אחת של השנייה.

אנרכיה היא הרעיון המהפכני שאף אחד לא כשיר יותר ממני כדי להחליט איך יראו חיי. זאת אומרת לא להכריח את כל הניסיונות והמשאלות שלי להיכנס לתוך סדר היררכי, אלא לקבל אותם ולקבל את עצמי. לא לציית לחוקים חיצוניים ולא להגביל את הרגש, האינסטינקט או הלהט בתוך קופסאות. אין כלוב מספיק גדול כדי לכבול את נפש האדם על כל עומקה וגובהה. זה אומר לחפש דרך חיים שמאפשרת מרחב פתוח להתמודד עם כל הנטיות השונות בתהליך מתמשך של אתגור והתמרה.

אנו רוצות להיות כולנו שליטות ללא עבדים ולא נסתפק בפחות משליטה של כל בני האדם על כל העולם. אין סיבה לומר עלינו שדבר לא קדוש בעינינו! להפך, אנו רואות בכל דבר קדושה. לסרב להיררכיה משמעו להוקיר את הייחודיות והיופי של כל יצור וכל ביטוי ביקום בכל רגע.

יחסים אנרכיסטים וקהילה
אנחנו מברכות על התכונות הטמונות בנו כמו אמינות, נדיבות ועדינות שמאפשרות ידידות טובה. רובנו הוכנסנו למערכת היררכית מאז שנולדנו וזה מקשה את מימוש הרצון לתקשר אחת עם השנייה בצורה חופשית ומשחררת. ובכל זאת – זה קורה כל הזמן! כל אחת מאיתנו מנסה לתת מבלי לדרוש בחזרה וכל אחת מאיתנו מעוניינת להיות אחת שאין צורך להרגיש אשמה איתה. בזכות זה שאנחנו יוצרות יחסים חדשים בינינו - אנחנו יוצרות עולם חדש שהופך לפתע לשלנו, לחלק מאיתנו.

נאמר עלינו שאנחנו מתנגדות לנישואין, אבל ההפך יותר מדוייק: כן, אנחנו מדגישות שאף אחד הוא לא הרכוש של אף אחד אחר, אבל יותר מזה שכולם על כוכב הלכת הזה למעשה נשואים – ואנו מתעקשות שכולם יפעלו בהתאם לכך. כך לדוגמא במקום משפחות המבוססות על קשר דם או אינטרסים כלכליים אנו יכולות להתאסף בקהילות המבוססות על בחירה חופשית.

קהילה שבה א/נשים מכוונים את פעילותיהם ודואגות אחת לשנייה לא צריכה כלא או מפעל כדי “לספק עבודות”. קהילה שבה א/נשים מכירות את ההיסטוריה אחת של השנייה ומבינים את הצרכים אחת של השנייה יכולה להתמודד עם קונפליקטים ללא העזרה של זרים עם מדים ונשק. בקהילה כזו מתאפשר לך לתת ביטוי לכל אינסטינקט, דחף, תשוקה וערגה בזמן המתאים לדעתך ולהעריך את כל מה שגועש בך. זה מתאפשר מתוך מודעות שאת חלק מקהילה שמוקירה אותך ומעניקה לך אהבה ללא תנאים, ושאת מוקירה את האחרות על מכלול תכונותיהן ואיכותיהן, שכן הן משקפות חלקים מאישיותך שלך.

הגדרה עצמית
כל אחת מאיתנו גדלה תחת מכבש של הגדרת גבולות של מגדר, העדפה מינית, מראה חיצוני, מעמד, דת וגזע שבא יחד עם שורה של פריבילגיות ולוחמה פסיכולוגית שיגרמו לנו לשמור על חבילת הזהויות שלנו כפי שהיא. עליונות של האדם הלבן, פטריארכיה (שלטון הגברים) והטרוסקסיזם (הכחשת והטלת סטיגמה על כל סוג של התנהגות, זהות, יחסים או קהילה שאינם הטרוסקסואליים, כלומר סטרייטים) הם העמודים עליהם עומדת הציביליזציה הנוכחית. כאנרכיסטיות אנחנו לוחמות במבני הדיכוי הללו בכל מקום שבו אנו מוצאות אותן – בחברה ובעצמנו. אבל אנחנו שואפות ליותר משחרור בני האדם בעלי הזהויות השונות – אנחנו רוצות שבני האדם ישתחררו מהזהויות עצמן.

אולי את מכירה את הרגעים האלה של אוננות או עשיית אהבה או זיון שבהם את לא אישה ולא גבר, לא שמן/ה או רזה, לא עשיר/ה או עני/ה. אנו מאמינות שגם מחוץ למיטה אין כזה דבר זהות בלתי הפיכה. זהות קבוצתית היא הנצחה עצמית מפוברקת שמובילה לכפייה של אחידות.

יש רק שני מגדרים, כמו שיש רק 12 טונים בכל אוקטבה. זה נשמע הגיוני כשאת מביטה בקלידים של פסנתר, אבל תנסי לפתוח את הפה ולשיר! למרות ש”נשיות” יכולה להיראות כמשהו שנקבע על-ידי הטבע עבור מי שגדל בסביבה שבה כל הנשים גילחו את הרגליים ובתי השחי, זה בסך הכל הכללה שנולדה מדורות של התנהגות סטנדרטית המתוחזקת ומתוגברת על-ידי כל שכפול משועתק. אבל כמו שאין כזה דבר “נשיות טהורה” כך תוכנה של ההכללה הזהותית מגדיר רק כיצד האינדיבידואלים תופסים את התכונות שיש להם כביכול במשותף. כלומר כל הכללה היא העתק שניתן לחקות או לשנות בכל זמן ומצב, או פשוט להשתחרר ממנו.

לכל היותר הכללות כמו מעמד ומגדר יכולות לשמש לביטול עצמי של זהויות ותפיסות מכלילות. חשוב לזהות ולעמת את הדפוסים המדכאים בחייו של כל אינדיבידואל, למצוא את הסיבה המשותפת להדרה של ביטויים מסויימים והיסטוריות מסויימות. כדי להשתחרר מהזהויות ולהסיר את הקטגוריות השונות אנחנו צריכות קודם כל לזהותן. כמובן שאנחנו מגינות על הזכות של כל אחת להחליט לעצמה איך יגדירו אותה, אבל בסופו של דבר אנחנו שואפות למהפכה ולא לרפורמה. כלומר אנחנו לא מסתפקות בהרחבת הזכויות של קבוצת אינטרס כזו או אחרת, או בהרחבת חופש התנועה בין קטגוריה זהותית אחת לשנייה. אנחנו מתעקשות על זכותנו לבנות, לפרק ולבנות מחדש את זהותנו בכל רגע נתון ולהחריב את המערכת הכופה חלוקה וחלוקתיות.

אנרכיסטיות עושות מהפכות (ואהבה), לא מלחמות
חשוב שנהיה מודעות למאבק ול”מאבקיות”. יש לא מעט רדיקלים שמתעסקים בפוליטיקה כי הם יודעים הכל על מאבק ומעט מאוד על כל דבר אחר מלבד המאבק. הם הופכים כל אינטראקציה לקונפליקט בין כוחות הטוב לכוחות הרוע, בוחרים צד ומשרטטים את הגבול כך שזה הם נגד העולם. עבור מסיתים מקצוענים זוהי אפשרות לטפח את הקריירה שלהם, אבל עבור שאר הא/נשים אין לכך ערך.

תמיד יש מלחמות הממתינות למי שיילחם בהן – נגד, נגד, נגד. אנרכיסטיות מהפכניות באמת מתעלות מעל למלחמות. אל תצטרפי למאבק קיים ותהפכי את עצמך לפיון של דפוסי המלחמה. תמצאי דרכים לחתור תחת הנחות היסוד של המלחמה, להביא א/נשים ביחד בצורה שמעולם לא יכלו לדמיין, לערער על כל תפיסת העולם של מאבק.

לחיות את השינוי
במקום לדרוש שינוי אפשר פשוט ליצור מומנטום – לממש את השינוי בעצמך בעזרת הפעולות שלך. כל מה שנוכל להשיג זה מה שנעשה בעצמנו, יחד עם החברים והחברות שלנו, וזה לא מעט: זה שמירה על שפיות בעולם משוגע, זה להחליט איך ייכתב סיפור חייך וזה גם לספר לאחרות שגם להן יש עוצמה ויכולת לשנות. לבטא את התשוקות שלך מאפשר לך להתחבר אליהן. אחרת את מקדישה את אותה אנרגיה בלהתכחש אליהן.

כשאת חיה ומממשת את המשאלות הכמוסות ביותר תגלי שאת מבטאת גם את משאלותיהן של אחרות. מצאי לעצמך פרויקטים שיוצרים מצבים בהם את נוכחת בשלמותך בכל רגע. ואל תחששי מלהיות לא מציאותית. הלא מציאותי הוא בדיוק מה שצריך להתממש ולהפוך למציאותי! אי אפשר ליצור משהו חדש מבלי לחלום.

תתחילי שיחה עם איש זר, תאתגרי את כל מה שחשבת על עצמך במיטה, תשמרי תחושה קבועה באוויר שמשהו מיוחד קורה. תחיי כאילו העתיד תלוי בכל מעשה שלך – וזה מה שיקרה. כשמישהי נוטשת את דעת הקהל ומתנערת מהכל כדי לחיות את החיים שהיא חלמה לחיות – כל העולם זוכה למתנה הזו של החופש. כשאנחנו ממלאות את הרחובות בריקודים הגוף שלנו יכול לזכור שמגיע לו כאלה ריקודים וכאלה מרחבים. שמגיע לנו להיות חופשיות.

סלף הייטינג שמאל

Saturday, 15 בDecember 2007

“מי נוסע איתך?” זו השאלה שנשאלתי על-ידי כל מי שסיפרתי לו שאני נוסע לכנס במדריד. כל-כך מובן מאליו כאן שלא יוצאים למסע כזה לבד. באוטובוס חזרה ממדריד לליסבון, כשתחת החום הגבוה החלו מחשבות על בית-חולים, פתאום זה נראה לי הגיוני. גם עם קדחת השופינג לקראת החג שסמלו נטבע בהשראת פרסומת לקוקה-קולה - לא קל להתמודד לבד. גם לא עם יצר ההרס העצמי של השמאל.

זה היה אמור להיות הכנס הגדול ביותר בתולדות השמאל הרדיקלי. כל הדמויות שהערצתי בנעוריי מנטע גולן ועד אורי דיוויס היו שם. משלחות של פעילים אמיתיים (לא פוליטיקאים) מלבנון, סוריה, עירק, ירדן, מצרים, ישראל ופלסטין. עשרות הרצאות וסדנאות שמתחילות מהנחת המוצא הלא-ציונית ונייר עמדה שהיה אמור להתפרסם בתום הכנס שבין השאר תומך בזכות השיבה. צפויים היו להגיע 2,000 משתתפים.

לאירוע הפתיחה התייצבו כ- 100 איש. למחרת, כששוטרים מקיפים את התאטרון, הוכרז על פיזורו של הכנס. שולחנות הכיבוד העמוסים נותרו יתומים במסדרונות. כך גם הטי-שרטים והפליזים עם הלוגו, החדרים במלון (אנרכיסט בכל חדר), מאות המתנדבים, המתרגמים, העובדים והפעילים שהשקיעו את השנה האחרונה בחייהם להפקתו של הכנס. תקציב של מאות אלפי יורו ירד לטמיון.

סיפור המעשה: משרד החוץ הפורטוגלי הצטרף לששת הארגונים הלא ממשלתיים שמִמנו את הכנס שהוקדש כלו לחברה האזרחית ומאבקה למען שלום צודק במזרח התיכון. בניגוד להסכם, שליחי שר החוץ מורטינוס ניסו להשפיע על תכני הכנס ועל אופיים של המוזמנים. כך קרה שבמקביל למשלחת הישראלית הרדיקלית המכובדת (בייצוג יתר של נשים, מזרחיים וצעירים) הוזמנה גם משלחת ישראלית שכללה, לא עלינו, את אנשי מרכז פרס לשלום.

כשהפלסטינים שמעו זאת, שלושה ימים לפני תחילת הכנס, הם הודיעו על החרמתו. הלבנונים והסורים הצטרפו לחרם. גם שאר המשלחות הודיעו שלא ישבו עם הציונים באותו חדר. הלא ישיבה כזו היא מתן לגיטימציה לכיבוש שכן זהו צעד לנורמליזציה במצב ובזמן שמחייב דה-נורמליזציה. משרד החוץ הציב אולטימטום: או ששניים מהמשלחת הציונית מדברים בפאנל הגדול או ששוטרים יסגרו את התאטרון. בשלב הזה התבצע ניסיון חצי כושל להעביר את הכנס לאולם קטן בלב אזור תעשייתי שומם. שם נחתם הסיפור עם פאנל מאולתר של העיראקים.

ניתן לראות את השתלשלות המאורעות כניצחון כוחות האור על האופל. הוכחנו את עצמאותה של החברה האזרחית והוכחנו סולידריות עם אחיותינו הפלסטיניות. הניסיון לכפות עלינו תכנים מיותרים נתקל בהתנגדות עיקשת. אבל ניתן גם לראות עם הפיאסקו הזה כהפסד גדול של השמאל הרדיקלי והערכים למענם אנו נלחמים. אפשר גם לזהות את הדפוסים המוכרים המובילים בסופו של דבר להרס עצמי: העיסוק האובססיבי בפוליטיקה פנימית, התחרות העיקשת על מי יותר קיצוני, ויותר מכל - הנטייה להתפצל ולהתבדל ומולה ההתלכדות סביב השנאה לאויב משותף.

אני מלא בהערכה אל האנשים שמחאו כפיים כשהוכרז על ביטולו הפרטיזני של הכנס, אבל עדיין מעוניין לשאול: מה היה קורה אם במקום להחרים היתה מגיעה המשלחת הפלסטינית? ואם שניים מהמשלחת הציונית היו משתתפים בפאנל? ואם המנחה היתה חושפת את העובדה שהם על הבמה בגלל לחץ של משרד החוץ? ואולי ניתן היה להשתיקם בעודם על הבמה? ואולי
אפילו אפשר היה לתת להם לדבר ולהנות מהעובדה שהם נחשפים לתכנים אלטרנטיביים?

יש גם דיווח באנרג’י (מופת של עיתונאות גרועה שקרית ומגוייסת), בוואי-נט ובהארץ (הכותרת: בוועידה בספרד ארגוני השלום הצליחו לעשות רק דבר אחד: מלחמות) וגם מאמר של מיכאל וורשבסקי (שמסביר, אולי טוב ממני, את הסיבות למלחמה).

תאטרון אבסורד

Wednesday, 05 בDecember 2007

או: כיצד ומדוע נשבר לי האגודל?

פרק א’: ההפגנה
ובו יסופר על תחושה מוזרה של דה ז’ה וו. הלא לפני שבוע צעדנו אותם/ן א/נשים פחות או יותר משם לפה לזכר קורבנות הטראנספוביה, וכעת אנו צועדות מפה לשם. ומה זו הדרישה הלא ריאלית ולא הומאנית לצעוד בשלשות בהפגנה המונית נגד אלימות כלפי נשים?
ובכל זאת, הזדמנות מצוינת לפגוש קומרדים ותיקים (רק למה זאת עם המגאפון צועקת כל הזמן?).

פרק ב’: החסימה
ובו יסופר על היכולת לזהות [בחוץ] נטייה מיותרת לקונפליקט. כי כשהגענו לרחבת קלנוע מקסים חלק מאיתנו נעמדו על הכביש. נהג מעוצבן צפר ובתגובה כמה הכו את רכבו. זיהיתי אז אנרגיה של כעס שאין לה לאן לפרוץ ויוצאת סתם על נהג שאולי מכה את אשתו ואולי לא.
ובכל זאת, כשחברותיי חסמו את קינג ג’ורג’ הצטרפתי אליהם עוד בטרם ידעתי מה הסיבה [עצרו את יאנה שדווקא עמדה על המדרכה ואנחנו חסמנו את הניידת שבה הוחזקה] כי זו באמת הזדמנות מצויינת לשבת ולדבר אחרי הליכה מפרכת…

פרק ג’: המעצר
ובו יסופר על היכולת לזהות [בפנים] נטייה מיותרת לקונפליקט. שכן כשהתיישבתי היה לי ברור (ואף הבהרתי מסביב) שכשהשוטרים באים אני מתחפף. יש לי דייט לגלידה עם נועה וסופי שנוסעת מחר לאנגליה ולאחר-כך יש לי קונדום בארנק ולמחרת יש לי יום שלם של בירוקרטיה לקראת הנסיעה. אין מצב שאני מקריב את כל אלה לטובת התנועה הפמיניסטית.
ובכל זאת, כשהם באו נצמדתי לאלכס שהיה מכוסה פנים [יעני רעול, ועל כך הוכה לאחר מכן בתחנת המשטרה - “מה אתה חושב שכאן עזה?!”], וכשבאו לקחת אותי [לא אמרתי דבר כי אני אינני יהודי/הומו/קומוניסט] התעקשתי לאחוז באלי שנותר על הכביש ולא להתפנות מרצוני למדרכה. כי ככה חינכו אותי, כי אני לא אוותר להם, כי אעשה דווקא. וככל שיענוני כן אפרוץ וככל שיעקמו לי את האגודל כך אחיזתי באלכס תחזק.

פרק ד’: תחנת המשטרע
ובו יסופר על דיאלוג בחשיכה. בדרך להליך המוכר לעייפה במרחב ירקון התפרצה רוסנה לניידת ואמרה בשקט: תשחררו אותו או שתעצרו גם אותי. השילוב של השקט שלה עם גופה הצנום והעיניים הטובות שהישירו מבט – הותירו את המערכת חסרת אונים. בזה אחר זה הגיעו שוטרים ושוטרות בניסיון לשכנע אותה בטוב וברע לפנות את הניידת. בסוף הצליחו. בטוב.
כשהגענו למרחב ירקון התאחדה החבורה וכך זכתה בעוצמתה המירבית. יחד איתנו עצור רונן שבגלל ריב על חגיגת לכוד בסיפורי נקם עם בעל פיצוציה. הוא גר עם הוריו בבת-ים אבל הלילה כל רצונו היה לישון בבארבי. לא הבר מ”החיים על-פי אגפא” אלא המוסד לתשושי נפש. עם רונן אני מנהל שיחה עמוקה על מנהיגים מושחתים, דימויי יופי שקריים, סמים – בעד ונגד, הצורך הכפוי בהקמת משפחה, עין תחת עין, עיוורון וסליחה.

פרק ה’: הלילה
ובו יסופר על איך הזמן טס כשנהנים. אחרי חקירה הזויה תחת דיוקנותיהם של הרב כדורי והרבי מליובאוויטש [הכתבתי לחוקרת: “אחת מכל 3 נשים בישראל עוברת אונס בחייה”] אנו מובלים באזיקים לאבו כביר. דרישתי לחובש (האגודל נפוח וכואב) לא נענית. אלכס שר לנו את שירו של האסיר מכלא 6 והלב עולה על גדותיו. אנחנו משאירים את יאנה ל- 12 שעות של בדידות [שהיא האויב האכזרי ביותר בעת שנלקחת חירותך], ומובלים לתחנת המשטרה בגלילות שם נישן למשך כ- 45 דקות. אחד הרוסים בחדר חוזר מנומנם מהשירותים הממוקמים ליד מיטתי ומתעניין “אז מה הביא אתכם לכאן?”. זו שאלה שהיא על סף הלא לגיטימית בכלא (כך אני מגלה מהשתיקות הרבות שאני זוכה להן כשאני שואל) אבל אנחנו גאים לספר. הגאווה הזו נתקלת במגוון תגובות בין מבט של “אשכנזים מפונקים שאין להם מה לעשות בחיים” לניסיון להוכיח לנו שאין כזה דבר אישה מוכה וכל הנשים מסוכנות.
לפנות בוקר, בזינזאנה המסורגת, ללא שרוכים אך עם רונן שלא התקבל הלילה לבארבי (“זה לא מלון פה!”), בדרך לבית המשפט – השמש עולה על נתיבי איילון. הרדיו משמיע שיר על “פרידום” ואני חושב שבאמת לא צריך הרבה יותר מזה.

פרק ו’: במרתפי בית-המשפט
ובו יסופר על הציפייה לצדק במחילות הביוב הרוחשות. זהו הפרק המאתגר ביותר. 28 אסירים מחכים לגזר-דינם, דחוסים בחדר קטן ובו שירותים מסריחים ומקור מים מרתיע שמרטיב הכל. באמצע כל הטירוף (ריבים שמתלקחים בשנייה, מחנק, חזרה של אסירים שנגזרו עליהם שנים של כלא…) שלושתנו מתעגלים למשחק מרגש של “אמת או אמת”. האמיתות הכמוסות ביותר מדוברות בלב המקום המושתק. נגיעות אמיצות בכלוא ובאסור. אנו גם לומדים על הסטטיסטיקה (שמדירה אותנו): 80% ערבים (רובם שוהים לא חוקיים המזרימים רבבות שקלים ביום של ערבויות המופרות לצורך חיפושי פרנסה) 10% רוסים ו- 10% יהודים מזרחיים.

פרק ז’: המשפט
ובו יסופר על סולידריות והעדרה. מה רבה היתה ההפתעה למצוא עו”ד עויין מטעם הסנגוריה הציבורית. אחר-כך גילינו שחלק מארגוני הנשים התנערו מאיתנו גם בכלי התקשורת. החלטנו לייצג את עצמנו. חשוד 4: “מבחינתי כל דבר מלבד לשחרר אותנו כעת, ברגע זה, ללא תנאים מגבילים, יהווה פרס לאלימות. לאלימות של השוטרים כלפינו ולאלימות של גברים כלפי נשים שבגינה הפגנו אתמול. העובדה שבילינו לילה במעצר היא בעיניי אבסורד, וגם העובדה שאנו דנים בכך כעת בבית-המשפט זה בעיניי פשוט אבסורד” [מתוך הפרוטוקול].
השופטת סירבה לבקשת המשטרה להשאירנו במעצר בית לשבוע אבל העיקה עם ערבויות שעיכבו את שחרורנו בשעות אחדות. את השעה האחרונה ביליתי לבדי ומכאן תחילת ההבנה בדבר הקושי של יאנה שבידדוה בשל מגדרה.

פרק ח’: החופש
ובו יסופר על חיבוקים חמים, בננה וחומוס באבו-אדם.

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל

(לאה גולדברג)


FireStats icon Powered by FireStats