החיים כנמשל

צעדתי לדוכן בדיקת הדרכונים עם חיוך שאומר: את שוטרת גרמניה ואני יהודי בגולה, אז בואי נעשה את זה זריז בלי עניינים. לי כתוב בדרכון שפגה לי הויזה לפני חודשיים ואת יכולה לבחור בין לחייך אלי ולאחל לי נסיעה נעימה ללמנוע ממני לבקר באירופה ב- 10 השנים הקרובות. עכשיו אני בקצה המוקצה של שדה התעופה בפרנקפורט שאינני יודע עליה מאום זולת האסכולה (מרוב צרפתונים מסביב אני תוהה אם פרנקפורט זה מ”פרענקים”), חוגג את הניצחון הקטן שלי על המערכת. עכשיו טוב.

בשדה התעופה של ליסבון שאלתי את המוכרת אם יש משהו צמחוני והיא אמרה ששום דבר. מיד נזכרה שבעצם יש סלט, ואז הוסיפה שגם ירקות מאודים ואחר כך נזכרה שגם פסטה בעשרה יורו. החלטתי ללקט שאריות מהשולחנות שמסביב. צ’יפס, מרק עדשים, פסטה וקצוות בצק הפיצה – בחינם ובשפע. בסוף התחשק לי משהו מתוק אז אלוהי הדברים הקטנים שלח לי מאפה שוקולד לא טבעוני אבל כשר.

אחת השאלות שנשאלו על הבמה במהלך הסאמר יוניברסיטי היא: האם אנחנו יכולים לדמיין עולם ללא זבל? זו נשמעת שאלה אקולוגית-אוטופית-נקודתית אבל ככל שאני מתעמק בה אני מגלה דווקא את ההוליסטיות (מורכבות משלימה) ואת העוצמה שבה: מצד אחד היא שואלת האם יש באפשרותנו ליצור מערכת בת קיימא באמת, ומצד שני היא מהדהדת את השאלה הגדולה איתה אני מסתובב בעשרה ימים האחרונים - האם אני מאמין בריפוי עולמי – ברמה המאוד קונקרטית של הזבל שהופכת את הפילוסופיה לפרקטיקה.

משום מה טיסות ושדות תעופה הם המקומות שבהם האמונה שלי מתערערת. אני רואה את כדור הארץ מלמעלה – עננים, שדות, יערות - כמה הוא יפה. ואני מסתכל מסביבי על כמות הזבל, שקיות הקניות והמותגים ומשהו בי נוטה להיכנע. אלא שהפעם הלב שלי חדור מוטיבציה חדשה: בכל רגע יכול להיות שאני כבר אבא ויחד עם המושג הגדול הזה באה גם אחריות חדשה. אתמול ביליתי עם לודוויג בין ה- 19 ובנו בן ארבעת השבועות. הוא סיפר לי על איך הלב מתרחב לא רק אל הבן (ליעם) ולא רק אל האם (קלרה) אלא אל העולם כלו. שלשום במהלך פורום שהתגלגל לעיסוק בקונדומים ומחלות מין, ביקש בנג’מין להוציא את מנטה בן השנתיים מהחדר. “זה עדיין לא עניינו” אמר, ואז הוסיף: “והלוואי וזה אף פעם לא יהיה עניינו”. האפשרות שהעבודה שאנחנו עושים תפתור את הצרות בשבילו - טלטלה אותי. אולי זה נשמע תמים, אבל כשמסתכלים בפנים של תינוק צעיר קשה להדיר את התמימות מסך הגישות החיוביות אל העולם הזה.

שלום לתמימות? אם מישהו היה מספר לי לפני כמה שנים שאבא שלי ילך להפגנה נגד הומופוביה הייתי אומר שהוא לא רק תמים אלא הזוי. היום אני שר “שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך”. כנ”ל לגבי העובדה שאחי טבעוני. אפשר להשוות את זה לרוב ישראלי שתומך בחלוקת ירושלים או רוב אמריקאי שבוחר נשיא שחור. יש דברים שאחרי שהם מתגשמים הם הופכים למובנים מאליהם ואז גם נשכחת החשיבות של להמשיך לחלום, לדמיין, ליצור חזון ולהחזיק בו. ישראלית שהגיעה לסאמר יוניברסיטי נגעה בי כשגילתה שעד היום למרות שלחמה, ופעלה, והתפללה, ודיברה, ולמדה שלום - מעולם לא האמינה שבאמת יכול לבוא קץ לסכסוך במזרח התיכון. ואז ברגע אחד קרסו הספקות והחומות שבה והיא נגעה באפשרות הזו שזה יכול לקרות, שזה אפשרי, שזה מרגיש טוב.

אחי גלעד (הטבעוני) ביקש שאכתוב על הסאמר יוניברסיטי, שנדע מה זה. בארבעת החודשים האחרונים הייתי עסוק באינטנסיביות מתגברת (שגם הפחיתה את כמות הפוסטים בבלוג) בהפקת האירוע השנתי המסורתי (מספר 15) הגדול (יותר מ- 400 אנשים): עשרה ימים עם אורחים מכל העולם שלומדים ביחד מה זה תמרה ואיך אפשר לחיות ביחד ולשנות ביחד את העולם. הייתי חלק מצוות של חמישה שלקח אחריות על השם, התוכן, הפרסום, המוזמנים, הכיסאות, התקציב, ההכנסות… כמובן שקהילה שלמה מתגייסת לטובת האירוע בסופו של דבר, אבל משימת ההפקה ויצירת החזון יש מאין עמדה לפנינו, ואני נעניתי בכיף גדול לזכר הפקות התאטרון בתיכון שהיוו חזרה למחזור החיים והמוות, או גם לתהליך שמתחיל במפגש, מתקדם למשחק מקדים, מגיע לאיחוד ומסתיים באורגזמה והמוות שאחריה.

“אני מסרב להיות לחוץ” חזרתי בלב כמו מנטרה כשעשרת הימים הגיעו ושמצאתי את עצמי אחראי על מנהיגי הקבוצות (של מעגלי לימוד ושיתוף אינטימיים יותר), על קבוצת כפר החקר לשלום (אחת מהקבוצות הללו), על צוות האון-ליין (שאחראי להסתכל על הכל מלמעלה ומוסמך לעשות שינויים ספונטאניים) ואירוע חיבוק האגם (שעוד יסופר בו). בנוסף, אני זה שחשב, הציע, הזמין, גייס כספים וליווה את המכשפה סטרהוק שהגיעה מארה”ב.

לפני 6 שנים, אחרי שרייצ’ל קורי נרצחה ברפיח, התגייסתי לשורות ארגון הסולידריות הבינלאומי. סטרהוק היתה המדריכה שלי בשלושת ימי אימון אי-אלימות בבית-לחם. אחר-כך נכנסתי איתה לנבלוס-שכם (”איי אם א ג’ורנליסט פרום גריס אנד איי פורגוט מיי פספורט אין דה הוסטל” אמרתי לחייל במחסום), ואחר כך גם ראיינתי אותה למוסף “הארץ”. היא נולדה למשפחה יהודייה ועם הסיקסטיז הפכה לפאגנית (מחדשת מסורת פולחנית), פעילת שלום, פמיניסטית, מורה רוחנית ומומחית פרמקלצ’ר שנחשבת לוי.איי.פי בעולם הניו-אייג’ ותנועת האנטי-גלובליזציה מאז סיאטל. בשנים האחרונות פגשתי אותה בהפגנות ההמוניות נגד ה- ג’י-8 בצרפת, גרמניה וסקוטלנד. לישראל היא לא מורשית להיכנס בגלל עברה בפעילות הומאנית בשטחים.

בעיקר קיוויתי למפגש בין שתי המורות הגדולות שלי – בבט וסטרהוק. גיליתי בלוח הזמנים הצפוף של סטרהוק חלון הזדמנויות של חמישה ימים בין סדנא באנגליה לכינוס בספרד. בדיוק לפני ששלחתי לה הזמנה היא תהתה מתי יצא לה לבקר סוף סוף בתמרה ולראיין אנשים לספרה הבא שיעסוק בשאלה מה מחזיק קהילה ביחד. לתמרה היא הגיעה מותשת מהמסע באירופה ומעבודתה המתמשכת, עם פנים כבויות ועודפי שומנים ברמות לא בריאות. לאחר חמישה ימים הפנים שלה קרנו שוב ואני למדתי להעריך את האיכות המרפאה שהמקום שבו אני גר מציע לפעילי שלום שחוקים מכל העולם. היא היתה סקרנית, צנועה ומצחיקה והצליחה לסחוף גם את האתיאיסטים בטקס-ריקוד-שיר במעגל האבנים (“אנחנו מעגל בתוך עוד מעגל, שאין לו סוף ואין לו התחלה”).

דיברנו על ידידנו המשותף טריסטאן, העלנו זכרונות ממסחה, היא רצתה לדעת על שיטת אגירת המים של ספ הולצר, על איך הרעיון של אהבה חופשית עובד תכלס במציאות ועל איך פותרים קונפליקטים בהילינג ביוטופ. מנגד - היא לא הסתפקה באוכל הטבעוני האורגני המשובח ונסעה למסעדה מחוץ לתמרה כדי לאכול בשר, היא לא רצתה לבוא ברכבת הנוחה מליסבון והתעקשה שנהג יבוא לקחת אותה משדה התעופה, כשכאב לה הראש לקחה כדור קונבנציונאלי וכשהצעתי לה לסוע לספרד ברכבת אמרה שמצפונה האקולוגי כבר מנוטרל בכל הקשור לטיסות. בקיצור, עדיין לא מצאתי את המודל המושלם.

כולם סחף הרוח, כולם נשא האור. תמרה מתרוקנת וגם אני. תמה תקופה אינטנסיבית שבה השרשתי שורשים ומצאתי בית (”יהי חיקך מקלט ראשי”) ומתחילה עכשיו תקופה חדשה. ברשימת המטלות: לנשק את האחיינית החדשה שלי הילה שטרם פגשתי, לעלות אל הקבר של אמא, להוציא ויזה לשנה או להתחתן עם אירופאית, לסיים את חובותיי למערכת המשפט בישראל (80 שעות עבודה למען הציבור + התייצבות למשפט על חסימת כביש), להוציא פאנזין חדש (”החיים כנמשל 4″), לארגן ולהשתתף בזמן האינטימי של קבוצת הגרעין של כפר החקר לשלום, חברים, משפחה (כולל יום כיף לאחיינים המתוקים שלי) וסיני. הנה רידינג והבית של אבא (כמה מוזר שזה כבר לא הבית של ההורים). המטוס נוחת. מחיאות כפיים. הבאנו שלום עליכם.

אז כיאה למי שבאה מהאקדמיה דנה מרבה להקדים ולהגדיר: מה זו דת (כולל הסבר קצר ומשכנע מדוע המרקסיזם הוא דת וכך גם הלאומנות), מה זו חילוניות (= הומניזם ואקזיסטנציאליזם, שלא ברור איך הבנו או חשבנו שהבנו אותו אז בתיכון בשיעורי ספרות עם רחל אבמוביץ), ומה זה חסד (”יחס דיאלוגי בין שתי פרסונות, יחס שהוא מתנה שניתנת ומתקבלת מתוך רצון חופשי, בעל היבט סובייקטיבי של אהבה במובן הרחב המתבטאת באופן אובייקטיבי”). למי שחושב שלדת יש כבר מונופול על המונח חסד דנה מזכירה שהשפה היומיומית שלנו טעונה דווקא בחסדים רבים: אני תובע מהרשויות בפורטוגל לקבל אישור שהייה באירופה בזכות ולא בחסד, ביבי מבקש 100 ימי חסד ואפילו בני זוג זוכרים זה לזה לפעמים את חסד נעוריהם.

ובכן, מהיהדות (”ואהבת לרעך כמוך”, ר’ עקיבא) עד הנצרות (“האהבה היא קיום התורה במלואה”, פאולוס, האיגרת אל הרומים) – מהותו של האל היא אהבה. ומה זאת אהבה? פאולוס הנוצרי, כמו אמה גולדמן האנרכיסטית, חושב שאם היא לא חופשית היא לא אהבה: “האהבה נדיבה וסבלנית, האהבה אינה מקנאת, האהבה אל תתפאר ולא תתנשא, היא לא תנהג בגסות, לא תדרוש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשוב רעה. האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה. היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקווה לכל ותסבול את הכל. האהבה לא תימוט לעולם”.

גם מרטין בובר המתוק עושה עלייה לתמרה: “אין האהבה רגש סובייקטיבי. הרגשות מקוננות בלב האדם, ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין האהבה דבקה באני אלא היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת אינו יודע אהבה מהי”. וגם לוינס המאוהב במקום לחלן את האל מקדש את האחר האנושי: “הדרך היחידה לקיים קשר עם האל היא להיענות לפני האחר האנושי, להיות טוב… הצדק בא מהאהבה ועל האהבה להשגיח על הצדק”. אתיקה של אהבה. הללויה! אופס… הללו!

אם כן, נותר רק לתהות אם אלוהים הוא אהבה, ואם רצחנו את אלוהים, אז האהבה מתה? ובכן, הפלא ופלא - גם בבסיס החסד החילוני נמצאת האהבה. זוהי תרכובת ישנה-חדשה של ידידות ואהבה, האתיקה (כפי שמנסח אותה לוינס), הדיאלוג (כפי שמנסח אותו בובר), מתנה ונדיבות. לא לגמרי משכנע ולא לגמרי מחדש, אבל דנה מצביעה על כך שהעיסוק הפילוסופי בחסד החילוני הוא מועט ביותר (מלבד קאנט) בשל התמקדות ההומניזם החילוני באני כישות עצמאית ואוטונומית. הדיבור בגוף ראשון יחיד, העמדת האדם היחיד במרכז היקום, נתפסה על-ידי רבים כהישג הגדול של התרבות המערבית. כעת, חושף הספר, בשלה השעה לפרוץ תפיסה זו לטובת בדיקת קדושתו (החילונית) של הקשר שבין אינדיבידואלים – בחברה או בקהילה סולידרית שבבסיסה לא רק תחרותיות, ניצול, שיקולי רווח ותאוות בצע. [על הקהילה כחממה לחסד, על גאולה חילונית, חסד עם המתים ועוד ציטוטים מהספר בפוסט נוסף בקרוב]

הפתרון של דנה הוא אנריכיסטי כי זהו חסד אינדיבידואלי לגמרי (לא אינדיבידואל בתוך חברה או בתוך מדינה, אלא אינדיבידואל אינדיבידואליסטי) שלא מציע סדר חברתי חדש אלא מושתת על יחס בינאישי שמעצם טיבו איננו ממסדי. במובן הזה, הפתרון שלה הוא גם בובריאני ותמריאני: זיקה נולדת כשיש התכוונות מלאה אל האחר וקבלה שלו ללא סייג, וכך הבאת עצמי לקשר – במתנה – במלוא הווייתי ובלא מסכות. באופן פרדוקסלי, הזיקה תובעת גם אמון שיהא אשר יהא המעשה שזולתי עשוי לעשות הוא יישאר עבורי אותו האדם שבו נתתי אמון. פתיחות כזו, היא כותבת מבלי לדעת על נפלאות הפורום התמריאני, דורשת התגברות על הנטייה ליצור ולשמור לעצמנו תדמית מחמיאה ומגוננת, ועל הפחד שמא תוביל חשיפה מוחלטת כזו להשמדת האני על ידי הכוחות החיצוניים שבפניהם הוא נפתח.

או כמו שבובר ניסח זאת: “חיי אדם נוגעים במוחלט על ידי טיבם הדיאלוגי, שכן עם כל יחידותו אין האדם יכול למצוא לעולם, בשעה שהוא יורד וצולל לתוך תוכו, ישות שלמה בפני עצמה ומשום כך נוגעת במוחלט. אין האדם יכול להיעשות שלם מתוך יחס לעצמיות אחרת. אותה עצמיות אחרת אמנם מוגבלת ומותנית היא כמותו, אך בהיותם יחד מתגלה ונחיה הבלתי מוגבל והבלתי מותנה”.

אפשר להשוות זאת לרעיון של התפתחות יצור חי: ההבדל בין שטח הפנים של תא בודד לעומת שטח הפנים של קבוצת תאים שעושה אהבה. מגוון החיבורים בין התאים הוא שקובע את מורכבות הפעילות של היצור הרב תאי. וזה כבר מעורר הרהורים על מה קורה לי, ומה קורה לתאים שלי שמתים - על סף גיל 30 (איך אף פעם לא דמיינתי את עצמי בן 30 פלוס?), עם מחסור בברזל (מתוך הזדהות עם ההריון של רוסנה), באמצע תהליך התבגרות מזורז הכולל אובדן אם ומציאת בית ביקום, בקהילה ובעצמי. ובבית הזה על הקיר תלויה תמונה חדשה: תמונת האהבה המתבגרת שלי - לפיה ככל שאני אוהב יותר אני חזק יותר, מאושר יותר ובטוח יותר, ולא חלש, אומלל ושברירי. במקום לשאול כיצד להגן על האהבה אני מתחיל להבין שהאהבה עצמה היא ההגנה, ולכן אני לומד להיות נאמן לה וליופיה.

כי למרות שאני אנרכיסט המשחק הזה עדיין כיף לי
כי למרות שאני היפי אני עדיין מודאג ממפלס הגזענות בכנסת הבאה
כי למרות שאני בסוף מערב - לבי במזרח
כי מרצ והתנועה הירוקה-מימד לא התנגדו מההתחלה למלחמת לבנון השנייה ולמלחמה בעזה בקול רם ובהיר
כי למרות שאני באמת אוהב את גבי וניצן ואת ערן ויעל אני באמת סומך על דב חנין
כי אני לא ציוני, כי אני חושב שמדינה יהודית-דמוקרטית זה בדיחה עצובה, כי “הסכנה הדמוגרפית” וזכות השיבה לפליטים לא מפחידות אותי
כי אני מפחד מליברמן
כי אני מתנגד לחוק האח הגדול
כי אני מאמין בשותפות יהודית-ערבית, בפוליטיקה ובחברה
כי מול נתניהו צריך אופוזיציה חברתית, שמאלנית, חזקה ועיקשת
כי אני רוצה לתמוך בהמשך החקיקה הסביבתית של חנין
כי הכל קשור – דיכוי של בעלי-חיים, של מזרחיים, של נשים, של פלסטינים…
כי הירוק היום אדום מאוד והאדום היום ירוק מאוד
כי קצת אפור

ארנה קזין הנערצת כתבה ספר חדש: “על הנוחות” שבו היא נכנסת בעדינות, בחריפות ובאינטימיות בבורגנות. לנוח זה להישאר במקום – היא מזכירה. המילה “מותרות” הפכה למיותרת וכך הבורגנות עצמה למובנת מאליה – היא מתריעה. היא מסירה את חליפת הזהות הלסבית לטובת הזהות הקווירית הנזילה. היא מפרטת כיצד המים המינרלים הם סמל האלימות הקפיטליסטית ואף מחברת בין קנייה חסרת אחריות באיקיאה לתוכנית ההתנתקות שמסירה את אחריותנו מעזה, ובין השלט הרחוק העצלני לגדר ההפרדה שמרחיקה את הערבים.

היא צודקת. ובכל זאת, אני רוצה לכתוב על הנוחות שבאי הנחת. ארנה (”זה לא שחסרה לי ו’, את מבינה, זה שיש לי קמץ קטן”) מתלוננת אבל ממשיכה כאילו ההתלוננות עצמה ולא המעשה ממרקת את המוסר. זהו אי נחת שהפך למעין אידיאולוגיה כשלעצמו. היא מצטטת את אדורנו: “לא להרגיש בבית בביתי שלי – זהו היום מרכיב יסודי של המוסריות”, ואת זיגמונד באומן: “לאמנות, כמו גם לאמנים, עשויה להיות יותר ממולדת אחת. במקום להיות חסר בית אפשר להרגיש בבית בבתים רבים, ובכל אחד מהם להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת”. ואני מסכים. כלומר – בהוויתנו שהפכה לבשר מבשרה של הקפיטליזם, הפטריארכיה והגזענות תמיד יש מקום להטלת ספק ובחינה “חיצונית”. אבל זה עדיין משאיר אותנו במרחב פוסט-מודרניסטי עמום שאוחז באי-נחת מנומנמת משהו.

הספר מסתיים במסקנה המבעסת: “עולם כמנהגו נוהג, דבר לא ישתנה… לא נשגה באשליות, לא ניצמד לקרן זווית, גם לא להשתחררות העצמית. גם לא לביקורת התרבות”. כלומר, באירוניה עצמית היא מבטלת את הספר ואפילו את המלצותיו (הבורגניות למדי): להצטרף לפעילות נגד מחסומים, לסוע ברכבת ולשתול עשבי תבלין בגינה המשותפת.

אני לא מוותר עדיין ושואל: איפה אני נכנע לנוחות? למשל, אני מתעצל לרדת לרחוב ולהתקשר מהטלפון הציבורי ומעדיף לעשות שיחה מהסלולרי של ידידי. לרוב אני מעדיף טיסה על פני הפלגה ולעיתים מונית על פני אוטובוס. אני קונה חלב סויה (לפעמים אפילו של תנובה!) כי זה הרבה יותר נוח מלקנות פולי סויה (או לגדל בעצמי!), להשרות, לטחון, לסנן ולצנן. ויותר חשוב – אני נמנע בינתיים מלהתקשר לשלושת חבריי שהיו הטובים ביותר והיום קיים קונפליקט שקט בינינו שדורש תשומת לב מיוחדת. הרבה יותר נוח להימנע מעשיית שלום, הרבה יותר מפחיד לצאת עם טלכרד וכפכפים לרחוב (מי יודע את מי אפגוש ועל מה אצטרך לדבר…), הרבה יותר מלכלך לטחון את הסויה.

אז בכל זאת, אני מודה על הספר הזה שיכול להוות תזכורת ואולי תמרור אזהרה לי ולחבריי שהופכים השנה לבני שלושים ומבקרים ביותר חתונות של חברים ופחות במפגשים משמעותיים עם החברים, מצמצמים ומגדרים יותר את האינטימיות ושואלים פחות את השאלות הקשות: “קשה להבין מהם חיים, מהי חיות, ללא מרקם מרתק וחשוב של יחסים עם המלאכה… עם הרעיונות שנולדים רק במפגש בין אנשים… תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם. היא כל כולה הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו”.

וכאן יש לסיים, כי בימים אלה, לצד התרגשות גדולה וכיף גדול של ביקורים מרגשים ונסיעות במרחבים קסומים, המוות הפך לי לרע קבוע המנקר שוב שוב ומזכיר לי: חיה!

Morning attunment, 4/11/2008

Good Morning. Today is the 4th of November 2008.

Today a new president will be elected in the US. Maybe, hopefully, the first black president in the history of a nation which knew so much racism, discrimination and oppression. May this day will be a beginning of a new history for the US and for the whole world which is so effected by this nation.

* * *

13 years ago, on the 4th of November 1995, the Israeli prime minster Yitzchak Rabin was assassinated in Tel-Aviv, by a young Israeli who didn’t agree with Rabin’s willingness to give back the occupied territories to the Palestinians. I was still in high school and i went with my first girlfriend to the demonstration in which he was murdered. The demonstration was about: “Yes for peace! No for violence!”, and Rabin was a hero for me. After the murder I swore “Not to forget and not to forgive!”. This sentence was also used after the holocaust: “Never to forget! Never to forgive!”.

Today, 13 years after, I wish to break my vow and to search for the path of forgiveness. To forgive the murderer who acted out of fear and was a victim of a nationalistic brain washing, to forgive Rabin for his mistakes as part of the system, and to forgive also myself for the aggression and wish of revenge that i still carry with me.

Grace for me means: “Not to forget but yes to forgive”. To give witness but not to judge, to learn from the history but staying in service of the future. From the place of grace i wish not to suppress the anger that pushed me to change the world in which i’m living in, but to transform it. Not to forget the injustice but to forgive the perpetrator who is always also a victim.

That is why I recognize that when i put myself in a war situation with Israeli soldieries in a demonstration in the occupied territories, i actually fight my self. As I served as a soldier in the army, and as i still take part in the system which oppress other people. Taking responsibility for this aspect in my past and in my present brings me closer to express my truth in a compassionate way instead of judging. To remember this aspects (not to forget) but to do it with forgiveness.

* * *

I want to share with you a letter that i got this week from my friend Y’ from Bet-echem. Y’ is a Palestinian 17 years old guy who stayed in Tamera this summer. I adapted him as my son and these days i’m trying to help him to get a visa that will allow him to come back to Tamera in order to be a student here. Y’ wrote:

hello father i love you and i miss you very much so much
Palestine its like before nothing change
its fucking boring
i start to speak with people. to love every body.
about the work i don’t work yet but i’m looking for a work and i will find inshalla
about my family they were so happy because they saw me after 3 months
every body ask me how is tamera-portogal-girls-sex-war-peace-people-every thing
the most important thing you know uri, i don’t have contact with my father even after tamera. some times problem some times no problem. my situation with my father its good but not really but i will change it.
inshalla i will come back to tamera
i will be some thing good for tamera-israel-palestine-the world
kiss kiss kiss for you one for tamera one for the peace one
anee ohave attach (i love you)
Y’

I’m touched by the relationship that i have with Y’ because it combines together the simple friendship and the history that we bring with us. Not only i became a father but my son is a Palestinian. And this brings again this quality of not forget from where we are coming from and yes to forgive: forgive our history and our national identities.

Next week, Y’ will join the meditation and prayer in the village Bilin in Palestine as part of the Global Grace day. Bilin suffered a lot from the building of the separation wall and became a center of struggle against the separation between Israelis to Palestinians.
I want to send Y’ from here in the name of all of us the support he needs in order to survive the challenges of the life in Bet-Lechem:The challenges with the Israeli army, with the economic situation of Palestine and the challenges with his family.

* * *

On Sunday i participated in a special event in the Bodega, our temple of love, in which the pilgrims from Colombia were welcomed. I met there in an erotic way my friend, my lover, Stephanie. She came back from the Pilgrimage in Colombia with some wounds on her beautiful body and also some marks on her beautiful soul. Before making love we spoke up a prayer for healing. Healing for Colombia and healing for us.

The contact between me and Stephanie was a special moment of Grace. A moment that sends new information to the cells and to the world: information of trust. I felt we were embedded in the political wide perspective, and in the depth of the spiritual believe. I can say god was also there with us in the room, as well as the whole humanity. And also just to be contained-embraced in her arms and to give my power as a man – this was Grace.

The wounds on her body were a sign for me for letting ourself to be touched by the painful reality. The truthful, tender, passionate physical contact was a sign for letting ourself to be touched by the sacred matrix. By each other. This combination of not forgetting the world but to allow the healing power of forgiveness – this is grace for me. I give my thank for Stephanie, for the trust and for the healing forces of love.

* * *

I would like to end with a quote from the meditation text that Sabine Lichtenfels wrote for the global grace day:

“May the people who are willing to risk their lives for truth and justice receive the protection they need.
May the voice of justice, truth, compassion and solidarity with all beings be heard all over the world, and may it spread and become a powerful movement that stands for the protection for life and planet Earth.
May we set visible signs which show that the eternal life will win over all systems of wrong power, of destruction and exploitation.
May we become carriers of hope for all who come after us”.

Amen.