החיים כנמשל

סוף לסיפור. אני עולה לבמה בימק”א מול 600 עיניים - 300 לבבות ומציג את הנואמים והמופיעים ואת המכנסיים שליווני עד הלום. הקרעים, הצבע שדהה תחת השמש וכתמי הצבע שנוספו בפעולת הגרפיטי במחנה הפליטים אעידה שבבית-לחם. בסוף המופע, בשיר “זמן אל סאלם”, אני חבוק בין אחיותיי אמה ואעידה בתפילה משותפת שהיא גם הודיה על הדרך שעברנו ביחד. השיר ממשיך להתנגן גם בגשם הטוב שמלווה אותנו למכונית שמביאה לחיי קצב חדש. הכתבה שכתבתי לאנרג’י כבר קבורה בארכיון. זמן חדש: אינטרנטי-עירוני-בבילוני. לא חוזר לעיר, אני ממשיך לשיר, ממשיך ללכת…

פרידה זמנית מהשבט שהייתי חלק ממנו בחודש האחרון, ומכל השבטים ומחפשי השבטיות שפגשתי בדרך: הצועדים בשביל חוצה ישראל - שכולם בנים צעירים ושחומים. הנשים בסדנה בשיטים - החוששות מלראות גברים במרחב שיצרו. הריינבו ליד נחל פארן - שבט שאוכל ארוחת בוקר בין 12:00-15:00. החיילים בבביס שיזפון (ותחת כל מקדונלדס רענן) - שבט במדים שמחפש קירבה. קיבוץ נאות סמדר - שם מותר לדבר על הזבובים רק בימי א’. סמר - שם חירותו של היחיד מקודשת ולכן כל אחד נותן ולוקח לפי רצונו. לוטן - שם הזבל לא יוצא מהקיבוץ. חבורת הנשרים בהר ישי ולהקת העגורים בשקיעה שלאחר תקוע הפלסטינית (בשורוק). שבט הנבטים שחלפו כמונו במואה (והעניקו למילה “צמחוני” בערבית את מקורה). השבט של אוהד - שפגשנו בסיני ועוד חזון למועד. וגם המתנחלים שהם שבט מפוחד במיוחד.

בהתנחלות אלון שבות, בשיחה עם זוג מתנחלים דתיים שסקרנים לשמוע כיצד להציל את חיי הנישואין שלהם, אני מגלה את המתנחל שבי. הלא גם אני מתנחל בשטחים שנכבשו ב- 1948. גם אני חי על חשבון עבדים מנוצלים באפריקה ובאסיה. גם אני גבר לבן שנהנה מהפריבילגיות של הפטריארכיה המערבית. גם אני בן אנוש שמנצל את בעלי-החיים ואת אמא אדמה כאילו אין מחר. כמה קל לי להפנות את הכעס שלי כלפי המקיפים עצמם בדשא, גגות אדומים וגדר חשמלית. כמה קשה לי להסתכל פנימה ולראות את הגדרות שבניתי והדשא שכיסיתי איתו את מדבריות לבי. כמה קשה לי להודות - אני מתנחל. ועוד יותר מזה - לוותר על כל אותן פריוילגיות ולעשות שינוי אמיתי בחיי. בלילה למחרת הפגישה עם המתנחלים אני מחליט על שינוי קטן בדרך ליציאה מקסימלית מזרועות הציוויליזציה התעשייתית ומצהיר בפני העדים שמסביב למדורה: כשאגור בתמרה אסרב לאכול כל חטיף העטוף פלסטיק. מבמבה ועד שוקולד מריר, מתפוצ’יפס ועד חלווה, מעוגיות ועד בייגלה. תאריך תפוגת הנדר (או חידושו): קיץ 2008.

מוניקה, שהיא ותיקה בתמרה ובחיים בכלל (והדבר ניכר בחוכמתה), אומרת שאין טעם לדבר עם מתנחלים על שלום כמו שאין טעם לדבר עם הוריה על אהבה חופשית מפחד. אני מהרהר במשפט הזה ומשהו בי מסרב להתייאש. אני מנסה לדמיין איך תיראה נפילת הגדר באלון שבות ואיך יתאפשר מעבר חלק בחילוף בין הדורות ובמהפכה בין התרבויות. בארוחת שבת אצל ההורים אני מהרהר באהבתה של אחותי למתנחל ובאהבתי שלי להוריי שמונעת ממני לצנזר את הבלוג הזה מעיניהם. מרוב שאני שקט צעקות אחייניי הופכות לבלתי נסבלות. מרוב שהלב שלי פתוח סרט על המלחמה בעיראק מותיר בי צלקות. רבים מהסרטים שראיתי בשנה האחרונה בקלנוע מצליחים להגדיר באופן מרגש, משכנע ולעיתים גם מורכב את הבעיה. “בבל”, “דוגוויל”, “התרסקות” ועכשיו גם “בעמק האלה” - כולם שמים את ארה”ב, המלחמה, הגזענות והאלימות על המוקד. אבל אני מחפש עכשיו את הסרט שיתן לי תקווה. מאסתי בקטרזיס של היאוש. אני רוצה לצפות לא רק בשאלות הנוקבות אלא גם בתשובות. האם יש המלצות על סרטים כאלה?

יום של הפסקה מהמסע לטובת ישיבה באינטרנט-קפה בבית-לחם ושליחת הזמנות וירטואליות לסיום המסע ביום שישי הקרוב. אחרי יומיים בשטחים גובר הצורך בלברוח - מהאינטנסיביות של הקבוצה, מהרעש של השבאב (הילדים הפלסטינים), מהכיעור של הדשא הירוק בהתנחלות שבמדבר, מהפחד שחיילים יצוצו ויעיפו אותי משטח איי.

הקבוצה מונה עכשיו יותר מ- 130 פיות וצלחות פלסטיק רב-פעמיות, והיא מגוונת ביותר: בחורה בשם ציון שהיגרה מאריטראה שבאפריקה כשהיתה בת 6 מתעניינת בגורלם של הפליטים האריטראים שהגיעו לארץ הקודש; קבוצה של שוויצרים עם מורה סופית שהצטרפה אלינו העלתה את ממוצע הגילאים והנמיכה את ממוצע הקילומטרים שאנו גומעים ביום; תמהיל דרכונים שכולל את קולומביה, יוון, אוסטריה, פורטוגל, איטליה, גרמניה, ספרד, ארה”ב ועוד (הפנטזיה על מדורת פספורטים עדיין מעוררת יצרים); מספר פלסטינים שנשבו בקסם של המסע והחליטו להצטרף עד תומו; חייל קרבי סרבן וחייל צעיר ברגילה; וגם - מתנחל שגר במאחז לא חוקי.

היום הקבוצה אמורה לישון בהתנחלות אלון שבות, ואילו אני, יחד עם חברים נוספים, מסרב להישאר לישון שם לאחר הפגישה הצפויה עם מתנחבלים מהאיזור (לב פתוח אורי!). סבינה שמובילה את המסע מדגישה את רוח החסד שבשמה אנו צועדים שמצדיקה לכאורה את ההתארחות אצל מי שנתפסים בעיני חלק מאיתנו כאחד המכשולים העיקריים לשלום צודק. ואני בכל זאת מתלבט האם לשתות את התה שיגישו לי שם, בידיעה שהוא מורכב ממים גנובים.

סיום המסע מהווה עבורי הזדמנות נדירה להפגיש בין שתי הקהילות של חיי: זו האקטיביסטית, אנרכיסטית, קווירית, מסטולה, תקשורתית, אקדמית, חילונית, צינית, אורבנית, ותיקה… יחד עם זו החדשה, פוליטית, היפית, בינלאומית, גרמנית, סטרייטית, רוחנית, היררכית, מודעת, רחוקה. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? הביקור הקווירי במסע ללילה קסום של אהבה הפיג את חששותיי: טופי אישר לראשונה את נסיעתי לתמרה (”הם דווקא נחמדים”) ואסף אפילו חושב להצטרף למונטה-סרו (”אולי אקים עם סיסיליה קרקס פוליטי”). אופטימיות זהירה. יאללה אמבטיה, מסאז’, כביסה, קרם לרגליים, טופו, ים, הקרנת בכורה של הסרט של נטע, ויזה לשנה, כרטיס טיסה, מסיבת פרידה ומסע חדש.

אללי. מה עושים עם המקלדת הזו שמתחת לאור הנאון ומעל לשולחן הרועד לצלילי המנועים החרישיים של חדר המחשבים של תיכון מקיף עין-גדי?

אולי מתחילים בשיר של יונה וולך שמלווה את הערבים סביב המדורה:

בנקיק נסתר בצוקים/ אילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעיין חיי/ אלא נסתר/ אילה/ מה לי ולה/ אלא אהבתי

כשיש גיטרה הנשמה מתרוממת. מה לספר לחברים-למשפחה-לתיעוד? קמים לפני חמש בבוקר, צועדים בהתחלה בשקט ואחר-כך בזוגות או סתם, אוכלים פיתה, מלפפון, גזר, תפוח תמרים ואגוזים, בערב גם סלט ותבשיל ואורז לבן (מאז מכת קלקול הקיבה שתקפה את הקבוצה), עוצרים לסייסטה בצל בשעות החמות, מתפללים לשלום בין שקיעה לשקיעה, לומדים על עצמנו ועל הדרך (חיות, אבנים, צמחים, כיבוש, אהבה…).

דוגמאות למקום הזה שמחליט בין מלחמה לשלום סיפרתי למצלמה של רפאל שערך והעלה לאתר יחד עם עוד ראיונות מרגשים (יש לבחור בסרטון של “יום 16″). מכיוון שלא יצא לי עדיין לצפות במוצר המוגמר אני מביא אחת מהן כאן בקצרה ובעברית: שעות ארוכות מהימים שלאחר בדיקת המייל הקודמת בזבזתי על מחשבות אכזבה, כעס ונקם. רותם כתב לי שהמכתבים שביקשתי ממנו לשלוח לפני שיצאתי למסע לא יצאו למסעם. המחשבה “תמר בטח תתאכזב ממני שלא החזרתי לה את הכסף בזמן” הפכה ל”רותם אכזב אותי” והתפתחה ל”אי אפשר לסמוך עליו”, משם ל- “איך אוכל להבהיר לו את עומק האכזבה שגרם לי והצרות שהכניס אותי אליהן” ואז הגעתי ל- “איך אפשר לגרום לו סבל כמו זה שאני שרוי בו עכשיו”. ברגע של חסד אל מול נופי המדבר המרפא שאלתי את עצמי אם באמת אני רוצה לנצל את ההליכה הזו על מחשבות על צ’קים, מכתבים ופעולות נקם. מיד סלחתי לרותם ולעצמי על המנגנון האלים שבי, ועם הסליחה באה גם התובנה לגבי המקום שמפנות מחשבות מיותרות.

בתיק איתי אני נושא באהבה את ספרו האחרון והקטן של יואל הופמן. לצד קורות חייו המנוקדים העמודים הריקים מאפשרים לי לכתוב את קורות חיי שלי בשפה הופנמית. לדוגמא:

דרמה-קומית. הנפשות הפועלות: עייפות, זיעה, כוכבים, בטטה, אלוהים.

רק היום החלפתי את ספירת הימים שחלפו בחשיבה על הימים שנותרו במסע לירושלים. עוד מעט ניכנס לשטחים הכבושים - מתנחלים, פליטים, חומה, חברים ישנים וחדשים - ועוד מעט ממש, סוף החודש אי”ה, אני אומר שלום לארץ הקודש. דווקא בשיא התאהבותי בה. אהוב אחר מאמריקע הרחוקה כתב לי מייל כעת ששלח לי חבילה לתמרה. כבר לא ניתן להתחרט…

אנחנו יושבים בלב מדבר, באיזור תמנע, שם הולך להיבנות קומפלקס מלונות מפלצתי. רשת הצל המאולתרת שמעלינו מספיקה בקושי למאה הצועדים העייפים. פתאום היתד נשמטת מהקרקע ורשת הצל הופכת למפרש ענק שמעיף את היתד הישר לראשה של אולריקה שיושבת לידי. אני רואה את הכל מולי: את היתד מתקרבת ואת אולריקה נשכבת ואת ראשה מדמם. הרופאה חובשת את ראשה, ההילרית שולחת אנרגיה והקהילה שרה בשקט שיר של תפילה. אני נוסע עם אולריקה לבית-חולים יוספטל שבאילת. רק בדרך אני מבין איזו דרך כבר עשינו בארבעת ימי הצעידה וכמה יפים וגבוהים ההרים בהם עלינו וירדנו. החתכים לא מצדיקים תפירה וראשה מודבק אל מול עיניי הפוסט-טראומטיות. אולריקה, שהיא רופאה הומיאופטית בעצמה ובעלת נשמה גדולה ויקרה, נשלחת לנוח בקיבוץ סמר. גם הקהילה הנודדת מחליטה לנוח ליום אחד בקיבוץ שפותח את שעריו ואת לבו בפנינו.

זמן ראשון למקלחת, כתיבה ביומן, אינטרנט, כביסה, ארוחת בוקר לא בשקית, אור מלאכותי, הרגעת השרירים התפוסים ומעגלי לימוד ושיתוף ארוכים. וגם זמן מצויין להחזיר לקיבוץ טובה תחת השפע שהרעיף עלינו: היום, כמו מתנדבות גרמניות טובות, הצטרפנו לענפי המשק השונים (בעיקר תמרים) וניהלנו אין-ספור שיחות עם חברי/ות הקיבוץ על מהותה של קהילה משקפת/משתפת/תומכת/משחררת/לוחצת/כושלת/מאושרת/רוחנית/פוליטית… כאן ושם.

ואני - קצת עייף בשוקיים וגם בלב מריבוי הסקס ההטרוסקסואלי שמסביבי, או שמא - ממיעוט הסקס שמסביבי ממש, קצת מאוכזב מחוסר החיבור המיידי ביני לבין חבורת הסטודנטים/ות שנה ראשונה בתמרה שהולכת להיות משפחתי הגרעינית בשנה הקרובה, קצת המום מכמות הידע-מחשבות-תובנות שהצטברו בימים של הליכה ולילות של כוכבים, קצת נרגש מתפקיד המורה-מנחה-מנהיג שקיבלתי יחד עם מרה המקסימה בחבורת הנוער, קצת מתגעגע לחיבוקים רחוקים למיטה נוחה ולטופו כמובן, קצת מתמסר לשיחות הנפש וקצת מסתגר בשק”ש, קצת הרבה נלהב לקראת ביקור של אסף וטופי שבדרכם לכאן כדי להפריח את השממה.

עשרה ימים קמתי עם הזריחה וצעדתי בהרים, אכלתי פעמיים, התפללתי 5, חירבנתי בלי נייר טואלט (והחלטתי לאמץ מנהג בריא ואקולוגי זה להמשך חיי), נקברתי בחולות סיני (והחלטתי להמשיך לחיות), התבהרה התמונה לפיה אחיה בתמרה עד יולי 2009, עלו בי המון ספקות, כעסים והתנגדויות לתמרה, עלו בי המון געגועים לאליז’ה - האהוב משורט מאונטן, למדתי על תהליך של טראנס היפנוזי, ראיתי להרף כפר חקר לשלום במזרח התיכון, הכרתי א/נשים חדשות והעמקתי ידידויות מתמשכות, חלמתי וזכרתי כל יום/לילה, קיבלתי אמון כשליח אהבה זכר ראשון, שרתי מסביב למדורה, רשמתי בפנקס: המשך »

שעה אחרונה של חיבור אינטרנט לפני חציית הגבול לסיני. עכשיו אני בקיבוץ האנרכיסטי סמר שמנסה לארוז את מאות הטונות של התמרים שצמחו לו השנה. אתמול ביקרתי את משפחת מרקוס האהובה בקיבוץ לוטן. הסוכה שבנו הזכירה את האוהל הגדול והמארח שעזבו מאחוריהם באדמאמא. באוטובוס בדרך לערבה רוסנה שאלה אם אני קולט שאת כל הדרך הזו אני הולך לחזור ברגל. יש משהו סזיפי בהדרמה לשם הצפנה. יש גם משהו שמתרגש בי עד כדי רעד. איזו יראה מול המדבר ואל מול התהליך הארוך שמתחיל בצעד הזה הקטן שאעשה עכשיו עם קומי מהמחשב.