החיים כנמשל

זמן נסיעה. זמן לחשבון נפש, להרהור, לימוד. אני קורא בספר של הרב סולוביצ’יק: “מן הסערה – על אבלות, ייסורים והמצב האנושי” והאמת שהפעם הוא קצת מרחיק אותי מהיהדות. פעם מזמן, ספרו “איש האמונה הבודד” שלמדתי במסגרת התואר הראשון שלי באוניברסיטת תל-אביב, קירב אותי ליהדות עם רעיונות כמו: “האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית”.

אבל הפעם, באסופה שנאספה על-ידי תלמידיו, אני נזכר שאני לא רק יהודי. כך לדוגמא את הפסוק “אברהם ספד ובכה לשרה”: סולוביצ’יק מפרש - קודם אברהם ספד ורק אז בכה. כלומר, קודם ביצע את ההליך הפורמאלי הדתי, ורק לאחר מכן, בהיחבא, מירר בבכי על לכתה של אהובתו ושותפתו. וזוהי דוגמא לחובה היהודית להפנים רגשות ולבטאם רק בתחום הפרט ולא בפרהסיה. נושא נוסף שהתבעסתי ממנו הוא זכות הקניין וחשיבותה ביהדות:  אברהם מסרב לקבל את שטח האדמה המיועד לקבורת שרה כמתנה ומתעקש לרכוש בכסף כי רק כך שייכות אמיתית מתבטאת. השילוב של “שונא מתנות יחיה” עם “בזיעת אפיך תאכל לחם” מרמז לגאולה דרך סבל ואני מחפש גאולה אחרת.

ובכל זאת, אהבתי את השוואת הקשר בין האדם לאלוהים לקשר בין האדם לקרוב שמת (או להפך): כשהיה חי ומושג לא שאלנו את השאלות, ורק כשהסתלק אנו מתגעגעים ויורדים לשורש הוויתו. כך גם חווית האמונה באל (ביהדות) מתבססת על העדרו או הסתלקותו. האדם הוא יצור טרגי-קומי, טוען סולוביצ’יק, באיחור שבו הוא חווה את המציאות ובכך שהוא מפעיל את שיפוטו תמיד רק בדיעבד:

“באלוהים מוצא האדם גם אישור לקיומו שלו כיצור נפלא וגם שלילה חסרת רחמים ובלתי מתחשבת של קיומו וראייתו כחסר כל ערך. ברגעי השיא של השמחה העולזת יורד האדם לחלוטין מכל נכסיו, נפילה שבגינה מאבד האדם את הכל. הניצחון, הכיבוש, השפע, ההצלחה והביטחון נעלמים מיידית ואובדים לו לאדם הנפגש באלוהים, והריהו מוצא את עצמו בנסיגה. וכאשר האדם מוצא את עצמו בנסיגה, הריהו מוצא גם גדוּלה. מציאת האלוהים היא מצד אחד הניצחון הגדול ביותר שיכול אדם להשיג, ומצד אחר היא התבוסה המשפילה ביותר והמייסרת ביותר שהאדם חווה.

אל לו למוות להביא את האדם לאובדן חושים. אסור לו לשקוע בגלל המוות בתוך החשיכה המוחלטת. אדרבא, ההלכה מכריזה כי המוות מציע לאדם הזדמנות לחשוף את גדולתו ולפעול באורח הרואי; לבנות – גם אם הוא יודע כי לא יזכה לחיות וליהנות מהבניין המפואר שבבניינו הוא נוטל חלק; לטעת – גם אם אין הוא מצפה לאכול מן הפירות; לחקור תחומים חדשים, לפתח, להעשיר – לא את עצמו אלא את הדורות שיבואו”.

הו. אגב, הידעת שרוב הגולשים שגולשים אל הבלוג מגיעים דרך חיפוש בגוגל של “הספדים”? אולי יש לפתוח בלוג חדש: “המוות כנמשל?”

היה מרגש לקרוא את הספר “חסד חילוני” באיטליה כשבמיטה שלצדי שוכב אבא שלי. אבא שלי שכל-כך הרבה דיונים בינינו הסתיימו כשהוא אומר: “אבל יצר האדם רע מנעוריו: בצע כסף ותחרותיות”, ואני אומר: “אבל יצר האדם טוב מנעוריו: אהבה, אחווה, שיתוף ונדיבות”. והנה אותיות המתגבשות לכדי הצעה רציונלית לקריאה חדשה של המין האנושי: לא בדיקה ביולוגית של יצריו, לא ניתוח היסטורי של סך פעולותיו עד כה, כי אם הרהור רציני בדבר האפשרות של היחיד לבחור – בין בצע לנדיבות, בין בדידות לידידות, בין ניכור לשיתוף אמיתי.

אני ממשיך לצטט מהספר כי מצאתי נחמה, לפעמים אפילו גאולה, בהעתקת המלים. יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב. למה נחמה ואיך נחמה בעולם שבו אין אלוהים? כי כמו שלוינס כותב: “הדת אינה זהה לפילוסופיה, וזו האחרונה אינה מביאה בהכרח אותן נחמות שהדת יודעת להעניק. אבל רק אנושות המסוגלת לחיות גם בלעדי הנחמות הללו, אולי רק היא ראויה להן”. ואיך זה גאולה בלי אלוהים? זהו, בדיוק.

ידידות וקהילה
הנה בובר מסכם בשבילי למה אני חי בקהילה: “כל ניסיון לתפוס את המונולוג כשיחה בעלת תוקף גמור על כורחו יתנפץ אל העובדה, שחסרה בו במונולוג הנחת היסוד האונטולוגית של השיחה, היינו האחרות, ובלשון מוחשית יותר: המומנט של ההפתעה. אישיות האדם אינה בלתי צפויה לעצמה כדרך שבן שיחה בלתי צפוי להְ; לפיכך אין היא יכולה להיות שותף אמיתי בשיח עצמה”.

דנה מממשיכה להלל את הידידות כגילום של רוח החסד החילוני: “בהיותה בחירה באהבה אישית ובלתי אמצעית כלפי הזולת, שמשלבת הכרה, רגש ועקרון פעולה של נדיבות ומעמידה במרכזה את עצמיות הצדדים ואת החריגה מהאני אל הזולת. יחס זה אינו קבוע מראש, אלא דינמי, חי, פתוח ומשתנה בכל אחד ממימושיו הקונקרטיים; מפני שהוא מעוגן באינדיבידואליות של שני הצדדים לו, ובמקרה של החסד גם מפני שהוא דיאלוגי. הידידות האידיאלית והחסד החילוני כאחד מושתתים על נתינה ועל מסירות בלתי מוגבלות, כשבלתי מוגבל משמעו כמיטב היכולת, מתוך שילוב מיוחד של אהבה עצמית ואהבת הזולת שאין בו מקום לדיכוי או להקרבה”.

וכאן יש להצביע על פרדוקס העצמיות הבודהיסטי: דווקא אקט החסד של ויתור על העצמי הוא דרך למציאת האני ולמימושו. שורשיו של עיקרון זה מצויים כבר בתפיסת הנפש של אריסטו, המגדירה את האני לא לפי מידת האוטונומיות שלו אלא על פי יחסיו של מה שמחוץ לו, כשבאדם טמון הפוטנציאל להעמיק ולהעשיר את זהותו באמצעות איחוד עם מרכיבים נוספים, ובפרט באמצעות פתיחות אוהבת לזולת שמאפשרת לו חריגה מעצמו. מהמם. או כמו שלוינס כתב: “רק חירות שביכולתה להתבייש היא חירות ראויה לשמה, ורק היא יכולה למצוא את האמת, כלומר את העולם ואת האחר כמות שהם, מעבר לתפקידם כספקים של צרכיי”. ודרידה מגדיר את הידידות כלא פחות מתפילה להיענות ולהדדיות. שילוב של ציפייה, הבטחה ומחוייבות.

דנה מפתיעה כשהיא מסבירה מדוע חיים בקהילה אוטופית כמו תמרה הם לא פחות מאשר גאולה חילונית: “הקשר אחד שבו אפשר לדבר על גאולה חילונית במובן עמוק הוא זה של קיום חברתי קהילתי אוטופי בעולם הזה, שנתפס במטרה מעשית”.

גאולה חילונית
מהי גאולה חילונית? הסירוב להכיר בגבולות האנושי, ההתעקשות להפליג, לנסות את הבלתי אפשרי, להיות יותר מאדם, להקריב את הכל כדי לקבל את הכל. בבסיס הגאולה החילונית במקום אל או משיח מושיע קיימת הכרעה פרטית, לקיחת אחריות: אלפרד ברנתל מצביע על הסגידה לקידמה (הרעיון המודרני שכולנו מתקדמים באופן טבעי לעבר עתיד מושלם) כשלב מעבר בין הדת לחסד החילוני שבבסיסו האדם לא סומך על אלוהים או הקידמה אלא לוקח אחריות על עצמו ועל החברה בה הוא חי: “המטרה הסופית של ההומניזם החילוני – בכלול החברה באמצעות מאמצים אנושיים – מניחה לא את החסד האלוהי הנדיב, אלא את האחריות המלאה של האדם על מחשבותיו ועל מעשיו שלו”.

גם זרתוסתא, העל-אדם הניטשיאני, מציע גאולה עצמית פרי הכרעה פנימית שתתאפשר רק עם צמיחתו של סוג רצון חדש והתייחסות חדשה לחיים שאותה הוא מכנה אהבת הגורל: “לגאול את כל אשר היה לפנים, ולעצב מחדש כל ‘היה’ ל’כך רציתיו’, רק זה ראוי בעיני להיקרא ‘גאולה’! רצון – זה שמו של המשחרר ונושא החדווה. זהו אורח חיים חדש ולא אמונה חדשה”.

גם המרד של האדם המורד של קאמי מבוסס על “אהבת הבריות הגאה” והוא מתגלם בסולידריות אנושית.  רק סולידריות כזו יכולה להעניק טעם לחיינו  ולהגן עלינו בתוך עולם אינסופי ואדיש. מתוך כך האדם המורד גם מוצא את חירותו האמיתית, חירות שמוגבלת באחריות כלפי העצמי וכלפי האחר: “תמיד מגיעה השעה שבה יש לבחור בין ההתבוננות לבין הפעולה. קוראים לכך: ‘להיעשות אדם’”.

אני חוטא לחילוניות ומצטט משל תלמודי המספר על מחאת המלאכים בשעה שעמדה התורה לעזוב את השמיים ולהינתן לבני-אדם. האל ניחם את המלאכים: החוקים נועדו לארץ: הם אינם חלים על מלאכים שאינם נולדים ומתים. המלאכים קיבלו את הדין. לוינס שואל: “האם השתתקו רק מפני שהוחנף לגאוותם, או שמא להפך, משום שעמדו להרף עין על עליונות היצורים הארציים המסוגלים לתת ולהיות-עבור-האחר ובכך מצויים מעל ומעבר להבנתם של רוחות טהורות?”.

חסד עם המוות
בספר עבודות אהבה קובע קירקגור שעל החי מוטלת חובה לעבודת אהבה כלפי המת. זו נגזרת מהציווי הכללי לאהוב, שהיא חובה נצחית שמות האהוב לא מפסיק אותה. זו האהבה חופשית ביותר והנאמנה ביותר שכן היא אהבה ללא גמול. זו גם מאפשרת יחסים מלאי חיות עם המת שנוכח במחשבותינו ובלבנו. אסא כשר קורא לכך “חיים בלבבות”: “המתים חיים בתוכנו, במותם, כשם שחיו בתוכנו, בחייהם. לאחר מותם הם רק בתוכנו, לפני כן חיו כם בלעדינו וגם בתוכנו. המתים נשארים שותפים ביחסים חיים, הם ממשיכים לחיות בתוך הלבבות הפצועים של הנשארים אחריהם… בחייו, האדם כותב את סיפור חייו. במותו, סיפור חייו נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפור חייו של אוהבו. בחייו, האוהב כותב את סיפור חייו ובתוכו גם את המשך סיפור חייו של אוהבו. ולימים, במותו, סיפור חייו של האוהב נמשך, לא כשהוא לעצמו, אלא כשהוא בתוך סיפורי חייהם של אוהביו ושל האוהבים את אוהביו ושל אוהבי האוהבים את אוהביו… עד בלי די”.

רק כשהאדם פונה אל זולתו המת באהבה מתוך התעלמות מעצמיותו שלו והתמקדות בטובת הזולת, רק אז עשויים עצמיות האוהב וחייו לגדול ולהתעשר, וגם אז, צמיחה והתעשרות שהן פרי קשר חסד עם מת כרוכות בכאב ובקושי רבים, רבים שבעתיים מאשר בקשר חסד עם אדם חי. למרות כל זאת, טמונות בקשר עם מת תוצאותיו האפשריות של החסד החילוני: אהבה, משמעות, עצמיות, ובמובן מסויים גם שחרור (בעיקר מהמוות של הזולת ואליו).

וחשוב להבהיר שאי אפשר לומר שאדם מקיים יחד חסד עם מת אלא אם הוא מקיים גם ובעיקר יחסי חסד עם בני אדם חיים, ולא תחליף להם, במימוש של דרך חיי החסד שנבחרה על-ידי המזמין, כשבמסגרת זו אפשר לתת ביטוי גם לרצון ולצורך האנושי בקשר אוהב עם הזולת גם לאחר מותו.

וגם המוות שלנו עצמנו, טוענת דנה, הוא מפתח לחסד, או יותר נכון – הדבקות בחסד היא מפתח להתגברות על מותנו הצפוי, או על הסופיות האנושית: להתגבר על פחד המוות באמצעות דבקות בדבר מה שחורג ממסגרת חיים פרטיים וסופיים ויכול להעניק להם ערך אל זמני, בדומה לחריגה אל הזולת המאפשרת לנו להתגבר על הסופיות והמוגבלות האנושית - זוהי גאולה חילונית.

וכדי לסגור את המעגל – גם היחס בין המת או הנוטה למות ליקיריו שנשארים מאחור בעולם החיים טומן בחובו חסד כמו שמסביר הסופר יעקב גולומב: “הדרך האותנטית להתייחס אל המוות האורב בפתח היא חלק מהותי מיחסיו החברתיים הארציים של האדם, ואף מניחה אותם בהכרח. יחס אותנטי אל מותנו, איננו נסיגה מזהרת אלא אופן של היות-בעולם ולכן גם היות-עם אחרים. יחסו האותנטי של האדם כלפי מותו תובע את היותו-עם-הזולת. מוות אותנטי מאפשר לי להיפתח אל הזולת המשמעותי לי ולהתקשר אליו בזיקה של אותנטיות, הטורחת למענו כמי שיישאר בלעדיי”.

* * *
יש לי דרכים משונות לומר לך שאני אוהב. ואם קראת עד כאן אני רוצה לחבק אותך. וגם אם סתם דלגת על כמה פיסקאות ואת/ה כאן איתי. באותיות האלה. א ב ג ד ה ו ז ח… כיף לי שאנחנו ביחד ברגע הזה. וגם אם קראת ולא הסכמת אני מכריז בזאת על אהבתי אליך. וגם אם קראת ולא הבנת אני מבקש שתנסה לקרוא שוב, ואם עדיין - אז אני רוצה לומר לך שזה על ביטול האגו ובחירה קיומית מודעת באהבת הזולת כדרך חיים. וגם אם הרבי מילובביץ לא עושה לך את זה ואני נשמע לך היפי שרוט אני רוצה להציע שתהיה המשיח של עצמך. ממש את עצמך, מצא את האמת שלך, קח אחריות על החירות שלך ואפילו על האושר שלך. אני מתבונן במראה ושואל את שנינו מה אני צריך לשנות באורח החיים שלי? האם אני מוכן לעבור מהתבוננות וכתיבה/קריאה פאסיבית אל פעולה בעולם הזה ובחיים שלי?

ידידה אהובה כתבה לי ש”שבאופן אישי תמיד יותר קל לי להתחבר לפוסטים היותר אישיים, סיפוריים מאשר לפוסטים ההגותיים”. גם הסטטיסטיקה מעידה – סיפורים קורעי לב מוכרים יותר מ”גייסט” (שילוב של רוח ועיון בגרמנית). ובכל זאת, הלב שלי נקרע מכמה מלים ורעיונות בספר “חסד חילוני” ולכן אני ממשיך בעוד שני פוסטים שיסכמו את מיטב ההערות שרשמתי בשולי הספר (תודה לאמא שלימדה אותי שקדושתו של הספר לא נפגמת מסימונים). אני מוצא את עצמי נאבק על כתיבה של כל פוסט חדש מתוך העבודה האינטנסיבית שלי מול המחשב לקראת האירוע הגדול של הקיץ. אני חייב להודות שהעדר תגובות, הדהודים או פידבק מוציא קצת את החשק. ובכל זאת כתיבה לשם כתיבה, לשם נגיעה, לשם מתנה (ולא לשם קבלת משהו בתמורה) יכולה להיכנס להגדרה של חסד חילוני. וזו נחמתי. כלומר, הנה קיבלתי משהו בתמורה וזה כבר לא חסד.

אז בעודה בזה דנה בציניות לניו-אייג’ (אפילו בובר חוטא בעיניה ב”מיסטיציזם” בגלל שמוצא יחסי זולת גם עם בעלי חיים וצמחים), נדמה לפעמים שהיא מתייסרת בדרך החתחתים שבחרה – כן חסד לא אלוהים, כן נשמה לא רוחניות, כן נדיבות ואתיקה לא הכרח חברתי. הדבר מורגש במיוחד כשהיא משכילה לשלב ציטוטים משירים חדורי חסד, אז הנפש מתרחבת והחסד קיים לא רק ברעיון אלא באופן שניתן לגעת, ללטף, להריח, לטעום:

“קבליני. אין לנו מלאך גואל. כי שנינו ביחד. כל אחד לחוד” (יהודה עמיחי)

“תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחד והיא אומרת – הא לך” (נתן אלתרמן)

“מי שירצה לקחת מן האור, האור הוא נחלתו. וכל איש יהיה חופשי כמו עגור, ללכת ולבוא” (דליה רביקוביץ)

“החופש הגדול לנשום ולאהוב… ואיך ישא לבי באושר החרד, חירות אשר כזאת, חירות שאין כמוה!” (לאה גולדברג).

“היה נא טוב אליי, היה נא טוב אליי! היה לי נפש-מה, היה משען ללב, היה אילן מצל על פני מדבר שממה, היה לי אור מעט, היה שמחת פתאום” (רחל)

פרק שלם בספר מוקדש לספר ”האידיוט” של דוסטויבסקי. בתיכון התאהבתי בתאטרון “גשר” ובשחקן סשה דמידוב דרך ההצגה האידיוט. ידעתי אז שחסד גדול טמון באידיוט הזה. מגמת התאטרון של תלמה ילין נחלקה לשניים: מעריצי סשה האידיוט ומעריצי איגור הבלונדיני המחוספס. אני זוכר ששלחתי לסשה מכתב עם ציור והוא החזיר לי ציור ומילים שבורות בעברית שפה קשה. אני חוזר אל האידיוט בגעגועים לסשה שהפך מאז לכוכב טלוויזיה ולאברך קבלה אדוק. אני חוזר אל האידיוט בחסדי הספר המצטט:

“מי שמתקיף את מעשה החסד הבודד מתקיף את הטבע האנושי ומזלזל בערך האדם. המעשה הטוב הבודד לא יעבור מן העולם, בהיותו צורך אישי חיוני, הצורך בהשפעה של אישיות אחת על חברתה. כשאתה זורע ככה את זרעך, את נידבך את מעשה החסד שלך, תהיה צורתו אשר תהיה, אתה נותן חלק מנפשך, וקולט לתוכך חלק מנפש אחרת; אישיות נוגעת באישיות, הן נכרכות זו בזו; עוד קצת תשומת לב ומאמץ – וכבר קיבלת בתמורה בינה ודעת, ומתגלות לך צפונות שלא שיערת. בסופו של דבר חזקה עליך שתראה במעשיך תורה שלמה; כל חייך ייבלעו אל תוכה, ויש בה כדי למלא את כל חייך. ומאידך, כל מחשבותיך, כל הזרעים שזרעת והם כבר נשכחו, אולי, מלבך שלך, יכו שורש ויצמחו; מי שקיבל ממך יעביר הלאה לחברו. וכך, מי יודע מה יהיה חלקך בעיצוב גורל האנושות לעתיד לבוא?”

“האם יכול אדם להיות אומלל באמת? הו, מהו צערי ומהו אסוני, אם יש בי הכוח להיות מאושר? דעו לכם שאינני מבין – איך אפשר לעבור ליד עץ ולא להיות מאושר שרואים אותו? לגבר עם אדם ולא להיות מאושר שאוהבים אותו?! וכמה דברים יפים יש על כל צעד ושעל, יפים כל כך, שאפילו אדם אובד שבאובדים יחשוב אותם ליפים? תסתכלו על ילד, תסתכלו על הזריחה, תסתכלו על גבעול של עשב, איך הוא צומח, תסתכלו בעיניים שמביטות בכם ואוהבות אתכם… מה בכך שדריכות זו של הנפש איננה נורמלית, אם החוויה עצמה, אם אותה תחושה בת רגע, כשאתה נזכר והוגה בה בדיעה צלולה, אתה מוצא שכולה יפעה והרמוניה שאין למעלה מהן, והיא מעניקה לך הרגשה שמעולם לא ייחלת ולא פיללת לשכמותה, הרגשה של שלמות, של מידה, של פיוס, של התמזגות שכולה תפילה יוקדת, סוד שיח עם הסינתזה העליונה של החיים? אותם רגעים לא היו אלא העצמה כבירה לאין גבול של התודעה העצמית ובו בזמן גם של התחושה העצמית, בדרך הכי בלתי אמצעית שבאפשר. רגע זה עצמו, על פי האושר לאין גבול שהוא מביא עמו, שקול כנגד החיים כולם”.

ולסיום, שני ציטוטי חסד מחוץ לספר ומתוך לבי:

“מבקש, אם אפשר, להיות רק עוד פעם, ברגע של חסד, קשוב אל הלב.
כשעיניך פקוחות, אוזניך כרויות ורגליך יודעות מעצמן לאן הן הולכות” (אהוד בנאי)

אבי ואמי דודתי וסבי
עומדים סביבי
ולא יֵדעו כי הבכי
איננו גזור מבשרי הנרגז
מרוחי הנכאה,
כי הוא רסיס מצרתו
של איש זר.
(זלדה)

חום יולי אוגוסט אז ביוני היה כבד מאוד. איזה חום. ומתוך החום השרבי הזה מתחיל לרדת גשם. גשם חזק. גשם טרופי. איפה אני? הויזה האירופאית שלי מסתיימת עוד מעט ואני מנסה להתמודד עם הבירוקרטיה של גבולות היבשת המסתגרת ככל שהאחדות האירופאית מתרחבת. אז אין מצב לבקש מקלט מדיני (”כי לאהבה אין מדינה”) ובחוץ זה חם ומתוק (”איזה מזל החל לרדת גשם, איזה מזל שלא היתה לי מטריה”) והאינטרנט לא עובד (מישהו סגר את השלטר מפחד הברקים!), אז אולי זה הזמן להסתגר בחדר ולסכם את מה שלמדתי מהספר “חסד חילוני” של דנה פריבך-חפץ?

הנה לכם ספר שאמור לבנות גשר של מלים ורעיונות בין החילוניות האנרכיסטית לחסד התמריאני. דנה קמה ושואלת: “מה יכול הפרט לעשות במסגרת ההומניסטית-חילונית, בחירות הנתונה לו לעצב את חייו ואת משמעותם כדי למלא את הריקנות שנוצרה עקב מות האלוהים?”. זו שאלה מרתקת. אולי המרתקת ביותר. עבורי אלוהים לא מת, בטח שלא מתה, אבל עדיין אני מרגיש את הצורך לחבר בין שורשיי החילוניים (מדע ראציונאלי, מוסר אנושי-אתאיסטי, חמישייה קאמרית…) לשורשיי הרוחניים (יהדות, אהבת הטבע או אחדות הכל, בודהיזם…). אני לא מוותר. ולכן האפשרות שהספר מציע בשפה פשוטה ונקייה מכל רבב רוחני – לא פחות ממרגשת.