מעלי מסתובב מובייל של כבשים פלסטיניות (אחת שחורה שנשרפה מההלוגן). מסביבי מלחמות משפחתיות ולאומיות מרמזות שאולי העולם שם בחוץ הוא לא המקום האידיאלי להביא אליו ילדים. מלפני הדרך מתמשכת. עדן זוחל, הולך, מדבר עם כלב, מדבר על שדיבר עם כלב, שר שיר של חווה אלברשטיין, שואל למה אין לנו טלוויזיה, מתמרד, מסרב, מתקומם, משתנה וגומר או שלא גומר (הולכים אל הלא נודע). מאחורי חודש של אבהות. אומרים שהחודש הראשון הוא הכי קשה אז היום הוא היה רגוע. חודש של אבהות בשילוב חודש אינטנסיבי עם הקבוצה המקימה של כפר החקר לשלום (שעוד יסופר בו אינשאללה כשאלמד לעשות שלום עם דרך הכתיבה החדשה שמתעכבת פחות על מילים ואותיות מתוקף הזמן החדש שנקצב בין הנקה להנקה).
אהבה גדולה ולימוד גדול. בכל ההתאהבויות שלי, במיוחד עם נשים אבל לא רק, נתפסתי באיזשהו שלב לחוסר מושלמות בשולי האופי של האהובה שלא איפשר לי להחליט בלב שלם שזה האחד והיחיד או שזו האחת והיחידה. איך אפשר אם היא מעשנת? או אם לפעמים הוא קנאי? או לא טבעונית? או לא מודע, או לא הכי אינטליגנטית בעולם… בעיקר בהקשר של גידול ילדים ביחד – הרי איך אפשר לעשות בזה פשרות? הסיפור עם רוסנה הוא מענה יפה של היקום לחוסר המושלמות שלי בנושא. כלומר, הוא מבהיר לי בצורה מהממת שכל החיפוש הזה אחרי המושלם או המושלמת הוא מגוחך. רוסנה בעיני תמיד היתה ידידה ואף פעם לא היתה מועמדת להיות האחת והיחידה והנה אני מוצא את עצמי שוחה באוקיינוס של אושר. לומד על מושלמותה של הסיטואציה המורכבת והמפתיעה של המשפחה החדשה הזו לא מתוך התפשרות ולא מתוך הצטדקות, אלא דווקא מתוך הודיה גדולה על זה שבדיוק ככה זה טוב. ככה בדיוק. בדיוק עכשיו, בדיוק איתה, בדיוק עם שלומי, בדיוק עדן.
לילה אחד בנובמבר עשינו אהבה, רוסנה ואני, בחדר הסמינרים הקטן. בקהילה שחוקרת מה זו אהבה חופשית מפחד – המיניות איננה נכלאת בתחומי הנישואין או הזוגיות וגם איננה נדחקת לחדרי חושך אנונימיים. במקרה הזה, זו היתה חגיגה של ידידות, של אמון, של ארוס, וכן – גם אהבה. הימים היו מה שנקרא ימים בטוחים אז לא השתמשנו בקונדום. מסתבר שככה באים ילדים לעולם.
כמה ימים לפני שגילתה שהיא בהריון הצהיר בפניה שלומי בן זוגה האוהב שהוא רוצה להיות אב ילדה, גם אם הוא לא רואה את עצמו הופך לאבא ביולוגי. שמונה חודשים לאחר מכן, בלידה, שלומי כבר אחרי ביקור משמעותי בתמרה, שנינו כבר הספקנו לעבור אי אילו שיחות נפש הצופות אל העתיד הלא נודע, ולהשתמש בפורום הקהילתי ככלי לביסוס הסולידריות והאמון שבין שני האבות הצעירים. וכך גיליתי כמה הוא יפה: תומך, אוהב, חומל, שקט, מחייך, רגוע, סקרן, נבון, רדיקלי בדרכו. פעם הקים את האתר של אינדימדיה בארץ, פעם גר כמעט 4 שנים בהודו, פעם היה דתי חובש כיפה… עכשיו הוא אבא.
בלילה השני בבית החולים האחות מעירה אותי מהמזרון הגנוב שמונח על הרצפה ולא מבינה מי אני.
- אני האבא.
- אז מי ישן כאן אתמול בלילה?
- האבא.
- לא אני לא מבינה, תגיד לי באמת.
- באמת. אני האבא והוא האבא.
- אה, זה פשוט – אתם הומואים!
- לא כל-כך פשוט.
גילינו שבעולם הזה תמונת זוג גברים אוהבים המביאים ילד לעולם עם אישה היא יותר נורמלית, מקובלת, הגיונית ומוכרת, מאשר תמונה שבה בן זוגה של האם לא מקנא, רודף, שונא, נוקם ונוטר את בת זוגתו שכביכול בגדה או את הגבר האחר שכביכול בעל ללא רשות או זכות את רכושו הרשום בטאבו.
“זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי”. מה אמא היתה אומרת על הפרסומת הזו? על זה שהחיים עצמם במלוא חיותם ומעבר לסך התפקודים הגופניים, מפרסמים מכונית? מה אמא היתה אומרת על הזלזול בנשימה, בנשימה העמוקה? ומה היתה אומרת על עדן? ועל הילה בת דודתו? ועל קערת התפוחים החתוכים ומוטבלים במי לימון בדרכם ל”יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”? ראש השנה ראשון בלעדיה. עדן מביט בציפורי גן העדן והיא איננה.
“עדן+אורי=ברית דמים” - גרפיטי נוסף על תחנת אוטובוס במבשרת ציון. מתוך התבוננות פנימה ובמראות עולה דמותו של אורי קצת חדש. קצת יותר בוגר, קצת יותר סבלני, יותר חומל, יותר רגוע. גיליתי בעצמי את המקום הזה שנרגע ומתמלא מהחיבוק הזה של לב אל לב. הוא שם את האוזן שלו להקשיב לפעימות הלב שלי ואני מרגיש את הלב הגדול שלו מרעיד לי את הבטן. הוא יונק לי את הזרת עד כדי נמק. בשלוש בלילה אני מניק אותו מבקבוק שרוסנה שאבה מבעוד מועד, ושר בלחישה שירי אהבה של שלמה ארצי או רונית שחר.
התאהבתי. ניסיתי להסביר לחבר קוויר-אקטיביסט-זועם שסנט בי מתוך איבת “המתרבים” (כינוי גנאי להטרו-נורמטיבים): “אז מה, הביולוגיה ניצחה את האידיאולוגיה?”. שאלתי אותו בחזרה אם הוא יודע איך זה כשמאוהבים. סיפרתי שכשאני נפרד לשלום אני מתחיל להתגעגע, כשאנחנו מדברים בינינו עם העיניים יש רגעים שאני מבין הכל לגמרי. אני מתבונן בלב שמתרחב עם כל פעימה. אני משתומם יחד איתו מאצבע, מוילון, מצליל. עיוות בקצה השפה הוא תחילתו של חיוך, פישוק השפתיים הוא ניסיון לחיקוי הוצאת הלשון שלי וגרעפס זה סימן למוכנותו של הגאון ללכת ללמוד בקולג’. “באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם” אני נזכר במכתב של ויליאם סרויאן שציטטתי בבלוג לפני הלידה. באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם.
, ילדים זה שמחה
Powered by FireStats