ארכיון פוסטים ששייכים לנושא 'ילדים זה שמחה'

עיר מקלט

Monday, 28 בSeptember 2009
בדרך חזרה בטרמפים מיבניאל אני מגלה שככל שמתקרבים לתל-אביב אנשים פחות נחמדים או שפשוט פחות עוצרים. חייל בסוף השירות שלו שנוסע לבקר את חברתו במחנה 80 סקרן לגבי תמרה אבל מפסיק לדבר איתי אחרי שעניתי על שאלתו: אז איך הסכסוך יכול להסתיים? אני נתקע בערך שעה עם בטריה ריקה ובלי כסף בכלל, במחנה 80 מול עמדת השמירה שבה שמרתי אני בטירונות לפני 12 שנים בדיוק. אני שר לאונרד כהן חזק בתקווה שהחייל על המגדל ישמע וגם אלוהים. שישלח כבר טרמפ. מכונית עוצרת. הנהג צעיר, יפה עם רסטות. הוא שואל לאן ואני אומר שאני ממשיך איתו בכל מקרה, לא משנה לאן. הוא מחייך ואנחנו יוצאים לדרך. לפני שנתיים הוא יצא על קב”ן ועכשיו הוא בדיוק חזר מטיול פסטיבלי טראנסים באירופה. כשאנחנו מתקרבים לגלילות הוא מציע לי ג’וינט. ברוך אתה ג’ה בורא מיני קטורות ומחלץ טרפיסטים בגלקסיה.

בתל-אביב אני הולך למסיבת התרמה לבית דרור. על הבמה: דפנה (“יש לי חבר ערבי”) והעוגיות, מרינה מקסימיליאן בלומין ששרה שיר אהבה שכתבה לאישה, חובי סטאר המהמם שלשים אותו בארון זה כמו לשים פיל באקוואריום, רונה קינן שיום אחד עוד תעשה לי ילד וקורין אלאל שמתוך עולמות שבורים היא צומחת ומזכירה שאנחנו מרמים בעיקר את עצמנו לא עיוורים אבל לא מביטים ולא ברור מה נשאיר אחרינו מלבד הפחדים. כשחובי עלה לבמה מישהי לידי אמרה לחברתה: “אויש אני שונאת הומואים כאלה אוחצ’ות”. לא יכולתי לשאת את החרפה (שהזכירה לי את מקרה נינט בכיכר) אז הפניתי את תשומת ליבה לעובדה שהמסיבה הזו אמורה להיות מרחב מוגן ובטוח להומואים מכל הסוגים והמינים. היא התעקשה שמרחב מוגן זה מקום שבו לא מצנזרים, ואילו אני, אחרי שהתרככתי מהשירים של רונה, פשוט התנצלתי ברוח יום כיפור מתוך תקווה שתלמד את השיעור גם בלעדי.

מה שהפליא אותי יותר מכל ההומואים הצעירים שאינני מכיר, יותר מסוללת המתנדבות ו- 40 אלף השקלים שנאספו למען מטרה חשובה ויותר מתנועות האגן של חובי סטאר – היתה התחושה החדשה הזו שקיננה בי לפיה אני בעצם מפספס את ההצגה הטובה בעיר שמחכה לי בבית במבשרת, שכמה שהתרגשתי לשמוע את המבול של רונה או את החלומות השמורים של מרינה בעצם לבי כבר כמה לשוב לעדן בתום סוף שבוע לא רגוע בין הבניאס לכינרת. הנה אני מוצא את עצמי בצד המסתגר שמוותר על התרבות של העיר הגדולה לטובת סתם ערב שקט עם הילד בפרבר. שבורח ממועדון דחוס אפוף עשן סיגריות לטובת אוויר הרים צלול כיין. שמתגעגע אל מי שאני כשאני איתו.

אז הנה אני והנה אתה עדן, ילד יקר. לך אתה להופעה של רונה קינן, זמרת בשלה בת חמישים, ואבא יספר לך איך שפעם מזמן היינו בתיכון ועשינו אהבה ומהפכה, ובהופעות שלה, עוד במרתף של בית ציוני אמריקה, הייתי צועק לה “רונה, תעשי לי ילד” והיא לא הבינה שהתכוונתי ברצינות.

אבות אכלו תפוח בסילאן

Monday, 21 בSeptember 2009
מעלי מסתובב מובייל של כבשים פלסטיניות (אחת שחורה שנשרפה מההלוגן). מסביבי מלחמות משפחתיות ולאומיות מרמזות שאולי העולם שם בחוץ הוא לא המקום האידיאלי להביא אליו ילדים. מלפני הדרך מתמשכת. עדן זוחל, הולך, מדבר עם כלב, מדבר על שדיבר עם כלב, שר שיר של חווה אלברשטיין, שואל למה אין לנו טלוויזיה, מתמרד, מסרב, מתקומם, משתנה וגומר או שלא גומר (הולכים אל הלא נודע). מאחורי חודש של אבהות. אומרים שהחודש הראשון הוא הכי קשה אז היום הוא היה רגוע. חודש של אבהות בשילוב חודש אינטנסיבי עם הקבוצה המקימה של כפר החקר לשלום (שעוד יסופר בו אינשאללה כשאלמד לעשות שלום עם דרך הכתיבה החדשה שמתעכבת פחות על מילים ואותיות מתוקף הזמן החדש שנקצב בין הנקה להנקה).

אהבה גדולה ולימוד גדול. בכל ההתאהבויות שלי, במיוחד עם נשים אבל לא רק, נתפסתי באיזשהו שלב לחוסר מושלמות בשולי האופי של האהובה שלא איפשר לי להחליט בלב שלם שזה האחד והיחיד או שזו האחת והיחידה. איך אפשר אם היא מעשנת? או אם לפעמים הוא קנאי? או לא טבעונית? או לא מודע, או לא הכי אינטליגנטית בעולם… בעיקר בהקשר של גידול ילדים ביחד – הרי איך אפשר לעשות בזה פשרות? הסיפור עם רוסנה הוא מענה יפה של היקום לחוסר המושלמות שלי בנושא. כלומר, הוא מבהיר לי בצורה מהממת שכל החיפוש הזה אחרי המושלם או המושלמת הוא מגוחך. רוסנה בעיני תמיד היתה ידידה ואף פעם לא היתה מועמדת להיות האחת והיחידה והנה אני מוצא את עצמי שוחה באוקיינוס של אושר. לומד על מושלמותה של הסיטואציה המורכבת והמפתיעה של המשפחה החדשה הזו לא מתוך התפשרות ולא מתוך הצטדקות, אלא דווקא מתוך הודיה גדולה על זה שבדיוק ככה זה טוב. ככה בדיוק. בדיוק עכשיו, בדיוק איתה, בדיוק עם שלומי, בדיוק עדן.

לילה אחד בנובמבר עשינו אהבה, רוסנה ואני, בחדר הסמינרים הקטן. בקהילה שחוקרת מה זו אהבה חופשית מפחד – המיניות איננה נכלאת בתחומי הנישואין או הזוגיות וגם איננה נדחקת לחדרי חושך אנונימיים. במקרה הזה, זו היתה חגיגה של ידידות, של אמון, של ארוס, וכן – גם אהבה. הימים היו מה שנקרא ימים בטוחים אז לא השתמשנו בקונדום. מסתבר שככה באים ילדים לעולם.

כמה ימים לפני שגילתה שהיא בהריון הצהיר בפניה שלומי בן זוגה האוהב שהוא רוצה להיות אב ילדה, גם אם הוא לא רואה את עצמו הופך לאבא ביולוגי.  שמונה חודשים לאחר מכן, בלידה, שלומי כבר אחרי ביקור משמעותי בתמרה, שנינו כבר הספקנו לעבור אי אילו שיחות נפש הצופות אל העתיד הלא נודע, ולהשתמש בפורום הקהילתי ככלי לביסוס הסולידריות והאמון שבין שני האבות הצעירים. וכך גיליתי כמה הוא יפה: תומך, אוהב, חומל, שקט, מחייך, רגוע, סקרן, נבון, רדיקלי בדרכו. פעם הקים את האתר של אינדימדיה בארץ, פעם גר כמעט 4 שנים בהודו, פעם היה דתי חובש כיפה… עכשיו הוא אבא.

בלילה השני בבית החולים האחות מעירה אותי מהמזרון הגנוב שמונח על הרצפה ולא מבינה מי אני.
- אני האבא.
- אז מי ישן כאן אתמול בלילה?
- האבא.
- לא אני לא מבינה, תגיד לי באמת.
- באמת. אני האבא והוא האבא.
- אה, זה פשוט – אתם הומואים!
- לא כל-כך פשוט.

גילינו שבעולם הזה תמונת זוג גברים אוהבים המביאים ילד לעולם עם אישה היא יותר נורמלית, מקובלת, הגיונית ומוכרת, מאשר תמונה שבה בן זוגה של האם לא מקנא, רודף, שונא, נוקם ונוטר את בת זוגתו שכביכול בגדה או את הגבר האחר שכביכול בעל ללא רשות או זכות את רכושו הרשום בטאבו.

“זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי”. מה אמא היתה אומרת על הפרסומת הזו? על זה שהחיים עצמם במלוא חיותם ומעבר לסך התפקודים הגופניים, מפרסמים מכונית? מה אמא היתה אומרת על הזלזול בנשימה, בנשימה העמוקה? ומה היתה אומרת על עדן? ועל הילה בת דודתו? ועל קערת התפוחים החתוכים ומוטבלים במי לימון בדרכם ל”יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”? ראש השנה ראשון בלעדיה. עדן מביט בציפורי גן העדן והיא איננה.

“עדן+אורי=ברית דמים” - גרפיטי נוסף על תחנת אוטובוס במבשרת ציון. מתוך התבוננות פנימה ובמראות עולה דמותו של אורי קצת חדש. קצת יותר בוגר, קצת יותר סבלני, יותר חומל, יותר רגוע. גיליתי בעצמי את המקום הזה שנרגע ומתמלא מהחיבוק הזה של לב אל לב. הוא שם את האוזן שלו להקשיב לפעימות הלב שלי ואני מרגיש את הלב הגדול שלו מרעיד לי את הבטן. הוא יונק לי את הזרת עד כדי נמק. בשלוש בלילה אני מניק אותו מבקבוק שרוסנה שאבה מבעוד מועד, ושר בלחישה שירי אהבה של שלמה ארצי או רונית שחר.

התאהבתי. ניסיתי להסביר לחבר קוויר-אקטיביסט-זועם שסנט בי מתוך איבת “המתרבים” (כינוי גנאי להטרו-נורמטיבים): “אז מה, הביולוגיה ניצחה את האידיאולוגיה?”. שאלתי אותו בחזרה אם הוא יודע איך זה כשמאוהבים. סיפרתי שכשאני נפרד לשלום אני מתחיל להתגעגע, כשאנחנו מדברים בינינו עם העיניים יש רגעים שאני מבין הכל לגמרי. אני מתבונן בלב שמתרחב עם כל פעימה. אני משתומם יחד איתו מאצבע, מוילון, מצליל. עיוות בקצה השפה הוא תחילתו של חיוך, פישוק השפתיים הוא ניסיון לחיקוי הוצאת הלשון שלי וגרעפס זה סימן למוכנותו של הגאון ללכת ללמוד בקולג’. “באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם” אני נזכר במכתב של ויליאם סרויאן שציטטתי בבלוג לפני הלידה. באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם.

הללויה

Sunday, 06 בSeptember 2009
היינו שישה: שמבה הכוהנת הגדולה, שלומי הבודהא הרגוע, קרולינה הדוקטורה הידענית, נונה המכשפה המנוסה, אני הייתי החיה הקהילתית שאני ולרוסנה נשאר רק להרפות, לדחוף כשצריך, להתמסר ולהפוך לאמא.

ביום שלפני הצירים החלטנו לקחת פסק זמן מקריאת ספרי ההדרכה להריון וללידה, מאיסוף הבגדים והחפצים ומהשיחות המתמשכות על הפחדים והתקוות – לטובת סרט: “לצאת לדרך” בקלנוע מלא בחילוניים ירושלמים שלא חשוב כמה עירם מאוסה בעיניי הם תמיד נראים לי חמודים במיוחד. סרט מתוק כמו סטודנט ירושלמי עם תלתלים ומשקפיים, קומדיה שהיא הלל לגרעינותה של המשפחה, אבל בדרך אל הסוף המבעס המאשר את הישן והידוע ישנו חיפוש אמיתי של זוג אמיתי.

שיקוי האתרוגים והגת ששתינו בשוק בניסיון לזרז את הצירים הביא לטריפ של התקפת צחוק, וכך כשבדרך הזוג עובר במסעם דרך משפחה היפית הדוגלת בעיקרון הרצף (האישה מניקה את ילדה בן ה- 6 והאב מסרב להכניס לבית עגלה לתינוק) השתנקתי כשהבנתי שבעצם הבדיחה היא עלינו. בתחנת האוטובוס במבשרת גרפיטי בטוש שחור הזהיר: “פריקים, תשימו קונדום שלא תתרבו”. אבל אני קראתי את הגרפיטי באיחור ולכן באה לעולם משפחה פריקית-היפית עם קומפוסט, נבטים ונחישות שלא להיכנע ללחץ של הסבתא לבצע ברית מילה.

עוד שלושה ימים זה כבר היום האחרון של מזל אריה. אלון המתקשר אמר שהילד יוולד לפני 12 ימים. הרופא מליסבון ניבא שזה יקרה לפני שבוע. אז הלכנו לרקוד במסיבת חנוכת הבית של ניצול אדמאמא נוסף. רקדנו כמו אז. בואי נרקוד נשכח את כל הפחד. בלילה הצירים התחילו אבל לא מנעו מהחבורה להתייצב למחרת לטקס במעיין שבסופו שלומי נפל מעץ התאנה כדי להראות שלו זה כואב יותר. בלילה כבר נסענו לעין-כרם, הפעם לא לגלידה כי אם להדסה. הפתיחה לא היתה מספיק פתוחה והצירים נרגעו תחת אור הנאונים של בית החולים, אז חזרנו הביתה. הביתה לבית של שמבה הכוהנת, שבו למדנו לחיות בקהילה זעירה אינטנסיבית שבה התפקידים משתנים בין כולם: מישהי מבשלת בזמן שמישהי רוחצת כלים בזמן שמישהי ישנה בזמן שמישהי מחזיקה את היד לרוסנה. וכולנו מהמהמים ביחד טונים נמוכים כשציר מגיע.

למחרת נסענו שוב. לא הייתי מתעקש על הפרטים הקטנים לולי קיבלתי משימה בפורום: לכתוב את זכרונותיי מהלידה כי זה יכול להיות משמעותי לילד כשיגדל. שזו כבר מחשבה מפעימה כשלעצמה. כלומר, שיגדל. שיבוא וישאל. אז נסענו להדסה והפעם קיבלה את פנינו רונית שפירא שהיא מיילדת בחדר לידה טבעית שנראה כמו צימר כולל ג’קוזי. רונית שפירא, ששמה אנו מעיד כלל על מוצאה ההודי האקזוטי, אמרה לנו בסוף הלידה בעיניים נרגשות ש”אתם כמו סרט על לידה טבעית. אתם כמו שזה היה פעם בשבטים קדומים. אף פעם לא ראיתי כזו חבורה וכזה אמון ותמיכה”. ואמא לא הכירה את רונית שפירא.

מעט צואה במי השפיר ואנחנו מורחקים מגן-העדן המבודד והנשי של הלידה הטבעית לחדר לידה רגיל שנמצא תחת פיקוח הרופאים הגברים. אחרי יממה איתנו רונית מותשת ופורשת ואנחנו ממשיכים ומקבלים את המלצת הרופא שלא להסתפק באכילת גלידה טבעונית לזירוז הצירים, לוותר על החלום השבטי ולהסכים להזרקת חומרים מזרזים ומשככי כאבים. כשצירי הלחץ מתחילים, שלומי ואני חייבים פתאום לחרבן. כן, כלנו לוחצים יחד עם רוסנה.

לרגעים זה גדול עלי, הזריקות וכל הסבל שמסביב. ילד עם חתך בשפה שמחכה לרופא מרדים שממהר מהאפידורל שלנו לקיסרי של אחרת בגלל הרמדאן – פתאום מעלה בי דמעות.

כשצירי הלחץ מתמשכים הרופא דורש לבצע לידת ואקום. אחרי שלושה ימים של כאבים, התנשפויות, המהומים ושינה חלקית ביותר – רוסנה מסכימה לואקום אבל מסרבת לכך שיתבצע בחדר הניתוח כהכנה למקרה של לידה קיסרית-חירומית. הרופא שמההתחלה הרים גבה למראה החבורה העליזה, מבקש שעכשיו יישארו רק שני מלווים. הנשים יוצאות להתפלל בחוץ ואני ושלומי נשארים להחזיק את רוסנה משני הצדדים. ברית משולשת.

הרופא אומר: “רוסנה, תקשיבי, אם הוא לא יצא עכשיו אנחנו נהיה חייבים לעבור לחדר ניתוח”. צוות הניתוח כבר מוכן. הראש הלבנבן שלו מבצבץ בזמן הציר אבל חוזר אחורה. הדופק שלו יורד אבל ניתן לנו סיכוי נוסף - סיבוב אחרון בהחלט. רוסנה נותנת את כל הכוח וגם אלוהים והנה ראש עטוף בקרום שכזה. עוד דחיפה וגם הכתפיים יוצאות. הנה נולד אדם וכאן נגמרות המילים כמו אמונה באל לאורך שנים ואז ברגע אחד פוגשים אותו את האל שעד כה רק צמאה נפשי אליו והנה הוא. חיבוק לשלומי מוציא ממני את הבכי שחיכה. גם הקטן בוכה. דם יזע ודמעות. ברוך הבא.

אחרי שבעה ימי לבטים הוחלט ששמו יהיה עדן לביא. עדן שמחבר בין גן-עדן לארץ, בין הרוח של הנשמה הקוסמית שלו לחומר של הגוף שלו (השפתיים דומות לשלי, כך אומרים). והעדינות של עדן מעדנת ומאזנת את הלביא שהוא גם עם אנרגיית האש והידיעה הברורה לאן להגיע וכיצד. על ההתאהבות החדשה של חיי ועל תגובת האחיות בבית החולים לעובדה שכל לילה האבא מתחלף - עוד ייכתב. בינתיים אני רק רק חורט בחול - “הללויה”.

מכתב לבן

Thursday, 20 בAugust 2009

העץ שנכרת
ונהפך לנייר,
הוא בעיני לוח-אבן
לומר עליו כה מעט
בהזדמנות שלי לומר כה הרבה.
אך מה יש לומר
מלבד כן וכן?
איזו אבן, איזה נייר צריך לשם כך?
אני אומר זאת בעיני כשאני מתעורר,
השינה אומרת זאת למֶתַי,
ידי אומרת זאת לכל הידיים המורמות
בפשיעה או בחמלה.
איני יכול לדבר בשפת הלאו.
האהבה היא לשוני.
בפחות מזה לא די.
אחרי שנאמר ונעשה
כל מה שאחרים אומרים ועושים
אני עומד באימת קודש ואומר:
הו, אני אוהב אותך.
הו, עולל מבורך של בורותי,
ילד, ילד, ובני שלי,
אמור כן למעני,
כי אני כמעט בין המתים.
לך יש זמן, יותר מזמן,
סיכוי, שנולד מהסיכון שלקחתי…
העץ שעליו תטפס,
שממנו תיפול,
הוא אשר (כרות ומעובד לנייר)
יהיה לוח-האבן שעליו תחקוק את מילותיך –
העץ הזה הוא כמעט כל מה שיש לנו –
לך, לי ולבנך –
אבל לא ממש הכל.
יש גם היער.
העצים הם סוגים אחרים,
לשימושים אחרים –
אך כולם יחד הם העץ היחיד.
אין שום יער בנייר –
הנייר הוא לוח-האבן לומר עליו כן
או חומר לעטוף בו חורבות.
לעיתים תכופות מדי אמרתי את שמי לאלוהים
כעת אני אומר את שמך.
בן בן בן בן, בני,
באהבתי אותך אני אוהב את כל בני האדם –
את העץ שלהם, את הנייר,
את לוח האבן ואת האלף-בית.

(וויליאם סרויאן, הרפתקאותיו של ווזלי ג’קסון)

שישה שירי הייקו ממעיין ספיר בטרם כניסת שבת

Friday, 14 בAugust 2009
אבא
מעתה ועד עולם
מאתה ועד עולם* (בהשראת יורם ורטה)
שקט
להבחין בין בכי התינוק המגלה את מיתרי קולו
לבכיו של הנער המגלה את מיתרי קולה

*
הזבוב
הקוץ
והתרנגולת
שרים
בשלושה קולות:
“הללויה!”

*
בין השמש שלמעלה
לרחם שבשאול האדמה -
“הנני!”

* (בהשראת זלדה)
פגשתי שיח רוזמרין על כוכב האני הסודי שלי שנח במבשרת ציון
אמרתי לו “כן!” ושמתי נפשי בכף ידו של ניחוחו

*
ברלה ברלה
צא החוצה
אמא ואבא ואבא
יאפו לך עוגה טבעונית

שיר לבת

Thursday, 28 בMay 2009

קחי את החופש שביקשתי לעצמי
את הכנפיים לציפור שבנפשי
תקרתך שמיים לרגלייך אדמה
את תטבלי גופך במים כשייבש לך בנשמה

קחי את הדרך שבאה לקראתך
תראי איך היא עוברת ומשנה הליכתך
וכשאת אוהבת היי נאמנה
לקול שגוהה בך שגוהה בך

קחי את החופש שביקשתי לעצמי
את הכנפיים לציפור שבנפשי
ואם את הולכת לא תהיה זאת עזיבה
כל העולם הוא בית לציפור במעופה

(אתי אנקרי)

מזל טוב ליעל ויאיר!

מדוע לא אמול את בני

Wednesday, 06 בMay 2009

אפילו בשרב הכי כבד
ידעתי שהגשם עוד ירד
ראיתי בחלון שלי ציפור
אפילו במשב סופה וקור
לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב

(יעקב גלעד)

מה זה בכלל ברית מילה?
הליך המילה עצמו ביהדות כולל שלושה שלבים שונים: מילה (חיתוך העורלה בסכין), פריעה (קילוף העור הדק מעל העטרה), ומציצה (של הדם מהפין הנימול, אשר באופן מסורתי מבוצעת ישירות בעזרת פי המוהל). כשהתינוק הזכר נולד, העור העוטף את הפין ארוך מהפין עצמו וממשיך עד אחרי קצה הפין, מתקפל פנימה וחוזר עד לתחתית העטרה (ראש הפין). העור העוטף את העטרה, על חלקו החיצוני והפנימי, הוא הערלה. במהלך הברית, המוהל קורע או פושט את עור הערלה מעל העטרה. בחיתוך אובדים למעלה משלושים אחוזים מעור הפין (השטח החסר אצל אדם מבוגר הוא כמאה סמ”ר).

אבל לעורלה אין בכלל חשיבות!
לעורלה תפקידים שונים בחיי האדם, ואלו משתנים במשך חייו בהתאם לבגרותו הגופנית. בתחילת חייו, העורלה צמודה לעטרת הפין ותפקידה העיקרי הוא לשמור על הפין מלכלוך הנובע מהפרשות הצואה והשתן. לרוב אין העורלה נפרדת מהעטרה באופן ספונטני ומתקפלת מעל ראש הפין, אלא לקראת גיל שלוש, ובמקרים רבים גם יותר מאוחר, אפילו עד גיל ההתבגרות. במשך כל הזמן הזה, העורלה שומרת על העטרה כאיבר פנימי, ועור העטרה נשאר דק, רך ולח.
לקראת התבגרותו של הילד, מתחילים להתרחש שינויים באברי המין שלו שמתחילים לגדול. בשלב זה, ברוב המקרים, העורלה כבר מופרדת מהעטרה, והילד כבר חווה זקפה במהלכה יוצאת העטרה מתוך העורלה, ולאחר מכן חוזרת למקומה. בגיל זה ממשיכה העורלה לתפקד כמגן על ראש הפין.
תפקידה העיקרי של העורלה אצל הגבר הבוגר הוא בזמן יחסי מין. בעת הזקפה מכסה עור העורלה את כל הפין. גם לאחר שהיא מכסה את הפין נשארת העורלה כעור רפוי אשר חלקו הקדמי מכוסה בשכבה רירית דקה. בעת קיום יחסי מין, המגע בין הפין לבין דפנות הנרתיק של הפרטנרית או פי הטבעת של הפרטנר, הוא בעיקר בעורלה. גם השכבה הרירית הדקה וגם העובדה שעור העורלה רפוי, גורמים לכך שלא נוצר חיכוך ובזמן התנועה פנימה והחוצה העורלה היא זו ש”סופגת” את המגע ועוזרת בסיכוך המקום. המשך »

האירה עיניי פן אישן המוות

Thursday, 23 בApril 2009
בליל הסדר אני מוצא את עצמי מזמזם עם המשפחה: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם”. אני חושב שהחשיבה הדתית היא שעוצרת אותנו ולאו דווקא החשיבה החומרית. כלומר, המחשבה שאלוהים קיים אי שם ומשם הוא משגיח, מעניש וגומל, עצם המחשבה שאנו נפרדים מהאלוהות, בונה את כלא הדת שמשתיק את האלוהי שבי  ומעבירה את האחריות ממני החוצה. במובן הזה, אני לא מאמין באלוהים יותר. לא באלוהים אחד. עקרונות דתי החדשה, כמו שאמר מילארפה, הם לחיות ולמות ללא חרטה. ועדיין בשעת בהלה נפלט לי “שמע ישראל”.

נזיר שאל: מקום קדוש מהו?”
ג’ושו אמר “בחורה ששיערה אסוף למעלה” [בתולה]
הנזיר אמר “האנשים שבתוך המקום הקדוש – מה טיבם?”
ג’ושו אמר “בחורה ששיערה אסוף למעלה, בהריון”.

[כלומר טוהרתו של ה”בלתי טהור” עולה על זו של “הטהור”]

כמה ימים לאחר ליל הסדר אני יוצא מהסווט לודג’ ויודע שנגעתי במה שנמצא מעבר לפחד המוות.  משהו בי מת ואני מחכה ללידה של החדש. אני מתחייב לזמן של שקט-מדיטציה-התבוננות כל יום מהיום ועד הקיץ. אני מגלה שתובנה היא ריפוי כשלעצמה – ככל שאני מעז להביט בעצמי אני גם יותר משוחרר מהדפוסים שדבקו בי. כמו שארנה קזין המליצה בספרה המצויין, עדיין אינני “נכנע לסוגה המפנקת של רומנים” ונהנה דווקא מספר ההגות “להב היהלום” של מייקל רואץ’ על הבודהיזם בניהול החיים. ממנו אני מקבל תובנה חדשה: עצלות בהודו היא התבטלות בשמש עם תה ופטפוט, ואילו עצלות במערב היא העמסת חיינו בפעילות כפייתית שאינה מותירה זמן להתמודדות עם הנושאים החשובים באמת. איך נראית העצלות הסמויה שלי? הימנעות ממדיטציה או בהייה באתר של “הארץ”? מה הם “הנושאים החשובים באמת”? הנושאים החשובים עבורי?

“מכל העקבות טביעת הרגל של הפיל היא הגדולה ביותר, מכל המחשבות ההגות במוות היא הנעלה ביותר” (הבודהה לקראת מותו)

טיול משפחתי בדרום פורטוגל. אנחנו 14 ויכולנו להיות 15. מול נופי הפלא הצנועים שמזכירים את פלסטין אמא חסרה לי עד כאב פיזי ממש. לא רק בעיניו הדומעות של אבא אלא גם בשולחן הגדול במסעדה, בשירים של ליל הסדר שאבדו לעולם, בעלייה הקשה לקתדרלה, בנזיפה הצפויה על ההרפתקנות חסרת התקנה, בטלפון המרגיע ליעל, בתזכורת לשתות הרבה מים. לפעמים גם לנשום.

הלב
כמו הים כמו לב הים
ליבו של מרקו סוער בו
הוא יורד לחוף,
יורד לחוף
מביט למרחק
כי אמו שלו שם במרחקים
והלב הוא רוצה אל אמא
גם בלב
כמו בים
סערות יש
וגם סודות
מי יגיד לו, מי ידע
הסוד שבלב
הלאה אל המרחק אמא שם במרחק
עוד מצפה לו דרך ארוכה
אל המקום בו אמא מחכה
מעבר הר וים הלב מושך לשם
רוצה לעוף אל אמא,
למרחק

ג’ושו נכח בטקס קבורה של נזיר. הוא אמר: “רק מת אחד, וכל כך הרבה אנשים מלווים אותו”. ואז הוסיף “כל כך הרבה אנשים מתים מלווים אדם חי אחד”. בתגובה לכך נזיר שאל: “זו התודעה אשר חיה? זה הגוף אשר חי?”. ג’ושו אמר: “גוף ותודעה, לא זה ולא זה חיים”, הנזיר אמר: “מה פירוש הדבר?”, ג’שו אמר: “איש מת”.

[כלומר, דבר אינו מת ודבר אינו חי. הנזיר המבחין בין גוף ותודעה הוא ללא ספק “מת”].

“העולם שיצר אותנו והעולם שאנחנו יצרנו – חייבים להתחבר שוב. זו מטרתו של המסע” (דיטר דום)

“במקום שבו גדלים ילדים שמחים גם מבוגרים מוצאים בית”. (סבינה ליכטנפלדס)

בתקופה הפרה-היסטורית המטריארכלית לא ידעו מי האב של איזה ילד. השבט שחי ביחד לא ידע לקשר בין מעשה האהבה ללידת הילדים שעל פי האמונה הגיעו הישר מאמא אדמה הנדיבה והשופעת. תחילת הבעלות/הרכושנות, כלומר השאלה לאיזה אבא שייך הילד, היתה גם תחילתה של האלימות הפטריארכית.

הילד שלי הוא לא רכושי, אני לא מגדל אותו אני רק מלווה אותו. בבית הספר לאבות אני לומד לכבד את נקודת המבט השונה של הילד. למשל, ילדים יכולים להיות שמחים רק מלבהות ככה סתם (כשיתבגרו אולי יימשכו אחרי הסחות דעת עצלניות, אולי ימשיכו וייחשבו למעופפים ואולי ילמדו לקרוא לזה מדיטציה), אז לי נותר פשוט לנסות לא להפריע בהתפרצות לחלל שלהם. עוד שיעור: הרבה הורים נופלים למלכודת של יותר מידי תשומת לב, התלהבות שמעבירה את המסר שמה שהילד עושה (עזרה לזולת, ביטוי עצמי, יצירתיות) זה בעצם לא נורמלי. זו הזדמנות עבורי לשמור על המרכז שלי, לתרגל סבלנות וגם להתנסות בבודהיזם רדיקלי, כלומר התבוננות נוכחת בכל סיטואציה. להיות שם עבורו לגמרי אבל לא להפריע, לא לכפות את נוכחותי. לא לכפות את הפחד שלי מבכי למשל. האבהות שלי מבוססת על ניסיון להיות פשוט אדם טוב יותר. האבהות שלי מרופדת בין אבהותם של בנג’מין וריקו בין השלושים ומשהו לאבהותו של לודוויג בן העשרים. ההריון של האבהות שלי רק בתחילתו, כלומר האבהות שלי תגדל עם הילד.

וזו אולי התחלה של תשובה למה שיוסי כתב (והוספתי לפוסט הקודם): האחריות הגדולה מפחידה אותי אבל גם מהווה מוטיבציה להביא ילד לעולם הזה. לשנות את העולם איתו (המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו) ולמענו (כי באמת כרגע העולם הזה מתנהל בצורה שלא עושה חשק להביא אליו ילד, ועכשיו יש לי לוח זמנים צפוף לנסות לשנות את זה). מודה שהרצון להשאיר משהו אחרי (שלא לומר לשכפל גנים!) משחק תפקיד בכל הסיפור הזה ומודה שיאנוש קורצ’אק וחנה ארנדט כנראה השפיעו על העולם יותר מהגנים שלי. להביא ילדים זה לא אקולוגי אבל ליצור מודל של גידול ילדים בלי חיתולים חד-פעמיים וקניות בשילב ולגדל ילדים בכפר אקולוגי בר-קיימא, יכול אולי לתמוך בשינוי חיובי במודעות האקולוגית של רבים אחרים. בכל מקרה עדיף לאמץ. זה לא כל-כך קל לרווק קוויר ישראלי שגר בחו”ל, כמעט בלתי אפשרי. ההסתגרות מהעולם, ההיקבעות ושאיבת האנרגיה הם נושאים חשובים ומבעסים במיוחד – שנפתרים מנקודת המבט שלי בהינתן קהילה תומכת. זו גם מהווה אלטרנטיבה למסלול הקבוע של גן-בית-ספר-צבא-אוניברסיטה-חתונה-משכנתא-ילדים-דיכאון. והנימוק הכי חשוב הוא האושר. כן, בינתיים זה עושה אותי מאושר.

אתה פלא

Wednesday, 22 בApril 2009
בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור תלתלים ונבון,
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן,
ילד קטן
(רחל)

- הלו, אמא?
- זיסר שלי. מזל שהתקשרת. איזו טלפתיה, בדיוק חשבתי עליך. המון זמן כבר לא דיברנו, אני מתגעגעת נורא.
- גם אני מתגעגע אמא. אני שותה עכשיו מיץ תפוזים בבית קפה בליסבון עם רוסנה וקרולינה. בדיוק יצאנו מהבדיקה אצל הרופא, הכל בסדר. העובר בריא.
- אני לא מאמינה. עכשיו הייתם באולטרסאונד?
- כן. זה מדהים, רואים הכל: אצבעות, אף, לב… הכל מושלם. הוא כבר שוקל 623 גרם והאורך 23 סנטימטר.
- ברוך השם!!
- אלחאמדאללה.
- תגיד, ומה עם הבולבול?
- הוא בן, כמו שהרגשתי.
- אוי, אני כל-כך מתרגשת. ואיך רוסנה?
- גיבורה.
- ואיך שלומי?
- הוא נוחת הלילה וניסע מחר ביחד ארבעתנו לטיול סינטרה.
- שיהיה במזל טוב. כמה טוב שהתקשרת.
- כמה שטוב שאת שם.

בין החששות להתפעלות, בין קולות דפיקות הלב לתמונות התלת-מימד, בין המחשבות על איך תיראה המשפחה החדשה ומה יהיה השם וחישובי התאריך ללידה הצפויה.. צצה גם גאווה מביכה. גאווה שכזו על זה שהוא צחק באמצע הבדיקה, על שהוא שמח ועל שיש לו חוש הומור שכזה שלא לוקח את כל הבדיקה הזו בצורה כבדה מידי. גאווה על הלב הגדול של הבן שלי ועל המוח הענק שלו. גאווה על השטנץ האילוני שכולל בין השאר מצח גבוה. כמו סבא ישראל. כמו שלי. אז נכון שבכדורגל יש לו עדיין מה להשתפר, אבל אני פשוט מעריץ אותו כבר עכשיו איך שהוא. איך הסתיר עם ידו את הפנים בתחילת הבדיקה, כמעין הצטנעות ילדותית, ואיך נחשף עם הזמן ואפילו צחק וחייך. פלא. אין פלא גדול מזה. זרע שנושא איתו את כל האינפורמציה של עץ שלם, של פרי חדש. גם הרופא שרואה כאלה עוברים כל יום כל היום – התרגש.

אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד - לא גדול מדי.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד - לא גדול מדי.
(עלי מוהר)

והפוסט הזה נכתב תוך כדי בייביסיטר על מנטה שבקיץ הקרוב יחגוג שנתיים. את הערב בילינו בלקפוץ על המיטה וללמוד שתי מלים חדשות בעברית: “פרח” ו”מה זה”. עכשיו כבר תשע וחצי בערב והוא מסרב לישון והוא לא מפסיק לבכות והוא רוצה רק את אמא ואני יכול להשתגע אבל בוחר שלא. נותן לו לבכות כי מי כמוני יודע שאין כמו אמא ואין כמו לבכות.


FireStats icon Powered by FireStats