החיים כנמשל

מכתבים לאמא שלי יונה אילון במלאת שנה ללכתה

גלעד:

אמא,
לקראת שנה ללכתך ישבתי וחשבתי מהו הדבר העיקרי אותו אני למדתי ממך.
מה שאני למדתי ממך הוא שיש לנו זמן קצוב פה, והוא לא גדול.
למדתי גם, שלנו ניתנה הבחירה מה לעשות עם הזמן הזה - כיצד לנצלו.

מחר, כאשר נשיר לכבודך ולזכרך, נשיר גם את השיר הבא שכתב נתן יונתן:
שירים עד כאן
ניתנה לנו ארכה
עד שהזמן שלנו יעצור.
היו גשמים ואור
מה עוד אפשר לרצות,
מה עוד אפשר לרצות.
יפים ממני וממך
יפים ממני וממך
האדמה לקחה.

[…]

שירים עד כאן
הבכי והצחוק
קולות האנשים, כוכבי הזמן.
השמש והים
הלחם, העולם
המר והמתוק
וכל מה שהיה נשאיר
וכל מה שהיה נשאיר

מי ייתן ונזכור לנצל עד תום כל רגע בחיים נדירים אלה.
שנפתח את האיכויות של חוכמה וחמלה.
תודה אמא.

דנה:

אמא אהובה שלי.

עברה שנה מאז שעזבת את המימד הזה ועברת למימד אחר. אני מרגישה שיש לי את הקשרים, החברים, המשפחה והאהבות שיש לי בעולם הזה, ואת הקשרים שיש לי בעולם האחר. ואת נמצאת בקשר איתי. מותחת את הקשר עד אין סוף. מושכת את נפשי אל המרחבים בהם את שם.

שם-בה – זה השם שקיבלתי כשעשיתי מדיטציה לפני כמה שנים, ואת קראת לי בשנים האחרונות בחיבה:  שמבלה’. שם-בה שהעולם ששם נמצא בתוכה. שהשמיים נמצאים בתוכה, ויש בתוכי משהו מהעולם הזה ששם. מהעולם הזה שבו נמצאות הנשמות. שבו את עכשיו. התברכתי בחוט הארוך הזה שמושך את הנשמה אל מה שמעבר לה.  שמאפשר לי להרגיש קרובה אלייך כל כך. שמזכיר לי שהמימד החומרי איננו חזות הכול. שמזכיר לי שאפשר להיות בקשר עוד בעולם הזה עם העולם הבא . בזוהר כתוב שהעולם הבא הוא העולם שמגיע אלינו כל הזמן. שהוא לא רק אחרי העולם הזה בסדר כרונולוגי אלא שהוא בא לתוכנו ומזכיר את ניחוחו של האין סוף ופותח את הלב. ואת באה אלי מהעולם הבא.  מעולם האמת. שלום אמא. טוב שבאת. ברוכה את בבואך וברוכה את בצאתך.

אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה לפעמים כשאני חושבת עלייך, כשאני מתגעגעת לצליל קולך, להתלהבות שלך, לחיבוק. לעצה טובה, לשיתוף בחלומות. לפעמים אני מזילה דמעה עם אבא שמתגעגע כל כך. אבל יותר מזה אני מוצאת את עצמי שמחה איתך בתוכי. עם זכרך בתוכי. עם מהותך בתוכי. עם ידיעת האם שבתוכי. כל כך הרבה אנשים חסרים אהבת אם מסביבי.  ואני יודעת. אני חבוקה באהבת אם כל הזמן. נתת לי מתנה יקרה מאד. מתנת אהבת האם. ועם מותך התאחדת עם המהות של האם הגדולה. אהבתך השופעת כלפי לא חדלה עם מותך. אהבתי אלייך לא חדלה עם מותך, ואני מרגישה את עצמי נחה בתוך החיבוק הזה הגדול, שהוא את, פעמים רבות.

אני רוצה להקריא קטע מתוך השיר  קדיש יתום של עלי אלון “קדיש קדיש קדיש, שפרושו קדוש קדוש קדוש. יתגדש ויתקדש שמה רבא, יתגדל ויתקדש שמו הגדול שהוא העולם, יתהדר ויתעלה ויתהלל עולמנו זה, תתגדל ותתקדש אימי אשר נתנה לי חיים בעולם הזה. במקום הזה. טבור עולמי, שאליו אני קשור בטבור האם. אמן

ליד מיטתי כתבתי את מילות הקדיש על הקיר. וכל השנה האחרונה קמתי לתוך הקדושה שבקדיש. לתוך אמירת הקדיש לעילוי נשמתך.  האם אנחנו באמת יכולים לעזור למי שכבר נפטר ועבר מהעולם? האם מילות הקדיש לעילוי  נשמתך באמת העלו את נשמתך ? ולאיזה רקיע עוד את רוצה לעלות? לאן את עוד רוצה להגיע? כל כך הרבה רקיעים חצית בחייך. כל כך הרבה גבהים של התרוממות הנפש הרוח והנשמה.

והנה עוד קטע שאני אוהבת שכתב יואל הופמן: “אחרי שאישתו מתה חשב ברנהרט: “העולם הוא אינסופי. מעבר לכל גלאקסיה מצויה עוד גלאקסיה”. הוא ניסה לדמות לעצמו איך פאולה מתאחדת לאט לאט, בשרה חיוור, עם הסדר הגדול של היקום. אבל מותה של פאולה לא היה עניין פשוט כל כך.”היכן”, חשב ברנהרט בלבו, “מצויה פאולה עכשיו?”

ואני חושבת אמא איך את מתאחדת עם הסדר הגדול של היקום. ואני חושבת אמא שמותך אינו עניין פשוט כל כך, ובכל זאת אמא אני מוצאת אותך בתוכי. ויש בזה משהו פשוט עד מאד.

תמיד חתמת על מכתבייך אלינו במילים : אוהבת לנצח נצחים.
תודה לך אמא על אהבתך. תודה לך אמא על הנגיעה בנצח.

ממני:

“לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” אמר קהלת.

שנה. זמן לשנים-עשר מחזורי ירח.
זמן להתבונן בשקדיה ובסחלב שפורחים שוב.
זמן לחגוג איתך שקיעות, זריחות, לידות, אהבות.
זמן להתגעגע.
זמן לנשום.

שנה. זמן לגלות את מימדי אינותך.
זמן להיאבק בשיכחה ולתת מקום לזכרונות שמציפים.
זמן לפגוש אותך ברוח שמלטפת אותי בין ענפי האקליפטוס.
זמן להעז לגעת שוב בחודש האחרון לחייך: ברגעי האימה וברגעי החסד.
זמן להיזכר איך חתכת לכבודי רבעי תפוח עץ.

שנה. זמן להפוך לאבא ולאהוב תינוק כמו שאהבת אותי.
זמן ללוות את אבא - בוכה וצומח מתוך הדמעות.
זמן להתקרב לגלעד, לדנה וליעל.
זמן לתמוך ולהיתמך.
זמן להעריך ולהודות על הביחד שלנו.

תודה אמא על החיים. תודה על האהבה ועל השמחה.
תודה אמא על נשמתך הגדולה והזוהרת למרחקי אין קץ.
תודה אמא על שאת נוכחת תמיד, גם בשנה הזו, מלווה אותי במשעולים, שמחה איתי.

קוהלת מסכם: “ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו”.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, האוהבים והשמחים. אמן.

היום לפני 30 שנים בחרתי להיוולד ליונה וגבעון אילון, בבית-חולים אסותא בתל-אביב. עכשיו אני במקום ששמו “גן-עדן”, מרחק שעה וחצי באופניים מתמרה. יום ראשון היום אבל אין תיירים או משפחות רועשות מסביב, רק אני אוכל מהפרי האסור (שוקולוד לא טבעוני שהשאירו החברים מהלילה שעבר), ערום תחת השמש שחודרת בין הענפים ומשתקפת מהמים אל העלים. הנמלים מסביבי משועבדות לחירות העבודה (“העבודה משחררת”) ואם מקשיבים אפשר לשמוע איך הפרחים הופכים לפירות עסיסיים. אני יוצא לטיול ושולח יד אל התפוח, האגס, האפרסק והשזיף, ומתאפק מול התאנה הפוריה למען תיתן פריה בעתה. גם הסברס מבטיח – בקרוב יקרה לך משהו טוב. שפירית נחה על הבוהן שלי – מזכירה לי שאני לא לבד.

זאת היא עונה כזאת, חבוב… מזלי סרטן אולי מכירים זאת – חופש גדול, ים, מרפסת, מסיבה, חברים וחברות, קטיף של מתנות השנה שחלפה, מה למדתי? מה השגתי? אלא שהיום השאלות שונות והתחושה אחרת. לא זמן קטיף אלא יותר כמו מפגש ראשוני עם אדמה חדשה – ספקות, שאלות, תהיות וחיפוש דרך. איפה לטעת? מה לזרוע? וכמה להשקות?

אני מטיל ספק בכל – באבהותי המתקרבת, בזוגיותי המתמסדת, במקצועי המשתנה. מפקפק בודאות, בתמונת העולם הישנה, בלוח הזמנים המאובן. שום דבר כבר לא מובן מאליו. גם לא התחושה המוכרת כשאני מגלה את הפרצוף הזה שמביט בי במראה. היו לי פעם זהויות, מכרתי את כולן. אני גם לא מאמין יותר למי שאומר שהוא יודע מתי ואיך תסתיים הציביליזציה הנוכחית. אני מביט בכמויות הנפט, בריבית, בגירעון ובמשבר הבא עלינו ויודע שזוהי לא מערכת שתוכל להתקיים ולקיים את שבעת הדורות הבאים, אבל גם יודע שאין לי מושג מה יהיה. לא נעים להודות, ובכל זאת נעים להכיר – דמות חדשה ששואלת במראה: מי אתה ומה אתה רוצה?

לפני 30 שנים יצאתי מרחמה של אמא שלי. אמא שלי שעזבה את העולם הזה לפני 5 חודשים. יום הולדת ראשון בלי אמא.
- הלו, אמא?
- שלום נשמה!
- אני מתגעגע אליך.
- גם אני מתגעגעת נורא. חמישה חודשים זה כבר המון זמן.
- עוד 3 שבועות אני בא לביקור.
- יופי! גלעד כבר הבטיח לאפות לך עוגת גבינה פירורים טבעונית, יעל נורא מתרגשת שתראה סוף-סוף את הילה המתוקה, ושמבלה סיפרה שתגור אצלהם.
- נכון, ומה איתך אמא?
- מאושרת. רוקדת עם הרוח. מביטה בכולכם בסקרנות ומתמלאת בגאווה. אף פעם לא ידעתי שאפשר לצחוק כל-כך הרבה. גם כשאתה נכנס לסרטים שלך ואז נזכר לחפש אותי או להתקשר – אני לא מצליחה שלא לצחוק מכל הסיפורים שלך – מלחמות האהבה עם אניה, האגו הפצוע מההחלטה שלא תנחה את הסאמר יוניברסיטי, כישלון המאבק על העלאת מחירי האלכוהול…. אני רואה שלא קל לך לפעמים, אבל הכל נורא מצחיק אותי. אתה יכול להבין אותי?
- בטח, אמא. אין כמוך. אין, אין כמוך… תגידי, מה יהיה עם אבא?
- הוא יהיה בסדר. זה יקח עוד זמן, אבל אתה תראה. איתו אני מדברת כל יום. לא תמיד הוא מקשיב לי, אבל זה לא נורא. גם הוא מצחיק אותי. לפעמים אני גם בוכה איתו ובוכה איתכם.
- טוב, אני חייב לרוץ לסיים את הברושור של הפי.אר.וי ולארגן את מנחי הקבוצות לסאמר יוניברסיטי.
- אל תשכח לנוח, ילד שלי. אני יודעת שאתה גם נהנה מהאינטנסיביות הזאת, אבל אל תשכח לקחת גם פסק זמן להתבוננות, לכתיבה ביומן או בבלוג. כן, אני עדיין קוראת, רק לא מגיבה. אז אל תשכח להרים טלפון לאמא מידי פעם.
- מבטיח.
- אני מחבקת אותך.
- אני אוהב אותך.

אתמול בלילה מסביב למדורה, עשרים דקות לפני חצות, בנג’מין אמר: “עוד עשרים דקות”. במשך 30 שניות שהרגישו כמו 30 דקות – לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. מה יקרה בעוד עשרים דקות?? כשהבנתי שמדובר בי ובקידומת החדשה שלי הבנתי גם שבזמן שלפני שדיבר הייתי במרחב נטול זמן: מקום שבו עשרים דקות, חצות, 30 שנה – לא קיימים, או לפחות לא מסודרים על סרגל. אני כותב את המשפט הזה ביומן שלי ופרפר על זמני (”פרפר בן יום ממשי רך, עף לנצח, נצח של פרפר”) מתיישב על המילה: “מחבקת”.

איכות חדשה שבאה עם השיערות הלבנות היא תחושת הדד-ליין. קצת כמו הסאמר יוניברסיטי או הקווריאפשן בזמנו או כמו חזרות לקראת ההצגה - אינטנסיביות שתסתיים ביום אחד, הבטחה של מנוחה שלמה בתום השלמת הפרוייקט. זה קצת מלחיץ (עברו 30 שנים ומה הספקתי? מה נותר לעשות וכמה זמן נשאר?) אבל זה פרוייקט חשוב ומעניין (פרוייקט חיי).

ודווקא עכשיו דופקים על דלת דירתי שבתל-אביב שני שוטרים ושואלים איפה אני. לא, הם לא קוראים את הבלוג. בסתיו הזה מחכים לי שני משפטים בעבור גרפיטי נגד הגדר מלפני 6 שנים וחסימת כביש נגד אלימות כלפי נשים מלפני שנתיים. ביקור מולדת שכזה – להפוך לאבא, לבצע 80 שעות עבודות שירות, להתייצב מול שופט ולדבר על פמיניזם. אלוהי הפרקליטות או פרקליט האלוהים שולח לי צו: אל תתמכר לגן-עדן, אל תשכח מנין באת, חבר בין העולמות!

עַם הבלוג, הקוראים האוהבים והאהובים, רוצים שאספר על איך זה להיות מאוהב בו זמנית ביולה (שחזרה עם הקיץ) אניה ופליקס. שאספר על איך זה שאני מאושר גם כשיולה הולכת לצייר עם לאסה, אניה טסה לג’ף לסקוטלנד ופליקס חזר לעשן. איך זה שהלב נשאר פתוח, נדיב ומתמסר. לב שמח. איך בלילות עולות עולות בי מנגינות. איך מתגבשת בלבי נאמנות חדשה לאהבה עצמה ולא למושאה. איך בניגוד לתמונה הישנה שבה מכירים, מתאהבים, מתחייבים, מתמסדים, משתעממים, סובלים ונפרדים – דווקא הזמן שעובר עושה לי את זה והופך את מלאכת האהבה למרגשת יותר: איך אני מגלה את המקום שרוצה עזר כנגדי לא רק כדי לנוח אלא גם כדי לגלות את המקומות הכמוסים העיוורים והחשוכים שבי. העם רוצה לשמוע על מה למדתי משלושה שבועות של התנזרות, ועל צעדים נועזים של התקרבות והיפתחות. על המתנה הגדולה שבשחרור הפחד מ”לא”, מסירוב, מדחייה. על חזרה לכיתה א’ בתחום האהבה: “אני יודע שאני לא יודע”. הם רוצים לדעת, או לפחות אני רוצה שירצו לדעת, על איך זה שמצאתי את עצמי לבד ביום הולדתי, שוכב לי על הגב בבטלה גמורה, מוקף רק באגם, עצים וגחלים, מלקק את שאריות הבאבא גנוש מליל אמש.

אבל עכשיו הזמן שלי לנוח ולהתבונן בדד-ליין של יום מותי. ברשימת המטלות של חיי כתוב:
- לשנות את העולם
- לשנות אותי – להתבגר מבלי להזדקן
- להגיע הביתה. לבית האמיתי

מלים מלים ואת משמעותן, יבוא לו גל לשטוף אותן.

כשהזמנתי את כרטיס הטיסה לישראל עוד השליתי את עצמי שאבוא רק לשבוע ואשוב לתמרה לעוד כמה חודשים שבהם תמשיכי להתחזק בנפש וכנראה להיחלש בגוף (ואת בכלל לא הפרדת בין גופנפש). אבל כשהגעתי את כבר החלטת להפסיק לאכול, ואני כבר למדתי שאדם יכול לחיות עד 40 יום ללא אוכל, אבל ההמוגלובין הנמוך ניבא מוות מהיר ושקט שבו הלב פשוט מפסיק לפעול. נבואת כזב. ותוך כמה ימים ביקשת מאבא שיזמין אותי לגור אצלכם כי כדאי שמישהו יהיה לצידו כשאת עוזבת. והייתי איתו והייתי איתך, בין האחים והאחיות, בין השינה שהתארכה לערות שהתקצרה, בחריץ המפחיד הזה שבין החיים והמוות, שכמה שהתכוננת אליו לא יכולת לדמיין כמה קשה ותובעני וטובעני הוא. המשך »

דנה:
קומי לך אימי יפתי ולכי לך.
עופי יונה. עופי.
דעי את עצמך באחד. דעי את עצמך כהתמזגות עם אלוהים אליה ייחלת כל כך בשבועות האחרונים.
ואל יבהלוך רעיונותייך וחלומות רעים והרהורים רעים, ותהא מיתתך שלמה לפני ריבונו של עולם ויאירו לפניו עינייך. ותאיר לפניו נשמתך.
הרפי ודעי את אלוהים
קומי לך אימי יפתי ולכי לך

המשך »

אמא שלי האהובה עזבה היום את העולם הזה.
הלוויה תתקיים מחר, יום שני, בשעה 13:00, בבית העלמין קרית שאול.
אני יושב שבעה עם משפחתי ברחוב רב אשי 13 תל-אביב.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

3 אי-מיילים ששלחנו אחותי ואני לאמא ולמשפחה מתמרה

5.1.2009
שלום אמא אהובה שלי
שלום אבא יעל גלעד

אנחנו פה, אורי ואני, והיום התחיל הקורס והניסוי הקהילתי.
עד היום היו כמה ימים של נחיתה שקטה. של התבוננות במרחב הזה שבו הכוכבים נוצצים בלילה יותר מכל מקום אחר.
המקום הזה קסום והלב שלי ער ונושם ושמח.
יחד עם הפתיחה של הלב לשמחה, הלב נפתח גם לכאב.
הכאב של אמא, של אבא, של כל מוות בעזה וכל פחד שמתעורר באזור הדרום מורגש בתוך הלב החשוף. המשך »

21.10.08
אורי יקר ואהוב חג שמח!
תודה על מכתבך זה. תענוג גדול לקבל כל אות חיים ממך.
יופי לחוש את האנרגיות הטובות והחמימות שנושבות מהכיוון שלך וגם של שמבהלה.
מחר בעזרת השם יתברך אני נוסעת לקיבוץ עינבר שבגליל לסדרת סדנאות.
אני גם מתרגשת מצד אחד אבל גם קצת חוששת מצד שני. רוחי איתנה כתמיד, ולמרות שבמובן הכי עמוק אני לא רואה שום הבדל בין גוף לנפש, או לרוח, למרות זה אני סובלת מקשיים וסבל במישור הפיזי. מקווה לשיפור במצב.
אני זקוקה להרבה תפילות מעומק לב.
הפער הזה שאני חווה בין הרבדים המרכיבים את חיי, גוף, נפש, רוח, מחשבות, רגשות….
זהו אחד מן הפאראדוקסים שמעיקים עלי. המשך »

דנה מחביאה מחברה איוי שנמצאת בבית - כוס עם משקה שאח”כ מתחלף עם עבודת פימו צבעונית שמחכה לאפייתה בתנור (פסלון קטן). חשבתי שהמשקה מקולקל, זה כמו חלב צהבהב בטעם וניל עם נקודות שחורות כמו שומשום כהה או זרעי פשתן. דנה לא רוצה לתת לה את זה כי היא חושבת שזה יתקלקל עד זכרון יעקב (לשם היא צריכה להגיע). איוי מתעקשת שאם היא תאפה את זה זה יהיה בסדר. היא עולה למעלה למדף ריק שממוקם מעל האינציקלופדיה העברית לקחת את הכוס עם עבודת הפימו שטרם נאפתה.
 
וריאציה נוספת של אותו חלום:
אתה (אורי) ילד בן 3 נוסע באופניים עם פיג’מה צהובה מושך אותי ביד כאילו רוצה משהו אבל לא יודע עדיין לדבר. אני קולטת מה ומביאה לך את הכוס ואני מבינה שזה קורנפלקס עם חלב טרי (טיפה צהוב כמו וניל) וזה בעצם דבר מצויין.

היו גם בובות של כלבים מזכוכית ומעץ שלמים וגם שבורים, וצריך לאסוף אותם.
 
אחר-כך פירשה:
אני זאת איוי ואיוי זה חווה ואני מבינה שאני הולכת לגן-עדן כי זו חווה בגן-עדן.
מה שאכלת (אורי) היום בבוקר (קורנפלקס+חלב סויה+תותים+בננה) נראה לי כמו שיא הבריאות והיצירתיות והתפעלתי שוב שאפשר לסמוך עליך. 
איוי, שזה בעצם אני, היא פסיכולוגית והיצירתיות מתקשרת עם ידע, הידע הפסיכולוגי שלי.

אחר כך היא קוראת לי שוב כי יש לה רעיון נוסף: זה כמו שאיינשטיין אמר שהיצירתיות היא מעל לידע, כלומר יותר חשובה.
אני שואל על הכלבים והיא מסבירה ש: אצל סבתא פאני היו כאלה כלבלבים וגם אתה (אורי) מוביל כלב עם חוט.
כאן אני שואל אותה: במציאות או בחלום?
והיא עונה לי: אין הבדל בין המציאות לחלום. אני יכולה לזכור וזה דמיון שלי. מה זה משנה? עצם זה שזה בתודעה שלי - זה קיים במציאות. כמו החזון שלך - אם אתה חושב אותו הוא קיים.
מה זאת אומרת החזון שלי? אני שואל והיא מסרבת לענות אז אני אומר: “שלום בעולם” והיא מהנהנת, ואני שואל - ושלך? והיא רק אומרת “גם” ומוסיפה בלחש “לחיות בשלום ובקלות ובמהרה”. אני שואל “למה במהרה” והיא עושה עם האצבע ואני משלים “במהרה בימינו” והיא אומרת בקול רם “אמן”.