New Activism is Needed
31/07/2008 - 14:37 מאת אורי אילון
A speech by Uri Ayalon for the Summer University, Tamera, 2008
SALAM ALEKUM, SHALOM ALECHEM, peace upon you. I invite you to listen to my heart beats. These are the heart beats of excitement and thankfulness. I thank for the honor to speak on this big stage, and i specially thank for the honor to share one stage with my teacher, my comrade and my friend Sami Awad. May these heart beats will be the rhythm of a new transformation, may these heart beats will be the sound track of a new revolution.
I would like to start with a poem of Erich Fried: What is life?
Life
is the warmth
of the water
Life
is my mouth
between your open legs
Life
is the anger
at injustice on earth
The warmth of the water
is not enough
I must splash in it
My mouth between your legs
is not enough
I must kiss you there
Anger at injustice
is not enough
We must get to the bottom of it
and do something
about it
That is life.
* * *
I want to share with you some thoughts about my life as a peace worker in training. The anger at injustice was seeded in my heart when i was a child: my parents told me that all the human beings are equals and that we have to share all what we have with everyone. But i couldn’t understand why other people live in the streets while we live in a comfortable house. I became a little bit older and my parents warn me that if i’ll try any kind of drug i’ll end up being a junky. But i couldn’t understand how it comes together with their own addictions like cigarettes, coffee and shopping. My parents taught me to love animals. But they also taught me how to eat them. When i asked my parents about sexuality they said that “sex is a beautiful thing that you should have only with your wife who will be the love of your life”. But when we watched together all the family “Dynasty” [a master peace TV melodrama] – they shut down my eyes whenever there was an erotic scene on the screen.
My parents taught me to pray for peace. But they also taught me that i should go to the army to protect my country and to fight my enemies – the Arabs. When I asked my parents about who was here, in the holy land, before the state of Israel was established they answered: “No one”. But when i read some history books i realized that this land was settled for hundreds years before by mostly Palestinian farmers.
I’m thankful and grateful to my parents and for all the things they gave me (among them my life). I believed my parents when they told me: there is no justice in this world. But somehow this thought didn’t damage my believe that i should and i can change it. On the contrary, i could feel since my childhood my responsibility to the whole planet to which i’m deeply connected. I knew that no one is happy till every one is happy, no one is free till every one is free.
For a long time in my life the meaning of this sentence was that i’m not allowed to be happy. How can i be happy when i know what is happening in Africa, in Colombia, in Tibet, in Palestine? I became an angry activist in the first line of the anarchist Israeli movement. We cut fences, blocked bulldozers and we were arrested again and again. I enjoyed to be the radical big hero with not a small ego. I felt that like the American activist Rachel Corrie who was killed in Gaza strip while she was protecting a Palestinian house from being demolished, i could also give my life for the freedom of Palestine, for the end of the occupation. Rachel could be now 29 years old, like me. But she gave her life for the Palestinian struggle when she was only 23 years old.
In this struggle, the Palestinians changed from enemies into friends, my comrades of a joined struggle. We were united not by a common vision. We had totally different thoughts about women rights, animal rights, hierarchy and other core issues. We were united only by a common enemy – the Israeli state. It was clear that when the occupation will be ended we won’t have nothing to talk about. I said that i believe in co-existence of Israelis and Palestinians but i didn’t have any picture or vision for it.
From a demonstration to demonstration, from an action to action, i started to realize the depth and the wide scale of the crises areas in the world: I witnessed the crises area in which my enemies, the soldiers, are living in. i witnesses the crisis area in my heart, the crisis area in my wounded trust in people, and - the crises area in the area of love. I realized that we, as activists, are doing the same thing like our parents: we tell them and we tell all the world that we want peace, but we are looking forward for the next conflict with the soldiers. We speak about solidarity and we are hiding our jealousy, comparison and competition. We are shouting against the consuming culture and its systematic sexist brain washing, but we are afraid to approach each other. So often we need alcohol as an excuse for a physical contact between man and woman. We say that all the world should leave without any border, in small communities instead of states, but we can’t even handle with the issue of washing dishes in our commune. We know so good what we are against, but we don’t have a clue what we are for.
In the last years, since i’m in contact with Tamera, i started to understand this anarchistic sentence in a different way: if no one is happy till everyone is happy - i should be happy, in order to allow other people to be happy as well. I should free my self in order to support other’s freedom. In other words: Be the change you want to see in the world. Not only as a slogan but as a concrete question: What does it mean for a concrete project in the Middle East? My task is to be happy. Not to forget the madness in the world and also not to forget my deep responsibility for creating another world. Not to be ashame with my privileges as a white middle-class man, but to use them for creating another world – here and now.
I still want to give my life to the revolution, but now in a positive way – not to die for it but to live it fully, to dedicate my life, to put all of my efforts, my GEIST, my energy. I want to be a servant of the transformation and healing. In this way, to make a truthful contact, to find a calm space between humans, to listen to each other and to reflect each other, to create new spaces and new structures of trust – it is new activism for me. This is the quite revolution in which i’m active in these days.
As a student here in Tamera i found my self rehabilitate again and again my Inner crises area, knowing that my personal issues are global issues, as we all deal with the wish for security, safety and intimacy, we all search for being again part of the unity, and we all trying to bridge the gap between the fairy tells about the prince and princes who lived happily for ever and ever – to the reality which doesn’t include any princes, or includes much more than one princes…
I believe in this project because of its complexity and its holistic perspective: in order to achieve peace we can’t fight the nature and the animals. In order to achieve peace, we need to include in our peace work not only the Middle-East but the whole world. In order to achieve peace we need to find new ways for raising up children. We can’t create a new peace culture without new answers of alternative technology. We can’t live full life in an isolated way, separate ourself from other people and separate ourself from god. We can’t live in peace as long we are still fighting our deepest longings and desires.
I believe in this project because it allows me to touch my truth, to express it and to live it. This is peace work because truth builds trust, and trust is the base for peace. I believe that Peace Research Village in the Middle East can change the whole world by creating a strong field of a new culture in a accupanture point on the globus. For this we need Israelis, Palestinians and people from all over the world that will commit for life in peace, in truth and in trust with each other – as a live model which will proof that reconciliation is possible. This project gives me a new vision for how peace can be achieved and how it can be lived, because it emphasis that like life is not only a lack of death, and health is not only a lack of disease, peace is not only a lack of wars – peace is a new path of life that we still need to imagine, to envision and to dream of.
For this dream - I need your help, i ask your help. There is an urgent need to move from talking into action. A lot of words were said on this stage in the last 4 days. Now, it’s time to start thinking about the next step, about the day after the S.U: What kind of change we commit to in our life? It is too easy to go back to sleep now. To say: “i had amazing days of inspiration and new contacts and now i go back to school or to work”. I can also say: “I gave my speech and now i can go to rest”. But the world situation demands us a new kind of activism. We are not allowed anymore to say: “we didn’t know” or “this is how it is - there is nothing for us to do”. We are not allowed to lie anymore to our children, and we are not allowed to lie to our self anymore. We have to choose every day, every minute and every second, between making war to making peace, making war or making love. The time is running out. It is ZAMAN AL SALAM, ZMAN LESHASLOM, it is time for peace. INSHALLA. AMEN.
הפוסט הזה נכתב ביום Thursday, 31 בJuly 2008,
בשעה 14:37,
והוא שייך לנושא אנרכיזם ואקטיביזם
, תמרה , english .
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
31/07/2008 בשעה 20:09
אני גאה באחי !
I have a dream …
04/08/2008 בשעה 02:32
סחתיין על הציטוט של אריך פריד אבל אם יורשה לי לשאול אני אשמח לדעת על מה לעזאזל אתה מדבר… באיזה מקום האקטיביזם שלך הוא חדש? הרי זה ברור לך שבתור אקטיביסטים רבים מאתנו באים ממקום של אהבה ורצון לבנייה ולא רק מתוך התשוקה להרס (שלה אתה כה מתנגד, למרות שהכרתך שהכחשת התשוקות מובילה לשיעבוד) ושהתנזרות, הלקאה עצמית בשל מוצא ומקור ודיכוי האני לא ממש עושה את זה לרוב חברי האקטיביסטים אלא רק למתי מעט שמעוניינים בכל מקרה למות מות קדושים.
מה שאני מנסה לומר זה שמעבר לסגנון הנאום הפומפזי סטייל אובאמה ושרי אריסון לא ממש ברור לי על מה בדיוק אתה מדבר, איזו התחדשות אתה מנבא ומה קונקרטית אתה מציע לקהל המאזינים. לי הכל נשמע קצת כמו רטוריקה כתובה היטב אך קצת ריקה מתוכן, ולמען האמת, יש פה הרבה יותר מדי סיסמאות מאשר ניתוח רציני של תנועה לשינוי פוליטי והתרומה שאתה מצפה לתת לה.
אני מקווה שזה ברור שאני יורק לך בפנים מתוך אהבה
נשיקות
07/08/2008 בשעה 22:29
אז קודם כל תודה על המראה הקשוחה. לא קל להביט במראה ולראות שנורא ריגשתי את המשוכנעים אבל לא הזזתי כלום לאחרים. זו גם מראה על המקום האקטיביסטי-ציני שבי ושממנו באתי - שהיום מכאיב לי. שכחתי שגם אני ירקתי פעם בפנים מתוך אהבה. מודה שנפגעתי קצת. מודה שחיכיתי שאחרים יגנו עלי. מודה בשימוש בדמגוגיה. מודה על המראה.
עכשיו האתגר שלי הוא לא להזדהות עם הפגיעה, עם האגו הפצוע וגם לא עם הסצינה האקטיביסטית, שיוסי מייצג עבורי כרגע. עכשיו האתגר שלי הוא להתעקש על פיוס. לחפש שפה שתגשר על התהום המדומיינת.
אני לא מציע כרגע ניתוח רציני, אבל סקרן לשמוע מהברלינאי הקטן את הניתוח שלו - כיצד אני ואתה נשנה את העולם. ובכל זאת - הנה ההתחדשות שאני מנבא, קונקרטי כמה שאני יכול בפיסקה אחת:
התיאוריה הפוליטית שעומדת בבסיס פרוייקט כפר החקר לשלום, היא ניסיון לתעל אימפולסים של חמלה לפעילות פוליטית אפקטיבית, מתוך הבנה שאקטיביזם אימפולסיבי שעוסק בכיבוי שריפות הוא לכשעצמו טוב בהרבה מאשר אי-עשייה אך הוא מתיש את הנפש ותוצאותיו מוגבלות. התיאוריה הפוליטית מבוססת על שני אלמנטים:
1) יצירת שדה תודעתי/אנרגטי חדש הנוצר ומתפשט באמצעות בניית מודל מורכב שניתן לחיקוי בפשטות, וכן - בעזרת גוף הידע העולמי הנושא אנרגיות ומידע בצורה שאיננה פיזית/חומרית בלבד. [אולי זה נשמע כאן היפי מידי אבל יש מדענים שיתנו חותמת, ויש גם ניסיונות שלנו שיוכלו לעזור לנו להבין כמו מידע או תחושה שעברו אלינו שלא דרך החושים שלנו]
2) ניצול של נקודות אקופנטצ’ר (בדומה לרפואה הסינית, אך בגופו של העולם) לצורך ריפוי גלובאלי באפקטיביות שאיננה לינארית. [זה אולי נשמע סיני מידי אבל גם ניתוח פוליטי ראציונאלי לגמרי יגלה שהמזה”ת הוא מפתח לשלום עולמי או לחילופין מלחמה עולמית]
אני מתעקש עדיין, וכעת בעברית:
כל רגע ורגע מוטלת עלינו הבחירה בין מלחמה לשלום. מי שבוחר בדרך של שלום, חסד או חמלה יאלץ לזנוח לחלוטין את הכעס, השיפוטיות, האלימות. גם את התשוקה להרס. לא נוכל לחיות בשלום כל עוד אנו נלחמים בכמיהות וביצרים העמוקים שלנו. אני מזמין את הברלינאי לתהליך של גילוי היצרים העמוקים שלו. אלה שחבויים מתחת ליצר להרס.
מה שעבורך הם רק משפטים פומפוזיים, עבור הווייתי זוהי אמת שמקורה חשיבה וביסוסה חוויותיי.
ואני עדיין סקרן:
האם מישהי יכולה להכיר לי אקטיביסטים מקצועיים שהם גם מאושרים? באמת? זה לא הפרמטר היחיד אבל אני באמת סקרן לגלות. לשתף פעולה. ליצור דיאלוג. לשנות ביחד.
08/08/2008 בשעה 07:42
מיהו אקטיביסט?
מישהו שבוחר באקטיביות ולא בפסיביות.
אם כן, אני מכריז בזאת על עצמי כאקטיביסט מאושר.
ולברלינאי הקטן-
יש שתי דרכים שאני מכיר לשנות את העולם - האחת לנסות לשנות את הזולת כפי שעשה אחי במשך שנות האקטיביזם שלו והשנייה להתמיר את התודעה ובכך להתמיר את העולם וכמו כן ליצר אלטרנטיבה מאירה כמגדלור לזולת.
מה לפי דעתך יותר אפקטיבי?
08/08/2008 בשעה 10:17
גלעדי,
אחי האקטיביסט המאושר.
גרמת לי לחיוך גדול, משמע אושר,
משמע שאתה מגדלור!
באהבה, יעל.
08/08/2008 בשעה 10:33
מודה שלא קראתי את כל ההרצאה (אנגלית…).
אבל קראתי את התגובות (בעברית) ואני מוצא את עצמי נהנה לקרוא גם את דבריך אורי וגם את דבריו של גלעד.
מאד אהבתי את דימוי “המגדלור”, ואני מוסיף: מגדלור שעומד בחשיכה בלב הסערה, תפקידו הוא לא להתרגש מהסערה (להישאב לדרמה) אלא למלא את יעודו, שהוא “להאיר”. כלומר הוא צריך פשוט להיות עצמו.
אין תפקידו לשנות את ההתנהגות והמחשבות של האנשים שמיטלטלים בין הגלים על גבי האניות שלהם, אלא רק להאיר את הדרך כמיטב יכולתו, ולכבד את הבחירה שלהם לנוע בבטחה אל החוף או להמשיך ולהאבק בלב ים.
18/08/2008 בשעה 22:37
I am now in Barcelona (with some commen friends) and cant write some long answer in hebrew, but i guess i do have one.
and no, you didnt convice me, but i think that the gap is abit to wide.
against happines and the happines industy
y