צרות טובות
15/07/2008 - 23:44 מאת אורי אילון
“מונופול זה משחק לא חינוכי” אני מסכם את תבוסתי בסיבוב ארוך בחדר של הילדים. בגרסת 2008 במקום כסף מזומן כל משתתף מקבל כרטיס אשראי. אחייני בן השמונה מנהל איתי משא ומתן עקשני ומפולפל על חברת החשמל. אשתו של אחי מתפרצת: “אוי תפסיק כבר! לא כולם חיים בתמרה! אתה יודע, בעולם שמחוץ לבועה שלך אנשים הולכים למכולת!”.
“אני מוכן לפנות את החדר בזמן המבוקש” אני חורג מהקונצנזוס המשפחתי לטובת עשיית שלום עם מנהל האכסנייה שמבקש להתפנות מוקדם יותר ממה שסוכם. אמי הורתי עוקצת: “רק אתה טהור! אותך יכתבו בספר הלבן ואת כלנו בספר השחור”.
בעקבות הפאנזין שכתבתי: “החיים כנמשל 3” (כולל תמונות אירוטיות נועזות) - אחותי יעל מספרת לאמה (ואני מקשיב מתוך שינה): “הרגשתי שהוא מפעיל אלימות כלפי. יש דברים שאני מעדיפה לא לדעת או לא לראות”.
2 מראות קשות בפורום בתמרה:
אני כותב במחברת שלי: “אני כבר לא הסטודנט המצטיין”. בורי, מנחת הפורום, תפסה אותי ברגע של מבוכה טופח על שכמה כדרכם של גברים מובכים המנסים להקטין את האישה העוצמתית שמולם. כמה קטנות וחמקניות הן המחוות המצ’ואיסטיות שעדיין חבויות בי. לא נעים לעמוד מול מראה שכזו, ועם זאת – משהו בי מתעצם מעצם האפשרות לחדד מודעות ולהעמיק את תוכנית ההתנתקות מאלפי שנות פטריארכיה.
ס’ אומר לכ’ שההחלטה שלה לאמץ ילד בקרוב היא משמחת (גם פוליטית) ומרגשת (גם אישית) אבל בשלב הזה כדאי היה להביא את הנושא בתור שאלה ולא בתור החלטה. הוא מדגיש שהוא מודע לקושי לקבל את העובדה שגם בהחלטה לגבי הנושא הכי אישי ואינטימי יש צורך לשתף את הקהילה, שתיקח חלק בגידול של הילד ותהיה חייבת להתמודד עם ההשלכות השונות של ההחלטה. כ’ לא מפסיקה לבכות למשך 24 שעות. קשה לה להתמודד עם מה שהיא תופסת כערעור על זכותה להיות אמא.
למחרת ס’ מתוודה: “כששכבתי עם ל’, אתמול בלילה, בשלב החדירה הצעתי שלא נשתמש בקונדום. אנחנו מכירים כל-כך הרבה זמן ויש לי אמון מלא בה ואני יודע שאין לה מחלות. זה גם היה בסוף המחזור שלה כך שהסיכוי להיכנס להריון הוא אפסי. ואז, ברגע הלוהט ביותר והאינטימי ביותר של הסקס היא אמרה לי שזה בדיוק מה שאמרתי לכ’. שלקחת את הסיכוי האפסי הזה ללא החלטה קהילתית זה לא אחראי. היא צדקה, ואני גיליתי איך המראה הקשה שנתתי לכ’ חזרה אלי כמו בומרנג”.
הפוסט הזה נכתב ביום Tuesday, 15 בJuly 2008,
בשעה 23:44,
והוא שייך לנושא כללי
.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.
Powered by FireStats
16/07/2008 בשעה 07:53
לא צרות אבל בהחלט טובות.
ב-19 ביולי (יום שבת הקרוב) לפני המון שנים נולד אחי הצעיר.
כאשר הוא בא מבית החולים הוא הביא לי לפי מיטב זכרוני תקליט (שחור, מסתובב ומפיק צלילים).
אז קודם כל תודה וגם שיהיה לך מזל-טוב, אחי היקר.
שיהיו לך רק מראות טובות/קלות ובעיקר מעצימות.
ממני.
16/07/2008 בשעה 08:54
אימון התודעה - שינוי המוח
“כיצד נטפח את התנאים הפנימיים לאושר אמיתי”
המדען הצרפתי המפורסם שהפך לנזיר בודהיסטי ומתורגמנו האישי של הדלאי לאמה, מאתייה ריקאר, מדבר על תרגולי המדיטציה הבודהיסטיים בהקשר של הגילויים העדכניים ביותר בתחום מדעי המוח.
לעברית תורגמו ספריו”הנזיר והפילוסוף”, ו- “בזכות האושר” (מומלץ).
http://www.youtube.com/watch?v=peA6vy0D5Bg
16/07/2008 בשעה 14:52
בינתיים נולד עוד ילד למוטי קורא הבלוג הזה
אני חושבת עליהם הרבה
עוד לא דיברתי עם מוטי
אבל יש תפילה בתוכי
עבורם. עבורי.
אלוהי החיים. למד אותנו להתפלא מחיים חדשים.
למד אותנו לחיות חיים חדשים לגמרי.
ועוד משהו.
ציטוט
לאורי
על שני הפוסטים האחרונים:
“שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבם: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר ומי שאינו מעמיד על מידותיו.
שלושה הקדוש ברוך הוא שונאם: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד בו והרואה דבר ערוה בחברו ומעיד בו יחידי.”
מי שאינו מעמיד על מידותיו. זה מי שאינו מצפה שכולם יפעלו לפי מידותיו. שמקפיד על עצמו ורחמן עם אחרים.
16/07/2008 בשעה 15:04
עוד משהו
(אני קוראת בספר האגדה ושולחת לך מציאות על התמודדות עם קנאה)
“ורקב עצמות קנאה (משלי יד 30)
כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין. כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין.”
מסכת שבת קנב.
מדרש אחר מקסים מקסים מספר על מותו של משה
משה הענו באדם אינו רוצה למות
ומבקש מכל גורמי הטבע שיבקשו עליו רחמים מריבונו של עולם.
לבסוף הוא נכנס עם יהושוע שהיה תלמידו
לאוהל מועד
ועמוד הענן מפריד ביניהם.
משה שואל מה אמר לך הדיבור?
ויהושוע אומר לו שכשאלוהים דיבר עם משה הוא לא סיפר ליהושוע מה דובר אליו.
ועל כך משה אומר: אלף מיתות ולא קנאה אחת! ריבונו של עולם עד עכשיו ביקשתי חיים ועכשיו הרי נפשי נתונה לך.. .
(על קנאה ברוחניות)…
16/07/2008 בשעה 21:20
ואני חשבתי שאלוהים אוהב את כולם (בתגןבה לאחותי)
18/07/2008 בשעה 15:20
אורי יקר ואהוב - מזל טוב ליום הולדת!!!
ילדים וחברים יקרים ואהובים,
הערה אמהית: כל נשאי נגיף האיידס בלי יוצא מן הכלל, כולל את הבעל של עופרה חזה שהדביק אותה, כולל את עופרה בעצמה, לא השתמשו בקונדום בתום לב ומתוך אמון מלא אחד בשני ומתוך “ידיעה” שאין להם מחלות.
עדיף עם קונדום.
עוד הערה (כנראה שגם זאת איכשהוא “אמהית”) שאני מודה שנובעת מתוך הספקות ואולי אפילו ההתנגדויות שלי:
הקהילה הסינית החליטה “לטובת חבריה” שכל משפחה תביא לעולם ילד/ה אחד בלבד. בכך מנעה מהילדים את אחת החוויות המעשירות והחשובות לבן אדם שזה חוויית חיים עם אחים ואחיות. ועדיין אנחנו לא יודעים מה ההשפעות הפסיכולוגיות האחרות על ילדי הסינים ועל הקהילה הסינית שככה גדלו.
לעומתם - הקהילה היהודית חרדית אורתודוקסית החליטה ש”לטובת כולם” עדיף לא להשתמש בכלל אף פעם בשום אמצעי מניעה ומצאו שמה שהכי טוב זה להקים משפחות אפילו עם 17-18 ילדים שנדונו לחיי דלות ועוני, בורות וצרות אופקים, הזנחה פיזית ורגשית ועוד חוליים קשים… הקהילה הזאת משוכנעת שעדיף לוותר על ידע במתמטיקה ושפות, חוץ מאידיש, לוותר על גיאוגרפיה והיסטוריה, הנדסה ואסטרונומיה, מדעים, ספרות, תיאטרון, קולנוע, חינוך גופני, אזרחות, כלכלה, מנהל עסקים… הם ממש בטוחים מה טוב בשביל כל אחד ואחד מחברי קהילתם וגם מה טוב לכל אחד אחר בעולם.
פליטי הקהילה הקיבוצית, המוני אנשים בערך בני גילי, עדיין לא נרפאו מהנזקים שנגרמו להם, מהשוק והטראומה שחוו בילדותם כאשר הקהילה החליטה על הלנה בבתי ילדים וניתוק מההורים. מתוך מחשבה כמובן שזה מה שהכי טוב.
איזו קהילה, ותהיה זו הקהילה הטהורה, הצדיקה ובעלת הכוונות הנעלות ביותר, יכולה להעיז להחליט עבור כל מגוון הפרטים החיים בתוכה מה טוב ומה רע? עד לפרטי הפרטים. איפה באמת הגבול (אם אכן קיים לדעתכם גבול) בין נושאים אישיים ואינטימיים לבין נושאים של הכלל? מה, האם כל אדם שוחר טוב חייב להסכים שיציצו לו לשירותים כשהוא מנגב את התחת? ומי שלא מסכים? יסלקו אותו מהקהילה? כי הקהילה החליטה על פתיחות עד הפרט האחרון?
האם יקבלו לקהילה רק מי שמסכים או מתחייב לחיות חיי אהבה חופשית מפחד לפי כללי המקום?
ומי שמעדיף לחיות אהבה חופשית מפחד בדרכו - מה עליו? יגידו לו: לך תחיה במקום אחר? יכתבו אותו בספר השחור??…
אם הקהילה בתמרה תתגבר למשל על בעיית האלכוהול והסיגריות בקרבה וירצה להצטרף לקהילה מישהוא שעדיין מכור לחומרים המזיקים הללו… מה אז? יידחו אותו? יקבלו אותו? ינסו לחנך אותו?
זה שאלות שעולות בי. מי מוכן להתמודד עם האתגר?
יחד עם זה, שאלת השאלות היא איך כל זה, איך החיים או השיטה של תמרה אמורה לשנות את העולם? איך זה אמור להביא שלום לעולם? איך בדיוק זה אמור לשנות את התודעה העולמית לתודעה של שלום? איך זה שייך? איך זה יביא שלום? גם אני רוצה שלום. ואני שמאלנית קיצונית, ובהשפעת הבן שלי אפילו ראדיקאלית…
מאות אלפי ימניים קיצוניים במדינת ישראל המרססים את הקירות ב”כהנא חי” ומגלים הבנה ואהדה לרוצח של רבין, משוכנעים בלהט אמונה ובתום לב שהדרך שלהם בלבד יכולה להביא שלום.
איך מגשרים?
איך יוצאים מתוך פלונטרים הקשורים במערכות יחסים, אשר אפילו בתמרה הקטנה, עושה רושם, הולכים ומתפלנטרים?
אפרופו מוצר חלבי שחדר לעוגה טבעונית… איך אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה?
וכאמור, הכי חשוב זה איך לשנות את העולם? איך להביא שלום?
מה יהיה???
חיבוקים,
אלוהים באמת אוהב את כולם. גם את “הטובים” וגם מי שנחשבים “רעים”.
בעיני אלוהים כולם טובים ומבקשים רק אהבה.
באהבה, יונה.
19/07/2008 בשעה 07:47
דודה,
כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?
בן-דוד ודודה,
מזל טוב! למרות שבלעתי את ההערה של המובן מאליו (לעומת אחי הבכור) פה בבלוג, אוהב גם אותך. מאחל לך את כל הטוב שהעולם יכול לתת (וגם קצת ממה שאפשר לקחת ממנו).
19/07/2008 בשעה 21:25
יונה יקרה ואהובה….את מדהימה….אבל הפעם…התעלית …
קודם כל מזל טוב וברכות לך ולבעלך על שיצרתם כזה ילד אמיץ אוטנטי נבון פתוח ואיפשרתם לו להישאר ילד/בוגר עד רגע זה…
וגם תודה על נקודת המבט הפתוחה והבוגרת ובעיקר המשתפת…
לאורי קורא אותך בעינין והתמדה מרגיש חלק מהמסע המרתק שלך בעולם
מברך אותך ליום הולדתך שהשנה הזאת הביאה לתוך חייך ניסים תובנות שלווה ואהבה אינטימית מעבר לכל ….
תודה על מי שאתה….
20/07/2008 בשעה 08:17
יום הולדת שמח( גם באיחור אופנתי של יום) וגם לאמה(לפני שבועיים….)- ככה זה שמתקרבים לגיל 40- ראו הוזהרתם….
20/07/2008 בשעה 19:25
בן דודי היקר (אייל)
גיל 40, נו …
לי היה יום הולדת, ולפני חודש…! (17/6)
האם לכך התכוונת?
לאחותי היקרה (אמה) היה יום הולדת ב 20/2.
חיבוקים, יעל.
22/07/2008 בשעה 20:31
יעל….
אכן את צודקת והכוונה הייתה לדפנה….
לכל המוטעים על ידי( ובעיקר אמה שלא הבינה איך שוב נולדה…), סליחה ומחילה!
חום יולי אוגוסט נעים לכולם!
איל
22/07/2008 בשעה 22:09
דווקא נעים לי לשוב ולהוולד.
הזדמנות נוספת…
אמיתי נולד שמונה ימים לפני אורי.
אז מזל טוב לאורי ולאמיתי (וגם לדפנה?)
ובקשר לשאלות הטובות של אמא.
וכאמור, הכי חשוב זה איך לשנות את העולם? איך להביא שלום?
מה יהיה???
אז קודם כל התשובה נמצאת בשאלה. או יותר נכון בכנות של השאלה.
אם יהיו מספיק אנשים שהשאלה הזאת תחלחל לכל תא בגופם
לעומק נשמתם
שיתעוררו עם השאלה הזאת בבקר וילכו לישון איתה בערב, אז יש סיכוי שתשובות טובות יתחילו להגיע.
איך לשנות את העולם? בשבוע האחרון הכנתי כאפיות לקראת המפגש בתמרה
בהם כתוב בהרבה שפות את הסיסמא של הארוע: היה השינוי שברצונך לראות בעולם.
איך הופכים את זה למציאות ולא לסיסמה… שוב זה קשור באיכות ההתכוונות.
הקהילות שציינת (הקיבוצים, הקהילה הדתית)
נכשלו בנקודה עמוקה שתמרה עומלת עליה קשה: יצירת אמון בין אנשים החיים יחד.
השקיפות היא לא מטרה אידיאולוגית, אלא היא קשורה לאמון. אם אני יודעת מה קורה איתך. מה באמת מתחולל בעמקי נשמתך, מה מניע אותך, מה הכמיהה שלך, אז אני יכולה להציע עזרה, לתת אמון בדרך, לשאת בסבלנות את הנפילות וכו’.
ולגבי עניין הפרטיות… בתמרה יש דלתות בשירותים, (בתור אמא אני יודעת ששירותים זה המקום הכי שקט וראוי להתבודדות ומדיטציה עמוקה, גם בביתי וגם בקהילה).
פעמים רבות כשהייתי בתמרה בחרתי לדלג על ארוחת הצהריים, וליצור לי מסגרת של שעתיים שלוש של התבודדות והתבוננות. זמן לעקל את הדברים שנגעו בי.
השאלה מאיפה מגיע הצורך בהסתרה או בהתנתקות.
ויש עו הרבה מה ללמוד.
קהילה כמו תמרה היא לא מסגרת המכתיבה את החיים בלבד, אלא היא מסגרת המעמיקה את קולו של הייחודי של היחיד. היא מאתגרת להיות מנהיגה של עצמי ולבטא את צרכיי ואת האמת שלי באופן בהיר ופתוח.
וכשזה ככה, הקהילה בדרך כלל תאפשר ותתמוך.
להיות השינוי שאנחנו רוצים להיות בעולם.
הרבה פעמים בהקשר הזה עולים בי המשפטים של אמא:
בריאות היא לא רק העדר מחלה
היא אורח חיים ושמחה ללא גבולות.
כך גם שלום איננו רק העדר מלחמה.
מה הוא שלום? חוויתם פעם שבריר שנייה ממנו?
23/07/2008 בשעה 10:34
יקרים ואהובים
תודה לדנה אמה שמבה על התשובה היפהפיה.
אני שמחה לקחת חלק בהנעת גלגלי השיניים של הבלוג, שלא יחלידו…
בקשר לאמון וליצירת אמון בין אנשים:
אולי הקהילה הסינית, הקהילה הקיבוצית והקהילה הדתית חרדית נכשלו למרות האמון שכן היה ובחלקו עדיין ישנו שם. בקהילות שהזכרתי קיימת תופעה של אמון עד כדי צייתנות עיוורת או כמעט עיוורת.
יכול להיות שקהילה, כל קהילה, מהווה קרקע לצמיחת גורואים חרמנים.
הויכוח על חדירה עם או בלי קונדום, עם או בלי הסכמה קהילתית, או הפרת אמון והסערה שנגרמה בהקשר של חדירת מוצר חלבי לעוגה טבעונית, מעוררים שאלות קשות בכל מה שקשור לאמון, הונאה, אמת ושקר, הפרת אמון, בגידה.
חשוב לזכור שהשקר הכי גדול בעולם איננו השקר שאנו משקרים את הזולת.
השקר הגדול יותר הוא השקר אותו אנו משקרים את עצמנו.
אין הונאה והעמדת פנים כמו הונאה עצמית ומסכות מודעות ובעיקר בלתי מודעות.
אמא שלי הייתה אומרת שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו.
ובאותו עניין שאמה מזכירה, בהקשר לשקיפות ויצירת אמון… אם אני יודעת מה קורה איתך, מה באמת מתחולל בעמקי נשמתך, מה מניע אותך, מה הכמיהה שלך…
כדאי לשים לב שחוויות ורגשות בעולם פנימי של בן אדם זה דבר מורכב וענקי:
למשל צירוף של רגשות סותרים, שמחה ועצב, שיאים של התעלות ומצולות יגון, ערפול ובהירות, געגועים ואכזבות…
האם אוצר המילים של האדם יודע לתאר כל מה שאדם יכול לחוות ולהרגיש במעמקי נשמתו?
מי מחובר באמת לכמיהות הכי עמוקות שלו, בלי זיופים ובלי העמדות פנים?
האם בתמרה אנשים מודעים למניעי ההתנהגויות המזיקות של הרס עצמי שקיימות שם?
ואם הדבר כל כך קשה להשגה אצל האדם בתוך עצמו, אם האדם לא שקוף לעצמו,
איך הוא יכול לסמוך על כך שיהיה שקוף לאנשים שסביבו או לקהילתו כדי שיעזרו לו ויתמכו בו?
להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם, זה אכן סיסמא נהדרת.
אני קונה את הסיסמא ומייחלת להגשמתה.
בריאות ושלום!
מחבקת באהבה, יונה.
23/07/2008 בשעה 11:50
אהובה
השאלות שלך טובות.
טובות עד מאד.
הספקות גם הם טובים ובונים
אבל מתחת להן יש את השאלה הבסיסית
האם באמת אנחנו יכולים להיות מחוברים לכמיהות העמוקות שלנו בלי זיופים ובלי העמדות פנים?
האם באמת מישהו יכול לראות אותי באמת באמת?
בתמרה חוויתי את החוויה הכי קרובה לאמון שזה אפשרי.
שהמודעות מתחדדת מתוך עניין וסולידאריות אמיתית זה בזה
ושהתחושה שרואים אותי באמת מתבססת ומקבלת עומקים חדשים.
ודי בכך.
זה הרבה מאד.
ולא די בכך.
יש עוד הרבה מה לחקור ולהעמיק.
24/07/2008 בשעה 12:15
היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם.
היי השינוי שאת רוצה לראות בעולם.
ולא - היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם.
כי ככה זה אישי.
ככה אי אפשר להתחבא מאחורי הקהילה ולהגיד בואו נעשה זאת כולנו (למרות שגם זה חשוב).
כי ככה צריך לקחת אחריות.
דרך אגב, זהו ציטוט של מהאטמה גנדי (מהאטמה=הנפש הגדולה).
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%A1_%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%A6%27%D7%A0%D7%93_%D7%92%D7%90%D7%A0%D7%93%D7%99
27/07/2008 בשעה 19:52
לאמא שלי,
תודה על שטף השאלות שהעלת. אנסה להתייחס לכולן.
האם כל משפחה מרובת ילדים גוזרת על ילדיה “חיי דלות ועוני, בורות וצרות אופקים, הזנחה פיזית ורגשית ועוד חוליים קשים”?? האם הכמות קובעת באופן בלעדי או שמא גם איכות החינוך?
עד כמה שידוע לי הבעיה הכי דחופה בעולם הזה עכשיו זו בעיית צפיפות האוכלוסין. אם נמשיך להביא ילדים לעולם אפילו בממוצע של 4 לכל זוג (כמו משפחת אילון) - בקרוב מאוד לא נוכל להמשיך להתקיים על כדור הארץ. הלב רוצה לברוח לירח או להמציא המצאה שתפתור את משבר האנרגיה, אבל אפשר גם להסתכל על הקהילה הסינית וללמוד שבעזרת חינוך (או משמעת עצמית) אפשר גם ליצור מציאות אחראית יותר כלפי כדור הארץ והדורות הבאים.
כמה קל לנו לראות את הפגמים והכשלים בקהילות רחוקות, וכמה קשה לנו לזהות אותם בקהילה שבה אנו חיים ובעצמנו. “אמון עד כדי צייתנות עיוורת או כמעט עיוורת” - מזכיר לי את האמון של הקהילה היהודית-ישראלית-ציונית שמשרתת בצייתנות את ראש הממשלה, את הרמטכ”ל את ראש השב”כ… מה גורם לנער בן 18 ללבוש מדים ולסכן את חייו או את חייהם של אחרים אם לא צייתנות עיוורת? איך זה שאמא שולחת את ילדה לצבא?
“איזו קהילה (…) יכולה להעיז להחליט עבור כל מגוון הפרטים החיים בתוכה מה טוב ומה רע” - זו היתממות. כל משפחה היא קהילה שמחליטה עבור חבריה מה טוב ומה רע. בקהילה בוחרים - אם הערכים או אורח החיים לא מתאים (כולל נושא האהבה החופשית) - אפשר ללכת למקום אחר. במשפחה לא בוחרים. גם לא בקהילת הלאום.
“איפה באמת הגבול (אם אכן קיים לדעתכם גבול) בין נושאים אישיים ואינטימיים לבין נושאים של הכלל?” - בעיני אין גבול. הכל תלוי בעניין של הפרט ושל הקבוצה שמכילה אותו. האינטימיות זוהרת ויפה כשהיא נחגגת באופן פומבי. נושאים אישיים הם כמעט תמיד גלובאליים - כלומר כל בני האדם בכל העולם מתמודדים עם אותם נושאים אישיים. לכן זה לא כ”כ אישי גם אם הורגלנו לחשוב שזה אישי. התאהבות, דיכאון, מיניות, גידול ילדים, מחלות, כסף… אלה נושאים אישיים?
בטלפון שאלת אותי איך אפשר להבדיל בין תגובה תגובתית למראה משקפת. תגובה שמתייחסת לחברה החרדית מצד מישהי שיש לה מטען לא פתור עם מה שחוותה במסגרת החברה החרדית - קיימת סבירות גבוהה שיש כאן טשטוש בין תגובה למראה. אם הדוגמא מגיעה לכדי ניגוב תחת - יש סבירות גבוהה שמדובר לא בדוגמא הרלוונטית ביותר עבורך ועבורי אלא בתגובתיות, שמטרתה להגכיח או להיאבק ולא לפקוח עיניים באמת. כמובן שכיף לי לקרוא את מילותייך גם אם הן מלאות בדאגה ובפחד ולא נצמדות לאובייקטיביות בהירה וברורה.
עד כאן לעת עתה. אנסה להמשיך בקרוב. זמן אינטנסיבי בסאמר יוניברסיטי מונע ממני להשקיע יותר בבלוג…
28/07/2008 בשעה 07:57
אורי בני יקר ואהוב,
תודה על תשובתך המעניינת, שלא קשה בכלל לקבל ולהסכים איתה באופן כללי.
(חוץ מהאשמתי בדאגה, פחד ואי היצמדות לאובייקטיביות בהירה וברורה…)
אבל נדמה שמלכתחילה לא התכוונתי אלא להיות סובייקטיבית. מה הבעיה?
תודה אורי על האתגרים ועל השאלות הממשיכות לזרום ולשטוף.
מקווה להמשך הרב שיח בהמשך.
מחבקת בהמון אהבה, אמא.
28/07/2008 בשעה 20:19
תודה אמא. אם לא בטלפון אז לפחות בעולם הוירטואלי יוצא לנו לתקשר. וזו נחמה גדולה עבורי בימים אלה.
לא נראה לי שאת מכחישה שהיתה בתגובתך דאגה (”הבן שלי עובר שטיפת מוח בכת של גורו חרמן”) ופחד (”הבן שלי עושה סקס בלי קונדום”). וכמו שכתבתי - אין שום בעיה עם סובייקטיביות. זה רק כדי להבחין איפה אנחנו נותנים לזולת מתנה בצורת פרספקטיבה חדשה, אתגר להמשך הדרך, שאלה להבהרה או להעמקה… כלומר, משהו שיעזור לו לראות את הדבשת של עצמו. ולעומת זאת, איפה אנחנו מביאים את עצמנו (את הפחד הפרטי שלנו שהוא תוצאה של הטראומה האישית או המבנה הנפשי שלנו) לתוך הדיאלוג עם הזולת. זה כמעט תמיד קצת מעורבב במילא. ובכל זאת שתי דוגמאות להבהרה:
דוגמא לתגובה תגובתית:
“הויכוח על חדירה עם או בלי קונדום, עם או בלי הסכמה קהילתית, או הפרת אמון והסערה שנגרמה בהקשר של חדירת מוצר חלבי לעוגה טבעונית, מעוררים שאלות קשות בכל מה שקשור לאמון, הונאה, אמת ושקר, הפרת אמון, בגידה”. [השאלות הקשות לא בוטאו. למי הן קשות? למה בגידה?]
דוגמא למראה שמשקפת, שפותחת צוהר לזווית חדשה:
“האם אוצר המילים של האדם יודע לתאר כל מה שאדם יכול לחוות ולהרגיש במעמקי נשמתו?
(…) ואם הדבר כל כך קשה להשגה אצל האדם בתוך עצמו, אם האדם לא שקוף לעצמו,
איך הוא יכול לסמוך על כך שיהיה שקוף לאנשים שסביבו או לקהילתו כדי שיעזרו לו ויתמכו בו?” [זו שאלה שמעניין לי לחשוב עליה ולהתבונן בה. תשובה אחת באה מאיינשטיין שאמר שהכל יחסי. תשובות נוספות באות מתוך מעשה הגילוי עצמו, מתוך קבלת שיקופים-מראות ממעגל שסך כל הלבבות והמוחות בו תמיד חכם ומנוסה יותר מהיחיד לבדו].
אני ממשיך לנסות להתמודד עם שטף השאלות.
איך מגשרים בין כהנא לבין יוזמת שלום? אולי מנסים עם המון חסד, חמלה, אמונה. ואולי פשוט לא מגשרים. אני לא חושב שיש צורך דחוף כעת לשכנע את הכהניסטים, כדי לשנות את העולם. לזכור שהם מיעוט קטן למרות כמות הריסוסים - זה גם חשוב, כדי לא להתייאש ולזכור את הכוח שלנו כחלק מתנועה גדולה ששואפת לשלום ובונה עולם אחר.
“איך יוצאים מתוך פלונטרים הקשורים במערכות יחסים” - לשאלה הזו לא מצאתי תשובות חכמות יותר מאשר אלה שמוצעות כאן בתמרה. זה תהליך, ולא על הכל יש תשובה ברורה, ולא כל תשובה ברורה עובדת באופן ברור לכל אחת ואחד… ובכל זאת, אפשר וכדאי ומומלץ מאוד לבוא ללמוד את זה כאן. התחלה של תשובה יכולה להיות: לימוד מתמיד, חיים בקהילה משקפת שיכולה להכיל את האהבה, וגם - לא לעשות “מערכות יחסים” (בהקשר להגדרה המקומית של “מערכת יחסים”, כלומר- לשים את האושר שלי כתלוי באדם אחר, להציב תנאים לאהבתי, לערבב בין התחשבנויות לאהבה…).
“איך אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה?” - לא בטוח שהבנתי את השאלה, אבל בהקשר של העוגה הלא טבעונית - מה שחשוב לי הוא שיהיה כמה שפחות פער בין מה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים. הבעיה שלי היא לא עם הכהניסט שאומר שהערבים הם גזע נחות (יש לי איתו בעיה כמובן אבל היא לא מרכזית עבורי). הבעיה שלי היא עם חבר לקהילה, כלומר לדרך, שמצהיר על אהבת בעלי-חיים אבל אוכל אותם. או אם להחזיר את הנושא אלי (אני מסתכן כאן בשיפוטיות, וכמו שאמא שלי כתבה - השקר הגדול ביותר הוא זה שאנו משקרים לעצמנו): לא להגיד שחשוב לי לחיות בהרמוניה עם הטבע אבל להשתמש במטוס, להוליד מספר ילדים, לאכול שוקולד (טבעוני!) מפרו ובננות מאקוודור.
“איך לשנות את העולם? איך להביא שלום?” - מסכים שזה הכי חשוב. מסכים עם התשובה של אחותי היקרה והאהובה, וגם - מבטיח להעלות בקרוב סיכום של התיאוריה הפוליטית שמסבירה או טוענת ששלושים אנשים יכולים לשים קץ לכל המלחמות בעולם. נשמע מטורף? מטורף מי שלא מנסה…
הו! לאחי שהחזיר את הציטוט של גנדי ליחיד - לאחריותו האישית (וגם תרם לי את הדימוי של “כל אחד לפי יכולת שריריו”, כלומר האחריות גם להתאמן ולהגמיש את השרירים). זה מתחיל ביחיד אבל לא יכול להסתיים בו אם ברצוננו לחולל שינוי שהוא מעבר לד’ אמותנו.
שלא נחליד לעולם.
29/07/2008 בשעה 12:27
“מבטיח להעלות בקרוב סיכום של התיאוריה הפוליטית שמסבירה או טוענת ששלושים אנשים יכולים לשים קץ לכל המלחמות בעולם. נשמע מטורף? מטורף מי שלא מנסה…”
בן-אדם אחד יכול לשים קץ לכל המלחמות שבעולם.
“זה מתחיל ביחיד אבל לא יכול להסתיים בו אם ברצוננו לחולל שינוי שהוא מעבר לד’ אמותנו.”
זה מתחיל ביחיד ונגמר ביחיד.
לא ניתן לשנות את הזולת ומי כמוך יודע זאת מאותו אחד שניסה לצמחן את אחיו ועד אותו אחד שמנסה לשכנע את חבריו לדרך להפסיק לאכול חיות.
לעומת זאת ניתן גם ניתן לטהר את תודעותנו.
לדוגמא - אם לימדתי את עצמי לא להתכעס (מאחר ואמא קוראת כאן אני חייב לציין את המובן מאליו, לא להדחיק אלא לוותר על הכעס), אז אין אנשים מכעיסים. המסקנה היא רדיקלית ולכן אני אחזור עליה - אם אני “בלתי כעיס”, אז אין אנשים מכעיסים בעולם !!!
לעומת זאת, אם יש אנשים מכעיסים בסביבתי, אני יודע בדיוק על מה עלי לעבוד - על הכעסנות שלי.
עכשיו נתאר לנו שאכן שלושים אנשים עובדים ביחד לטהר את תודעתם.
זה יכול להיות חזק ביותר.
תהילים ל”ד:
יג מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
טו סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
כלומר, מי שחפץ את החיים הטובים, זה שרוצה לראות רק טוב צריך לנצור את לשונו מרע, לסור מרע ולעשות טוב, ולבקש שלום (נשמע פשוט).
בכך אותו אדם בעצם מטהר את תודעתו ואז (ורק אז) הוא יאלץ לחוות את החיים הטובים.
יש כאלה שיחשבו שהוא פראייר, שהוא מטורף, שהרי מסביבו כביכול עולם כמינהגו נוהג אולם אותו אחד שמנסה יודע “שמטורף מי שלא מנסה”.
יום טוב,
גלעד
29/07/2008 בשעה 13:37
התגובה ה-20 (על אושר):
“בפתח המאה ה- 21, נתפסת המדיטציה על ידי אנשים רבים כאמצעי יעיל להגעה אל האושר.”
“[…]ממשלות העולם אינן מחויבות לאושר של אזרחיהן מפני שהן מבינות את המושג רק בהיבט החומרי שלו. […] ממשלות המערב צריכות להשקיע יותר באיכות חיים. כיום הן עסוקות רק בהגדלת התוצר הלאומי הגולמי שלהן ובעשותן זאת הן נכשלות במטרה האמיתית שלהן, שהיא הבאת אושר לאזרחים. הן הפכו את התל”ג למדד האושר ואגב כך הרסו את הסביבה בה חיים האנשים ופגעו משמעותית באיכות חייהם. כל זה נובע מהבנה מוטעית לחלוטין של סדר העדיפויות הנכון ושל המצב המנטלי שנקרא ‘אושר’”.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3572589,00.html
29/07/2008 בשעה 14:32
לפעמים אני לפעמים אתה כה זקוקים לנחמה.
ואם זה קורה בבלוג, נו שוין, שיהיה.
אבל לא התייאשתי מלדבר גם בטלפון.
יש אצלנו בבית, עדיין שמורה במענה הקולי המכונה מזכירה אלקטרונית,
הודעה מוקלטת ובה אתה אורי שר: אני מאמין באמונה שלמה…
אני קוראת נפעמת את שתי התגובות האחרונות של אורי ושל גלעד
לוקחת נשימה עמוקה, ועוד נשימה עמוקה, רוצה להגיב על דברי הטעם,
החכמה, הדברים מעוררי ההשראה ומלאי הכישרון.
האמת? לא בטוחה אם אני בכלל רוצה עדיין להגיב.
ובכל זאת… כמה רסיסי מחשבות:
אורי, להגדיר “מערכות יחסים” ככאלה שבהם האושר שלי תלוי באדם אחר… זו הכללה.
אנחנו מכירים מערכות יחסים שבהם האהבה הולכת וגוברת, שנינו ביחד וכל אחד לחוד,
שתהליך האהבה הולך ומתפתח בתוך מערכת היחסים,
שהאושר יחדיו יודע להכפיל את עצמו ויותר מזה, ללא תלות, לטובת כל הצדדים.
מי שרוצה קהילה - סבבה.
מי שבוחר במערכות יחסים - יופי, גם בסדר.
בשני המקרים נוכל תמיד למצוא גם חולשות וחסרונות. הכל תלוי בטיב המילוי.
אני שבה ומודה בראש מורם בסובייקטיביות שלי.
שמה לב להסכמה שלך, אורי, שהסובייקטיביות של כל אחד ואחד מאיתנו, הכוללת את הטראומות האישיות, המבנה הנפשי, ההיסטוריה האישית ואולי גם הדאגות והפחדים…
הסובייקטיביות הזאת מתערבבת בדיאלוג עם הזולת.
לאכול את העוגה ובעת ובעונה אחת גם להשאיר אותה שלמה, בין היתר זה
להגיב סובייקטיבי ולחשוב שזה אובייקטיבי בהיר וברור ופוקח עיניים.
לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה לטעון לכיבוד הבריות,
לכבד את הכהניסטים
ואת הקהילה בתמרה כמובן
אבל לגנות ולא לכבד את מי שאוכל חיות.
מי שבגיל 29 או 49 או 81 חושב שסיים את התהליך של חקירה פנימית והתפתחות עצמית
שיקום.
כולנו בתהליך. הכל תהליך.
נועו נועו גלגלי שיניים
אלי, אלי, שלא נחליד לעולם. אמן.
27/08/2008 בשעה 11:14
[…] בעקבות משהו שכתבתי בבלוג לא מזמן על מונופול כמשחק לא חינוכי - התגלגל אלי סיפור מקסים שאיל בר-כוכבא כתב. […]