Comments on: מעשה בעוגה

by: יוסי

Sun, 13 Jul 2008 12:16:49 +0000

לגלעד,
חמלה גם לפוגע - אמן.
אני מבין מזה שאתה מגדיר אכילה של מוצרים מהחי כפגיעה, ומסכים איתך גם בזה.
הגבתי כי חשבתי (אולי בטעות?) שחגית כתבה שצריך לפגוע לפעמים ושלא להשתתף מדי פעם בפגיעה הזו, זו קיצוניות שמונעת את “ההנאות הקטנות של החיים” ש”צריך” להינות מהן לפעמים.

by: איל דרורי

Thu, 10 Jul 2008 19:31:36 +0000

אורי!
יש שאלות שאני מקבל תשובות לאורך הדרך (או לפחות אני חושב כך…). ויש שאלות שאני בכל זאת שומר לפגישה אמיתית ולא וירטואלית, כי אחרת איפה המתח והציפייה ? חוץ מזה, לא רק המילים חשובות אלא גם שפת הגוף והעיניים!

by: גלעד

Thu, 10 Jul 2008 11:15:06 +0000

יואל הופמן וזן.
כדאי לקרוא:
http://www.haayal.co.il/story_2985

וליוסי - אתה צודק אבל מה עושים כשחיים בחברה, ובה אתה מנסה לחנך.
לא כולם יכולים (ורוצים) להשתנות.
גם מי שרוצה להשתנות, יש לו את הקצב שלו.
ולכן - לא צריך להשלים עם פגיעה אבל צריך להגיב בחמלה גם לפוגע.
תגובה כזו לדעתי תייצר בטווח הארוך את שינוי הלך הרוח הכולל.

by: טלי

Thu, 10 Jul 2008 07:51:44 +0000

מצאתי כמה התייחסויות מעניינות של פמה צ’ודרון שחשבתי שיכולות להאיר עוד פן של נושא העוגה וטעמיה השונים…

“בתורת המהיאנה יש מימרה האומרת, ‘שפוך את כל האשמה על עצמך’. מהות המימרה היא, ‘זה כואב כל כך, מפני שאני נצמד חזק כל כך’. היא לא אומרת, שעלינו להלקות את עצמנו. היא לא ממליצה על קדושה מעונה. משתמע ממנה, שכאב נובע מהיצמדות חזקה לשאיפה, שהדברים יתנהלו כרצוננו, ושאחת הבריחות הראשיות כשלא נוח לנו, כאשר אנחנו מוצאים את עצמנו במצב לא רצוי או במקום לא רצוי, היא להאשים.
יש לנו הרגל להקים מחיצה, שנקראת האשמה, אותה אנחנו מבצרים בתפישות על מי צודק ומי טועה, והיא מונעת מאיתנו לתקשר בכנות עם אחרים. אנחנו עושים זאת עם האנשים הקרובים אלינו ביותר, ואנחנו עושים זאת עם מנגנונים ממסדיים, עם כל מה שלא מוצא חן בעינינו בחברינו או בחברה, שבתוכה אנו חיים. זאת תחבולה נפוצה, קדומה ומשוכללת, כדי שנרגיש טוב יותר. להאשים אחרים. האשמה היא הדרך להגן על הלב שלנו, לנסות להגן על מה שרך ופתוח ועדין בנו. במקום להכיר בכאב הזה כשלנו, אנחנו נאבקים למצוא קרקע מוצקה ונוחה.
המימרה הזאת היא הצעה מועילה ומעניינת להתחיל להרפות מהנטייה המורגלת והעמוקה לרצות, שהכל יתנהל לפי התנאים שלנו. הצעד הראשון בדרך זו הוא לזהות, מתי עולה בנו הנטייה להאשים, ולנסות לברר, איך ההרגשה להיצמד לעצמנו חזק כל כך. איך ההרגשה להאשים? איך ההרגשה לדחות? איך ההרגשה לשנוא? איך ההרגשה לזעום בצדקנות?
בכל אחד מאיתנו קיימת רכות רבה והרבה רגש,. הנגיעה באזור הרגיש היא המקום להתחיל. זאת מהות החמלה. כשאנחנו מפסיקים להאשים די זמן כדי לתת לעצמנו מרחב פתוח להרגיש את המקום הרגיש שבנו, כאילו הושטנו יד ונגענו בפצע גדול שנחבא מתחת לשריון ההגנה, שההאשמה בונה…”

“נניח שיש מקום, שנוכל ללכת אליו ללמוד את אמנות השלום, מעין מחנה אימונים ללוחמים רוחניים…
פירוש המילה פארמיטה הוא ‘לעבור לחוף האחר’. הפעולות האלה הן כמו רפסודה, שעל גבה אנו חוצים את נהר הסמסארה. הפארמיטות קרויות גם פעולות טרנסצדנטיות, מפני שהן מבוססות על הליכה מעבר לדעות המקובלות של מידה טובה ומידה לא- טובה. הן מאמנות לצעוד מעבר להגבלות של ההסתכלות הדואליסטית ולפתח תודעה גמישה.
אחד האתגרים העיקריים במחנה הזה יהיה להימנע מלהפוך למוסרניים. יבואו לשם אנשים מכל אומות העולם, ויישמעו הרבה דעות מנוגדות בנוגע למה שהיה אתי ומה שלא, מה שהועיל ומה שלא. עד מהרה נצטרך, כניראה, לבקש מאותם אנשים מאולפים ונאורים שם להעביר קורס על גמישות והומור!”

(מתוך “כשהדברים מתפרקים”, פמה צ’ודרון)

אני אוהבת ומעריכה את הלב הרך והפתוח שלך. אני אוהבת את ההתבוננות המעמיקה שלך, את הכאב והפגיעה, ואת החיוך והצחוק. אני אוהבת אותך כל כך. אני גדלה איתך במסע שלך אל תוך עצמך, אל תוך העולם, אל תוך השינוי והתנועה והתפילה.

טלי.

by: יוסי

Wed, 09 Jul 2008 06:07:57 +0000

ועוד משהו: לא צריך שיהיה “כל דבר במידה”. לא צריך “מלחמה במידה” או “אונס במידה” וגם לא “חלב וביצים במידה”. לא כל דבר צריך שיהיה במידה, יש דברים שצריכים לא להיות.

by: יוסי

Wed, 09 Jul 2008 06:07:15 +0000

קיצוניות היא לא עמדה, היא הרגשה.
להימנע מאכילת כל מוצר מהחי זו לא קיצוניות. זו יכולה להיות קיצוניות אם עושות את זה באופן סגור וכעוס וזו יכולה להיות דרך אמצע מדהימה ומפתה אם עושות את זה בצורה פתוחה ושמחה.
מה שכן, לכפות חיים שלמים של סבל על יצור חי/ה ומרגישה רק כדי לעשות עוגה כפי שהתרגלנו ולא לנסות לאתגר את הנפש במתכונים חדשים - זו קיצוניות מסוג גרוע במיוחד.

by: חגית

Tue, 08 Jul 2008 22:30:22 +0000

היי אורי

אני קוראת את הפוסט שלך וכמה דברים עולים בתוכי :

1. ואוו!!! כמה אתה מדהים בדבקות שלך ובנאמנות לאמת שלך! מעורר קנאה…

2. שיש בי חלק שמאחל לך להצליח להתגמש בלי לפחוד שהכל יתפרק…

3. שאתה מרגיש לי סובל ושאני מאוד מזדהה, אבל לפעמים באמת חשוב קצת לשחרר…

היו תקופות בחיי שהייתי קיצונית בפמיניזם, בלסביות, בטבעוניות… הייתי אישה הרבה יותר רזה מעכשיו, היה בי משהו חד ונוקב, שנון.

אבל הייתי פחות מאושרת… היה לי הרבה יותר קשה עם אנשים ועם עצמי. כל פעם שמשהו לא הסתדר כמו שרציתי - החרמתי, כעסתי, ניתצתי, ניפצתי.

ולימים אני לומדת לרדת יותר לקרקע, לקבל את השגיונות של עצמי ושל שאר האנושות, גם של החיות. אני לומדת את האמצע ופחות שואפת לקיצוניות, רואה בי גם את החלקים המתנשאים והפרפקציוניסטיים שהם אשכרה בלתי אפשריים.

מאחלת לך להמשיך להתמיד במה שמרגיש לך נכון, אבל לזכור שרובנו ככולנו לא מושלמים ויש פער מה זה גדול בין הכיבוש האיום לבין לאכול פעם ב… עוגה לא סופר-טבעונית.

תעשיית הבשר והחלב נוראית, אבל כל דבר חשוב שיהיה במידה ובעזרת השם, אם כל בני האדם היו באמת אוכלים עם הרבה כבוד והערכה לחי רק את מה שהם באמת זקוקים לו, זה לא היה מגיע לזה… סלח לעצמך קצת ובעיקר לשאר האנשים שרוצים ליהנות מההנאות הקטנות של החיים בלי להפריז…

חיבוק גדול - חגית

by: אורי אילון

Tue, 08 Jul 2008 20:06:44 +0000

לבני דודיי - ברוכים הבאים. בעיקר לאייל שהפתיע ושימח אותי במיוחד. אולי שווה לשאול את השאלות עכשיו - גם לנצל את מצב רוחי הפטפטני משהו וגם לחיות בהווה.

לשחר - הרעיון של מראות בין קהילות מעניין למרות שכשלא חיים ביחד המקום של המראה הוא פחות משמעותי בעיניי. רשת בין-קהילתית היא דבר דרש ונחוץ ודחוף. אתמול הסתיים כנס קהילות בברלין שדן בין השאר בזה.
http://www.community-conference.org/english.phtml
אגב, שמעת שבאוגוסט נפתח קורס פתיחה בתמרה שמיועד במיוחד לישראלים ופלסטינים שמעוניינים להצטרף למונטה סרו?

רוסנה אכן ראויה להוקרה ולאהבה. תודה על המראה המחכימה. לא הבנתי את השאלה בסוף לגבי הפי.אר.וי. אני התכוונתי שאם האנשים שיהיו חלק מהפי.אר.וי (כולל אותי) לא ישנו באופן רדיקלי את אורח חייהם (אוכל, טביעת רגל אקולוגית, צרכנות, התמכרויות…) - זה לא יהיה פי.אר.וי. כלומר, זה לא יהיה אותו פרוייקט פוליטי שמטרתו לשנות את העולם בעזרת כינונו של שדה אלטרנטיבי חזק. עד כמה שידוע לי, תודעה לבדה, כשהיא מנותקת ממעשים בפועל, מוגבלת ביצירת שדה גלובלי. ובלי קשר לשדה - זה לא משכנע.

by: גלעד

Sat, 05 Jul 2008 16:58:57 +0000

אני לא מכיר את רוסנה.
אני מוקיר את רוסנה על כתיבתה.

by: רוסנה

Fri, 04 Jul 2008 13:35:49 +0000

אורי יקר. תודה על השיתוף, אני מבינה לליבך. הייתי כל כך הרבה פעמים בדרמה הזאת. מהנסיון שלי אני יכולה לומר שלרוב יש לדרמה הזאת שני רובדים: הם עשו עוגה לא טיבעונית אז לא איכפת להם מבעלי-החיים; הם עשו עוגה לא טיבעונית אז לא איכפת להם ממני. הרובד השני הוא פחות מודע ופחות נאמר, לכן זה עשוי לבלבל. אם נצליח לבודד ולנטרל אותו (או בשפה של תמרה “לא להזדהות”) התגובה הרגשית שלנו תשתנה. אך זה לא מוריד מאומה מחומרת המעשה. כפעילי זכויות בעלי-חיים אנחנו נוטים להזדהות עם הצד של הקורבן. קולה של הפרה אינו נשמע, סבלה אינו גלוי לעין וכל כך קל להתעלם ממנו ופשוט להינות מעוגה טובה. אנחנו לוקחים על עצמינו להשמיע ולהראות את הסבל הנסתר מהעין. אך מה שנוכל להראות באותה סיטואציה זה רק את הפגיעה האישית שלנו. ואנחנו באמת נפגעים, בכל עמקי נשמתינו. זאת אינה מניפולציה רגשית זולה.
דבר נוסף שאנחנו נוטים לעשות זה לקחת על המצפון שלנו את ה”חטאים” של האנשים הקרובים לנו. וזאת כחלק מהאחראיות שלנו לשנות את העולם. אבל בסופו של דבר זה לא עובד ככה, השינוי צריך לבוא מתוכם. אנחנו יכולים לעורר רצון לשינוי, או לתמוך כשהרצון קיים וישנו קושי. אבל קל יותר לעשות את זה דווקא כשנצליח לנקות החוצה את הפגיעה האישית. במיוחד בתמרה.
השאלה המשמעותית בעיני כרגע היא :
הפי.אר.וי יהיה שונה או שלא יהיה?
יש לשאלה הזאת שני משמעויות: הוא יהיה שונה או שלא יהיה שונה? הוא יהיה שונה או שלא יהיה. אם הוא לא יהיה שונה, הוא פשוט לא יהיה פ.ר.ב.
זאת רק תזכורת עד כמה לכל אחד מאתנו יש עוד דרך ארוכה של שינוי לעבור עד שנוכל להיות באמת חלק מזה. אצל חלקינו זה קשור למה שאנחנו אוכלים, אצל חלקינו זה קשור לאיך שאנחנו עושים אהבה.

שמחה לחלוק איתך דרך זאת של שינוי. אוהבת, רוסנה