החיים כנמשל

לקחת פסק זמן לחשוב, לאהוב, לצייר. פסק זמן של שבוע משגרת הקמפוס (מטבח, מקלחות, אינטרנט…) לטובת קורס אמנות על הגבעה הגבוהה בתמרה, ממנה אפשר לצפות בשקיעות ובזריחות המרהיבות ביותר שמכילות את כל המבנים, הא/נשים, הצמחים והחיות שחיים כאן יחד איתי. קורס אמנות – כי מסקרן לי להעמיק את חיפוש האמן שבי, כי היה צורך בפאפא למטבח השדה הרדיקלי שבפסגת הגבעה, כי זו הזדמנות להתחבר מחדש לסטודנטים שנה א’ שליוויתי בחודש הראשון, וכי אמה אחותי הטובה תצטרף לקורס וככה נזכה לזמן איכות צבעוני.

שני חוקים בסיסיים עבור כל שלושים המשתתפים בקורס: חל איסור על בעיות אישיות (”הדרך הטובה ביותר לפתור בעיות היא לא לקחת בהן חלק”) וחל איסור על “לעשות יחסים” (כלומר, לתלות את אושרי במישהו אחר ולצמצם את הדבר הגדול שנקרא אהבה לכדי סך התחשבנויות והרגלים אוטומטיים). ביחד אנחנו לומדים שאין חוקים באמנות וגם לומדים את החוקים באמנות (אני מגלה איך העניין בציור שלפניי מתגבר ברגע שנוצר קשר, תקשורת, יחס). אני גם לומד שלהיות אמן זה ההפך מלהיות קורבן. המציאות הופכת לדף הנייר שמולי, ואני מגלה את האחריות והיצירתיות שלי לגבי איך יראה העולם. אנחנו לומדים להיות אמנים לא רק עם מכחול או עם שפכטל או בידיים וברגליים ובצבעים. אנחנו לומדים לעצב מחדש את חיינו – את ההכרזה על ארוחת הבוקר, את ההופעה בפורום, את ההזמנה למפגש אינטימי… לבל יהיה עלי יומי הרגל.

בבוקר מתעוררים עם השמש (כולל אחרי הלילה הקצר ביותר בשנה) ומקשיבים ביחד לרעיונות חדשים ומציירים סקיצות של היום החדש. בארוחת הבוקר אני מגיש עגבניות עם שמן זית, פטרוזיליה ו… צנוברים (!) שאמי היקרה שלחה לי בתוך חבילת בריאות של כמה קילו.  גילוי: כשחולקים את האוכל הפרטי (טחינה, זעתר, במבה…) עם הקהילה הוא טעים יותר! לאורך כל היום כמעט שלא מפסיקים לצייר. לפעמים מדגמנים ולפעמים מתעגלים סביב אגרטל עם פרחים. בצהריים מתכנסים לשתות קפה או תה חריף-מתוק ולשמוע ציטוטים מעוררי השראה. בערב עושים פורום עם וילפריד שהוא ליצן רגיש שלוקח אותנו למחוזות חדשים: להיות תנין עצל, זבוב רעב, זין במכנסיים, תרמוס שמתמלא במים רותחים… תאטרון של החיים. תאטרון שגורם לי להתאהב בחיים. כל העולם במה וכל הבמה עולם.

באמצע הקורס אחותי מגיעה ונדמה כאילו מעולם לא נעדרה. כאילו תמיד היתה כאן מחייכת ופורחת וקורנת כמו שהיא. כמה זה לא מובן מאליו שחברתי הטובה ביותר היא גם אחותי. כמה זה מיוחד שדרכינו הצטלבו והתמזגו. וכמה זה מעצים שיש כזה אמון ואמת בינינו ושאנחנו אוחזות ביחד בחזון משותף לעתיד. עתיד ללא מלחמות. אנחנו מנסים לדמיין איך יראה הריב הראשון שלנו, מתוך ידיעה שחיים בקהילה אינטנסיבית עלולים לעורר חיכוכים. על מה נריב? על מי יחזיק את השלט לטלוויזיה? (:
ביחד אנחנו יוצאים, אחותי ואני, לטיול משותף ברחבי לוח העץ. דיאלוג אינטימי ונועז בציור.

בסוף הקורס אני נפרד ומקבל במתנה מראה מיוחדת מוילפריד: “גם לחייל קהילתי ותיק כמוני יש מה ללמוד מסטודנט חדש שבא מישראל: יש לו יכולת נתינה נדירה מבוקר ועד לילה, ורצון אמיתי לתמוך בקהילה וללמוד איך נבנית קהילה”. איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה? איך נבנית קהילה?