החיים כנמשל

לפני כמה ימים רפאל נכנס למטבח וסיפר לי שיש לו חדשות בנושא הכי עמוק עבורי. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לאבוקדו. גם את אוסף הדיסקים הניצולים שלי (”העברית הניצולה תלקוק את חדרי ליבנו” אהרון שבתאי) העברתי למטבח. עכשיו אהוד בנאי שר לי “אל תפחד אתה לא לבד” עם מפוחית בהופעה ואני מתרגם את מה שלא ניתן לתרגם למקלפי השום שמסביבי. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי אמש היתה - מה לעזאזל לעשות עם כל הברוקולי.

המטבח והתפקיד החדש הם בית חדש עבורי. לפעמים אני אוהב להיות בבית. רק בבית. לפעמים אני מרגיש שכל הזמן צריך לסדר ולנקות את הבית. לפעמים אנשים באים לבקר בביתי בחיפושם אחרי אוכל שלא בזמן הארוחות הקהילתיות. זהו תהליך וידוי שבסופו אני נדרש להעניק מחילה ופרוסת לחם – סמל לבשרו של ישו או שמא לסעודה האחרונה. לפעמים אני סופר רצף של שבע שאלות מטבח מנהלתיות, עוד זה מדבר וזה בא (”איפה המטאטא?”, “אפשר לקחת לחם עם מרגרינה?”, “אתה מרשה לי לעשן כאן?”, “יש עוד ריבה?”, “נגמר השמן זית. מה לעשות?”, “מי לא כיסה את הקומפוסט?”, “כמה שקים של לחם להזמין ליום שני?”…). לפעמים באים לבקר בבית שלי בחיפוש אחרי מגע.

מתוך ניסיון להתאוורר מהאינטנסיביות, ולעיתים האובססיביות, שבאות יחד עם האחריות – החלטתי לברוח אל הים באופניים. ריקו ובן זוגו (מזה 14 שנים) ורנר, הקימו חוות בודדים בסוף האוקיינוס ואני רציתי להגיד שלום. חצי שעה לפני שיצאתי שאלתי את דגלאס אם בא לו להצטרף אלי. גיליתי שהסטודנט הבריטי הזה שיכול להיות הכי בריטי בעולם גם יכול להיות הכי גמיש, ספונטני ואמיץ. שמש שרבית מעלינו ואנחנו יוצאים למסע שיכלול כמעט 10 שעות על האופניים (50 ק”מ לכל צד) וקצת יותר מ- 10 שעות על החוף (כולל שינה).

על הדרך אנחנו סופרים את הצפרדעים, הלטאות והנחשים שהפכו לדו-מימדיים על האספלט. כל הארץ דגלים דגלים. אולי בגלל החג הלאומי ואולי בגלל אליפות הכדורגל. ירוק ואדום. בזמן המשטר הדיקטטורי הירוק בדגל הפורטוגזי סימל את היערות של פורטוגל והאדום סימל את דמם של אלו שמתו בשירות המולדת, אולם למעשה הצבע האדום מסמל את זריחת ושקיעת השמש מעל הספינות הפורטוגזיות ואילו הירוק מסמל את צבעו של הים העמוק שקרא לפורטוגזים. ואנחנו הרי יוצאים למסע של גילוי יבשות ועולמות חדשים בין שקיעה לזריחה בעומקו של הים הגדול. נזכרתי בספר “אצל הים” של ס. יזהר שהסעיר את נעוריי.

אבל מי מתעסק בדגלים כשהכל פורח מסביב. החיטה כבר נקצרה אך התירס עדיין לא הצהיב. השרירים בעליות הקשוחות שרים לי “כל שנבקש לו יהי”, ובירידות התלולות הלב שר “אלי, אלי, שלא יגמר לעולם”. דגלאס מפנה את תשומת לבי לירידות הרבות שהן סימן לעליות מרובות מחר בבוקר בשובנו. אני אומר לו שבעיניי היו עד כה בעיקר עליות ולכן מחר נחליק למטה כל הדרך הביתה. במקום להתחרות במכוניות אנחנו מרבים בעצירות של שתייה והשתאות. במקום בית קפה בעיר אנחנו נהנים מעץ השסק המתוק ביותר שפגשתי בחיי. במקום לקחת מפה אנחנו מתמסרים להדרכה, להנחייה, להשגחה, להכוונה, להנהגה.

הגענו בזמן כדי לאכול ביחד עם ורנר וריקו מול שקיעה של פטל. סלעים שכאלה, צוקים שכאלה, שלווה שכזאת – אינני רוצה לכתוב עליהם, רוצה בלבם לנגוע. איסוף עצים והצתה משותפת והנה מעגל גברים שטרם נברא. מדורת השבט מעולם לא היתה יפה כל-כך. אנחנו מתווכחים האם אפשר להצדיק משפט שדיטר דום אמר בהרצאה לפיו המלחמה בין גברים לנשים היא הבוערת ביותר כיום, ולכן מבחינה פוליטית אהבה בין גברים היא רק הכנה לאהבה שבין גבר לאישה, שם דרוש הריפוי הדחוף ביותר. אנחנו שואלים איך אפשר לקיים היררכיה באהבה? ככל שהכוכבים מתרבים אנחנו צוללים עמוק יותר אל הנקודות העדינות של הזוגיות, של הומו-אירוטיות בתמרה, של אבהות. ורנר מתעניין לשמוע על הפגישה שלי בבודגה עם ס’ הסטרייט, איתו התנשק במסע העלייה לרגל בארץ.

בשלב הניקורים ריקו מזמן מעגל הזמנות שמסתיים בהתפצלות לשני זוגות. דגלאס ואני נרדמים בתוך חיבוק אוהב וחושני, ולמחרת, מתוך זקפת הבוקר, מבטיחים זה לזה שההמשך יבוא. לעולם בעקבות השמש, לעולם בעקבות האור. לתמרה הגענו ארבעים דקות לפני הפורום החגיגי שבו הסטודנטים החדשים מסכמים את ששת השבועות הראשונים ומביעים את החלטתם בפני חברי הקהילה הוותיקים. דגלאס נכנס עם חיוך ומודה לי על יצירת המציאות הקסומה והמסעירה של 24 השעות האחרונות, וגם - מגלה את אחריותו המשמעותית על יצירת המציאות: הוא שם לב שגם הדרך לשם וגם הדרך בחזרה היתה בירידה.