החיים כנמשל

לפני צאתי למסע ציידה אותי אחותי הטובה בספר זעיר של המשורר האוסטרי ריינר מריה רילקה: מכתבים אל משורר צעיר (1903-1908). הנה כמה ציטוטים שאספתי ממנו ב”נושא מספר אחד”:

והרי עובדה היא שהחוויה האמנותית קרובה קרבה כה מופלגת לחוויה המינית, למכאוב שבה ולעדנה שבה, עד ששתי התופעות אינן אלא צורות של אותה הערגה ואותה ההיקסמות. לו רשאים היינו לומר “מין” במקום “חרמנות”, מין במובנו הגדול, הרחב, הטהור, ששום החטאה כנסייתית אינה מטילה בו דופי, כי אז היתה אמנותו גדולה מאוד וחשובה עד אין שיעור. כוח הפיוט שבו רב וחזק כמו יצר קמאי, יש בו מקצבים עיקשים משלו והוא פורץ מתוכו כפרוץ מעומק הרים.

מין היא חוויה חושית, לא שונה מההתבוננות הצרופה או הרגש הצרוף שבו פרי יפה ממלא את הלשון; היא התנסות גדולה עד אין-קץ המקנה לנו את ידיעת העולם, את שפעה ואת זוהרה. ולא ההתנסות הזו רעה; הרע הוא שכמעט כולם מנצלים אותה לרעה ומבזבזים אותה ומצמידים אותה כגירוי אל המקומות העייפים של חייהם, כאילו נועדה לפיזור הדעת ולא לאיסוף הכוחות לעבר נקודות פסגה. והרי גם את האכילה הפכו בני האדם לדבר שונה ממה שהיא. מחסור מזה ושפע מזה העכירו את צלילותו של הצורך הזה, וכמותו נעכרו גם שאר נחיצויות שהחיים מתחדשים בהן. עם זאת יוכל היחיד להצלילן למען עצמו ולחיות בצלילות. הוא יוכל להיזכר שמלוא היופי אשר בחיות ובצמחים אינו אלא צורה שקטה ומתמידה של אהבה וגעגועים, והוא יוכל לראות את החיה כראותו את הצמח: סבלנית ומתרצה בהזדווגותה והתרבותה וגדילתה שלא מתוך תשוקה גופנית או סבל גופני, כי אם מתוך היענות לנחיצויות גדולות יותר מן התשוקה והסבל וכבירות יותר מן ההתרצות או ההתנגדות. הו, לו השכיל האדם לקבל את הסוד הזה שהארץ מלאה אותו עד הזעיר שביציריה, בענווה רבה יותר, לו השכיל לקבלו ולשאתו ביתר רצינות ולהרגיש עד כמה כבד הוא במקום להקל במשקלו. לו גילה יראת כבוד כלפי פריונו שהוא לעולם אחד, בין אם ייראה גופני ובין אם ייראה רוחני. שהרי גם היצירה הרוחנית נובעת מן הגופניות, זהה לה במהותה ואינה אלא חזרה חרישית יותר, נפעמת יותר ונצחית יותר על התעלסות הגוף.

נראה לי שיש אמהות גם בגבר, גופנית ורוחנית; גם ההולדה שלו היא מעין לידה, ולידה היא כשהוא יוצר מתוך שפע פנימי שבפנימי. ואולי קרובים המינים זה לזה יותר משנוהגים לחשוב, וההתחדשות הגדולה הצפויה לעולם תהיה אולי בזה שהגבר והעלמה, משוחררים מכל רגש מסולף וחשק אטום, לא יבקשו זה את זה כהפכים אלא כאחים וכשכנים, ויתחברו כבני-אדם כדי לשאת יחד, ברצינות, בפשטות ובאורך-רוח, את המין הקשה שהוטל עליהם.

טוב גם לאהוב, כי האהבה קשה היא. לרחוש אהבה מאדם לאדם: זה אולי הדבר הקשה ביותר מכל המוטל עלינו, הקיצוני ביותר, אחרון הניסיונות והמבחנים, המשימה שכל משימה אחרת היא רק הכנה לקראתה. לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב לבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב.

המתבונן ברצינות ימצא שכמו ביחס למוות שהוא קשה, טרם נודעו גם ביחס לאהבה הקשה לא הבהרה, לא פתרון, לא רמז ולא דרך; שום חקירה ודרישה לא תוכל להמציא כלל משותף ומוסכם לשני הייעודים האלה שאנו נושאים עימנו לוטים במעטפת ומוסרים אותם הלאה מבלי לפתוח אותם למבט. אבל בה במידה שאנו מתחילים לנסות את החיים כיחידים, שני הדברים הגדולים האלה יפגשו אותנו, היחידים, בקרבה רבה יותר. הדרישות שהעבודה הקשה של האהבה מציבה בפני התפתחותנו גדולות ממידת אנוש, ואין בכוחנו כמתחילים להתמודד עמן. אבל אם נחזיק מעמד על אף הכל ונקבל עלינו את האהבה הזאת כמשא וכתקופת חניכה, במקום לאבד את כל אותו משחק קל וקל דעת, שמאחוריו התחבאו הבריות מפני הרצינות היותר רצינית של הווייתם – כי אז תהיה התקדמות מה והקלת מה מורגשת אולי למי שבאים זמן רב אחרינו; יהא זה הרבה.

פרק מתוך הספר

מאמר של יערה שחורי על הספר

הפוסט הזה נכתב ביום Saturday, 07 בJune 2008, בשעה 08:32, והוא שייך לנושא טקסטים לא שלי , אהבה ומיניות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏