החיים כנמשל

בשבוע האחרון חגגה תמרה יום הולדת 30 בהתכנסות מיוחדת של נוסטלגיה מרגשת, פיוס עמוק, חשבון נפש היסטורי והתהוללות משולחת רסן. כדי להכין את עצמי לכניסה לתפקיד הפאפא של המטבח הצטרפתי בשבוע הזה לצוות הקבוע של המטבח שסיפק אנרגיה חומרית לחוגגים, קרי - אוכל. כל יום קמתי בחמש בבוקר ולא יצאתי מהמטבח עד שתיים בצהריים. בהתחלה, כשעוד חושך בחוץ, ישבנו עם תה וקפה מסביב לשולחן ודיברנו על החלומות ועל היום של אתמול וקראנו ביחד טקסטים מעוררי השראה ליום החדש. אחר-כך בישלנו ל- 300 א/נשים. התפקיד שלי: סלט גזר וסלרי וסלט תפוחים וסלק שצובע את הידיים והשתן בסגלגוליות.

כל המתחים, כל הדפוסים, כל הרבדים הסמויים - נחשפים במטבח. עבודה אינטנסיבית (דמיינו סלט פירות ל- 300 פיות) עם דד-ליין ברור (ארוחת בוקר ב- 8:30, צהריים ב- 13:30) שבה כולם תלויים בכולם (הסלט תלוי ברוטב, הלחם תלוי בממרחים, האוכל בשתייה החמה, וכל הקהילה תלויה בנו). אני מתבונן בצוות שמתגבש באהבה. היומיים הראשונים מתאפיינים בחריקות. ביום השלישי אנחנו שרים ביחד. הסוד: יצירתיות המאפשרת יצירת מרחב שהוא גם מקצועי וגם משתף, גם מעורר חשיבה וגם נותן הרגשה רגועה של בית. כל יום הצגנו את האוכל בגאווה. באהבה. הסינרים המג’וייפים הפכו למדים של יחידת קומנדו לשלום.

המטבח הוא הלב של הקהילה. זה המרכז המכנס אליו את כל התאוות, המידע והאנרגיה של הקהילה כולה. למטבח מגיעים בדרך כלל לא רק כשרעבים אלא כשזקוקים לקונטק, למגע, לקשר. בלילה שלאחר המסיבה הגדולה של חגיגות ה- 30 החלטנו לפתוח את המטבח ולהזמין את הרוקדים לרקוד איתנו תוך כדי הכנת ארוחת הבוקר. כל האוהבים, השיכורים, המאושרים והאבודים – יכלו למצוא בית. מקום שבו אתה נחוץ, רצוי ואהוב. מקום שבו אפשר לבשל כמו שאמא לימדה. מקום שעוסק ביצירה מתמדת של שיקויים מסתוריים של אנרגיה ואהבה.

זו הסיבה שהחלטתי לשים בצד לעת עתה את קישורי הכתיבה שלי, את יכולות ההנחייה שלי, את הגיחות שלי לערוגות הגינה הממלאות את מצבריי ועוד מיני עיסוקים וחלומות – ולהתמסר לניהול מטבח המאכיל כ- 100 פיות. אני עושה זאת כי אני אוהב את הקהילה ואני אוהב להיות במרכז של הקהילה וגם כי אני רוצה להתמקצע ולאתגר את דפוסי העצלנות, האיטיות, חוסר הדיוק והיעילות שלי - בעיקר לקראת חיים משותפים בקהילה החדשה שתתקהל בינואר הקרוב. משימות נוספות העומדות לפניי: ליצור מבנה מסודר ברור ופשוט שיתמוך במתנדבים השונים, לשמור על אווירה טובה שתמנע מאנרגיות שליליות לזלוג אל המרק ולצמצם את הנזקים האקולוגיים/בריאותיים/מוסריים שבאחריות המטבח (כמויות של מרגרינה במקום שמן זית, סוכר בשקיות פלסטיק במקום בשק גדול, התמכרות קהילתית לספגטי ברוטב עגבניות…)

אחרי שבוע של עבודה ללא הפסקה הגוף שלי קרס ובמשך 36 שעות יצאתי מהמיטה רק כדי להשתין ולמלא את בקבוק המים שלצדי. הכאב עבר מהראש לכתפיים ומשם לכל הגוף. לא אכלתי שום דבר. לא הייתי מסוגל אפילו לקרוא או לכתוב. זמן של חשבון גופנפש (כמו שאמא שלי כותבת). תזכורת לחשיבות של שבת – ליום אחד בשבוע שהוא חופש אמיתי ועמוק, הכנה לקפיצה הבאה – לחזרה אל קבוצת הסטודנטים שנה שנייה ולקפיצה אל תפקיד הצ’יף של המטבח, וגם הבטחה לעצמי – לא לשתות יותר וודקה.

וברמה נוספת מתוך הכאב והחולשה באה הודיה גדולה על המקום בו אני נמצא. כל חיי הבוגרים הוענשתי על היצמדותי לשקיפות (”אסור לספר סודות לאורי!”). כל חיי הבוגרים חלמתי על חיי קהילה (”נשכיר בניין שלם בדרום תל-אביב וניצור חללים משותפים של שיתוף ויצירה”). וככל שחיי הפכו לבוגרים יותר איבדתי את הצורך הבלעדי בבן או בבת זוג למימוש האהבה שלי, העמקתי את הסקרנות והחקרנות (או שמא חרמנות) למין כנושא מפתח להבנה והתמרה של חיי. התעייפתי מלנסות לסיים את הכיבוש הציוני בדרכים השונות שניסיתי ב- 14 השנים האחרונות (רבין, פרס, מרצ, חד”ש, בל”ד, אנרכיזם, מכתבים, מפגשים, עצומות, הפגנות, גרפיטי, סטיקרים, ויכוחים, פוסטרים, חולצות, חיתוך גדר, שאיפת גז מדמיע, מעצרים, משפטים, תמיכה באקטיביסטים פוסט-טראומטיים…), אבל צברתי המון אמונה ומוטיבציה לשים קץ למלחמות בכלל. למלחמה המנהלת את הכלכלה המפריטה ומשעבדת שבטים ליחידים בודדים, למלחמה שהמין האנושי מנהל נגד כדור הארץ (כולל תושביו השונים שאינם בני-אדם) ולמלחמה שבתחום האהבה והמיניות המדמם לאחר אלפי שנות כיבוש פטריארכי. מכל הדרך הארוכה הזו עולה תודה גדולה על שאני כאן.

ואל המקום הזה – הקהילתי, המכוון לחזון משותף של שלום, התומך בנדיבות ומאתגר ברציפות – מאוד מתחשק לי להביא ילד ואולי ילדה. לא להוליד (כי יש יותר מידי פיות להאכיל בעידן שלאחר סיום הנפט) אבל לאמץ ולגדל ולחנך ולתת כיוון ותקווה וגם ללמוד לגדול ולהתחנך. הו.