החיים כנמשל

הרב סולביצ’יק כותב בספר “איש האמונה הבודד”:
האדם צמא לקהילה שבה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות. בה אין שומעים רק את הלמות הפטיש של החרושת אלא גם את הדפיקות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות אקזיסטנציאלית.

ר’ שמחה בונם מפשיסחה דרש את הביטוי “ואני תפילה” בספר תהילים:
משל לעני שלא אכל שלושה ימים ובגדיו קרועים וכך הוא בא לפני המלך – כלום צריך הוא להגיד לו מבוקשו? כן עמד דויד לפני השם יתברך, כי הוא עצמו היה בחינת תפילה.

פנחס שדה כתב בספר “החיים כמשל” שהתפרסם ב- 1984 (ונכתב בהיותו בן 27 בלבד):
באלוהים אי אפשר למרוד; זאת אומרת, המרידה בו, ההתגרשות מעל פניו, עושה את עצם הקיום לבלתי אפשרי. מהו האדם בלי אלוהים? הוא איננו. כל קיומו נשבר כמו גפרור קטן. מה הייתי בלי אלוהים? איך יכולתי לחיות בדד (האדם חי תמיד בדד), לסבול, לאהוב, לקוות, להגות, ליצור שירה, בלי ההרגשה שיש מי השומע אותי בתוך הדומיה, המבין אותי בתוך אי-ההבנה, האוהב אותי בתוך אי-האהבה, היודע את יסורי-לבי, היודע את קיומי, החבר לי בבדידותי? אין לבזבז אף רגע על המחשבה שקיומי היה אפשרי בלעדי הרגשה זו. בלעדיה הייתי נשבר, כהרף עין, כמו גפרור קטן. אבל מהו אופיו של כח האמונה המפרנס את החיים? מהותו היא מה שלעיני-בשר נראה כחולשה.
אל הכח המדומה, החיצוני, אל הביטחון-העצמי המדומה, החיצוני, אל היכולת לכבוש כיבושים מדומים, חיצוניים, מגיעים רק כאשר אין היכולת לשאת את החולשה, כאשר אין עוד יכולת לשאת את הייסורים, את האהבה, את האימה, את הגעגועים. כי קל להיות חזק, וקשה להיות חלש. כי, כמו שצריך להיות חכם מאוד כדי לדעת להיות סכל (החוכמה האמיתית, החוכמה הדתית, מתחילה במקום שכל חוכמה נגמרת), כן צריך להיות חזק מאוד כדי לדעת להיות חלש (הכח האמיתי, הכח הדתי, מתחיל במקום שכל כח חדל).

מתוך השיר “מדוע אני עוסק במדיטציה” שכתב אלן גינצברג ב- 1981 ותרגם נתן זך:
אני יושב באמריקה מפני שבודהא ראה גוויה בלומביני
אני יושב מפני שהיפים נשנקו פעם בשמי הגז המדמיע של שיקאגו
… אני יושב מפני שהיה לי חזון וגם לקחתי LSD
אני יושב מפני שאחרי שלונצ’רסקי הודח וסטלין נתן לז’דנוב מגרש
טניס מיוחד נהפכתי לקוסמופוליט חסר שורשים
אני יושב בתוך הקליפה של האני היָשָן שלי
אני יושב למען המהפכה העולמית

מתוך השיר “אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד” של יהודה עמיחי:
גם לתפילת יחיד צריכים שניים:
תמיד אחד שמתנועע
והשני שלא נע הוא האלהים.
אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו
זקוף ובלי נוע והכריח את האלהים לנוע
כמו סוף ולהתפלל אל אבי.

שוב יואל הופמן מתוך “כריסטוס של דגים”:
ומכוחה של הפנייה הזאת (בתוך העיוורון. שבועיים או שלושה לפני מותה.) ראתה מַרְאֶה גדול ובו כל הדברים. היא ראתה את נשמת הקרפיון. ואת נשמת הציפורים. ואת נשמת הסיכות. ואת נשמת פסלי החרסינה. ואת נשמת המגהץ. ואת נשמת הארנק. ואת נשמת הזַנגביל, הווניל והקלפים. והיא ידעה (הו, היא ידעה!) שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים.

ופופר של חנוך לוין מסכם:
אלוהים, אם אדם רוצה להתחתן ולהקים משפחה – אתה חרש. אם אדם מבקש פרנסה לקיום מינימלי – אתה מסתתר. קצת אור, חיוך, רגע של קורת רוח – השמים ריקים. אבל אם שורץ רוצה שאמות – אתה פתאום מתעורר? מי אתה, אלוהים, סוכן של שורץ?