החיים כנמשל

היה רגע שכזה בתל-אביב שבו כולם דיברו במכשירים הסלולרים שלהם, כל המכוניות שמסביב צפרו ומשמאלי גיליתי גדר שמכסה קיר בניסיון למנוע הדבקת מודעות או גרפיטי. גדר שמגנה על קיר שמגן על אתר בנייה. היו גם רגעים מכושפים של מבטים ישירים או תספורות או תלבושות מעוררות השראה שנזכרתי מדוע אהבתי את העיר הזו. אם תמצאו על קירותיה גרפיטי בצבע כחול המוקיר באהבה את מרד הסטודנטים ומעורר לחיים את הגרפיטי של 1968 - “הדמיון לשלטון”, “דברו עם השכנות שלכן”, “ככל שאני עושה אהבה – אני רוצה לעשות מהפכה” (ולהפך) – תדעו שמנה ואני היינו פה. פעולה פוליטית במדיום נוסטלגי והתכוונות שובבה אבל שְלווה.

לערב האחרון שלי בארץ דחפתי ארוחה, הקרנת סרט ופגישה עם חברים שמתעניינים בלהגיע לתמרה. בישלתי לחמישה ובסוף באו חמישה-עשר. סימן נוסף להתעניינות ההולכת וגוברת וקופצת בפרוייקט הזה בארץ. כולם היו גברים חוץ מטלי. זה דווקא יאזן את ריבוי הנשים שבתמרה – ניסיתי להרגיע את עצמי בעודי מוקף במעגל גברי כל-כך. אחד מהם, תמיר, הקפיץ אותי בסוף לתחנת הרכבת שהיתה אמורה לקחת אותי לשדה התעופה. זו היתה פרידה עצובה במיוחד כי תמיר נתקע בישראל בלי ויזה לחזור לפורטוגל. הוא הציג בפניי את תעצומות הקנאה שלו ואני הבטחתי להתפלל כל יום שיתאפשר לו להגיע ולהמשיך את התהליך שעשינו כאן ביחד.

את הרכבת לנתב”ג איחרתי ודווקא טוב שכך. אחרת לא הייתי פוגש את רבקה נהגת המונית הפולנייה שהשיחה איתה השכיחה ממני את כל הדאגות שמלוות אותי לפני כל טיסה והזכירה לי כמה מיוחד הוא המין האנושי. היא סיפרה איך חתמה ערבות לחברה שברחה ומאז משלמת 4,000 שקלים מידי חודש. כדי לעמוד בכך היא עברה לגור אצל אמא שלה והתחילה לעבוד מ- 4:30 לפנות בוקר עד 23:00 בלילה. היא לא מתלוננת לרגע. מתה על העבודה שנותנת לה הזדמנות לדבר עם אנשים. “נהגת מונית אדיבה ונחמדה” כתוב לה על כרטיס הביקור שהוציא עבורה אחד הלקוחות שהפך לחבר. “נסיעות לכל חלקי הארץ – 24 שעות ביממה”. אם במילא הנפט נגמר אז הלוואי ורבקה תמצא הרבה לקוחות וחברים חדשים. 052-3681693. לא תתאכזבו.

בשדה התעופה אני מגלה שדפי הדרכון (או כמו שרוסנה כותבת: דרקון) שלי מלאים לחלוטין. חלק גדול זה מסיני – אני מרגיע את המצפון האקולוגי שלי. את מראות ההמראה אני ממיר בחלומות, ונוחת בחושך בעיר האורות. רק כשהרכבת התחתית הגיחה החוצה והשמש בדיוק זרחה בוורוד הבנתי על שום מה “עיר האורות”. עצירה של 24 שעות בעיר בה חיים חבריי הטובים עידן, אלכס ואנטואן. לאור הריחוק היחסי מהחברים שגיליתי בתל-אביב תהיתי אם זה היה רעיון טוב לאחר ביום נוסף לקורס שהתחיל כבר בתמרה לטובת פאריס. לא טעיתי. אולי זו האינטנסיביות שמחייב הזמן המוגבל ואולי זו חברות מסוג אחר. אני מלא בהודיה על הזמן המשובח שהיה לי בפאריס. גם על השיפודים במסעדה התאילנדית הטבעונית.

את השיחה עם אנטואן היה צריך להקליט ולתמלל. על מה דיברנו? הפליאה היא שדיברנו. על אהבתנו. על אהבת האמת. על הרצון שלנו להעמיק ולהתמסר לאתגרים חדשים. דיברנו על זה שאמת זה סקסי ועל העייפות מהמיניות הישנה הצרכנית. על יכולות ההנהגה-הובלה שלנו וגם על האגו, התחרותיות וההתמכרויות. הבטחנו כמו תמיד – להזדקן ביחד ולשכב סוף סוף. בדרך כלל אהבה גדולה נקשרת אצלי לחוסר סבלנות – לציפייה שממלאת את כולי, לרצון לגעת בכל, להיות שם כבר… וראה זה פלא, עם אנטואן (וגם עם רינה) האהבה שלי ספוגה בהמון סבלנות, לא ממהר לשום מקום ושואב עונג מעצם הידיעה העמוקה שנועדנו.

אני נוחת בפורטוגל ועל הרכבת לתמרה פוגש את עולא. ביחד אנחנו חוזרים הביתה. “אל תשכח אותי” אמא אמרה לי באוטו ושנינו התחלנו לבכות. לא שוכח. לא אשכח. את הדרך אל המעיין, את סוד החיים, את הבית, את אמא שלי.

הפוסט הזה נכתב ביום Sunday, 11 בMay 2008, בשעה 19:51, והוא שייך לנושא מסעות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏