החיים כנמשל

הבנתי שבתל-אביב לא קל לנהל שיחות מהסוג שאני מחפש. בתי הקפה, צלצולי הסלולרים והסחת הדעת המתמדת – אינם מספקים תפאורה ראויה לאמת שמעניינת אותי. אז החלטתי לברוח למדבר ולהזמין את חבריי התל-אביבים למפגשים בהרים. אסף הרים את השק”ש והלך איתי משדה בוקר לעין עקב עליון. כשאיבדנו את דרכנו התקשרנו לטלי שבמקרה היתה ב”למטייל” והדריכה אותנו לפי המפה שמצאה בחנות. מזל שיש סלולריים. אחר-כך יעל זכר זקן הראה לנו את הדרך. היה מקסם ילדות היתה גם סערה – בלילה מתחת לכוכבים. למחרת הוא המשיך לסיני וטלי הצטרפה אלי.  

הנפשות של טלי ושלי נצרבו יחדיו בחום המדברי שבאזור שדה-בוקר. כשהיינו בתיכון מידי חודש טיילנו ביחד בחוגי נוער ביולוגי זואולוגי להכרת הסביבה (חנבזל”ה) של החברה להגנת הטבע. יותר מאשר שהיתה המשך לנופשי המשפחות בהם צעדתי כילד, היתה זו החוויה הקהילתית הראשונה עבורי. שם הכרתי נערים ונערות בגילאים שונים ממקומות שונים בארץ, ושם למדתי שלאכול מעט מכל הצ’ופרים שכולם הביאו טעים יותר משקית הבמבה שבתיקי. שם למדתי שבלהיות ראש צוות סלט טמון סוד נסתר. שם למדתי להתמסר למדבר, להקשיב לשקט, להתבונן בסערה ולא לפחד כלל.

“בנגב ייבחן הנוער היהודי – כושרו החלוצי, עוז רוחו ויוזמתו היוצרת. האם ייתפש להזדמנות הגדולה, היקרה והנדירה לחדש מעשי בראשית ולהתמכר למפעלי יצירה המחייבים עירוי הסגולות הנעלות והמופלאות ביותר הגנוזות בנפשו של כל אדם” (דויד בן-גוריון, 1955)

למחרת גם איתמר המתוק הצטרף אלינו וביחד דיברנו על חתונתם המתקרבת. למה להתחתן? באיזה טקס? מה התוכניות להמשך הדרך המשותפת? יחד תפסנו טרמפ מדוגם לצומת של בה”ד 1 (קצת לפני מצפה רמון) ומשם תכננו לקחת טרמפ לבורות לוץ הנמצאים מרחק שעה נסיעה משם. בורות מים עתיקים הממוקמים בהר הגבוה, בגובה של יותר מ- 1,000 מטר מעל הים, כלומר גם ביום שרבי אפשר למצוא שם מנוח. טרמפים הם הזדמנות מצוינת עבורי לבחון את אמונתי. כל השיטות שלמדתי עם השנים (לחייך ולהביט בעיניים של הנהג, לדמיין שיירה של מכוניות שעוצרת במקום, לברך בלב גם את המכוניות הריקות שלא עצרו…) לא עזרו. חלפו שעתיים וגודו לא בא. התייאשנו מבורות לוץ והחלטנו להתפשר על טיול צנוע במכתש שליד מצפה. השמש כבר שקעה והמים נגמרו. עוד כמה קילומטרים ואנחנו שם.

כשאיתמר אמר שהוא רואה גדר שחוסמת את דרכנו למכתש גערנו בו שלא יכול להיות שהגדר של הבסיס הצבאי כה ארוכה וש”הצבא עדיין לא כבש את המכתש”. מסתבר שכן. הדיכאון על העדר הטרמפ התעצם מעוצמתם של הבסיסים הצבאיים המפריחים את השממה. החלטנו לעקוף ועלינו על שביל ישראל החוצה את פלסטין מדן ועד אילת. לפתע הסימון הכתום-כחול-לבן סימן לנו ללכת אל תוך מזבלה. פסולת הבניין של מצפה רמון מושלכת שם כאילו אין אלוהים ואילו הבדואים מוצאים שם אוצרות של ברזל. פרצנו בצחוק כשמצאנו בין גבעות הפסולת סימון נוסף של השביל המורה לנו לטפס על גבעה נוספת של זבל. בתור אזרחים צייתניים המשכנו בשביל והודינו על התזכורת הזו שמסביב – הבסיס הצבאי, המחצבה האכזרית והמזבלה העצובה – לכך שלא הכל גן-עדן. שיש עוד עבודה לעשות. שחשוב לפעול בעולם הזה בין טיול לטיול.

בסוף המכתש נפרס לפנינו בקול דממה דקה ואנחנו פרסנו לכבודו מצה עם חמאת בוטנים. להקה של שרקרקים מדהימים בדרכם לאירופה סימנה לנו תפנית במצב רוח. כששחררתי לגמרי את התקווה להגיע לבורות לוץ נעצר רכב לבן לידנו. שאלתי לאן הוא מגיע והוא שאל לאן אנחנו צריכים. אמרתי שלבית ספר שדה הר הנגב והוא אמר לנו לעלות. בדרך סיפרנו לו את הסיפור העגום של השעות האחרונות והוא החליט להסיע אותנו עד החניון של בורות לוץ. גם סיר הוא השאיר לנו כי שכחנו. אנשים טובים באמצע הדרך. אני מודה לאלוהים על שנענה לתפילה בתנועה סיבובית ולימד אותי שוב שנסתרות ומופלאות הן דרכי השם.

מאהבתי הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר בארץ לא זרועה
מאהבתי שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך בנהיה פרועה

אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע, מי תהום ומי נהר

רק אהבתי נתנה לי צל בקיץ
ובסערת החול הנוראה
רק אהבתי בנתה לי עיר ובית
היא חיי, והיא מותי מדי שעה

שם התאנה ושם שתילי הזית
ופריחת הרימונים המופלאה
שם אהבתי השיכורה ולא מיין
את עיניה תעצום לאט לאט

(נעמי שמר)