החיים כנמשל

לכבוד פסח אני מבער חמץ בארכיון הניירת שאספתי באובססיביות אנאלית. ערימה גדולה של מכתבים, עיתונים, מאמרים, סיכומים – נערמת ליד הדלת. קליפה נוספת נושרת ממני בתהליך השינוי וההתמרה.

בין הארגזים מצאתי חוברת שכתבתי בכיתה ג’ לכבוד “40 שנה למדינה”. בשער הדבקתי תמונות של חיים הרצוג, דויד בן גוריון, דגל ישראל וסמל של הצבא. בעמוד הראשון רשמתי בצייתנות את ההכתבה: “זכותנו על ארץ ישראל באה לנו מכוח הבטחת ה’ לאבותינו”. קשה להאמין אין האמנתי למורה כשהכתיבה לנו בבית-ספר מוקף חומה בלב שכונת רמת-אביב: “לא נהיה עוד עבדים. נבנה את ארצנו, נרעה את צאננו, נעבד אדמותינו”.

ש.ב.
1. למד בע”פ את ההימנון
2. מה היתה תקוותו של עם ישראל תמיד?

תשובה
2. תקוותו של עם ישראל היתה לחזור לארץ ולהיות עם חופשי

“מתי ואיך הומצא העם היהודי“, ספר חדש של שלמה זנד, מנתח את מכונת הפטריוטיות הזאת באופן היסטורי. הספר נפתח בציטוט של החוקר קרל דויטש (שחמק מהנאצים לארה”ב): “אומה היא קבוצת אנשים המאוחדת על-ידי טעות משותפת באשר למוצאה ואיבה קולקטיבית כלפי שכניה”. מכאן זנד מפרט כיצד קהילת דת ממציאה לעצמה היסטוריה קולקטיבית והופכת לעם. שני השלבים באבולוציה הזהותית (דת ועם) מהווים קהילות מדומיינות, אולם ללאום יש כלים חדשים לדמיוּן ההשתייכות אליו, כמו למשל חוק חינוך חובה (ותעיד על כך החוברת מכיתה ג’), שכבת האינטלקטואלים (ובמיוחד ההיסטוריונים) ואף זכות הבחירה (”רעיון הלאום הכיל את הדמוקרטיה כמו פרפר בתוך גולם” ליאה גרינפלד).

זנד כותב: “אם הזהות היא פריזמה שדרכה הפרט ממשמע את העולם, ומהווה בעצם תנאי להיותו סובייקט, הרי שהזהות הלאומית היא פריזמה מודרנית שדרכה המדינה ממשמעת אוכלוסייה מגוונת ונותנת לה לחוש כי הוא סובייקט היסטורי אחיד וייחוד”. כדאי לקרוא את המשפט האחרון שוב.

כמו אחיו הגדול, הספר “החשבון הלאומי” של בועז עברון, מהווה הספר של זנד בעיטה באשכיו של הרעיון הציוני שהעתיק את התפיסה האנטישמית לפיה היהדות היא גזע. הוא מכחיש לא רק את יציאת מצריים כי אם גם את הגלייתם של היהודים לאחר חורבן בית המקדש, ומביא עדויות למוצאם של היהודים האשכנזים דווקא מהעם הכוזרי שהתגייר. ייתכן דווקא שהפלסטינים שדבקו באדמת הארץ כפלחים הם הם צאצאיהם של היהודאים המקוריים.

חזרה לחוברת שהכנתי לפני 20 שנה (אלוקים אדירים!). בעוד שעל החלוצים כתבתי: “חייהם היו צנועים וקשים: מעט אוכל, לבוש קרוע אך הרבה מצב רוח”, על הפלסטינים לכלכתי: “הבדוים חשבו שעם הקמת המושבות תהיה אפשרות לבוז ולגנוב, אך המתיישבים החדשים קמו להגן על חייהם ורכושם בכוח עצמם”. וגם - “הערבים פרעו את ישובי הגליל ולא נתנו לפטח את האיזור”. קצת אחרי סיכום מעלליו של היטלר, הוספתי: “הצבא שלנו מגן על ארצנו הוא אמיץ וגיבור ובראשו הרמטקל”.

פתאום אני מתמלא בחמלה כלפי קרבנות שטיפת המוח הישראלית. ממש לא מובן מאליו עבורי איך אדם קורע ממנו את הרעיונות, הסיפורים והזהויות שהוכתבו לו מלידה. חזרתי לביקור מולדת וגיליתי שנפטרתי מהאינסטינקט המתגונן והתוקפני שלי כלפי תופעת כל הארץ דגלים דגלים. אין בי כעס יותר כלפי התנועה שהצליחה להפוך את התנ”ך לספר היסטוריה, לייצר ולצרוב בתודעתי מיתוסים מופרכים ולנשל את בניו ובנותיו המקוריים של חבל ארץ יפהפה זה. כפי שסיכם זנד: “אם ניתן היה לשנות בצורה כה רדיקלית את המדומיין ההיסטורי, מדוע לא לבקש לעצב באמצעות הרבה דמיון גם מחר ממין אחר? אם עברו של הלאום היה בעיקרו חלום, מדוע לא להתחיל ולחלום את עתידו מחדש, רגע לפני שיתגלגל לכדי חלום בלהות?”.

אני מאחל לעצמי ולקוראות וקוראי הבלוג הזה – חירות אמיתית.

אמן.